אילת השחר/בבא בתרא/קל/ב

אילת השחר בבא בתרא קל ב

דף ק"ל ע"ב

והא כל התורה כולה דמויי מדמינן לה. וכתב רשב"ם כדאמרינן בעירובין ואסברה לה בדדמי, משמע דכל ענין דילפינן בדדמי הוא מכח שלמה המלך, ולכאורה הא זה דין דילפינן בנין אב, כל שאין פירכא, ואם זה לא מי"ג מדות שהתורה נדרשת, איך מהני מה ששלמה תיקן, הא אין נביא רשאי לחדש שום דין אחרי שנתנה תורה שבכתב ושבע"פ.

ובלבד שלא ידמה בטריפות וכו' שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיתה. הנה ברמב"ם (פ"י מהל' שחיטה הל' י"ד) כתב שחוץ מאלו הע' טריפות אפשר שתחי' אפי' אם נודע מדרך הרפואה שאין סופה לחיות וכן להיפך אם מדרכי הרפואה נודע לנו שמקצתן אינן ממיתין מ"מ אסורין, וא"כ מה שייך לדמות, דממ"נ אם הם מאלו שמקובל שהם טריפה הא לא צריך לדמות, ואם אינן מאלו מה שייך לדמות כיון דאפי' אם לנו נודע שלא יחי' ג"כ מותרין, וצ"ל דרק מה שנודע מצד הרפואה שימותו אינן נאסרין, אבל מה שנדע מצד הק"ו או מאיזה סברא אחרת שיש לדמות שלא תחי' הי' ס"ד לאסור, וע"ז קאמר דגם זה אין לאסור דמ"מ אין לדמות שהרי חותכה מכאן וחי' ומכאן ומתה.

ומה דקאמר שהרי חותכה מכאן וחי' ומכאן ומתה יש בזה שני ביאורים, דהנה ברא"ש (חולין פ' בהמה המקשה סי' ז') הביא דשיטת הרמב"ן דאפי' אחרי שנחתכה בצומת הגידין אם יחתוך הרגל למעלה מזה תתכשר, ואע"פ שכבר יש בה חולי שתמות הרי היא רק כמסוכנת כיון דאין בה חולי באבר האוסרה, נמצא דמה דקאמר חותכה מכאן וחי' וכו', הוא גם אחרי שכבר נחתכה באופן שתמות, והרא"ש חולק דכיון שכבר נכנס בה חולי הטריפות אין לה תקנה בתוספת כאב [כן גרס במעדני יו"ט], ולדבריו מה דקאמר שהרי חותכה מכאן וכו' זה רק לפני שנחתכה באופן שתמות.

ולהרמב"ן חזינן דמה דיש אפשרות לטהרה ע"י שיחתוך לא הוי כאם יש אפשרות לרפא ע"י סממנין דאז הא היא כשרה, וגם אחרי שחתכו רגליה למעלה מצומת הגידין אע"פ שלא תחי', מ"מ האבר שבו הי' המחלה כבר לא תהי', לכן היא כשרה.

והנה בין להרמב"ן ובין להרא"ש לא איכפת להם מה דאיך אפשר שאחרי שנאסרה תהי' כשרה עפ"י דין, אלא דלהרמב"ן כשרה באמת אע"פ דכבר נאסרה, ולהרא"ש ס"ל דלא תחי' ונשארה בחוליה גם אחרי שהורידו האבר שבו החולי, ועמש"כ באילה"ש ב"ק (דף מ"ז א') להקשות מהא דמשמע דהי' שייך לאסור העובר של הטריפה אע"פ דהא העובר יחי' ולא יזיק לו מה שהי' במעי הטריפה.

רשב"ם ד"ה עד שיאמרו לו. אין לומר טעם חזו ביה דלא ידע. יש לעי' א"כ גם מפי מעשה נלמוד, ולמה נחוש דשמא טעה בטעם כמש"כ הרשב"ם (בד"ה ולא מפי מעשה), וצ"ל דהתם לא אמר לו מה לעשות, כמו בבכור שמכר דאמר לא עשה ולא כלום, ויש לטעות בכוונתו, ואה"נ דמסתמא לבעלי דברים אמר בפרטות מה לעשות, אבל כשהוא בעצמו שאל ואמר לו מה לעשות, ואז בודאי אומר לו בפרטות מה לעשות, ואז אין מקום לטעות.

בא"ד. היה מחמיר לעצמו וכו' דדלמא הדר בה וכו' דהא כל ימי חייו לא הדר ביה וכו' ולמי נשאל עוד בשעת מעשה אם לא נסמוך על ההלכות הפסוקות בגמ'. נראה דאין הכוונה משום דאין לנו אפשרות אחרת, דא"כ יהיה כאין אנו יודעים הדין, וע"כ צ"ל דבעצם הוי פסק, אלא משום דיתכן דהדר ביה ושייך לחוש לזה, אבל כ"ז דלא הדר ביה אין שום ספק, אך צ"ע אמאי צריך להאריך דאין לנו למי לשאול, הא כיון שמת ולא הדר ביה הא נשאר הפסק, וגם אחרי שמת ר' יוחנן הא מותר לפסוק כפי מה שפסק בחייו, ואולי דגם ר' יוחנן אם היה ידוע שיש גדול ממנו אחרי מותו היה צריך לשאול אותו, דאולי ימצא טעם לחלוק, אלא שלא היה גדול מר"י אחריו וצע"ק.

עוד יש לעי' למה הוצרך לכל זה דהא אפי' בחיי ר"י אין לחוש שמא הדר ביה רק מצד החומרא שהחמיר על עצמו, וא"כ מעיקר הדין אין לחוש אפי' כשהוא חי, ואין לומר דבא לבאר למה לא נחמיר, דהא משמע דר"י החמיר לעצמו, היינו דלנו אין שום חשש, אלא דר"י היה מיראי הוראה ולא רצה עדיין שיסמכו על הוראתו, ולולי שר"י אמר זה לא היה לחוש אפי' מצד חומרא, ואפשר דכוונתו דמי שהיה מחמיר היה מחמיר גם בלא שר"י יאמר זה, אלא דר"י זירז לכולם שיחמירו שמא הדר ביה, וקצת יש לעיין אם יש לחוש דהדין אינו נכון, מאי נפק"מ אם חי או כבר מת, ואם אין לחוש לזה למה נחוש שמא הדר ביה, דהא אפילו הדר ביה מאי הוי אם הדין נכון כמו שאמר אז.

רשב"ם ד"ה דאי הוה. ושמא גם אתם תמצאו תירוץ לקושייתכם. לכאורה צ"ב מאי צריך להוסיף זה, ומשמע מהרשב"ם דלולא זה הוה אמרינן דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, אע"ג דגם ע"ז צריך לדון לפי הבנתו כעת משום דאין לו לדיין אלא מה שמבין כעת, מ"מ כה"ג יש יותר לחוש דאולי אינו מבין טוב דיתכן שיש תירוץ, וצע"ק.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א