חידושי הרי"מ/בבא מציעא/טז/ב
אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירו לבעלים אי משום כתב ללות ולא לוה הא שיעבד נפשיה כו'. והפ"י תמה מזה על הרי"ף דפ' בש' הקנאה בעי מטי לידיה. והא מפו' דלא בעי ע"ש. ולק"מ כמ"ש לעיל דלעיל קא' אי ס"ל לשמואל כאביי ע"כ דמיירי באין ח' מודה דאל"ה למה ליה שטר הקנאה כיון דמודה הוי מטי לידי' וכיון דבאין חייב מודה מוכח דא"צ מטי לידיה בש"ה כמ"ש רש"י לעיל. אבל כיון דמסיק לעיל הש"ס שמואל בתיובתא אי ס"ל כאביי וע"כ כר' אסי ס"ל ממילא מיירי שפיר בחייב מודה ומ"מ בשטרי דלאו הקנאה לא יחזיר שמא כתב ללות בניסן כו' דלא מהני מטי לידיה. ורק בשטרי הקנאה יחזיר כיון דמטי לידיה כנ"ל. והא דאמר אי משום כתב ללות ולא לוה ולא אמר שמא כתב ללות בניסן כו'. היינו דשם גבי סתם שטר הפי' הפשוט כרש"י שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי היינו שכבר לוה ומ"מ לא נזהר לשמרו כיון שפסול משום מוקדם. ובשטר הקנאה לא שייך זה דאי לוה אח"כ ומסר לו מהני למפרע והי' לו ליזהר דכשר א"כ מה דנפל איתרע מורה שלא לוה כלל. רק מ"מ כיון דמודה מהני מצד דעכשיו מטי לידיה ואמר שפיר אי משום כתב ללות ולא לוה ולכך נפל שעדיין לא לוה. ועכשיו רוצה ללות כחשש שכתבו תוס' הא שיעבד נפשי' דכיון שמצוה להחזיר ומודה חשיב מטי לידיה כנ"ל:
ואדרבא קצת ראיה דאל"כ מה מסייע ממתניתין דכל מעשה ב"ד יחזיר. דלמא התם בחייב מודה דהא לקמן בעי לאוקמי בהוחזק כפרן ע"ש. וא"כ איכא לאוקמי יותר במודה דהוי חשש פרעון מלתא דלא שכיח משום א"א דפרע הוי קרע ליה. אבל ליכא סייעתא באין חייב מודה לפנינו. ומוכח דבאמת שמואל בחייב מודה. אך תוס' כתבו דמשמע הלשון אי משום כתב ללות ולא לוה שאינו בפנינו ע"ש לעיל י"ג. אולם תוס' לטעמייהו דהחשש בשטר ל"ל עד תשרי היינו שרוצה ללות. והול"ל כמו שם עד תשרי ובכופר חזינן מה טעין. אבל לרש"י מיושב הלשון אף במודה אי משום כתב ללות ולא לוה היינו שרוצה עתה ללות כו' והוי כלשון עד תשרי לפי' תוס' דשייך גם אמודה כנ"ל:
ועוד קשה דלפי' א"כ פליגי שמואל ור"י בפלוגתא דר' יוסי ורבנן דלעיל ז' ע"ב בנפל ליד דיין שכתב הנפק דלרבנן לא יוציא עולמית דחיישינן לפרעון ולר"י לא חיישינן. ולמסקנת רבינא רבנן כשמואל ור' יוסי כר' יוחנן ע"ש. ולמה לא פריך כאן דכתנאי דהול"ל שמואל הלכה כרבנן ור"י הלכה כר"י כדפריך בכל דוכתי. ועוד מה מסייע ממתניתין דמעשה ב"ד ופריך אר"י לימא דמתני' כרבנן ור"י דאמר כר' יוסי דבשלמא ר"י סבר הלכה כסתם משנה שייך למפרך אבל לשמואל ליכא סיוע. ולמ"ש י"ל דשמואל כד"ה דבמודה לא חיישינן לחשש רחוק דפרעון וקנוניא דהא לא טענין מלתא דלא שכיח. ובזה מודה ר"י ורבנן די"ל דפליגי רק באינו מודה. דהא תנן התם בכתיבה כשבעל מודה יחזיר ולא חיישינן לקנוניא כמ"ש תוס' שם ולא כתב טעם ע"ז ולהנ"ל סבר שפיר שמואל כנ"ל וככ"ע. רק משום דלמ"ד התם דשטר כתובה כולה ר"י הוא א"כ לא מוכח לרבנן בנפל ליד דיין אי גם ב"ח מודה חייב לפרעון או לא קמ"ל שמואל דגם לרבנן בחייב מודה לא חיישינן לפרעון כנ"ל. או כרבינא שם ע"ש:
הנה לכאורה קשה למ"ש תוספ' ריש פירקין דמנה שלישית דנפקד תופס מספק בחזקת שניהם חשיב כשניהם מוחזקין דיחלוקו אי הוי החלוקה יכול להיות אמת ורק משום דאין דרך להקנות משא"כ בשניהם אדוקין בשטר חשיב חלוקה יכול להיות אמת שפרע מחצה דזה דרך להיות ע"ש. וא"כ קשה גם במצא שט"ח ויש ספק אי פרע או לא הוי כשניהם אדוקין בשטר דהא המוצא תופס בחזקת שניהם מספק והחלוקה יכולה להיות אמת שפרע המחצה ויהי' הדין יחלוקו דבשניהם אדוקין כ"ע ס"ל יחלוקו ע"ש. ובנפקד כתב הרא"ש עוד טעם דקודם מחלוקתם ידוע הי' לו דשל אחד הוא ואין החלוקה כו' ע"ש. אבל במוצא הספק מיד שמצאו כנ"ל. וקשה בין לשמואל בין לר"י דחיישינן לפירעון ומ"מ מודה בשניהם אדוקים שגם מלוה תפוס דיחלוקו אף דלוה טוען פרעתי ע"ש. א"כ גם במצא כן דחשיב שניהם מוחזקים כנ"ל. ואי מהני יאוש בחוב כמ"ש לעיל ורק משום דחשיב יש בו סימן כמ"ש הרא"ש בתכריך שטרות כו'. א"כ אם יהי' יחלוקו א"כ שוב נתייאש ממחצה עכ"פ אף שממנו נפל. וא"כ שוב מחצה ודאי פטור ותופס המוצא רק מחצה עבור שניהם ושוב יחלוקו באותו מחצה הב' והוי יאוש על עוד מחצה עד שפטור לגמרי כנ"ל. משא"כ שניהם אדוקין שתופס בעצמו מחצה. אולם כבר כתב לעיל דלא חשיב יאוש ע"ש:
ונראה דשם דאי לא תפיסת הנפקד עבורם יהי' הדין יהא מונח א"כ הוי זכות לשניהם תפיסתו עבורם שיהי' הדין יחלוקו חשיב תפיסתו עבורם כשניהם מוחזקים דזכין לאדם כו' וכאלו בידם כנ"ל. משא"כ בשטר דאי לא חשיב כתפוסים בו חיישינן לפירעון ולא יגבה כלל א"כ מה שיהי' תפיסתו עבור המלוה לזכות שיהי' חשיב מוחזק חב לאחרים בזכיה זו שיפסיד לוה מחצה כנ"ל לא מהני כתופס בחב לאחרים דלא קני ולא חשיב כלל כמוחזקים תפיסת המוצא כנ"ל. ולשמואל דלא חיישינן לפירעון הוא להיפוך דכשיועיל תפיסתו עבור הלוה חב למלוה דבל"ז גבי שוב לא הוי כאלו לוה תפוס כנ"ל:
אמנם עיקר נראה דלא דמי כלל דוקא נפקד משניהם זה ק' וזה ר' חשיב תפיסת הנפקד מספק עבורם כשניהם מוחזקים דהא כיון שהנפקד השאיל ביתו לשמירת ממונם ביתם קרינן כמ"ש הרא"ש ריש פסחים. ולכך חשיב כל הש' ברשות שניהם. משא"כ כשהוא נפקד רק מא' לחוד ואינו יודע של מי ולא חשיב כלל מספק כשניהם מוחזקים שאינו תופס רק עבור מי שהוא שלו והספק מי מוחזק לא שניהם. וממילא במוצא כנ"ל דהספק שמא של אחד לבד לא חשיב כלל כשניהם אדוקין. וראיה דהא ספק וספק קי"ל יניח. ולא אמרינן יחלוקו כאלו שניהם אוחזין וג"כ החלוקה י"ל אמת דשל שניהם הוא כיון ששניהם נותנין סימן וע"כ כנ"ל ופשוט:
לכאורה למה נקיט בכתוב בו הנפק כברייתא דלעיל ור"י לקמן. וי"ל דהא קשה דקי"ל אף תוך זמנו לא גבי בשטר שנפל אף דגובין בלא שבועה וכ"ש נגד חזקה דא"א דפרעי' דמודה שמואל כמתניתין דאין נפרעין אלא בשבועה ולא אלים כחזקה הנ"ל. וצ"ל דלשמואל באמת כנ"ל וסברתו הפוכה ממאי דקי"ל וי"ל דלמ"ש הרא"ש בתכריך כו' דכיון שיש ספק ומתברר דממלוה נפל לא חשיב איתרע. והפי' הפשוט שאינו נזהר כ"כ כיון שיהי' ידוע כשימצא דשלו. א"כ כיון דהוא שטרי הקנאה מבורר דשל מלוה והוי כיש בו סימן. ורק משום פירעון וא"כ למה נחוש לפירעון ויחשב איתרע אדרבא כיון דסתם אינשי א"א דפרע קרע ליה ומורה שלא פרע שוב אמרינן כן ולא איתרע כלל כשיש ספק גם ע"ז דממלוה נפל ולא נפרע וממילא א"צ ליזהר ואין ריעותא כנ"ל. וא"כ א"ש הסברא דדוקא לשמואל דלא חיישינן לפרעון שוב לא איתרע. אבל לדידן דחיישינן ועכ"פ אחר זמן לא גבי שוב אף שהוא עדיין תוך זמנו לא מהני דאיתרע דנפל והי' לו ליזהר שכשלא ימצא עד לאחר זמנו לא יוכל לגבות וכיון דאיתרע שוב לא מהני גם חזקה כנ"ל. משא"כ לשמואל לא הוי ריעותא כנ"ל:
אך למאי דמסיק תוס' לעיל דבטוען מזויף לשמואל נאמן ולא מהני קיום רק דמיירי כאן שאין לוה כאן ע"ש. וא"כ שוב איתרע דהו"ל ליזהר דכשטוען מזויף לא יגבה גם אם יקיים ושוב כיון דאיתרע גם שאין כאן ח' לפירעון. אולם לא קשה דהא אינו מורה כלל מה שנפל שנפרע ומלוה נפל דאי ממלוה הי' ליזהר שלא יטעון מזויף. דהא אי מלוה נפל ג"כ הי' לו ליזהר דכשיטעון פרעתי כמו שהוא אמת יהי' חייב כשימצא השטר. דבשלמא לדידן דחיישינן לפירעון ונאמן שפיר הריעותא על מלוה דצריך ליזהר שלא יגבה. משא"כ לוה דיהי' נאמן שפרע. משא"כ לשמואל שוב אינו הריעותא מורה יותר שנפל מלוה ממלוה דלא שייך דסומך עצמו שיטעון מזויף מה שהוא שקר למה ליה זה דהא כתבו תוס' דמה"ט לאו מגו דאינו רוצה להכחיש עדים. ושפיר אמר שמואל וקמ"ל כנ"ל. ואם בכתוב בו הנפק לא הוי שמעינן רבותא הנ"ל דהא כתבו תוס' כשכבר קיימו קודם שטען מזויף לא מהני אח"כ אף שטוען ע"ש. וא"כ ה"א משום שכתב בו הנפק שכבר מתקיים לא איתרע כלל שא"צ ליזהר דגם מזויף לא יהי' נאמן כנ"ל אבל באינו מקוים ס"ד דחשיב איתרע כנ"ל דיהי' נאמן מזויף וקמ"ל דלא איתרע כנ"ל:
ומ"מ מסייע מהא דכל מעשה ב"ד עכ"פ לגוף הדין דל"ח כו'. ועוד דיש לישב דקדוק דאמר ר"ע אאנ"ת בתר דאמר ר"נ אבא מספרי דיינא כו' והוי מכרזי כו' דאשתכחי בשוקא כו'. ולא מיד אשמואל די"ל דלא הוי סייעתא כנ"ל דשם בכ' קיום לא איתרע כנ"ל. משא"כ דר"נ אמר מספרי דיינא כו' ולמה ליה להזכיר זה וגם דמשתכחין בשוקא למותר. וי"ל כדאמר לקמן י"ח דוקא בשוק שאין שיירות מצויות לאפוקי דאשתכחי בבי דינא דש"מ אף לא הוחזק אין מחזירין כר' זירא דמעשה ב"ד יחזיר בדלא אשתכח בב"ד ע"ש. וקמ"ל ר"נ מספרי דיינא כו' ואכרזו דוקא דמשתכחין בשוקא נהדרינהו כו' וא"כ דייק שפיר עלה ממתניתין דמעשה ב"ד יחזיר כשמואל. דאף דכתב קיום מ"מ איתרע דהי' ליזהר שמא יאבד בב"ד דשיירות מצויות ולא יגבה כנ"ל. וממילא שוב אף שנמצא שלא בב"ד איתרע וחיישינן לפרעון. אך ג"כ שייך כנ"ל דאין הריעותא יותר על המלוה מלוה דגם לוה א"א דפרע הי"ל ליזהר שמא יאבד כשאין ש"מ ויגבה מלוה וא"כ מוכח שפיר כשמואל גם בשטר הקנאה בלא הנפק כנ"ל:
עוד י"ל דלא נקיט כ' הנפק. למ"ש לעיל לר"י שבת ע"ט במוצא שטר פרוע דסבר דצריך ללוה להראותו דגברא דפרענא אנא. א"כ לא שייך טעמא דשמואל א"א דפרע הוי קרע ליה דנצרך ליה כנ"ל. אולם בשטר הקנאה דכותבין ללוה בלי מלוה א"כ א"צ לו דאין הוכחה ממה שהשטר בידו דפרענא הוא דשמא כ' לו בעצמו בלי הלואה ושייך א"א דפרע כו'. אבל שטר שכ' הנפק דודאי היה ביד מלוה דלוה לא מקיים כו'. שייך שוב סברא הנ"ל וי"ל דמודה שמואל דח' לפרעון. ודדייק ממתני' דכל מעשה ב"ד לס"ד מכח כ"ש כיון דבקיום ל"ח לפרעון אף דלא שייך כ"כ א"א דפרע כו' מכ"ש בשטר הקנאה אבל למסקנא דמתני' בשטרי חלטאתא כו' י"ל דמודה שמואל דבכ' קיום לא יחזיר ומיושב דלא תליא במחלוקת ר"י ורבנן בנפל ליד דיין כו' כנ"ל:
שם כל מעשה ב"ד כו' פירש"י אלמא כיון דל"ל שמא לא לוה שהרי אין מקיימין את השטר אלא בפני בע"ד כו'. ותמוה מאוד ניהו דבגוף הדין י"ל רש"י לטעמיה שפי' שם דדוקא בעדיו מבקשין לילך למדה"י מקיימין גם לדידן אבל למה הוצרך זה בכאן הא פשוט דלוה לא מקיים שטרא כדאמר סוף פירקין. ואי מקיים אינו מועיל טעם הנ"ל דכשהלוה מביאו ודאי מקיימין. וי"ל דהא דאמר בגמ' גבי ג' שלוו מא' דלוה לא מקיים כו' היינו דלא שכיח דכל הג' כ"ל ולא לוו וכל א' רצה לקיימו. ויותר יש לתלות במלוה האחד. אבל מ"מ הוי חשש כמו שהלוה מכין וכ' שטר כדי ללות ויהיה השטר מוכן בידו ליתנו למלוה כן מכין ומקיימו בב"ד שימסור למלוה שטר מקוים שלא יצטרך מלוה לבקש קיום כנ"ל. ושפיר בשטר א' שנפל ואיתרע יש לחוש גם שמקוים שמא כ"ל ולא לוה. אולם בשטר דלאו הקנאה דאין כותבין כו' והחשש רק דאיקרי וכ'. וא"כ גבי ב"ד לא שייך זה ואם היה הלוה מביאו לב"ד לקיימו לא היה מניחין בידו השטר ומכ"ש לקיימו כנ"ל. דבתר ב"ד לא דייקי ולא תלינן שום חשש שלא כדין. אך הא קי"ל כתובות ק"ט וש"ע ס' מ"ו דדיינים מקיימין השטר אע"פ שלא קראוהו כלל ע"ש. וא"כ כשא' מביא שטר לב"ד לקיימו תולין שהוא המלוה ומקיימין ושייך החשש כנ"ל:
אמנם בש"ע שם ס"ב ב' דיעות אם צריכין להכיר עכ"פ המלוה והלוה. אולם שם בשביל העדים שלא יהיו קרובים וכשמפרשין שמות העדים א"צ ע"ש. אולם זה לדידן דקי"ל דלא כפי' רש"י רק תמיד מקיימין שלא בפני בע"ד אבל לרש"י ז"ל דאין מקיימין שלא בפני בע"ד בלי עדים מבקשין כו'. א"כ אף שיסברו שזה המלוה מ"מ צריכין לשלוח אחר הלוה שיהי' הקיום בפניו ושוב נתברר להם שעדיין לא לוה ואין כותבין כנ"ל וליכא חשש. ושפיר הוצרך רש"י ז"ל לפרש משום דאין מקיימין כו' דאל"ה עדיין החשש שמא כלו"ל וקיימו כנ"ל. ולחוש שהיה עדים הולכין למדה"י ודאי לא ח' דאיקרו וכ' ושקיימו ושהיה מבקשין לילך כנ"ל. והוי כהא דג' שלוו מא' כצ"ל. גם י"ל דלרש"י ז"ל הא דאמר בגמרא לוה לא מקיים שטרא הוא ג"כ מטעם הנ"ל דאין מקיימין שלא בפני בע"ד כנ"ל. עוד י"ל למאי דאמר ב"ב קע"ב למ"ד דגם לנפילה דיחיד הוי חיישינן שאבד יב"ש זה ומצאו יב"ש הב' ורק משום דל"ח לנפילה דמזהר זהיר והיינו דכשר כו'. משא"כ נפל איתרע דמורה שפסול י"ל דכלו"ל ואבדו ומצאו המלוה הנ"ל וקיימו ולפי שפסול שלא הלוה לא נזהר ואבד. ורק משום דבפני בע"ד והיה טוען שלא לוה. ואף דלא היה נאמן מ"מ היה קול. עוד י"ל דהא לתוס' לעיל לשמואל בטוען מזויף לא מהני קיום גמור ורק דמיירי ש' הקנאה כו' ואינו לפנינו וכיון שנתקיים בהיתר דל"ח לא מהני טענתו אח"כ לבטל למפרע. והגם שקצת דוחק כיון דטעין מזויף ולא היה אז למה לא יבטל ע"ש. וא"כ עכ"פ י"ל דלא מהני רק בקיום המועיל מה"ת וזה משום דנפל רק חשש אינו מבטל שכבר נתקיים אבל אם נתקיים שלא בפני בע"ד שאינו עדות מה"ת כלל רק בקיום דרבנן הקילו כמ"ש תוס' והפ' שם. א"כ י"ל בנפל איתרע וקיימו שלא בפניו מהני אי טעין אח"כ מזויף לבטל הקיום למפרע די"ל דצריך קיום מה"ת כיון דאיתרע כמ"ש לעיל כנ"ל. וא"כ בשלמא דנקיט סתם ש' הקנאה יחזיר ולא הזכיר קיום י"ל דבאמת לא מקיימין ליה רק בפניו שיהיה עדות מה"ת. או דאי כתוס' דמשמע שלא בפניו מ"מ י"ל דכותבין עליו שלא לקיימו רק בפניו. אבל מתני' דכל מעב"ד יחזיר משום שכבר נתקיים קודם שנאבד,. א"כ י"ל שמא היה הקיום שלא בפני בע"ד. וא"כ עכשיו דנפל איתרע וכשיטעון מזויף יבטל קיום הנ"ל למפרע דיש הוכחה שהוא מזויף ושלא כדין נתקיים שלא בפני בע"ד. ולכך הוצרך רש"י לטעמיה דאין מקיימין כשאין עדים מבקשים ודאי היה בפני בע"ד דל"ח למבקשין ומהני כנ"ל:
שם בשטרי חלטאתא ואדרכתא דלאו ב"פ כו'. ותמהו תוס' אדרכתא שלא זכה בקרקע למה ל"ח ע"ש. וי"ל למ"ש לעיל דשייך גברא דפרענא אנא. וא"כ אף בש' הקנאה דכותבין ללוה מ"מ אף דלא שייך כ"כ מ"מ גם בזה שייך דסתמא תנן בשבת ע"ש. דלא יחשדוהו שבמכוון כ' לו שטר להפסיד פד"מ כדי להראות ולכך י"ל דלא שייך כ"כ א"א דפרעי' כו'. משא"כ ש' חלטאתא אי פרע ודאי קרע ליה דאין זה גברא פרענא שהוצרכו ב"ד להחליט נכסיו. ורק חלטאתא שייך שצריך להשטר שחזר ולקחו ולא שייך אם איתא דפרעי' כו' וע"ז פריך שומא הדרא כו'. אך הלשון הני לא ב"פ צריך לדחוק דלאו ב"פ בלי קריעת השטר. עוד י"ל דדוקא בנפל איתרע השטר שהשיעבוד בו לא יחזיר כמו שט"ח ושטר קנין דמה"ט נקנין בכו"מ משא"כ שטר ראיה כמ"ש הרא"ש ב"ב. ולכך דוקא שט"ח או חלטאתא שהוא כשטר קנין מכירה. משא"כ אדרכתא לאו בר פירעון שיפקיע החוב שבאדרכתא שאין החיוב בשטר זה ולא קנין רק ראיה על הפ"ד. ונראה שאינו נמכר כנ"ל. וממילא אין הריעותא מאבדתו מפסיד לגוף החיוב כלל. דלרמב"ם ז"ל החזירו מוחזר רק לכתחלה השטר שאיתרע לא יחזיר והיינו השטר שהשיעבוד בתוכו כנ"ל:
שם הדר זבין כו' אבעי לי' למכתב שטר זבינא כו'. לכאורה ל"ל ה"ט בל"ז כיון שקנה הקרקע ודאי איך נוציא מספק שמא חזר ומכרו אף דאיתרע אך מ"מ לא יחזיר כמבואר לקמן בשובר. אך שם י"ל שיועיל תפיסה משא"כ בקרקע. וצ"ל דמ"מ כמו לרשב"ג ב"ב דהחזיר השטר חזרה מתנתו דנקנה במסירה לכך באמר אבד שטרו אין כ' לו שטר אחר שמא חזר ומכר. כן בנמצא שודאי אבד הספק שמא החזיר השטר וכאן לכ"ע חזר דהא שומא הדרא. עכ"פ לא יחזיר לכתחלה. כמו שם דאף שהס' שמא חזר ומכר ודאי אינו מפקיע זכותו שהיה שלו מ"מ אין לעשות דבר חדש לכתחלה דאפשר שיפסיד כן כאן לענין החזרה. אך כיון שהקרקע אין מוציאין א"כ שוב לא שייך נפל איתרע להיות הוכחה שמן הלוה נפל דאדרבא הלוה היה לו לשמרו יותר דכשנאבד החלטאתא ולא ימצא או ימצא ב"כ וב"כ תשאר הקרקע ביד המלוה. משא"כ מלוה רק שלא יהיה לו שטר. וצ"ל דאף שממלוה נפל מ"מ איתרע ומורה שנפרע והניח בידו. ואף שכ' הרא"ש ביש בו סימן כיון שמתברר דממלוה נפל לא איתרע היינו דוקא בסימן שמבורר וידוע משא"כ הנ"ל:
שם אפשיטי דספרי זייר ליה. תמוה לי כיון דעכ"פ ודאי ממלוה נפל כיון שמודה לסברא דא"א דפרע ולקח השטר קרע ליה. ורק דזייר ליה וא"כ יחזיר למלוה. כמ"ש הרא"ש סוף פ' במצא בחפיסה כיון שמתברר דממלוה נפל לא איתרע. וא"ל דסימן עדיף. דידוע לכל מ"מ הא גם במביא עדים שממנו נפל פ' הפ' דיחזירו למלוה אף דהיה לו ליזהר. וכ"ש כאן דיודע שאין לתלות רק דממנו נפל כיון שהוא שטר הקנאה או מקוים. וכשהוא ביד לוה הוי קרע לי':
ונראה לע"ד דהא הלשון דאמר שמואל יחזירנו לבעלים תמוה כמ"ש הפ"י הא ע"ז דנין בעליו מי הוא וגם סברת שמואל קשה דהך א"א דפרע אינו חזקה אלימתא כ"כ כמ"ש לעיל וי"ל דעיקר הטעם כמ"ש תוס' גבי פלניא דהאי סומנא כו' אף שלא היה מועיל להוציא ממון מ"מ בשטר שדנין רק על חזרת גוף השטר מהני הסימן שלא מיקרי להוציא וממילא גבי ע"ש חולין פ' ג"ה. והנה בד' העשוין להשאילן או גודרת כל שאין הוכחה ממה שבידו מוקמינן אחזקת מ"ק אף להוציא וכ"ש באינו מוחזק כהאי. וא"כ כיון דקי"ל דס' מקנה בעינן ואף דלוה נותן שכר סופר מ"מ מקנה הנייר למלוה והוא שלו לגמרי רק כשפורע חוזר ומקנה לו ע"ש לרוב הפוסקים. וא"כ י"ל בספק כדהכא שמצא השט"ח והוא ש' הקנאה או מקוים שהיה של המלוה בודאי ומסופקים אי פרע וחזר והקנהו ללוה א"כ כיון שדנין על חזרת השטר שפיר מהני החזקת מ"ק שלא יצא מרשותו והוא שלו וכמו בסימן כנ"ל. ובכל מקום בשטר שהיה נאמן פרעתי א"ל חזקה דשטרך בימ"ב ולא מוקמינן אחזקת מ"ק הוא דשם דנין להוציא הממון משא"כ כאן שדנין על השטר מהני החזקת מ"ק ואח"כ ממילא גבי. אמנם כיון דכל שטר עומד לפירעון לא שייך חזקת מ"ק כדבר העשוי להשאיל להיפך וכהאי דעשוי למכור כליו ע"ש דעומד לצאת מחזקתו להמכר ללוה כנ"ל:
וא"כ מיושב דאמר שמואל רק א"א דפרע הוי קרע לי' וא"כ אין גוף השטר עומד כלל להקנותו ללוה דכשפורע הדרך שקורעו ואינו ש"פ א"כ השטר שלם כמו שהוא אינו עומד כלל לצאת מחזקת המלוה ושוב מוקמינן בחזקת מרא קמא וממילא גבי אח"כ כנ"ל:
ומיושב היטב לישנא דשמואל יחזירנו לבעליו. דזה עיקר הטעם כיון שהמלוה הי' בעליו בודאי שוב מוקמינן בחזקת מרא קמא דאינו עומד משום א"א דפרע כו' כנ"ל:
וא"כ מיושב הנ"ל דאמר כיון דלפעמים משתמיט כשפורע או זייר לי' אפשיטי כו' ואז הנייר דלוה כיון שפרע החוב כמ"ש הפ' בלי הקנאה ורק בתורת משכון שוב עומד לצאת מחזקתו להיות דלוה כשהוא שלם בלתי קרוע כיון שעומד לפרוע כנ"ל ושוב ליכא חזקת מרא קמא ואמרינן דפרע ולקח השטר דמשום א"א דפרע מצד עצמו לא מהני להחזיר למלוה כנ"ל:
שם אמר ר"י כו' שטר שכ' בו הנפק כו' שמא כלו"ל ותמהו תוס' דמשמע באין חייב מודה. ולקמן מוקי ר"כ בכ' זמנו ביומו בחייב מודה ואי אין זמנו בו ביום לא יחזיר אף שמודה ע"ש דתי' דאמוראי אליבא דר"י ע"ש. ולע"ד י"ל כמ"ש לעיל דבלא ריעותא לא הוי ח' לקנוניא וא"כ קשה למה נימא דח' משום דאיתרע הא הוי כיש בו סימן ולא איתרע כלל. אולם כיון דכאן חייב מודה הדין דנאמן בלא איתרע שוב ממילא איתרע דהי"ל לזהר שמא לא יודה. ושוב כיון דאיתרע לא מהני גם שמודה דח' לקנוניא. וא"כ א"ש דקאמר ל"מ בלא הנפק דא"ל כלו"ל. היינו כיון דעדיו בחתומיו זכין לו א"צ לאקרי וכ' דרשאין לכתוב. וא"כ ודאי דשייך שמא כ' לו"ל דספק שקול ממי נאבד אף בלי ריעותא. וכשיטעון כן יהי' נאמן א"כ שוב איתרע ואף שמודה ח' לקנוניא. ושפיר הוצרך למנקט כלו"ל לגמרי. דחשש כ"ל ול"ל עד תשרי לא שייך כלל דעדיו בחתומיו זכין לו. אלא אף כ' הנפק דלא שייך כנ"ל לא יחזיר דח' לפירעון היינו ג"כ כנ"ל דסבר פרעון נאמן כשטוען אף בלי ריעותא כיון דאין השטר בידו וליכא חזקה דשטרך בימ"ב נאמן. ושוב ממילא אף שמודה ח' לקנוניא כיון דשוב איתרע שכשלא יודה יהי' נאמן כנ"ל. וא"ש דהזכיר רק גוף הטעם כנ"ל. באין חייב מודה דנאמן ושוב מה"ט ממילא גם במודה לא מהני דאל"ה לא הוי חשיב איתרע כנ"ל. וא"ש. ומ"מ אין הוכחה דר"י ס"ל כאביי. דרק ר' אבהו הוא דאמר לה לרבותא ל"מ דלאביי כנ"ל דבאמת חיישינן לפירעון:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |