אילת השחר/בבא בתרא/נה/א

אילת השחר בבא בתרא נה א

דף נ"ה ע"א

ליעבד לי מר כאידך דשמואל דאמר שמואל לא קנה אלא מקום מכושו בלבד. יש לעיין קצת לשיטת רש"י בב"מ דף י"ב, והסכימו עמו כמה ראשונים, דבהפקר דינו כדעת אחרת מקנה ומהני לקנות כל היכא דמהני במתנה, א"כ מאי קשה, בשלמא בנכסי הגר אינו קונה אלא מקום מכושו בלבד דהא אין דעת אחרת מקנה, אבל בהפקר דאיכא דעת אחרת מקנה לכן מהני במכוש א' לקנות כל השדה וכמו במתנה דכה"ג קונה כל השדה.

ואריסותא דפרסאי עד מ' שנין. פרשב"ם דאם החזיק הגוי מ' שנה מהני אע"ג דמדינא אין חזקה לגוי, מכאן משמע דמהני מדינא דמלכותא לא רק ליתן לו ממון שיזכה אלא אפי' באופן דצריך הוכחה שזה שלו מהני להיות נאמן, דהא ודאי לא הי' גזירת המלך שיזכה אפי' אם אינו שלו, אלא דנאמן לטעון שזה שלו ואע"ג דמדינא אינו נאמן. ובאילת השחר גיטין (דף ט' ע"ב) הסתפקנו אם הוכחה שעפ"י דין הוא לא נאמן אם יועיל דינא דמלכותא דינא ע"ז כמו אם יכשירו קרוב דלכאורה לא מהני, ובסברא צ"ע באמת דנהי דיכול לומר שיזכה, אבל כאן דאם באמת אינו שלו הא נשאר גזל אלא דהמלך אומר שנאמן ומאי מהני ע"ז דינא דמלכותא.

שאילתינהו לספרי דרבא ואמרו לי הלכתא כר' הונא ברי' דר' יהושע ולא היא התם לאוקמי מילתי' הוא דאמר. והיינו כמבואר ברשב"ם דכדי שהשטרות שכתבו לא יתבטלו לכן אמרו כן. ויש לעיין דודאי אמרו שהיו נוהגים עפ"י דברי רבא כן ולמה נפסלים מלהעיד שכך היו נוהגין אצל רבא, וכי משום נגיעה כזאת נפסלם להעיד שכך הי' פוסק רבא.

ואפשר דבאמת הא אין לדיין אלא כפי הכרעתו, אלא דאם הדיין אינו כ"כ חזק בדעתו אז אם שומע פסק של מי שגדול ממנו הוא כופף דעתו לפסוק כמו הגדול ממנו, אבל אם אינו מאמין לזה שאומר, אע"פ שעפ"י דין אין לפוסלו, מ"מ אין לו לשנות ממה שמסתבר לי', וכיון שהי' מסתבר לרב אשי דלא כר' הונא ברי' דר' יהושע לא סגי בעדותם של הסופרים להוציאו מסברתו, כיון שיש לו לתלות שעושים כן מפני נגיעתם וצע"ק.

אבל אנדיסקי סיעתא דשמיא היא. יש לעיין קצת דמשמע דמצד הדין הי' חייב לשלם המס להמלך כיון דיש לו ממון אע"פ שאינו מרויח, אלא שהממונים גבו מיתר בני העיר במקום לגבות ממנו חלקו, ונמצא דמשתרשי לי' ע"י ששילמו בעדו ולמה אינו חייב לשלם להם, וצ"ל דהחיוב אינו מתחיל כל זמן שהממונים לא חייבוהו, וכיון שהם פטרוהו נמצא דלא הי' חיוב כלל עליו, ובהגהות אשר"י חילק בין אם פטרו אחרי שביקש להשר דאז חייב להקהל משא"כ אם פטרו בלי שביקש, ולכאורה צ"ע מה החילוק אם ביקש או לא. ובנימוק"י חילק דאם לאחר שהטיל המס על כל בני העיר פטרוהו אינו נפטר מחלקו ורק אם המלך פטר אותו לפני שעשה תביעתו או קודם שקבע המס על כל בני העיר אז הוא פטור.

וה"מ דאצילתי' מתא. יש לעיין אם חיובו לשלם מדין פורע חובו של חבירו, ואפילו לאלה דפוסקין דפטור, מ"מ לא הי' יכול להנצל מעבדי המלך ואינו יכול לטעון מפייס הוינא והוי מחל לי כמש"כ התוס' ב"ק נ"ח, או דאפשר דחיובו מדין בני העיר דצריך כל א' להשתתף במסי הקהל, ונהי דכאן גבאי המלך בלבד מעריכים וגובים, מ"מ כל שהצילוהו הוא חייב לשלם בתור חיוב בן העיר.

והנה באנדיסקי דאמרינן פטור מטעם דסיעתא דשמיא, ולכאורה בין כך למה ישלם, וצ"ל דהי' סברא לחייבו דנהנה מחמת ממונם וכההיא דנפלה בגינה בב"ק דף נ"ח, וכאן נהנה דנכסיו לא נלקחו ע"י הפסדם ולזה צריך טעם דסיעתא דשמיא.

ובטעם דסיעתא דשמיא אפשר דהוי כאילו לא הי' עליו חיוב כלל.

ולפי"ז בהא דאצילתי' מתא אשמעינן רבותא דס"ד גם כאן, כיון שעי"ז שהשתדלו לטובתו פטרוהו הו"ל כאילו לא הי' מחויב כלל ויפטר, לכן אשמעינן דהו"ל כאילו הי' חייב ושילמו בעדו דחייב לשלם מחמת הטעמים המבוארים לעיל.

רשב"ם ד"ה דאריסא דפרסאי ארבעין שנין. ללישנא קמא הי' דינא דמלכותא דגוי יקנה בחזקת ארבעין שנין, וצ"ל דהא דמהני היינו משום דהמלך מפקיע על הצד דבאמת זה שייך להמערער, ולפי"ז אף אם הישראל יודע שבאמת גזלה יהא מותר לקנות את השדה מהגוי שהחזיק בה ארבעין שנין.

ויש לעיין אם מפקיע למפרע כיון דהחוק דיאמינוהו, היינו דיהי' לו דין כאילו באמת שלו כל הזמן, או דמפקיע רק מכאן ולהבא, ונמצא דלקנות פירות שקטף לפני ארבעין מותר רק משום דהוי יאוש ושינוי רשות, כיון דעפ"י דין אין החזקה ראי' שזה שלו מכח דינא דמלכותא, והדינא דמלכותא נותן לו רק מכאן ואילך.

תוד"ה אם כן. אפי' קרקע שוה אלף זוז משועבדת לדבר מועט. יש לעיין אם כונתם משום דהמלך יכול למכור כל הקרקע ששוה אלף זוז בעד דבר מועט, ויהי' משמעות דלולא זאת לא הי' דין ראוי על כל הקרקע ולא הוי אמרינן דעל כל חתיכת קרקע זהו המשועבד למלך, וא"כ נמצא דבאופן שהשאיר כסף בעין שיוכלו בזה לשלם מס מתקיים שפיר פי שנים, ומה קשיא לי' דבטלת לגמרי דין פי שנים, ולומר דמשום זוז א' מס מקרי הכל ראוי, צ"ע דהא סוף סוף לא משועבד אלא זוז א'.

כן יש לעיין אם המלך גובה המס כרגא מנכסים משועבדין, ואם אינו גובה ממשועבדים צ"ל דמ"מ מקרו כגבוי מחמת דיכול לגבות בלי אכרזתא אע"ג דיכול למוכרה, ואז לא יגבה מהנכסים שמכר.

בא"ד. מבואר בתוס' דכל הנכסים הם משעובדים, ואע"פ שכל דבר שאנו רוצין לדון עליו אינו משועבד כ"כ דהא יכולין לסלקו בדבר אחר מיקרי ראוי.

והנה בפסחים (דף ו') מבואר ללישנא קמא אליבא דרבא דבהמת ארנונא חייבת בבכורה, אע"ג דאי לא משכח בהמה תפיס לולדות, מ"מ כיון שמתחילה היתה הבהמה של ישראל לא נכנסה לרשותו של הנכרי, כמו שביארו התוס' שם ובב"מ ע' ע"ב, הרי דזה מקרי עדיין של ישראל ואין לעכו"ם תפיסת יד ולכן חייב בכורה.

ולפי גירסת התוס' בפסחים (ד"ה בהמת) משמע דהיכא דמצי מסלק לי' בזוזי גם למסקנא חייבת בבכורה, וצ"ל דלענין ירושה מיקרי ראוי דמה שיש זכות גוביינא להמלך הוי כבר ראוי, אבל זכות כזה אינו נותן לו דין שיש לו תפיסת יד במה של ישראל לענין לפטור מבכורה.

המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר אבל לענין פאה וטומאה לא. ברשב"ם חילק דכאן הוי כ"ש דכאן סברא אפילו דלא יקנה אלא מקום מכושו, ואינו מבואר מ"מ מאי נפק"מ כיון דמה"ת המיצר והחצב אינו מפסיק למה יהא מפסיק לחזקה למ"ד דקנה כל השדה במכוש א', ומסברא הי' אפשר לחלק דלענין חזקה כיון דאנשים עושים את זה להיכר גדול לא הוי בעלות על חלק שלאחרי המצר והחצב, משא"כ לענין פיאה אינו תלוי בזה כיון שזרוע רצוף בלי הפסק מקום שאין זרוע, אבל מלשון הרשב"ם לא משמע דזה כונתו.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א