אילת השחר/בבא בתרא/קלא/ב

אילת השחר בבא בתרא קלא ב

דף קל"א ע"ב

כי היכי דלא תקשה תקנתא אתקנתא. צע"ק דכי כל התקנות שוות, הא מזונות אשתו ודאי חייב רק בחייו ומ"מ לא קשה תקנתא אתקנתא כיון שהם תקנות שונות, א"כ גם תקנת מזונות הבנות אינן מוכרחין להיות באותם אופנים כמו ירושת הבנים.

לא עשאה אלא אפוטרופא. יש לעיין אם לעשות אפוטרופוס צריך קנין בשטר כמו מתנה ובלי זה לא קנתה זכת אופוטרופוס, א"כ למה כותב מתנה שיכתוב אפוטרופוס בפירוש, עוד יש לעיין אם הבנים מכבדים לה השתא, וכי כולם מבינים דמתנה היינו לעשות אפוטרופוס. עוד יל"ע אם כתב דברים שלא מובנים שנותן מתנה אלא דיש ראי' חיצונית שרוצה לתת בזה שטר מתנה, אם זה יועיל בתור שטר מתנה, או דבעינן דמשמעותו דקנין מתנה, א"כ אם צריך שטר לענין אפוטרופוסות אין זה יועיל אם לא כתוב בהשטר לשון אפוטרופוסות.

יש לעיין אם עשה אפוטרופוס צריך שהאפוטרופוס יסכים בעת קבלת השטר. ועוד יל"ע בכל שטר מתנה והמקבל לא נתכוין לקנות המתנה בשעת קבלת השטר רק אח"כ אם זה מהני, וכן אם אז לא הבינה שזה לעשותה אפוטרופוס אלא מתנה אם זכתה להיות אפוטרופוס.

אפי' בנו קטן המוטל בעריסה. הנה מה דזכין לקטן אינו אלא מדרבנן, ולפי מש"כ הרשב"ם לעיל (דף ק"ל ע"א ד"ה הלכה) דשייך קנין לאפוטרופסות ודלא כדפסקינן באהע"ז סי' ק"ז, וע"כ דתיקנו דאמירת שכי"מ מהני להיות לו קנין אפוטרופסות גם לקטן.

ויש לעיין אם קנין אפוטרופסות הוא כמו קנין לזכות לאחרים, או זה כמו קנין לזכות לעצמו, דקנין לזכות לאחרים מבואר בגיטין (דף ס"ד ע"ב) דיש מ"ד דקטן שהגיע לצרור וזורקו אגוז ונוטלו מ"מ זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, א"כ צריך לחדש דמה דתיקנו זכין לקטן הוא אפי' זכות כזה שזה לזכות לאחרים, וזה מהני יותר ממה שמהני קנין כשנותן ליד של קטן שהגיע לצרור וזורקו דאז הא לא מהני לזכות לאחרים, וא"כ איך מהני קנין אפוטרופסות לקטן המוטל בעריסה, משמע דקנין אפוטרופסות הוא כמו קנין לזכות לעצמו, ובאמת קנין לזכות לאחרים לא מצינו שתיקנו שיזכה קטן.

רשב"ם ד"ה לא עשאה. ובשכי"מ מיירי ורבא בעי לקמן בבריא היאך. לכאורה בשכי"מ דאינו אלא מתקנתא יש מקום לומר דכל דאינו ברור שרוצה ליתן לא תיקנו, ומדינא אינה זוכה, אבל לא משמע הכי אלא דהוי הילכתא בלא טעמא, ומבואר דהאומדנא אינה מספיקה לקלקל דיבורו, וצריך טעם בזה, הא איכא אומדנא. וז"ל הריטב"א דכשעושה שטר שיש לו קול מוכחא מילתא דלכבוד בעלמא נתכוין דליפוק עליה קלא ואע"פ שאין זה טעם כעיקר אומר דהא הלכתא בלא טעמא הוא ובכל דהו סגי.

והנה הסברא דאינו מניח בניו ונותן לאשתו הא איכא גם בנותן לאחר, ועוד כ"ש שלא יתן לאחר, ואעפ"כ קונה, וע"כ דבאחר אין לנו הטעם דחושש לכבודה, דע"כ חזינן דמניח בניו ונותן לאחר, ורק כאן דיש מקום לומר דרוצה לכבדה אמרינן דרוצה שתהיה אפוטרופוס, ולכך הוי הילכתא בלא טעמא, דאין אומדנא ברורה דרוצה לכבדה.

והנה משמע דאף שהבנים גדולים בכל זאת מינה אותה אפוטרופוס, כמבואר בשטמ"ק בשם הרבה ראשונים דאפי' הבנים גדולים בכ"ז תלינן דמינה אותה אפוטרופוס, ומסתמא לכל ימי חייה, ויש לעיין איך יכול למנותה לאפוטרופוס שתשא ותתן בנכסיהם, דהא ע"פ דין זה שלהם ומכח איזה דין יכול ליתן לה דין אפוטרופוס, שהם לא יוכלו לעשות בנכסיהם כרצונם, עי' חלקת מחוקק וב"ש (סי' ק"ז סק"ב), ואם גם זה הוא מדין תקנת שכי"מ, צ"ב בהא דבעי רבא לקמן בבריא האיך, דאולי נתן לה הכל מהיום או גוף מהיום ופירי לאחר מיתה כמש"כ הרשב"ם לקמן דף קל"ב ע"א, הרי דאפילו בריא יכול למנותה אפוטרופוס על לאחר מיתה, וצ"ב איזה מין הקנאה היא זו, ובשלמא מי דמינהו אבי יתומים יש לו דין אפוטרופוס כמבואר בגיטין דף נ"ב, אפשר דכמו דב"ד יכולים למנות נכלל בזה ג"כ שגם האב יוכל למנות, דעי"ז לא יצטרכו ב"ד לדאוג לזה, וכ"ז בקטנים, אבל איזה כח יש לו להפקיע מהיורשים הגדולים שליטתם לעשות בנכסים כרצונם ע"י שימנה אפוטרופוס, ובמגיד משנה (פ"י מהל' נחלות הל' ו') משמע דזה מדין מצוה לקיים דברי המת. ועי' ב"ש (אהע"ז סי' ק"ז סק"ג). ועיין ברשב"ם לעיל (דף ק"ל ע"א בד"ה הלכה) דמשמע דשייך קנין לעשות אפוטרופוס, ועי' בהה"מ (פ"ו מה' זכיה ה"ג) דבקנה מיניה יש אומרים דאין קנין לאפוטרופוס, וכ"ה בחו"מ (סי' רמ"ו סעי' ז') וצ"ב.

ויש לעיין בהאי דינא דמספקינן דגם בבריא אולי עשה אותה אפוטרופוס, אי רק במקנה בקנין אחד נימא שעושה אותה אפוטרופוס, אבל כשכותב כל נכסיו ויש גם מטלטלין, דלגבי המטלטלין הא לא מהני השטר לקנות דלאו בני שטרא נינהו, וע"כ דמשך, או עשה קנין אחר, או דקנה באגב, ובכל זאת אמרינן דעושה אותה אפוטרופוס, אע"פ שטרח לעשות הרבה קניינים, או דמיירי רק שיש לו קרקע דא"צ רק כתיבת כל נכסיו, דהוי מעשה קנין א', אז הוא דמספקינן דמתכוין לעשותה אפוטרופוס.

רשב"ם ד"ה ואשה אצל בני הבעל. אבל יש לו בנים מאשה אחרת ואינן חייבין בכבודה כל כך. כל הסוגיא מבואר ברשב"ם דמה שמחויבין בכבודה יש יותר סברא דרוצה שיכבדוה, ויש לעיין מאיזה כבוד איירינן, דהא בכיבוד אב עיקר הכבוד היינו מאכיל ומשקה, וזה לא משמע דרוצה שיאכילוה אלא רוצה שיהיו דבריה נשמעין, וכיון דעשאה אפטרופוס יהיו דבריה נשמעין מאימתה, כמבואר לקמן בריש דף קל"ב דכיון דיודעין שיהיו כפופין לה, והנה קשה לומר דכונתו שיקיימו המצוה דכיבוד דדואג על קיום מצותן, וגם צ"ע אם כשמכבדין מחמת שכפופין לה אם יש בזה קיום מצוה, אלא דהעיקר רוצה שיכבדוה, רק דרצונו שיכבדוה הוא היכא דיש מצוה לכבדה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א