אילת השחר/בבא מציעא/יז/א
אמרו לו צא תן לו ואמר פרעתי והעדים מעידים אותו שלא פרעו הוחזק כפרן לאותו ממון. ופירש"י דתבעו בעדים עפ"י ב"ד ולא פרעו, וברא"ש השיג עליו דאולי רצה להשתמט ואח"כ פרע, לכן פירש דטען פרעתי ובאו עדים והעידו דראו שלא פרע. ויש לעיין דמאי נפק"מ, דגם בטען פרעתי ונתברר ששיקר הא ג"כ כשר הוא לעדות כמבואר לעיל דף ד' דאמר ר' אידי בר אבין דהכופר במלוה כשר לעדות אע"ג דהתברר ששיקר משום דרצה להשתמט, א"כ מאי נפק"מ.
ובעיקר מחלוקת רש"י והרא"ש אפשר לומר דיש להסתפק אם הוחזק כפרן הוא דין פסלות על הגברא, ואע"ג דאינו פסול לשאר דברים מ"מ דין פסלות לגבי ממון זה יש לו או דאינו כלל דין פסלות, ומרש"י משמע דאינו פסלות אלא דתלינן דמסתמא לא שילם לכן גם כשלא רצה לשלם תלינן דלא שילם, משא"כ להרא"ש אפשר דזה דין פסלות לגבי זה הממון, ופסלות לא מצינו במה שלא רצה לשלם, ואפשר שיהי' נפק"מ אם יהיו תרי דאמרי דכפר ותרי דלא כפר, דלהסוברין בכתובות דף כ"ב דהוא כשר, וביארו משום דלפסול גברא מחזקתו לא אמרינן תרי ותרי ספיקא דרבנן אלא מוקמינן לי' אחזקה, ואם זה לא פסול בהגברא נימא דהוי ספיקא ולא יהי' נאמן.
ועי' בריטב"א בשטמ"ק לעיל דף ה' ע"ב דהקשה כיון דכשר לעדות למה אינו נאמן לממון זה, ותירץ דכיון דהוי ספק אינו נפסל אבל מ"מ כיון דהוי ספק אינו נאמן בממון זה לטעון. ולדבריו משמע דאין זה מחמת פסול בהגברא.
הי' חייב לחבירו שבועה ואמר נשבעתי. וכתב הרא"ש ושמעינן מניה דמי שנתחייב שבועה בב"ד ואח"ז תבעו חבירו שישבע ואמר שכבר נשבע נאמן ואין חייב שבועה. וע"כ כונתו דאינו חייב לישבע השבועה ההיא שחייבוהו ב"ד, דאילו לישבע שכבר נשבע דהיינו שבועת היסת הא הביא אח"כ בשם רבינו האי דבאמת אם תובעו שבועה דאורייתא חייב לישבע היסת דהיינו שכבר נשבע, וגם הא מהגמ' אין ראי' דאינו חייב היסת, וכמו בהא דלעיל בטוען פרעתי דנאמן מ"מ נשבע היסת כמש"כ רש"י ה"נ אין ראי' דכאן אינו חייב שבועת היסת, וצע"ק מה הוצרך הרא"ש ללמוד מכאן, דאיך ס"ד דיהי' חייב לישבע ולמה זה יהי' יותר מתובעו ממון דנאמן לומר פרעתי ורק הצריכוהו שבועת היסת ולמה לא יהא נאמן לומר שכבר נשבע. ואולי דלומר פרעתי כיון שעומד לזה לכך נאמן, אבל להשבע עביד להשתמט יותר וס"ד דאינו נאמן לומר דכבר נשבע.
שם. הי' חייב לחבירו שבועה ואמר נשבעתי וכו'. ברא"ש הביא שיטת רב האי גאון דבטוען אתה חייב לי עדיין שבועה דאורייתא והנתבע אומר שכבר נשבע חייב הנתבע לישבע שבועת היסת שכבר נשבע, ולכאורה כיון דשבועה אינו חייב אלא בתביעת ממון ותביעת שבועה הוי רק גורם לממון דהא כשישבע יפטר ורק אם לא ישבע יתחייב, א"כ הוי רק גורם לממון כמו במשביע ע"א שיעיד לו, דאמרינן בב"ק דף ק"ה ע"ב וכן בשבועות דף ל"ב דפליגי בזה אי גורם לממון כממון דמי, ולמאן דס"ל לאו כממון דמי פטור מקרבן שבועת העדות, ודין חיוב שבועה הא זה ג"כ רק בתביעת וכפירת ממון ולמה חייב שבועת היסת, וכיון דפסקינן דגורם לממון לאו כממון דמי למה חייב לישבע שבועת היסת שכבר נשבע.
ובקצוה"ח סי' צ"א סק"ז הקשה להסוברין כגון לבעל התרומות דפוסק דדבר הגורם לממון כממון דמי, א"כ בתובעו דלא נשבעת שבועת השותפין דמבואר בשו"ע סי' צ"ג סעיף ט' דאינו חייב לישבע, ולמה הא תובעו דבר הגורם לממון, ואפילו להסוברין דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי, מ"מ כיון דנשבעין שבועת היסת על תביעת שטרות אע"ג דאין גופן ממון אלא גרמי, הרי דלגבי לחייב שבועת היסת חייב גם על גרמי, א"כ ה"נ ישבע בשבועת השותפין בטוען שאתה חייב לי לישבע שבועת השותפין.
לכן ביאר דאיה"נ דיש לחייב שבועת היסת על גרמי, דלכן הי' שייך לחייב גם על טענה דלא נשבעת, והא דאין נשבעין על טענה שחייב לו שבועת השותפין משום דהוי תקנתא לתקנתא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן, ולכן בתביעת שבועה דאורייתא שפיר חייב לישבע שבועת היסת אע"ג דהוי רק גורם לממון.
והנה מש"כ דלכן לא נשבעין משום דהוי תקנתא לתקנתא, צ"ע דהא מיהת כיון דאם לא ישבע יהי' לו ממון הרי דל מהכא חיוב שבועה הרי תובעו כסף גורם לממון, דתקנתא לתקנתא שייך אם באנו לעשות דין מכח השבועה כגון לומר שכנגדו ישבע באם הנתבע חייב שבועת היסת כמש"כ התוס' לעיל דף ה', אבל כאן הא אם יש איזה דבר שיהי' שאם לא יעשנו יזכה בכסף יכול הא לתובעו זה כדי שאם לא יעשה יזכה בממון ולמה זה מקרי תקנתא לתקנתא, ומה שהרא"ש הביא בשם רב האי לשון זה יבואר להלן בס"ד.
ואפשר לומר דהנה בכל מה שמחייב שבועה כגון מודה במקצת או ע"א לא נוכל להקשות דאין חייב שבועה, דהא אינו תביעת ממון אלא תביעה המחייבת שבועה, דזה אינו, דהא תביעתו חיוב ממון אלא דמכח תביעת ממון חייב שבועה, והא במשביע ע"א נקרא רק גורם לממון משום דלגבי התביעה ודאי אנו דנים על זה שלפי טענתו דמגיע לו ממון, אבל לגבי דין שבועת העדות אנו דנין מה שהעדות תפעול להתובע, ולכן ע"א שבעדותו אינו מחייב ממון רק שבועה אינו אלא גורם ממון להתובע.
ואין להקשות דהא יש מחלוקת הראשונים אם ע"א מחייב שבועה באופן שהתובע אינו יודע, כגון באומר פלוני לוה מאביו של פלוני או גנבו, דשיטת התוס' לעיל דף ג' דגם כה"ג חייב הנתבע לישבע, והרשב"א חולק כמבואר בביאור הגר"א חו"מ סי' ע"ה ס"ק ע"ז, ולשיטת התוס' הרי דגם ע"א מקרי תביעת ממון דלכן מחייב להנתבע שבועה, אמנם זה בודאי דעדותו מחמת דין תביעה שבה בודאי הוי תביעת ממון ומחייב שבועה, אלא דמה דמהני להתובע עדותו אינו ממון רק גורם לממון, דהא אפשר שישבע ויפטר.
והנה בתובעו אתה חייב לי שבועה דאורייתא, הא אם התובע יודה שבאמת לא מגיע לו כסף הא בודאי לא שייך שיאמר אבל ב"ד חייבו אותך לישבע, וכן הנתבע שאומר נשבעתי אם יאמר אבל אני חייב לך כסף הא טענתו אינה כלום, וע"כ דכלול בתביעת התובע שאתה חייב לי כסף אלא דאיני יכול לחייב אותך רק שבועה מחמת שאין לי ראיות לחייב אותך ממון. אבל בודאי תביעתו היא בתביעת ממון שמכח זה אתה חייב לי שבועה, לכן שייך לחייבו שבועה שכבר נשבע כיון דעיקר תביעתו היא ממון, וצ"ל דגם בשבועת שומרין שחייבה תורה שבועה אע"פ שהמפקיד טוען שמא, ע"כ דיש בזה חידוש התורה דגם טענת ספק מקרי תביעה שיש לחייב עליה ממון דלכן חייב עליה שבועה.
וקצת ראי' דלא רק דחידשה תורה דין תביעה לגבי לחייב להשומר שבועה, אלא דחידוש התורה דגבי השומרין מקרי תביעה המחייבת ממון, דהא כשיש רואה לא מהני שבועה, ואם איתא דאין כח בתביעתו יותר מלגבי לחייב שבועה, א"כ למה במקום שיש רואה אינו נפטר אם יותר מלגבי חיוב שבועה אין לתביעתו כח, וע"כ דגילתה תורה דבכה"ג יש לתביעתו דין כתביעת ממון ודאי דחייב תשלומין אלא שגילתה תורה דמהני שבועה לפוטרו, ובמקום שיש ראי' אינו מועיל שבועה לפוטרו.
וזה בשבועה דאורייתא, אמנם בשבועה דרבנן כגון בשבועת השותפין, יש להסתפק אם חכמים נתנו לתביעת הספק דין כאילו יש עליו תביעת ממון דמהני לגבי חיוב ממון אלא דבשבועה נפטר וכמו בשבועה דאורייתא, או דבשבועה דרבנן לא נתחדש כלל דין להתחשב עם תביעתו, אלא רק לגבי זה שיחייבוהו שבועה שלא לקח מהשותפות, אבל חוץ מלגבי זה נשאר כמו בלי תקנתם דאין להתביעה שום תוקף.
והנה חזינן דרק בשבועה דאורייתא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ולא בשבועה דרבנן, ואפשר להבין זה דבשבועה דאורייתא על מה דתובע ממון גילתה תורה דיש לתביעתו כח חיוב ממון ובשבועה נפטר, לכן כשאינו יכול לישבע נשאר חיוב ממון, אבל כל היכי דעל תביעתו חייב רק שבועה דרבנן אז חוץ מלחיוב שבועה אין שום תוקף לטענתו.
ולפי"ז לא קשה למה אינו חייב שבועת היסת כשתובע שבועת השותפין והוא אומר נשבעתי, דהא אין כלל כח לתביעתו חוץ מלגבי חיוב השבועה שחכמים תיקנו שיש לה כח תביעה, דלגבי שאר הדברים נשאר כבדין דאורייתא דטענה כזאת אין כחה כל כך לחייב, ונהי דהוי כטוען דכ"ז דלא נשבעת שאתה חייב לי ממון כי שמא לקחת מהשותפות, מ"מ טענה כזאת חוץ מלגבי לחייב שבועה שלא לקח מהשותפות אין לה כלל דין טענה, ולכן אפי' למאן דס"ל דגם בגורם לממון כממון דמי זה הכל אם יש דין תביעה על טענתו, אבל בשבועת השותפין ודכוותא אין על תביעה כזאת כלל דין תביעה חוץ מלמה שתיקנו, דהיינו שישבע שלא לקח מהשותפות, וכשטוען לא נשבעת שלא לקחת מהשותפות אין לטענה כזאת שוב כח טענה.
ולא דמי למה דמחייבינן שבועת היסת על שטרות, דהתם מצד התביעת ממון אין שום חסרון אלא דהוי רק תביעת גרמי דזה ממון שהתורה לא מחייבת ע"ז שבועה, אבל לא חסר בתביעת ממון, ויש על זה דין תביעת ממון מעיקר הדין ושפיר שייך לחייב שבועה משא"כ כאן.
ומש"כ הרא"ש בשם רב האי דלכן לא נשבע כשטוען נשבעתי משום דתקנתא לתקנתא לא עבדינן, היינו דהי' מקום לומר דיתקנו שבועה מחמת תביעת שבועה שישבעו על זה, וע"ז קאמר הרא"ש בשם רב האי תקנתא לתקנתא לא עבדינן, דלתקן על שבועה גופא שבועת היסת לא תיקנו.
ומ"מ צע"ק דבשלמא הא דאמרינן בדף ה' דלא מתקנין שכנגדו ישבע בשבועת היסת משום דתקנתא לתקנתא לא עבדינן, היינו כיון דבשבועה דאורייתא יש תקנתא דשכנגדו ה"נ הי' אפשר שיתקנו בשבועה דרבנן, ע"ז קאמר דאותה תקנה שנתקנה בשבועה דאורייתא לא נתקנה בשבועה דרבנן מחמת דתקנתא לתקנתא לא עבדינן, אבל הא כיון דמה דחייב להשבע היסת כשטוען שכבר נשבע שבועה דאורייתא הא זה לא דין מיוחד על השבועה, דהא בין לפירוש הקצוה"ח דהשבועה משום דזה גורם לממון, או כמושנ"ת דכה"ג עיקר התביעה היא הממון שתובעו, נמצא דלא מצינו כלל דין תקנה מיוחדת על שבועה, א"כ מה הי' מקום לתקן להשביע שכבר נשבע שנצטרך לומר דלא תיקנו משום דתקנתא לתקנתא לא עבדינן, וע"כ דלא הי' סברא לתקן כמו על שבועה כעין זה בדאורייתא, אלא דהי' סברא דיש לתקן שבועה חדשה שבועת היסת דאל"כ עלול מאד להשתמט בטענה שנשבע וכמו שתיקנו שבועת היסת בטוען פרעתי או להד"ם, ה"נ הי' לנו לתקן שבועת היסת גם ע"ז, וע"ז קאמר דלא תיקנו תקנתא לתקנתא.
הוחזק כפרן לאותה שבועה. ויש לעיין להרא"ש דמיירי דוקא דבאו עדים דבזמן שאמר שנשבע ראוהו אז שלא נשבע, דהוחזק כפרן דלעיל הא אינו כשא' סתם שיקר אלא שזה מראה על שמכחש בממון, וא"כ בשלמא כשטוען פרעתי אמרינן דזה מראה על שאינו משלם וזה כעין גזילה, ובריטב"א לעיל דף ה' ע"ב משמע דמספק"ל אולי עושה לגזול לכן לאותו דבר הוי כגזלן ואינו נאמן ע"ז, אבל חיוב שבועה כיון דאינה לקיחת ממון מה עשה בזה ששיקר ואמר שנשבע דהא אין בזה סרך גזל כלל.
ובשלמא לרש"י דהעיקר מה דמסרב על פסק ב"ד לכן גם כאן הא סירב לעשות מה שפסקו ב"ד, אבל אם צריך דוקא כפירה צ"ע. ועי' בנחל"ד דהוקשה לו דאם מיירי בשבועה דשיקר מאי נפק"מ אם בשבועה שחייבוהו ב"ד או שחייב עצמו, ומ"מ יישב דיש נפק"מ, אבל עדיין צ"ע וכמש"כ.
תוד"ה הטוען. וא"ת למה כותבין כתובה כיון דבלאו כתובה נמי אין נאמן לומר פרעתי. צ"ע דהא לר"מ אמרינן דאם אין לה כתובה הוי בעילתו בעילת זנות והטעם דלא סמכה דעתי' א"כ הא הוצרכו לכתוב כדי שיהי' סמכא דעתי'. אלא דזה אינו דהא במקום שאין כותבין גם לר"מ לא עושה איסור ואין חסרון דלא סמכה דעתי' א"כ למה יתקנו לכתוב.
ומה שתירצו דכותבין משום תוספת, וע"כ כונתם דמשו"ה גם המנה ומאתיים מוכרחים לכתוב כדי שיהי' ניכר מה שזה עיקר כתובה ומה שזה תוספת, וא"כ במקום שאין כותבין כתובה וכי רובם לא כותבין תוספת.
בא"ד. דלגבי מנה ומאתים נמי מפסיד דהא נאמן לומר פרעתי מנה מגו דאי בעי וכו'. ברעק"א מערכה י"ג אות א' הקשה למה לן לא לתת לה הכתובה ולעשות לו אפשרות לטעון פרעתיך מנה ויהי' נאמן במיגו כיון דכעת אנו סוברים ודאי שלא פרע. ונראה דאע"ג דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הא מ"מ הא אין הוכחה דלא שילם, אלא דרבנן תיקנו דאינו נאמן, והתקנה היתה רק במה שנוגע לחייבו, אבל לאמיתות הדברים אינו ברור דחייב, ולכן לא מחזירין לה הכתובה דלגבי שיהי' לה שטר בידה שעי"ז אפילו אם יפרע לא יהי' לו אפשרות להפטר באופנים דלולא שיש שטר כתובה בידה הי' נאמן ע"י מיגו ע"ז הא לא תיקנו ולגבי זה הוי כבלי שתיקנו ולכן לא מחזירין לה השטר כתובה, ובאבן האזל פי"ד מה' מלוה כתב לחלק דלגבי המוצא צריך לחוש שמא פרוע אע"פ שהוא יכול לגבות מחמת דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |