אילת השחר/בבא בתרא/נד/ב

אילת השחר בבא בתרא נד ב

דף נ"ד ע"ב

מכי מטו זוזי לידי' אסתליק לי'. עיין בריטב"א דהקשה אמאי לא אמרינן דאדעתא דלוקח לחוד אפקרי', כדאמרינן גבי חמרא דרב ספרא ב"ק דף קט"ז, וכמו בנותן מתנה לחבירו וצווח מעיקרא ואמר אי אפשר דהדרה למרה כדפירשתי בגיטין ל"ב, וי"ל דגוי לא קפיד אלא לכספו ולהנאתו, ולפי"ז אינו מצד ההלכה דכסף קונה דהא מה דהלכה דכסף קונה אינו טעם שיסכים להפקיר לכל א', אלא דסתם יש אומדנא דהגוי כשמקבל כספו מסתלק לגמרי, וברשב"ם (ד"ה אסתלק לי') ובתוד"ה עובד כוכבים מבואר דמה דאמרינן דהגוי הסתלק הוא משום דכסף קונה בגוי, וצריך טעם דהא זה אינו טעם עדיין שמשום זה יסתלק ויפקיר לכל העולם.

כן יש לעיין במש"כ הרשב"ם דהקנין חל ואין א' מהן יכול לחזור, ומשמע דאע"ג דהוי כמדבר מ"מ מה דלא יכולים לחזור הוא מחמת דכבר חל הקנין, וצ"ע איזה קנין הי' כאן דהא הקונה לא קנה ונעשה הפקר ולא הי' כאן מכירה כלל ואיזה קנין יש כאן.

עוד יש לעיין דאם הגוי בעד קבלת הכסף חושב להפקיר, א"כ אף אי הלוקח הי' רוצה לקנות תיכף איך הי' קונה בכסף, כיון דהגוי מפקיר, ודוחק לומר דהגוי חושב דאם ישראל הלוקח רוצה לקנות אינו מפקיר אלא מקנה לו לחוד, ואם הלוקח אינו חושב לקנות אז הוא מפקיר לכל, דקשה לומר דכל הני מחשבות חושב הגוי אז.

ואפשר דהנה בר"ן נדרים (דף ל') ביאר דבקידושי אשה אין האשה מקנה עצמה לבעל, דכתיב כי יקח וכל המעשה קנין דקידושין צריך לבוא מכח הבעל, אלא דהיא משוי נפשה כהפקר והבעל קונה אותה, הרי דענין קנין כסף אינו צריך דוקא ע"י ענין דעת אחרת מקנה, אלא דאפשר גם אופן שקונה ע"י שנותן לו שיקנה, ולפי"ז שייך גם שע"י הכסף הוא נותן שיקנו את השדה אע"פ שבעל הקרקע מסתלק, דהכסף עושה שיסתלק ויחד עם זה הוא קונה אם הלוקח רוצה לקנות דאז בנתינת הכסף הוא קונה, וכמו באשה דע"י הכסף מסכימה שהבעל יקנה אותה בלי שהיא תקנה עצמה אליו, ה"נ בדרך זה שייך גם בקרקע, אבל אם אין הלוקח רוצה לקנות נשאר הסתלקות מהקרקע.

ואע"ג דמה שכ' הר"ן דהיא משוי נפשה כהפקר ודאי אין הכונה דמפקירה עצמה, דלא שייך שעל אדם יחול חלות הפקר, אלא דהכונה דאין האשה עושה ההקנאה אלא מסכימה שיקנו אותה, אבל מזה אין עדיין ראי' דיועיל לעשות חלות הפקר, ובעניננו הא כדי שיוכל כ"א לזכות הא צריך שיחול חלות הפקר, מ"מ כיון דמצינו דשייך לזכות בקנין כסף, אע"פ שדרך הקנין אינו ע"י הקנאתו ישר להנותן הכסף, אלא שע"י לקיחת הכסף הוא מסכים לקנות בלי שיהי' מעשה הקנאה, ה"נ כאן אינו מקנה ישר, אלא דאע"ג דמסתלק הוא קונה בהכסף תיכף בהרגע שמסתלק, דאילו אחרי שכבר חל דין הפקר לא שייך שיקנה בהכסף שנתן לזכות מההפקר, אבל מה שהכסף עושה שיסתלק שייך שעי"ז יזכה ברגע הראשונה של הסילוק.

והנה בהא דמחזיק בנכסי עכו"ם דהוי כהפקר, כתב הרשב"ם דיש מפרשים דצריך הזוכה לשלם להלוקח שנתן כסף להגוי, וזהו שיטת רב האי גאון, והרמב"ן ביאר שיטתו משום דמשתרשי לי' דע"י שנתן הלוקח הכסף זכה המחזיק בקרקע, והק' עליו הריטב"א דמ"מ למה ישלם דהא אם א' יתן לחבירו כסף שיפקיר שדהו וא' יזכה, וכי הזוכה צריך לשלם למי שגרם שהבעלים יפקיר קרקעו מחמת דמשתרשי לי', וה"נ כאן למה הוא חייב.

ולכאורה הי' אפשר לומר בשיטת הרמב"ן, דודאי באופן דהריטב"א דנותנים לו כסף שיפקיר, הא אין ההפקר בעד הכסף, דהכסף אינו אלא גורם וכמו שביקש ממנו שיפקיר, וכאן הבקשה היתה בצירוף כסף שעי"ז הלך והפקיר, אבל היכא דההפקר הוא ע"י הכסף דהיינו שזה כאילו התמורה של הכסף, דבמקום לקנות לעצמו זכה להפקר תמורת כספו, אז שייך יותר לומר דמשתרשי לי', דהא תמורת כספו של הלוקח חל הפקר והמחזיק נהנה ונכנס אצלו הכסף שנתן הלוקח שתמורת זה נהי' הפקר.

אלא דבירושלמי (הובא באור שמח פ"ז מערכין) מבואר דאם נותן כסף שיפקיר שדהו אין הכסף עושה הפקר, וע"כ דרק מהני כשרוצה לקנות ע"י שהגוי מסתלק ואין צריך הקנאה דדעת אחרת מקנה ישר, אבל כשאינו רוצה לקנות בהכסף אז אינו אלא גורם דעל הכסף שנותן הישראל מסכים הגוי להפקיר, ונשארה קושית הריטב"א על הרמב"ן.

רשב"ם ד"ה והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא. שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקיו ומשפטיו של המלך. ועדיין אינו מבואר ואם קיבלו עליהם מאי הוי, ולמה לא יועיל חזקה מחמת שקיבלו שמה שהמלך יגזור כן יהי'.

ואפשר דהנה בגיטין (דף ט' ע"ב) פירש"י דדינא דמלכותא דינא מחמת שבני נח מצווים על הדינים, ואפשר דכונתו דבזה דהתורה חייבה אותם דינים, כלול בזה שיש להם לסדר דינים ומשפטים כפי אשר יגזור שכלם לטובת בני המדינה, וכיון שזה נצטוו יש לזה תוקף עפ"י דין תורה, אלא דהרשב"ם בא לבאר דא"כ למה דינא דמלכותא דינא הא המלך אינו אלא יחיד, ובודאי דהחוק לא יהי' לו תוקף אא"כ נעשה מהציבור, וע"ז כתב דכל בני המדינה מסכימים למה שהמלך אומר, וממילא הו"ל דינים שקבעו בני המדינה ולכך יש לזה תוקף מחמת דזה הדין שהתורה קבעה לבני נח, ולא עוד אלא דגם לבני ישראל הגרים במדינתו מהני מה שקבע והנהיג המלך.

רשב"ם ד"ה אמר לי' אנא לא ידענא. ר' יוסף לא ס"ל האי דאמר אביי ומלכא אמר לא ליכול ארעא אלא בשטרא דלאו דינא דמלכותא הוא אלא בחזקה נמי ליכול. צ"ע מה שייך מחלוקת בזה וכי לא יכולים לברר איך הוא חוק המלך, וכמו שהקשה הרמב"ן והרשב"א לקמן בהא דפליגי אי כרגא גובין משערי דכדא או לא, ושם הא פירשו דזה לא מהני מדינא דמלכותא לסברתם, אבל לרשב"ם צ"ע.

תוד"ה עובד כוכבים. דאפילו כל שוה כסף הוה ממעט התם מכסף אי לאו דכתיב ישיב לרבות שוה כסף ככסף. יש לעיין הא מה ראי' מזה, דהא בלי הריבוי דישיב לרבות שוה כסף למה יועיל שוה כסף כיון דאין זה כסף ומכח איזה דבר שייך שזה יועיל, ובשום מקום לא הוי מהני שוה כסף בלי שנתרבה מישיב שמזה ילפינן לשאר דוכתי כמש"כ התוס' בריש קידושין, אבל שטר דהוא קונה במקום אחר אז בלי מיעוט מיוחד לא הוי ממעטינן שלא יועיל שטר, ומאי ראי' מהא דלא הוי ידעינן שוה כסף דלכן מקרא דכסף מקנתו ממעטינן קנין שטר.

תוד"ה וישראל. וצ"ל דאנן סהדי שלא הי' בדעתו אלא כמות שהוא רגיל לקנות. יש לעיין אם לא הי' אנן סהדי רק ספק השקול לא הי' סגי שיזכה המחזיק, או דבאמת ג"ז סגי אלא דלקושטא דמילתא ס"ל להתוס' דאנן סהדי דכן כונתו, מדלא קאמר אי בעינא בכספא איקני.

בא"ד. ואמאי לא אמרינן אע"ג דקנה מן התורה וכו' מ"מ אין בדעתו לקנות אלא עד שימשוך כמו שהוא רגיל לקנות עם ישראל. יש לעיין הא גם כשנותן כסף לישראל מכוין לקנות בכסף אלא דרבנן עקרו את הקנין משום גזירה דשמא תפול דליקה, אבל הוא ודאי מכוין לקנות, דאל"כ הא גם מי שפרע א"צ להיות, דודאי אם יאמר בפירוש שהוא נותן כסף ואינו רוצה לקנות עד שימשוך ודאי דיוכלו לחזור בלי קבלת מי שפרע, וע"כ דמצד המקנה והקונה יש קנין גמור אלא דרבנן עקרו ומה זה דמיון לכאן דאין רגיל לקנות מהישראל משום דאינו רוצה לקנות לכן גם כשקונה מן הגוי אינו רוצה לקנות.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א