מראי מקומות/בבא מציעא/טז/ב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבינו חננאל
רש"י
תוספות
תוספות רי"ד
רמב"ן
רשב"א
שיטה מקובצת
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
רש"ש
חידושי הרי"מ
אילת השחר

מראי מקומות
שינון הדף בר"ת


מראי מקומות TriangleArrow-Left.png בבא מציעא TriangleArrow-Left.png טז TriangleArrow-Left.png ב

בגמ' אמר רבא מסתברא מלתא דרב בשדה סתם ופירש"י דסמכ"ד דמקבל מתנה לסמוך עליו ולפ"ז הוא כסוגיא דלעיל דבסמכ"ד מהני, ולפמש"כ שם הר"ן והנמו"י דקונה בהנאה, א"כ לא שייך זאת הכא דאמר מעכשיו, ויעויין פרי יצחק ח"ב סימן מ"ו. והריצב"ש (הובא בשמ"ק) פי' מתוך שבידו לקנותו שהרי ימצא מוכרים הרבה כדבר שבא לעולם דמי כדאריו"ח בפ' האומר בקדושין פירות ערוגה זו מחוברין תרומה על פירות ערוגה זו תלושין דכשיתלשו הוי תרומה דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ואפילו לרבנן מהני כדבר שבא לעולם עכ"ד, ויעויין ברא"ש בנדרים לד: דמבואר דכל שבידו יכול להקדישו אע"פ דהשתא אינו בעלים כלל, ונתבאר בס"ד בכתובות נט. ובקידושין סב. די"א דכל שאינו בעלים כלל לא מהני בידו עי"ש, וע"ע להלן.

כתב המהר"ם נ"ל דהאי דקאמר מסתברא לא דקי"ל הכי אלא ר"ל דהסברא נותנת כן אבל לפי האמת דקי"ל כרבנן אפי' בשדה סתם לא קי"ל כרב דהא שמעתין כר' מאיר אתיא וכן משמע בכל הפוסקים עכ"ד, ובגדו"ת שער ס"ד ח"ב עמד על השמטת הפוסקים הדין דבשדה סתם קנה, ובהגהות מרדכי (הובא במהרש"א בע"א) כ' דקי"ל דלא קנה אף בשדה סתם דאת"ל דאין בזה משום דשלבל"ע א"כ מנלן דרב לא מיירי בהכי, וכן הוכיח מב"ב קנז. דקאמר דדאיקני הוא דשלבל"ע וה"ז שדה סתם, ואשר ע"כ פי' דשדה סתם לא הוי אסמכתא כ"כ כשדה זו, וכ' דהרי"ף פליג ע"ז בפ' המוכר את הבית, והיינו דמבואר שם דבאומר שיקנה לו בשוק קונה ע"ש, ודברי הרי"ף הובאו בראב"ד פכ"ד ממכירה הי"ג ועי"ש במ"מ, וערע"א בתשו' קל"ד שביאר דהוא חיוב להעמיד מקחו, אבל לא שחל המקח, ולכאו' הוא דלא כהגהות מרדכי שנקט דהוא כדבר שבא לעולם. וע"ע כס"מ פכ"ב ממכירה ה"ג ובקצוה"ח סימן ר"ט ס"ק ט' ונתה"מ שם ביצא השער שיכול למכור אע"ג שאינו ברשותו.- ובר"מ פכ"ב ממכירה ה"ה הביא הדין דשדה זו לא קנה, ולא כ' הדין בשדה סתם, ודקדקו האחרונים דס"ל דשדה סתם קנה.

הקשה תר"פ (הובא בשמ"ק) דחזר ולקחה מבעלים הראשונים הוא בשדה זו ומהני, ותי' דשאני התם דהשדה ביד הגזלן משו"ה סמכ"ד דבקל ימכרנו הנגזל כיון דבלא"ה אינה ברשותו.

התוס' בכתובות צא: ד"ה דזבנה הביאו בשם ר"ת דאם אמר מה שאירש מאבא מכור לך לא קנה הוא כשאמר סתם, אבל אם אמר שדה זו שאירש קנה, וכ' הרא"ש שם (פי' סימן ו') דכיון שהירושה עתידה ליפול לפניו מאליה וגם בירר המכר לא חשיבא כולי האי דשלבל"ע עכ"ד, והוא לכאו' להיפוך מהמבואר כאן דאדרבה בשדה זו לא קנה, והחילוק פשוט דהכא לא סמכ"ד משא"כ התם, ובש"ך סימן רי"א ס"ק ב' הביא ע"ש שכתב וי"א דאם פירש ואמר שדה זו לכשאקחנה וכן אם אמר שדה זו לכשאורישנה קנה, ונחלק עליו הש"ך דדוקא ירושה דממילא.

בגמ' מכדי רב כמאן אמרה לשמעתי' כר"מ וכו' הק' הריטב"א (הובא בשמ"ק) מ"ט דרבא דמחלק בין שדה סתם לשדה זו הא הו"ל הכרעה שלישית, דלרבנן בכל גווני לא מהני ולר"מ בכל גווני מהני, ולפמשנ"ת מהריצב"ש לק"מ דשאני הכא דבידו.- עוד הקשה הריטב"א דילמא רב ה"נ ס"ל ומה ראי' מביא מן הברייתא דרב אמרה אפילו בשדה זו, ותי' ע"פ דרכו דרב בשיטת ר"מ, ור"מ לא מחלק בזה.

בתוד"ה קנוי' (נדפס בע"א) הא כ"ז שלא בא לעולם יכול לחזור וכ"נ מדברי רש"י ד"ה קנה שכתב אם יקחנה ואין יכול לחזור כשלקחה, משמע דקודם שלקחה יכול לחזור, וכ"כ בד"ה קנויה שכשאקחנה לא אוכל לחזור בו.

בא"ד וי"ל דנ"מ אם נקרע השטר שיטת תוס' דמעכשיו מהני לענין כלתה קנינו דנגמר המעשה קנין, ומ"מ אפשר לחזור דכל שלא חל הקנין יכול לחזור בו. דעת הרמב"ן בקידושין סג. להיפוך דאם נקרע השטר לא קנה, אבל אינו יכול לחזור בו, והקשה הרשב"א דאם אינו יכול לחזור א"כ ה"ה דלא יהא בזה דין כלתה קנינו, ודעת הרמב"ן דכשם דאשכחן לר"ל דאינו יכול לחזור, ומ"מ לא מהני באופן שכלתה קנינו

ודעת הריטב"א (הובא בשמ"ק) דלא מהני מעכשיו כלל לא לענין חזרה ולא לענין כלתה, ומה שאמר מעכשיו הוא כמש"כ תוס' בקידושין סג. לומר שהוא מוכרה לו בכסף ובשטר של עכשיו שיקנה בו באותה שעה שתבא לידו ולא שיחזור וימכרנה לו, ובקידושין הביא הריטב"א שיטה נוספת דכשהחפץ בעולם אלא שאינו שלו וכדינא דשמעתין בשדה זו לכשאקחך בזה מהני מעכשיו שלא יוכל לחזור, אבל כשאין החפץ בעולם כלל בזה לא שייך מעכשיו, והדברים צ"ת ממנ"פ הא תרוייהו הוא דבר שלא בא לעולם, והרי א"א שיחול מעשה קנין על שדה שאינו שלו.

ועיין חזון איש אהע"ז סימן ע"א ס"ק כ"ז ובחי' הגרשש"ק נדרים סימן כ"ב ובמערכת הקנינים סימן ב' לחלק דכ"ד תוס' הוא בדשלבל"ע, דבזה שייך לומר דהמעשה קנין נגמר, אבל בדבר שבא לעולם לא שייך להפריד את המעשה מהחלות, דכל שנגמר המעשה בהכרח צריך שיחול, וצ"ע בנמו"י (ט: מדפי הרי"ף) שכתב דמעכשיו מהני שלא יהא כלתה והביא דומיא דגט דאם אמר מעכשיו ונשרף הגט ה"ז מגורשת, וכ"כ בסו"ד ולענין דינא נפקא לן אליבא דרבנן דקי"ל כוותייהו בדבר שבא לעולם עכ"ד, ולכאו' מבואר דלא כהחזון איש והגרשש"ק, וכ"נ מדברי הריטב"א (הובא בשמ"ק), וע"ע ברמ"א סימן קצ"א סעי' ד' בדין מעכשיו בדבר שבא לעולם, והגר"א ס"ק ח' ציין לתוס' משמע שלא חילק בזה, ועי' נתה"מ סימן רי"א ס"ק ב' ורע"א בדו"ח כת"י (שם) שדנו באופנים דמהני לדידן בדשלבל"ע כגון בבידו, האם בזה ג"כ יועיל מעכשיו לענין חזרה עי"ש.

המוצא שטר הקנאה

בגמ' אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים דאי משום דכתב ללות ולא לוה הא שעבד נפשי' מכאן הוכיחו הראשונים דבשטר הקנאה א"צ שיבא לידו, וכן הוכיח הגר"א סימן ל"ט ס"ק ס"ב (ונשמט בדפוס ונדפס בסוף שו"ע ח"א, ובשו"ע החדשים נדפס במקומו, ויעוי"ש שכתב דהוא דלא כהר"ן, ולהר"ן תיקשי משמעתין) והר"ן לעיל יג. תי' דמיירי בחייב מודה, וע"ע בהגר"א סימן ס"ה ס"ק מ' שהאריך מאד בזה, ונתבאר בס"ד לעיל יג. עי"ש, ועי' שו"ע סימן נ"ו סעי' ה' דבעינן מטא לידי', ועי"ש ש"ך ס"ק כ"ז ובהגר"א ס"ק כ"א שהקשו משמעתין.

בגמ' הא שעבד נפשי' הרע"א בגלהש"ס כ' עיין ר"ן פ"ק דקדושין דף ריד ע"ב (והעירו דהוא ט"ס וצ"ל רטז ע"ב, ולפנינו הוא י. מדפי הרי"ף) וז"ל והיכא דקנה מיני' בקנין סודר כתב הרב אלברגילוני ז"ל דפלוגתא היא ביני רבוותא ז"ל איכא מ"ד דדיני' כשטר ולא קנה עד שיתן דמים ואיכא מ"ד דאלימא מילתא דקנין ואע"ג דלא יהיב זוזי קני והכי נמי מסתברא מדאמרינן בפ"ק דב"מ המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים אי משום כתב ללוות ולא לוה הא שעבד נפשי' ואם איתא דלא קנה עד שיתן דמים ליחוש דלמא לא יהיב דמי אלא ש"מ דבדלא יהיב דמי נמי קנה וכ"ת ולטעמיך ליחוש דלמא עאיל ונפיק אזוזי דבכה"ג ודאי בקנין לא קנה דאפי' בחזקה נמי לא קנה לאו קושיא היא דמסתמא אמרינן דאם איתא דהוה עאיל ונפיק אזוזי קלא הוה לה למילתא עכ"ד, וצריך לבאר הא שאני הכא דהוה התחייבות ומדוע ניבעי דמים, וביאו"ד כמשנ"ת לעיל יג. מדברי האחרונים בסימן ל"ט דהתחייבות הלוה הוא תמורת מה שהמלוה מתחייב להלוותו, ואי בקנין לא קנה עד שיתן את הדמים, א"כ ה"נ לא הוה חלה ההתחייבות, ואכתי צ"ב דהרי נתבאר שם מדברי הנתה"מ דאם בפועל לא ילוה לו בסוף, בודאי אדעתא דהכי לא נתחייב, א"כ אכתי יש לחוש שלא הלוהו, [ויעויין בכו"ח תנינא שנתקשה בזה עי"ש] וי"ל דמסתמא יש כאן מקח, אלא דאם לא הלוהו, אדעתא דהכי לא נתחייב לו, והוא ביטול המקח, בכה"ג שפיר מחזירים לו, ולפ"ז ילה"ע במה שהקשה הר"ש דלמא עייל ונפיק אזוזי ולא קנה, ולכאו' התם הוא ג"כ מדין ביטול המכירה ועי'.- הראב"ד (הובא בשמ"ק) כ' דבודאי תלינן דלוה דאל"כ לא הי' משעבד נפשי', ע"ע רשב"א בתשו' תתקמ"ה שהוכיח מכאן שהמלוה חייב להלוות לו ואינו יכול לחזור בו.

בגמ' ואי משום פרעון לא חיישינן לפרעון דאם איתא דפרעי' מקרע הוה קרע לי' נתבאר לעיל דמ"מ כ"ז כשבא ליד המלוה, אבל אם בא ליד הלוה בודאי לא מגבינן בהאי שטרא, וסב' זו היא רק סב' בדין השבה, והוי כסימנים דמהני להשבה ולא מהני להוצאת ממון, וכמו שביארו תוס' בחולין צו..- הרמב"ן והריטב"א (הובאו בשמ"ק) הקשו דמשכח"ל כמה גווני דניחוש לפרעון כגון שהוא ביד שליש, [והרמב"ן תי' דהי' כותב שובר] ועוד גווני, ותי' הריטב"א דהוא מילתא דלא שכיחא ולא חיישינן לה, ויש לבאר כנ"ל דהוא בדרגת סימנים שמחזירים את השטר.

לעיל יד. מותבינן לשמואל מברייתא וקאי בתיובתא, ומ"מ לעיל ז: סבר ר' יוסי דלא חיישינן לפרעון.- ע"ע לעיל יג: בתוד"ה הא שהקשו דניחוש למזוייף עי"ש.

בגמ' אגרות שום עי' רא"ש (הובא בשמ"ק) ב' פירושים.

בגמ' אלא אמר רבא התם ה"ט דאמרי איהו הוא דאפסיד אנפשי' וכו' אשתמוטי קא משתמיט כ' הריטב"א (הובא בשמ"ק) הקשו בתוס' בשטרי חלטתא נמי דאמרת איבעי לי' למיקרעי' נימא אשתמוטי אשתמיט ותירצו דהתם כיון שעשה המלוה כל כחו שגבה מנכסיו לא היה לו להניחו שישתמט ממנו דילמא הדר וטריף להאי ארעא מיני' זימנא אחריתי בהאי חליטה ונכון הוא עכ"ד, וכעי"ז כ' בתר"פ (שם) דשאני הלואה דעשה לו המלוה טובה ע"כ פורע לו הלוה אע"פ שלא החזיר השטר אבל בחלטאתא לא יפרע לו אא"כ יביא שטרו, וכעי"ז הוא ברא"ש (שם), והריטב"א הקשה על דרך זו, ואשר ע"כ פי' דכיון דבלא"ה צריך שיכתוב לו שטר מכירה וגם שטר חליטה צריך להחזיר לו שאם יאבד שטר המכירה לא יצטרך להחזיר לו ע"כ לא שייך משתמיט מתרוייהו, וכן מבואר בקצרה ברמב"ן.- ובמש"כ הרמב"ן והריטב"א דצריך לכתוב שטר מכירה והיינו דבחזרת השטר לא חזרה מתנתו, אבל לדברי רש"י מבואר דבחזרת השטר חזרה שומתו, אלא דמ"מ יכול לתבוע שטר מכירה, והר"ן (שם) הביא לרמב"ן שבחזרת השטר לא חזרה שומתו, וכ' הר"ן דס"ל דדמי לפ' ג"פ הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר לא חזרה מתנתו, ונחלק ע"ז הר"ן וס"ל דא"צ קנין אלא בביטול שומא ראשונה תיקנו חכמים שיחזור לו והפקר ב"ד הפקר, והר"ן דקדק מדברי הר"מ (פכ"ב ממלוה הט"ז) שא"צ קנין חדש, וכן הוכיח מגוף הסוגיא מדחיישינן לפרעון, ואת"ל דהוא מכירה חדשה מדוע נחוש לזה, וכ"כ הנמו"י (ט: מדפי הרי"ף), ולדבריהם ביארו דלא דמי לשט"ח שאם יחזירו לו המלוה יקרענו וא"צ לשובר, אבל הכא לעולם יצטרך לשמור שטרו, דאל"כ המלוה יטרוף שוב ע"י שיביא עדים שקיבל באדרכתא ע"כ לא משתמיט מיני' עד דיחזיר לו השטר. ויש דבר חידוש בנמו"י ובר"ן דכשהמלוה מביא הוכחה שבא הקרקע לידו באדרכתא, ה"ז זוכה בקרקע, אא"כ מביא הלוה השטר הקרוע שפרע חובו, והוא מחודש דשטר קרוע יש בו מששא, ועי' לקמן יח. ומשנ"ת שם.- ובעיקר פלוגתת הראשונים האם בחזרת השטר חזרה השומא, עקצוה"ח סימן ק"ג ס"ק ה', ועי' שי' הגרש"ר (אות רלז) ונתבאר בס"ד לקמן לה..- ע"ע מהרש"ל שעמד בקו' הראשונים מ"ש שט"ח מחלטאתא ותי' באופ"א.

בגמ' איבעי לי' למקרעי' לשטרי' א"נ למכתב שטרא אחרינא כ' הרשב"א (הובא בשמ"ק) וי"מ דתרתי קאמר איבעי לי' למקרעי' לשטרא למ"ד החזיר לו את השטר חזרה מתנתו א"נ למכתב שטרא אחרינא למ"ד לא חזרה מתנתו עכ"ד.

בגמ' דא"ל למחר יהיבנא לך דהשתא ליתי' גבאי א"נ אפשיטי דספרא זייר לי' הוכיח השעה"מ סימן ס"ה ס"ק ז' משמעתין דאע"ג דידוע דנפל מהמלוה, דאם הי' ביד הלוה הי' קורעו, אעפ"כ אין מחזירים לו, וק' ע"ד רש"י לעיל ז: ד"ה לא יוציאוהו שמבואר שאם ראו שנפל מהמלוה מחזירים לו, ובקצוה"ח סימן ס"ה ס"ק ט' דן בזה, ועי"ש שהקשה בדברי רש"י, ונתבאר לעיל יב: לחלק בין חשש פרעון דבזה אם ידוע שנפל מיד המלוה מחזירים לו דהוא בעל השטר, משא"כ שאר חששות דהם חששות בעצם עי"ש, ואכתי תיקשי משמעתין דהוא בחשש פרעון, ואעפ"כ אין מחזירים לו, אע"פ שידוע שנפל ממנו.- כתב התומים סימן ס"ה ס"ק ח' דאע"ג דאסור להשהות שטר פרוע כמש"כ הר"ן והובא בשו"ע סימן נ"ז סעי' א', מ"מ הכוונה שדוחהו בלך ושוב עד שיפרע לו את הפשיטי דספרא.- ובעיק"ד הגמ' דמפרש דחשש פרעון הוא משום דנשאר ביד המלוה, ילה"ע ע"ד רש"י לעיל יג. ד"ה לפרעון דפי' דהחשש שמיד הלוה נפל.

נתעוררתי להעיר דשמואל לא חייש לפרעון אע"פ דאיכא ריעותא דנפילה, ואילו מיגו נגד שטרך בידי מאי בעי מהני וכמו שהביאו תוס' לעיל יג:, ולדידן בתוך זמנו חיישינן לפרעון בריעותא דנפילה, ואילו מיגו מספק"ל לגמ' ב"ב ה: אי מהני, ובקצוה"ח סימן ע"ח ס"ק ה' כתב דהספק בפש"א, אבל מיגו ודאי לא מהני, וכן בתוך זמנו א"צ שבועה כדאיתא בב"ב שם, ובריעותא דנפילה חיישינן וכנגד שטר בעינן שבועה אף לשמואל.

חששות בשטר מקוים

ברש"י ד"ה כל מעשה ב"ד דליכא למיחש לשמא לא לוה שהרי אין מקיימין את השטר אלא בפני בע"ד ביאו"ד דכיון דאין מקיימין אלא בפני בי"ד הרי יש כאן הודאה, וצ"ל דס"ל דלא חיישינן לקנוניא, ואכתי ק' דניחוש לשמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי וי"ל כאביי לעיל יג. דאיקרי וכתיב לא חיישינן א"נ דעבז"ל. כ' המהרש"ל דכ"ד רש"י לריו"ח דסבר הכי אבל להלכה דמקיימין את השטר שלא בפני בע"ד לא שייך טעם זה, והטעם דלוה לא מקיים שטרא ומאחר שהי' ביד המלוה א"כ לוה ממנו, וכן פירש בנמו"י (וכ"ה ברא"ש סימן מ"א) וסב' זו איתא לקמן כ:, [ולפ"ז ג"כ מבואר הא דאין חוששין לשמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, כמש"כ הנחל"ד לעיל יב: דמלוה לא טרח לקיים שטר פסול, ויעויין בחי' הריטב"א (ישנים) בסמוך דכתב בטעמא דבהנפק לא חיישינן למוקדם משום דמיירי בשטר הקנאה, ולא כ' כדברי הנחל"ד] וק' ע"ד רש"י שלא פי' כן, וכ' המהרש"א דבודאי מודה רש"י דזהו עיקר הטעם, אלא די"ל דמשום דאיתרע בנפילה אית לן למיחש שמא לא לוה וטרח המלוה לזייף השטר בטוב עד שסבורים העדים שהיא חתימתן וכמש"כ תוס' לעיל יג:, ע"כ פירש"י דאין מקיימין אלא בפני בע"ד, והק' בכו"ח תניינא (ברשימו"ת) דמ"מ ניחוש שקיימו המלוה קודם שנפל, והי' בפני הלוה, ואע"פ שטען הלוה שהוא מזוייף לא חששנו לטענתו דאכתי לא איתרע בנפילה. ובמה שהקשה המהרש"ל דקי"ל דמקיימין שלא בפני בע"ד, וכן הקשה הרע"א בגלהש"ס בב"ק קיב: והניח בצ"ע, ראיתי לתרץ דרש"י שם ס"ל דהוא רק כשהעדים רדופים לילך למדה"י, וא"כ י"ל דלא חיישינן לזה בסתמא.- ע"ע בכו"ח תניינא (שם) שהאריך בדברי רש"י והמהרש"א.


בד"ה דמדינא הדרא ומדינא לא בעי למיהדר בפדיון אלא מדעתו והיינו דמדינא אינו חוזר אלא מדעתו אבל הכא חוזר בעל כרחו וכמש"כ הר"ן (הובא בשמ"ק) דלא בעיא הכא דעת מקנה עי"ש.

בתוד"ה בשטרי תימה שטרי אדרכתא אמאי לאו בני פרעון נינהו כיון דעדיין לא זכה בקרקע הר"ן (הובא בשמ"ק) כ' דאדרכתא לא"ד דבני פרעון ואגב חלטאתא נקט אדרכתא, וכ"כ תורי"ד, וע"ע רשב"א וריטב"א (שם). ובחי' הריטב"א (ישנים) כ' דאדרכתא לאו בני פרעון דב"ד קרעי לה כשעושין שטר השומא.- הראב"ד (הובא בשמ"ק) תי' דכיון דהוא שטר ב"ד לא חיישינן בזה לפרעון.

בא"ד והלא יכול לטעון פרעתי וכו' ולרבא דאית לי' וכו' יעמיד מתני' בחלטאתא גרידא כ' המהר"ם ומשמע דלרבא אם מצא שטר אדרכתא לא יחזיר וקשה אדרבה למה לא יחזיר מה יפסיד בזה מאחר דאית לי' לרבא דיכול לטעון פרעתי אשטרי אדרכתא ונראה דמשו"ה לא יעמיד מתני' באדרכתא דלית בהו שום רבותא דפשיטא דיחזיר כיון דיכול לטעון עליהם פרעתי וק"ל עכ"ד, והרש"ש כ' ע"ד תוס' דר"ל אילו הוה קמן ולכן אף עתה דליתי' ניחוש אנן, וכ"ז משום דנפל ואיתרע, אבל אם הוא ביד המלוה פשיטא דאין יכול לטעון פרעתי דלא גרע משט"ח ומהר"ם ל"ד במחכ"ת עכ"ד.

בד"ה אע"פ תימה דמשמע דאיירי באין חייב מודה כדאמר שמא כתב ללות וכו' עמהרש"ל, וכעי"ז במהר"ם, ובמהרש"א פי' מדלא קאמר חיישינן לקנוניא משמע שאינו מודה, וע"ע שמ"ק.- התר"פ (בשמ"ק) תי' קו' תוס' דהכא בשלא באחריות שאין גובין מלקוחות וליכא למיחש לקנוניא.

בגמ' כגון שהוחזק כפרן מבואר דמהני גם לגבי' ממשועבדים דאל"כ מדוע יחזיר ולא חיישינן לפסידא דלקוחות, והעירוני מדברי הראשונים לעיל ג. דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי לא גבי ממשעבדי, והרי בראשונים בב"ב ו. מבואר דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי הוא הוחזק כפרן, [ונתבאר בזה לקמן יז.] וי"ל כפשנ"ת לעיל יב: דהכא סגי בהוכחה המועלת להחזרת השטר אע"פ שאינה מועלת לעיקר הממון, וכיון שהוחזק כפרן אין כאן טענה ומחזירים השטר, אבל להוציא מלקוחות א"א, ועי' שמ"ק לקמן יז: (סוד"ה חזר) בשם הראב"ד שנסתפק בהוחזק כפרן האם גובים ממשועבדים.- וברשב"א (הובא בשמ"ק) הקשה מאי מקשי ומשום דהוחזק כפרן חדא זימנא תו לא פרע כלל, ומ"ט לא משני בהוחזק כפרן לאותו ממון, ותי' דא"כ אפי' מלוה ע"פ נמי, וק' דהכא קמ"ל דיחזיר לגבות ממשעבדי, וזה לא שייך במלוה ע"פ, והעירוני להמבואר ברשב"א להלן דהוחזק כפרן הוא בב"ד, א"כ הו"ל עמד בדין דגובה ממשעבדי, וע"ע משנ"ת לקמן יז. בדין גבי' ממשועבדים בהוחזק כפרן האם טענינן ללקוחות.- ע"ע במאירי לקמן (לפני המשנה השמינית) שהאריך בהוחזק כפרן האם יש שבועה כשבא ליפרע מלקוחות.

בד"ה משום ואע"ג דאמרינן לקמן הוחזק כפרן לאותו ממון וכו' הראב"ד (הובא בשמ"ק) כ' דמיירי שהוחזק כפרן בעסק אחר דאי בעסק זה מאי איריא מעשה ב"ד אפילו בעדים גרידי נמי הוי הוחזק כפרן לאותה מלוה, וכן דקדק הפנ"י מדברי רש"י ד"ה שהוחזק לוה זה כפרן פעם אחרת, ולפ"ז אין ראי' דאף בהוחזק כפרן לאותו ממון נאמן לטעון פרעתי, וכ' החזו"י בביאור שיטתם דס"ל דכיון דהוחזק כפרן אין ריעותא דנפילה דא"צ לשמור השטר כיון שהלוה אינו נאמן בפרעתי, והתוס' סברי דאעפ"כ אם הי' כשר הי' נזהר, וזה ראי' שפסול.

והנה לדברי תוס' מבואר דאע"ג דהוחזק כפרן אינו נאמן בטענת פרעתי מ"מ בשטר שנפל איתרע יותר מאילו לא הי' שטר, אבל הראב"ד פליג בזה, ולהראב"ד י"ל דריעותא דנפילה אינו מועיל אלא לגרע כח השטר, אבל מה שבלא שטר לא הוה חיישינן לא מהני ריעותא דנפילה, ואזיל הראב"ד לשיטתו בפי"ד ממלוה הי"ג שהשיג על הר"מ שכתב דאף בתוך זמנו חיישינן לנפילה, והשיגו הראב"ד, ולכאו' אזיל לשיטתי' דבתוך זמנו דלא חיישינן לפרעון אף במלוה ע"פ א"כ לא יגרע ע"י שיש ריעותא דנפילה, והרשב"א (הובא בשמ"ק) כ' דהוחזק כפרן לאותו ממון חיישינן לפרעון בריעותא דנפילה, ומדמה לתוך זמנו, וכמו"כ הגר"א בסימן מ"א ס"ק כ"ט הביא מקור לדברי השו"ע [ומקורו מהר"מ שם] דבריעותא דנפילה חיישינן לפרעון אף תו"ז וז"ל ובב"מ ט"ז ב' משום דהוחזק ועתוס' ד"ה משום, וה"ה לקנו ותוך זמנו עכ"ד, ועי' חזו"י פ"א ה"ד שעמד בפלוגתא זו, וע"ע משנ"ת לעיל ז:, ובעזה"י יבואר עוד בזה לקמן יז. תוד"ה הטוען.

וביסוד הדברים שנתבאר פלוגתא דקמאי האם במקום ריעותא דנפילה חוששים יותר מבלא הי' שטר, וה"ט דתוך זמנו והוחזק כפרן חוששים לפרעון משום ריעותא דנפילה, יש בזה סב' חזקה בנתה"מ סימן מ"א ס"ק י"א ויסודה מדברי התוס' לקמן יז. ד"ה הטוען דאע"ג דתוך זמנו והוחזק כפרן אינו נאמן לומר פרעתי, ומה"ט י"ל דאף בריעותא דנפילה אינו אלא חשש בעלמא, דהרי שמא נאבד באונס, ואשר ע"כ חייב לשלם, מ"מ י"ל דכ"ז הוא כשדנים כלפי עיקר החוב, כיון דיש חזקת חיוב חייב לשלם, אבל כשדנים על חזרת השטר יכול הלוה לומר פרעתי, או שמא יש בו פסול אחר, וצ"ב בדברי התוס' דנתקשו דהוחזק כפרן, דהא י"ל דמ"מ לא נחזיר את השטר, וכדס"ל לקמן יז. לענין הטוען אחר מעשה ב"ד, ואפשר דזה תליא ביסוד הדין דהוחזק כפרן אינו נאמן, ויתבאר בעזה"י לקמן יז..- עוד ילה"ע בזה מדברי הרע"א תשו' קצ"ז שנסתפק ספק עצום דאם המלוה טוען ברי והלוה שמא במקום ריעותא דנפילה האם מחזירים השטר, ולכאו' כל הוחזק כפרן לא עדיף מטענת שמא, ואעפ"כ לא מהדרינן, ויל"ד בזה.

סיכום החששות בשטר

א. שטר שנפל חוששים לפרעון כדאיתא בדף ז: ובשמעתין, ולר' יוסי וכן שמואל לא חיישינן לפרעון ב. חוששים לכתב ללות ולא לוה וכמבואר בסוגיין, ובשטר הקנאה או במקוים לא חיישינן להכי, וכמבואר בשמעתין ג. חיישינן לכתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ויטרוף לקוחות שלא כדין וכדאיתא לעיל יב:, ובזה ג"כ במקוים לא חיישינן, דלא יטרח לקיים שטר פסול ד. נחלקו הראשונים בהא דחיישינן לקנוניא האם הוא רק משום ריעותא דנפילה, עי' רא"ש (סימן נ"ב), ונתבאר בס"ד בהרחבה לעיל יג., ה. עוד חוששים בשטר שנפל לפרעון אף בתוך זמנו וכדאיתא לעיל ז: ועי' להלן יז., ודבר זה הוא חידוש דאע"ג דא"צ לשטר כדי לגבות תוך זמנו, מ"מ ריעותא בתוך זמנו מגרע את עצם החוב, ועמשנ"ת לעיל בפלוגתת הראב"ד והראשונים בזה. ו. וכמו"כ בהוחזק כפרן דאינו נאמן לטעון פרעתי, מ"מ מבואר בתוס' דבשטר שנפל נאמן לומר פרעתי, וכמש"כ תוד"ה ומשום ז. כ' תוס' לעיל יג: ד"ה הא דשטר שנפל וטוען הלוה מזויף לא יועיל קיום דשמא קיים בטוב חתימת העדים עד שאינם מכירים. ח. כ' הרע"א בגיטין ב: דשטר שנפל איתרע ובעי קיום מה"ת. ט. טוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום, ואעפ"כ במקום ריעותא דנפילה כ' הראשונים בדף יז. דחיישינן.

בגמ' כגון שהוחזק כפרן עקצוה"ח סימן ס"ה ס"ק ה' שהקשה איך תלי לה במעשה ב"ד, ועמש"כ לעיל מדברי הראב"ד, ונתבאר בס"ד לקמן יז..


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף