אילת השחר/בבא מציעא/טז/ב
אמר רבא מסתברא מלתא דרב וכו' והאלקים אמר רב וכו'. פירוש דבסברא יש לחלק, אבל כיון דהמקור לדברי רב הוא ר"מ ור"מ הא אינו מחלק, אבל איה"נ דלולא ר"מ הי' מקום לחלק דאף דמקנה דבשלב"ל מ"מ דוקא בשדה סתם דסמכא דעתי'. (מהדו"ק)
שם. מסתברא מילתא דרב בשדה סתם. והיינו דאע"ג דס"ל דאדם מקנה דשלב"ל מ"מ זה רק בשדה סתם דאין חסרון מצד סמכה דעתי', אבל בשדה זו דיש עוד חסרון דלא סמכא דעתי' לכן לא יועיל, אבל כיון דרב ס"ל כר"מ, ולר"מ הא מצינו דמהני להקנות דבשלב"ל אפילו באופן דומיא דשדה זו ולא אמרינן לא סמכא דעתי', ויש לעיין אם היכא דאינו בטוח שיהי' לו השדה יש סברא דלא תועיל מחמת לא סמכא דעתי', א"כ צריך להיות אותו הדין אפילו בדבר שבא לעולם אם אינו בטוח שיהי' לו השדה כגון בע"ח למ"ד למפרע הוא גובה, דמ"מ לא יועיל מכירת המלוה את הדבר שגבה אח"כ, דאע"פ שגובה למפרע ונמצא דהי' שלו למפרע ואין בזה משום דבשלב"ל, מ"מ הא לא הי' בטוח אם יגבה דהא הי' יכול לסלקו בזוזי וא"כ לא סמכא דעתי', ואע"ג דרבא ס"ל דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה, מ"מ הא משמע דאם למפרע הוא גובה הי' מודה לאביי דמה דהקדיש המלוה לפני שגבה אם אח"ז גבה הי' חל ההקדש למפרע. והנה מה דאמרינן לא סמכא דעתי' לכאורה יהי' הדין גם בהקדיש, דהא מה שאירש מאבא מכור לך דלא מהני משמע דגם אם הקדיש לא מהני מזה הטעם דלא סמכא דעתי', וע"כ דכל דלגבי הדיוט לא סמכה דעתי' ואינו קונה גם הקדש אינו קונה, וא"כ איך הי' חל ההקדש אם בע"ח גובה למפרע הא לא סמכא דעתי' דהקדש.
ואפשר דרק שצריך שיתחדש הסכמה מבעל השדה למכור אז לא סמכא דעתי' שבעל השדה יסכים למוכרה, אבל בבעל חוב דכ"ז שאינו מסלקו יוכל המלוה לגבותו מהני מכירתו של המלוה אם יגבה אח"כ.
המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירו לבעלים. עי' ברמב"ן שהוכיח דמדמחזירין שטר הקנאה ולא חיישינן דאולי מזוייף ויגבה מלקוחות, משום דיטענו הבעלים מזוייף ולא נגבה בלי קיום, וכן אם ירצו לגבות מהלקוחות ויאמרו שמא מזוייף יצטרך קיום, ואח"כ הוכיח דגם כשהם לא יטענו אנן טענינן להו, דאל"כ שוב יש לחוש דאולי לא יעלה על דעת הלקוחות לטעון. משמע מדבריו דהי' שייך לטעון שמא מזוייף גם אי לא הוי טענינן, ואינו מובן מ"ש אם הם טוענים או דאנן טענינן, דהא אם אין דין טענינן איזה כח יש בטענתם. (מהדו"ק)
לא חיישינן לפרעון וכו' כל מעשה ב"ד יחזיר אלמא לא חיישינן לפרעון מתני' בשטרי חלטאתא ואדרכתא. יש לעיין לפימש"כ הגרי"ז ז"ל בשיטת הרמב"ם דהא דלא מצי טען פרעתי כשהשטר ביד המלוה משום דהוי כהאמינו עליו אבל לא סגי בהחזקה לבד שמוכיחה, דאל"כ בידי מאי בעי, דזה לא סגי, דא"כ בשטר הנמצא למה לא ניחוש לפרעון, ולא מסתבר דהאמינו שכ"ז שיש שטר הנמצא באיזה מקום לא אהי' נאמן לומר פרעתי. וכשדחינן דמיירי בשטרי חלטאתא פריך והני לאו בני פרעון נינהו וכו' והא שומא הדר לעולם, ומשני דאיבעי לי' לבקש שטר זבינא, ולכאורה מ"מ אי לא סגי בחזקה אלא דהימני' וכאן דזה שטר של ב"ד הא לא הימני' הלוה, ולא משמע דהי' תקנה מיוחדת דלא יהי' נאמן, וע"כ כיון דזה חזקה דלא פרע סגי וכל זה חזקה כעין שטרך בידי מאי בעי.
שם. בנימוק"י כתב דכשמחזיר המלוה השטר שומא זוכה הלוה בחזרה הקרקע ואי"צ לכתוב שטר מכירה דכיון דשומא הדר אז כשכותבין השטר ומגבין דעתם להגבות עד שיתן מעותיו. ויש לעיין קצת דלקמן דף ס"ז ע"א הבאנו מה שרצה הנוב"י לחדש דמה דאסור באומר לכשיהי' לי מעות החזירם לי, הוא רק באומר דיהי' שלי בלי שתמכור לי מאז אלא דיתבטל המכירה למפרע, אבל אם אז תמכור לי מכאן ולהבא מותר, והוכיח מהא דשומא הדר לעולם מ"מ אין המלוה מחויב להחזיר פירות שאכל כמש"כ התוס' לקמן דף ס"ז ב', ולמה לא הוי רבית וע"כ משום דהמכירה הוא מן אז כשפודה, ולפי דברי הנימוק"י הא בטל למפרע דהגבייה היא על תנאי וא"כ למה זה לא רבית, וע"כ כמו שדחה דשאני שומא דביד המלוה למכור ואז לא תחזור השדה ללוה לכן לא הוי רבית, ומ"מ צע"ק למה לא הוי כמו צד א' ברבית, דהא כל צד א' הוא כשיש ביד המלוה או הלוה אפשרות לעשות שלא יהי' רבית, כמש"כ התוס' דף ס"ג בד"ה צד אחד, וצע"ק.
ויש להוכיח דאין זה מכירה חדשה אליבא דתקנ"ח רק כפרעון חוב, דהא דשומא הדר הא הוא בע"כ דמלוה, דאילו מדעתי' לא צריך לתקנה, ויש להוכיח דלא דוקא בהסכמת ב"ד צריך להחזירו, דאי דוקא בב"ד מה כל האריכות דלא מהני שיטעון דפרע דודאי הי' צריך שטר מב"ד שהחזירו, וע"כ דמהני בע"כ בלי ב"ד, ואילו זה הי' קנייה חדשה איך זה מהני בע"כ בלי שב"ד יכופו אותו לומר רוצה אני ע"כ, וכמו דלפני שיגבו דמהני בחוב פרעון בע"כ כמבואר בראשונים גיטין דף ע"ה, ה"נ כאן זהו פרעון החוב דלכן חוזר הקרקע להלוה ממילא.
וצ"ע ברשב"א דמשמע דאפשר דאפילו דחזר השטר לא חזר שומתו דא"כ צריך שיכריחנו ב"ד להקנות בחזרה, ומה כל האריכות הזה.
והוינא כבר שיתא כבר שבע ודכרנא דהוי מכרזי ואמרי וכו' נהדרינהו למרייהו. יש לעיין למה נאמן לומר מה שהי' בקטנותו, וכבר עמד ע"ז בהגהות הריעב"ץ, והביא מסנהדרין דף נ"ב וממגילה דף כ' דאינו נאמן, וכתב דדמי להא דכתובות דף כ"ח דנאמן להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו. ולכאורה התם הוא בקיום שטרות דרבנן או בכתובה דרוב נשים בתולות נישאות והוי כגילוי מילתא בעלמא אבל כאן למה יועיל. וע"כ דמועיל דגם כל החששות דאיתרע בנפילה הא אינם אלא מדרבנן, דהא כתבו התוס' לעיל דף י"ג דבהוחזר בהיתר לא חיישינן לכל החששות אפי' אם יבוא הלוה אח"כ ויטעון, ואם היו חששות מעיקר הדין לא מסתבר שיועיל מה שהוחזר בהיתר, ובפרט לשיטת הרמב"ם דאפי' אם לא הי' לו להחזיר גובין בהשטר, דודאי ע"כ אינו אלא חששות מדרבנן ולכן מהני לומר מה שהי' בקוטנו.
וצריך לחלק מהא דמגילה דף כ', דלגבי קריאת המגילה דהוי דרבנן מ"מ אינו נאמן להעיד על מה שראה בקטנותו, משום דמגילה חיובה מדברי קבלה חמיר טפי, ואע"ג דבכתובות דף כ"ח אמרינן בקיום שטרות ובכתובה אינו נאמן אלא עם עוד גדול עמו, היינו דבקיום שטרות וכתובה דבעי תרי עדים לכן הקילו רק שא' מהם יכול להצטרף מה שראה בקוטנו, אבל כאן דגדול הי' נאמן לבדו לומר שכך הכריזו בשם שמואל, משום דלומר שכן קיבל ההלכה הוי כאיסורים דע"א נאמן ע"ז יחידי, לכן מהני גם הוא יחידי, וכמו בתחומין דרבנן דנאמן הוא לבדו.
ובהא דנאמן יחיד להעיד על פסק של שמואל, אע"ג דזה נוגע להוצאת ממון ולהוציא ממון הא בעי תרי, צריך לחלק מהא דאמרינן בקידושין דף ס"ד בני זה בן י"ג שנה נאמן וכו' אבל לא לעונשין, הרי דאע"ג דהעדות שהוא בן י"ג שנה אינה עדות הנוגעת רק לעונשין מ"מ לענין הנוגע לעונשין נשאר בדינו דבעינן תרי, וכ"ש כאן דכל עדותו שקיבל הלכה להחזירו לבעליו כדי להוציא ממון ולמה דינו כאיסורים דנאמן בזה יחיד.
ובתוס' חולין דף צ"ו ע"א כתבו דלא מהני להוציא ממון עפ"י סימנים אפי' מובהקין, והא דמחזירים שטר עפ"י סימנים משום דרק מחזירים השטר וכשיש אצלו השטר ממילא הוא מוציא ממון. והי' אפשר גם בנידו"ד לומר דלכן דינו כאיסורים משום דעצם הפסק דין דהחזרת השטר דינו כאיסורים אע"פ שעי"ז יגבה המלוה בזה השטר, אלא דלפי"ז אם יעיד בשם איזה פוסק שפסק להוציא ממון והוא אינו מכריע מסברא דנפשי' אלא מעיד שרבו פוסק כן, יצטרכו תרי ולא משמע כן, ובכמה דוכתי הובא דברי האמוראים שהעידו בשם רבותיהם פסק הלכה לגבי הוצאת ממון ולא ערערו על עדותם לומר דלא מהני עד יחידי. וע"כ דגדר עדות לא מצאנו אלא על גברא כמו במעיד שהוא בן י"ג שנה, אבל להעיד על דין שנפסק הוי תמיד כאיסורים דפסק הלכה, אע"ג דפוסק להוציא ממון, מ"מ כיון דאינו פסק רק על העובדא הוי תמיד כאיסורין דע"א נאמן ע"ז אף שזה נוגע לממון או לנפשות, דאינו דן על עובדא אלא שמכח זה יצא הוצאת ממון, וזה הוי תמיד כמעיד על איסורין אלא דמכח זה נוציא ממון אפי' אם הפסק שמעיד הוא לגבי הוצאת ממון מ"מ הפסק הוי כדבר בפנ"ע שמכח זה נוציא כמוש"כ התוס' בחולין דף צ"ו הנ"ל.
א"נ אפשיטי דספרא זייר לי'. ולכאורה מה מהני בשטרי חלטאתא דאפשר לכתוב שטר מכירה דהלה יעכב כ"ז שלא ישלם לי' שכר הסופר עבור שטר חלטאתא, ויש להוכיח מהגמ' למה שכ' הסמ"ע סי' ק"ו סק"ב בשם רבינו ירוחם דבשטרי חלטאתא דזה עשוי לטובת המלוה לכן המלוה חייב ליתן שכר הסופר.
והנה לכאורה מה דטען הלוה דעיכב המלוה את השטר בשביל פשיטי דספרי, ע"כ משום דטוען דלא הי' לו לשלם דמי פשיטי דספרי לכן המלוה עיכב ולא רצה להחזיר לו השטר ולהאמין לו שיחזיר לו הפשיטי דספרי, א"כ מאי אמרינן לי' דאיבעי למיכתב שטרא אחרינא, הא יטעון שלא הי' לו דמי פשיטי דספרי לכתיבת שטר מכירה והמלוה לא רצה להלוות לו דמי פשיטי דספרא. ואפשר דא"כ לא הי' לו לפרוע בינתיים, ואע"ג דכל הזמן המלוה יאכל הפירות מ"מ לא הי' לו לשלם לפני זה, משא"כ הלוה כיון דהגיע זמן הפרעון הי' מחויב לשלם, ואפשר דעפ"י דין מחויב הלוה לשלם אע"ג דהמלוה מעכב השטר בשביל הפשיטי דספרא וצע"ק.
רש"י ד"ה כל מעשה ב"ד. כיון דליכא למיחש לשמא לא לוה שהרי אין מקיימין את השטר אלא בפני בע"ד. במהרש"א ביאר דהוי קשה לי' דנהי דהלוה קיים את השטר מ"מ שמא זייף כ"כ טוב עד שחשבו שזה חתימת ידן. וצ"ע דהא א"כ ניחוש שמא זייף חתימת הדיינים כמש"כ התוס' לעיל דף י"ג ע"ב בד"ה הא קאמר, וע"כ צ"ל כמש"כ התוס' דכיון דאין הלוה בפנינו שיטעון כן לא חיישינן לחשש רחוק שיזייף כ"כ טוב עד שידמו שזה חתימת ידן, וא"כ אין לחוש נמי שמא זייף את חתימת העדים עד שהעדים יטעו ויחשבו שזה חתימתן כיון שאין טוען כן הלוה בפירוש.
והי' נראה דהנה לעיל דף י"ג ע"א מבואר ברש"י דהא דאין כותבין ללוה אא"כ מלוה עמו, לר' אסי בשטרי דלאו הקנאה, משום דצריך שיראו מסירת המעות, וכן בכל הסוגיא כותב רש"י דצריך נתינת המעות ממש, והרי"ף כתב דסגי מסירת השטר, וא"כ לרש"י נהי דבכל שטר לא חיישינן שמא לא הי' הלואה, אבל בשטר שנפל אפי' הוא מקויים והגיע ליד המלוה, מ"מ כיון דנפל נימא דהי' פסול דהיינו דלא לוה מעולם, ומאי מהני מה דהוא מקויים, לכן כתב רש"י דכיון דאין מקיימים אלא בפני בע"ד ובודאי נתברר דהוא כשר דלא מצא הלוה לפוסלו מחמת דלא לוה וא"כ הוא הוחזק בכשרות לגבי החששות דעד אז. ולפי"ז לרש"י זה שרוצה להוכיח כשמואל מהא דכל מעשה ב"ד יחזיר, ע"כ פירש כר' יוחנן דס"ל בב"ק דף קי"ב ע"ב דאין מקיימים את השטר אלא בפני בע"ד דלכן אין שום חשש על שטר מקויים הנמצא, ולכן הוכיח דמדלא חיישינן שנפרע אחרי שקיימוהו, הרי דלא חיישינן לפרעון, ולפי רש"י צ"ל דגם סוגית הגמ' לעיל דף ז' ע"ב דמבואר דבשטר מקויים הנמצא אין לחוש לשמא כתב ללות ולא לוה, היינו משום דס"ל דאין מקיימין עדים שלא בפני בע"ד, וצע"ק.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |