אילת השחר/בבא בתרא/קלא/א

אילת השחר בבא בתרא קלא א

דף קל"א ע"א

אי ס"ד יסבון תנן אמאי לא טרפא ממשעבדי. ולבני מתא מחסיא ס"ל באמת בכתובות (דף נ"ה) דטרפא ממשעבדי. והנה קי"ל דאפי' מלוה ע"פ גובה מיורשין, וכיון דהלקוחות הא נתנו כסף לקנות קרקע שזה לא הי' של המוכר דהא כבר זכו במתנה יורשיו דלכן גובין אח"כ, נמצא דה' מקח טעות, ולר' פפא (לעיל דף מ"ד ע"ב) כה"ג חייב אפי' במוכר שלא באחריות, ואפי' לר' זביד דבמוכר שלא באחריות אין לו תביעה עליו, מ"מ הא פסקינן אחריות טעות סופר ורוב מקח הוא באחריות, נמצא דהלוקח יוכל לתבוע את היורשין עבור האחריות אפי' אם לקחו את הקרקעות בלי שטר, כיון דמלוה ע"פ גובה מן היורשין ממילא יגבו את הקרקע שקנו מחמת תביעתם על האחריות, אלא דיהי' נפק"מ כגון בקנו עידית דהיורשים יתנו להם בינונית, וכן הלוקחין יטרפו מחמת הכסף שנתנו אז לפי מחיר קרקעות של היום, ואפשר דהוקרו קרקעות, נמצא דהיורשים יוציאו מהם וישאירו להם רק כנגד המעות לפי מחיר קרקע דהיום, גם יוכלו לגבות ממי שקנה בפירוש בלי אחריות דאז לר' זביד לא יוכלו הלוקחין לתבוע.

ושמע מינה אפי' בבריא. והק' בנתיה"מ (סי' רפ"א סק"ג) לשיטת הנימוק"י בשם הריטב"א דמה דמהני לריב"ב להנחיל לכל מי שירצה אינו אלא במחלק כל נכסיו, א"כ כאן איך יועיל, דהא אינו מחלק כל נכסיו, ועי"ש מה שתירץ דרק להצד דבשכי"מ דוקא מהני להנחיל אז אמרינן דוקא במחלק נכסיו, אבל אי מהני אפי' בבריא, מהני גם אם נותן מקצת נכסיו. ואפשר אולי לומר בדרך אחר דהנה כל דין כתובת בנין דכרין הא הוי מתקנתא, דאפי' אם הוא לא כתב ג"כ תיקנו שיועיל, וה"נ אע"פ שלא חילק הכל תיקנו שיועיל כמו בחילק הכל, ואע"ג דצריך לשייר מותר דינר, וא"כ ע"כ לא הוי כמו בחילק כל נכסיו דהא דוקא צריך לשייר, מ"מ תיקנו שיהיה כאומר תחלקו המותר בשוה, דאז הא חילק הכל, ונמצא דכל דאם היה עושה באופן מסויים מועיל, תיקנו שיהיה כאילו עשה באופן המועיל, אבל אם בבריא לא מהני כלל להנחיל לכל מי שירצה, בזה הוי ס"ל להגמ' דזה צריך לתקן דין חדש לגמרי, וזה לא מצינו דתיקנו, וע"ז דוחה בגמ' דכיון דלדשלב"ל הא אינו מהני כלל אף אם הי' עושה כל מיני הקנאות, וע"כ שתיקנו גם אם אפילו אין לו דרך לעשות באופן שיועיל, ה"נ תיקנו אע"ג דבבריא בכלל לא מהני.

בין למ"ד יסבון בין למ"ד ירתון הא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו' אבל לדבר שאינו בעולם לא. יש להסתפק אם מה דלא מהני להקנות דבר שלא בא לעולם, וכן לדבר שלב"ל, הוא משום דלא שייך ע"ז מעשה קנין, אבל שייך לומר שהדבר יהי' שייך לו כבר אם תהיה הקנאה, או שלא שייך שיקנה כלל, והנה מבואר בתוס' (לקמן דף קמ"ח ע"א) דגם אי אפשר לירש דבר שלא בא לעולם, הרי דאין זה חסרון במעשה קנין, אלא שדבר זה א"א שייקנה כלל, והנה יש להסתפק בהאי דינא דריב"ב דאפשר דאינו בגדרי מעשה קנין, ואם נימא כן, א"כ מדהקשה גם למ"ד ירתון דאין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם והי' מזה ג"כ ראי' דאי אפשר להיות נקנה כלל [ולקמן יתבאר בס"ד דזהו שיטת הרשב"ם], וממאי דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אין ראיה, דאמירה לגבוה הוי כמעשה קנין, וכן מתנת שכי"מ, אבל הדין של ריב"ב אם נימא דאין זה מעשה קנין בכלל, הרי דבכלל אי אפשר שדבר כזה יועיל לקנות, והנה שיטת רב האי גאון דהא דאין אדם מקנה דבשלב"ל משום דלא סמכא דעתיה, וצ"ל דמאי דלא מהני להקדיש, משום דכל דאילו בהדיוט כה"ג לא קניא משום דלא סמכא דעתיה, לא מהני גם בהקדש, ולסברתו ירושה צריכה להיות בדשלב"ל, דאינה בגדרי קניינים כלל, אבל בדינא דריב"ב יש לעי' דלכאורה פשוט דיכול להנחיל מה"ת אף לשוטה ולתינוק בן יומו, אע"פ שאי אפשר להקנות להם מה"ת כלל ואפי' בדעת אחרת מקנה, וע"כ דלא בעי' כלל שיהיו בר דעת, ולמה לא יועיל להוריש למי שראוי ליורשו דבר שלא בא לעולם, ואולי אפשר דהחסרון בסמכא דעתיה, דהקנאה כזאת דאדם לא סמכא דעתיה לא מהני, וזה רק דהמעשה הקנין לא מהני, אבל אי נימא דדינא דריב"ב אינו במעשה קנין, צ"ב למה לא יועיל דבשלב"ל אף אם לא סמכא דעתיה, וע"כ יהיה מזה ראיה דהחסרון דלא סמכא דעתיה אינו רק בדבר דבעי מעשה קנין, אלא דבאופן שעל דבר כזה לא סמכא דעתיה לא שייך לקנות כלל, ומ"מ אפשר להוכיח לשיטתו דענין להנחיל לכל מי שירצה הוא ענין זכייה וקנין שזוכה ע"י אמירתו דלכן שייך בזה חסרון לא סמכא דעתיה.

אין אדם מקנה דבשלב"ל ואפי' לר"מ וכו' אבל לדבר שאינו בעולם לא. יש לעי' אם יש לאדם דיני ממון בדבר שלא בא לעולם, דנהי דיש לו בקרקע לגבי הפירות אבל בפירות עצמם יתכן שאין לו, ולפי"ז לבר מן דין דלא מצי מקני, גם אין לו עדיין הדבר שלא בא לעולם, ואם נימא הכי נמצא דיש סברא גם להיפך, דאפי' אם יוכל להקנות לדבר שלב"ל מ"מ לא יוכל להקנות דבר שאינו בעולם, מחמת שעדיין אין לו בזה דיני ממון, ועי' תוס' בגיטין סוף דף י"ג ע"ב.

אלא תנאי ב"ד שאני. פי' רשב"ם דאלים תנאי ב"ד דהפקר ב"ד הפקר להקנות אפי' לדבר שלא בא לעולם. ויש לעי' אם הכוונה דכבר נקנה להדבר שלא בא לעולם, או דכשיבואו הבנים לעולם אז רבנן מקנים להם, ומדחזינן דלמ"ד יסבון גובה ממשעבדי, ובפשיטות משמע דאפי' הנכסים שמכר לפני שנולדו, כיון דמכר אחר הנישואין הרי דכבר נקנה להבנים כעת, דאל"כ איך יגבו ממשעבדי שמכר אז, ואפי' אי נימא דאח"כ זוכה למפרע, מ"מ הא צ"ל דיש זכות למפרע לפני שנולדו, דלומר דאף דאין זכות כזו מ"מ גובה ממשעבדי שמכר אז, לא מסתבר דנמצא דזה תקנה בלא טעם, וע"כ דשייך להקנותם כעת כבר, ולכאורה נהי דהפקר ב"ד הפקר וגם לא רק שהפקירו את הנכסים אלא ג"כ הקנו להם, דאל"כ במה יהיה להם כח לגבות ממשעבדי, אבל מ"מ הא אינו שייך כזה קנין בכלל לדבר שלא בא לעולם, דמי יזכה, ואיך יכולים להקנות קנין ובעלות כזו שאינה בכלל [וכעין ספק זה מצאנו בריטב"א דף קנ"ז ע"ב דכתב דמה דהסתפקו בלוה ולוה ואח"כ קנה, הספק אם חל כבר השיעבוד או דכשקנה אז חל שניהם כאחד].

והי' נראה דהדין דהפקר ב"ד הפקר לא רק שיכולים להקנות קניינים, אלא אפילו לחדש דיני בעלות שאינם כלל, דמ"מ ב"ד יכולים לתקן, וכן נראה להוכיח מהא דמבואר בב"ק (דף ס"ט ע"ב) דהצנועים היו מחללים על מה שאינו ברשותם, ואמרינן התם דאי לאו דר' יוחנן דממנו נלמד דצנועים סבירא להו דאדם מקנה דבר שאינו ברשותו הו"א דזה תקנה מיוחדת שיוכלו לחלל, כמבואר בתוס' שם, וכבר תמהו בחזו"א ואמרי משה איך שייך לתקן שיוכלו לחלל, הא סוף סוף אינו ברשותו, והפקר ב"ד הפקר הא לא יועיל כאן, דבין כך הוא ממונם של הצנועים, אלא דמחמת דאינו ברשותם אי אפשר להקדיש, וא"כ מה יוסיף מה שתיקנו שיהיה שלהם, ואם מה דנקרא אינו ברשותו הוא רק כשיש לההוא קנייני גניבה בהדבר, וכמו שדנו בזה כבר האחרונים, יש מקום לומר דתיקנו לבטל דיני קנייני גניבה, ואע"פ שיקנה הגנב עדיין בשינוי, אבל אם נלמוד דאינו ברשותו אינו רק אם יש לההוא קניני גניבה, בודאי יקשה איך יועיל ע"ז הפקר ב"ד הפקר, ולהנ"ל ניחא דכל עניני ממון יש כח לב"ד לתקן אפי' לא לפי גדרי ממון הרגילים, וכן נראה להוכיח מהא דאמרינן כתובות (דף נ"ט) דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל, ואיך זה מהני ולמה לא יחול הקונם, וכן בכתובות (דף ע') דפריך וכיון דמשועבד לה כל כמיני' דמפקע לשיעבודה, והיינו ע"י דאלמוה, כמבואר בתוס' גיטין (מ' ע"ב) ואיך זה מהני, ובקובץ שיעורים (כתובות אות רל"א) כתב דהקנו לאשה נכסי הבעל, וא"כ על הנכסים שיקנה אח"כ לא תוכל ליהנות, וכן הקנו לבעל מעשה ידים, מ"מ כ"ז שלא עשתה איך יזכה בהן שלא יועיל כבר כעת הקונם, דהא כעת אין לו אפשרות בהן שהם יהי' כבר שלו, דאין דרך לקנות הידים ממש למעשיהן, שיהי' כבר הידים או הכסף שיהי' אח"כ שהם יהיו כעת כבר ממש לבעל, ודייקינן בב"מ דף מ"ח על ר' יוחנן דס"ל דמעות קונות במטלטלין מה"ת, מהא דמשמע דרק נתנה לפרוטה של הקדש לבלן מעל דלא מיחסרא משיכה, אבל לספר לא מעל, הרי דלא מהני מעות מה"ת דאי מהני הי' צריך למעול. ומבואר ברשב"א שם הובא בשטמ"ק דאי הי' מהני מעות מה"ת לא היו מתקנים לאפקועי מעילה דאורייתא, ולכאורה הא כיון דלא קנה ממילא לא יצא לחולין ואין כאן מעילה ואי"צ לזה תקנה מיוחדת להפקיע דין מעילה דאורייתא, ואין לומר משום דתיקנו שאחרי שיזכה המוכר בהמעות יחזור זה להלוקח שנתן המעות, דמנא פשיטא להגמ' שעשו בדרך זה ואשר יקשה מזה על ר' יוחנן דס"ל דמעות קונות מה"ת. ולהנ"ל כיון דכדי שלא יקנה לא הוצרכו להפקיע לגמרי, אלא דאע"פ שזה שייך בעצם להמוכר מ"מ יש לו להקונה רשות בזה לעשות הכל, ואף שאין כזה בעלות בשאר דברים, מ"מ בתקנת הפקר ב"ד זה שייך, והי' פשיטא לפי"ז דבעיקר דינו נשאר דהספר זכה בהכסף כיון שאין צורך בשביל התקנה לתקן יותר, ולכן שפיר ימעול.

ועי' ב"ק (דף פ"א) דעשרה תנאין התנה יהושע שיהיו מרעין בחורשין וכו', וכתב רש"י שלא יקפיד בעל היער על כך, וכן כתב גם בב"ק דף ל' במוציא זבלו לרה"ר, ולא יקפידו על כך, והדבר תמוה מה שייך לתקן שלא יקפידו, ובפשוטו הי' לו לומר דתיקן שיש לכ"א רשות ואין רשות לבעלים לעכב. ולהנ"ל כיון דקורין לזה תנאין שהתנה יהושע הרי דהי' דין תקנה אחרת מאשר תמיד, אלא דהוי כאילו אין מקפידין, ולא משום דהוי כאילו יש לו זכות ביער שלו, אלא דתיקן שיהי' לזה דין כאינו מקפיד, ולכן מותר לרעות בחורשין או לזבל, ואע"ג דלא שייך כזה דין בשאר דברים.

ובב"ק (דף ל' ע"ב) פליגי במוציא תבנו וקשו לזבלים, דלת"ק הלכה דקנסו גופן ואין מורין כן ולכן אסור לקחת משום גזל, ולרשב"ג מותר לגמרי, ולכאורה כיון דאסור משום גזל, ואחרי שזכה קונה לגמרי כמבואר בתוס' (ד"ה הדר קאמר) דאסור לקחת ממנו, נמצא דזה גזל דלא ניתן לתשלומין ולא ניתק לעשה, א"כ ילקה, דהא מה שאינו לוקה הוא משום ניתק לעשה או ניתן לתשלומין וכל זה לא שייך כאן, ולא מסתבר לומר דאחרי דהוי הפקר אסרוהו מדרבנן כאילו הי' גזל, אף שבאמת הוי הפקר ממש, דלא משמע כן. וע"כ דגם אחרי שזכה אע"ג דיכול לעשות בזה כמו בדבר שלו ממש מ"מ לא נפקע דינו, ואם יחזיר אח"כ יקויים בזה מצות השבה, וכן אם ישלם תשלומין יחשב לתשלומי הדבר ולא מתנה בעלמא, ואע"ג דבלי תקנ"ח לא הי' שייך שהי' שלו להשתמש בו ובכל זאת יהי' שייך בזה השבה, מ"מ בהפקר ב"ד שייכא בעלות מחולקת. ואינו דומה למש"כ היראים דלמ"ד גזל עכו"ם מותר מ"מ אינו נחשב שלכם, וכל אחד יוכל ליקח ולחטוף ממנו, דשם זה דין דעכו"ם הותר ממונו אבל אינו קונה, משא"כ כאן יוכל להתנהג כמו בעה"ב, וזהו הכל מעיקר הדין והגוזל ממנו יעבור איסור דאורייתא ויוציא בדיינין, אלא דמ"מ לא נפקע דין בעלות של הראשון.

וכן מצינו דכתב הר"ן (בגיטין בפ' הזורק) דהא דמהני להתגרש בזורק לד' אמותיה דאינו אלא קנין דרבנן, ואיך מתירין בזה איסור אשת איש דאורייתא, ותירץ דהפקר ב"ד הפקר והקנו לה הד' אמות והוי חצירה, ושפיר מתגרשת. והנה הא יש לגבי הרבה דברים דד' אמות אינו קונה, וגם אז באותו רגע שמתגרשת אילו יהי' בד' אמותיה דבר שלא תיקנו ע"ז קנין ד' אמות מסתבר דלא תקנה אז, ואיך יש בעלות כזה, וע"כ דבהפקר ב"ד שאני, והנה לכאורה יש לדייק גם מהא דמצינו בגיטין (דף י"ב ע"ב) דאפשר לזרוק גט שחרור לעבד בתוך ד' אמותיו וישתחרר על כרחו, והא לא מצינו קנין שקונה בע"כ, הרי דרבנן מתקנים גם באופנים דלא מהני בממון, אלא דאפשר דמ"מ שייך להיות שלו אע"פ שאינו רוצה, אף דלקנות בדרך זה א"א, אבל שממון יהי' שלו ע"י תקנ"ח אע"פ דכה"ג אין כלל בעלות א"א למידק מזה.

וכן מצינו הפקר ב"ד שבמציאות לא הי' יכול להשתמש בזה כאילו הוא שלו, כגון מש"כ התוס' בגיטין (דף מ' ע"ב) דהפקר ב"ד הפקר ונתנוהו לאפוטרופוס כדי שיוכל לשחרר את העבד, הנה בודאי אם ירצה האפוטרופוס להשתמש בו לעצמו לא יוכל, וכן מצינו בכמה דוכתי לענין הפקר ב"ד, וצ"ע אם בלי הפקר ב"ד הי' מהני בעלות כזאת שבמציאות לא תוכל בעלותו להועיל לו כלום, ולהנ"ל ניחא דהפקר ב"ד שאני, אלא דמ"מ האחרונים לא נקטו כן וצ"ע.

רשב"ם ד"ה א"ל ר"פ לאביי. דכיון דהמקבל בעולם יכול הנותן לשעבד עצמו לו שיתן לו מה שיקנה לו. משמע מדבריו דכל מה דמהני לר"מ להקנות דבשלב"ל הוא משום דמתחייב עצמו אל הקונה, ולכאורה אין זה קנין בגוף הדבר, אלא התחייבות הגוף שיתן לו, ואיך סגי בזה לקנות הדבר, ובכלל צ"ב דבכל הקנאה אין התחייבות להקנות וליתן לו [ועי' בתשו' הגרעק"א סי' קל"ד דשייך להיות חייב, והיינו דכי היכי דליקו בהימנותא, מה שכאן לא שייך זה], ובפרט קשה דהא בלכשתתגיירי דהיא מתקדשת לר"מ, הא התם בודאי קשה לומר שמחייבת ומשעבדת עצמה לתת עצמה לו להתקדש לכשתתגייר, וצ"ע.

רשב"ם ד"ה לאו מילתא היא דאמרי. ומיתזנן מנכסיי אחר מיתתי כדאמר ר"א בן עזריה לקמן. ולכאורה נהי דזה אמת, אבל מה צריך לזה הרשב"ם הכא, ויש לעיין אם מה דמהני לשון מתנה על לשון ירושה, הוא משום דבאמת בין בלשון מתנה דשכי"מ בין בלשון ירושה הא הכוונה לאחר מיתה, והחילוק הוא רק בלשון, ואז אמרינן דהוה כאילו אמר מתנה גם להשני, כיון דהוא בתוכ"ד, אבל אם יתן מתנה מחיים לאחר ולהשני ירושה, אז לא שייך לומר דלשון מתנה יועיל על לשון ירושה, וכן בנכסי לך ואחריך יירש פלוני, ג"כ שניהם כוונתו לאחר מיתתו, אבל מתנה דבריא דקונה מחיים לא יועיל למשוך זה על לשון ירושה דלאחר מיתה, כיון דכוונתם אינה דומה כלל, ולפי"ז מדוקדק מה דהוצרך הרשב"ם להוסיף דכיון דתקנת בנן נוקבן הוה ג"כ תקנה לאחר מיתה, לכך יועיל לשון מתנה דבנן נוקבן על התקנה דבנין דיכרין.

ויש לעי' קצת דאם זה מדין מתנה לזה וירושה לזה דלכן מהני, א"כ הא זהו מהני מדין מתנה, ושוב צריך לגבות ממשועבדים, ולמה נקט ירתון, דמשמע דאינו גובה ממשועבדים, ומש"כ הרשב"ם דנקט להשמיענו דמהני שתי שדות ושני בני אדם תוכ"ד, מ"מ הא נקט דין דאינו עפ"י האמת, וכן יש לעי' אפי' לריב"ב דלדידי' מהני ירושה ממש, מ"מ הא כיון דאיכא למימר שיועיל מדין מתנה לזה וירושה לזה, וכמו באינו ראוי ליורשו דהיה מהני מדין מתנה לזה וירושה לזה, א"כ יהיה לזה דין מתנה לענין לגבות ממשעבדי, ומנ"ל לומר דיהיה לזה דין ירושה ולא יגבה ממשעבדי, ובשלמא אם היה מהני ממש מדין תורה לשון ירושה בלא תנאי ב"ד, אפשר לומר דכאן דיכולים לפרש ירושה שיועיל מדין תורה, לא מפרשין כוונתן לדין מתנה שיצטרך לתקנ"ח, דדברי שכי"מ ככתובין ומסורין דמי, אבל כיון דאף לריב"ב הא לא מהני אלא משום תקנה, דהא הוי לדבר שלב"ל, וכיון דמהני בין כך רק מדרבנן, מנ"ל לפרש שיועיל מדין התקנה לריב"ב, דאולי הוא מתנה, ולא מסתבר לומר דמה דלא גובים מלקוחות משום דאיכא ספיקות דאולי הוא דין ירושה, דא"כ למה הבכור נוטל בזה פ"ש, הא הוי ספק מתנה.

תוד"ה וש"מ. אלא הוה ליה למיתני יסבון וליתקנו דליטרוף ממשעבדי או יהיה תנאי ב"ד שלא יטרוף אלא מבני חרי. והנה בב"ש (סי' קי"א סק"ח) הביא בשם שלטי הגבורים (כתובות בפרק נערה שנתפתתה) דהבכור נוטל פ"ש קודם והשאר מחלקים, והיינו להלכה דקיי"ל ירתון תנן, ויש לעיין לפי"ז בסברת אביי לדברי התוס' דביארו דברי אביי דאי בבריא לא אמר, הול"ל יסבון, וליתקני דיטרוף ממשעבדי, או דיהיה תנאי ב"ד שלא יגבה ממשעבדי, אבל לא הוה ליה לתנא לאפוקי בלשון ירתון, ולהנ"ל הא לכך אמר ירתון כדי שנדע שהבכור נוטל פ"ש דהיה תקנה בדין ירושה, וממילא לא פקע חלק בכורה, דודאי למ"ד יסבון אין הבכור נוטל בכתובת אמו פ"ש, דאע"ג דלא היתה תקנה שכל אחד מקבל מתנה מאביו, דהתקנה היא רק שהם יקחו כתובת אמם לגבי יתר אחיהם, אבל מה שהם בינם לבין עצמם לא אמר אביהם כלום, מ"מ כיון דאמר מתנה, כל אחד צריך לקבל בשוה לאחיו [עי' אבני מלואים סי' קי"א ס"ק ד'].

בא"ד. ובקונטרס פי'. היינו בפי' הרשב"ם העיקרי הנדפס בשולי הגליון, דכיון דאין המתנה באה אלא לאחר מיתה ואז הבנים כבר בעולם ובלא תנאי ב"ד קנו, ועי' במרדכי (אות תקע"ח) דהק' מכמה דוכתי דאפילו אם אומר שיחול אח"כ, מ"מ לא מהני, וכן עי' בביאור הגר"א (סי' ר"ט ס"ק י"ב) דהקשה עוד מכמה דוכתי.

ונראה דאפשר דס"ל להרשב"ם דדין הנחלה דריב"ב אינו מעשה קנין כלל, אלא דלמי שהאב אמר שיירש, מנחילה לו התורה, ולא חל בזה שום חלות מעשה קנין ע"י האמירה, אלא בשעת מיתת המנחיל, ולכך אם הבנים אז כבר בעולם נוחלין, ולכך הק' התוס' רק מדלקמן (דף קמ"א ע"ב) דהתם הא מיירי גם בהנחיל לעובר מדין דריב"ב, וגם ע"ז פריך דאין אדם מקנה לדבר שלב"ל עי"ש בגמ', אע"ג דהעובר כבר ישנו בעולם אז, אמנם עיין במש"כ לקמן דף קמ"ב דמהגהת אשר"י משמע דנקט לדינא דלהרשב"ם בכל דבר שירצה שיחול כשיהי' בעולם יועיל לר"נ דמזכה לעובר לכשתלד קנה, ושמשמע שזהו סברת הרשב"ם, עי"ש מש"כ בס"ד.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א