אילת השחר/בבא בתרא/מח/ב

אילת השחר בבא בתרא מח ב

דף מ"ח ע"ב

דהא אשה כשדה זו דמיא. ברשב"א ובריטב"א ונימוק"י הביאו שיטת הסוברים דמדמדמי להו הרי דגם בשדה יועיל אפילו אם האנס הכריחו ליתן שדה ששוה הרבה כסף בעד פרוטה כמו באשה, ודחו דכל אשה מסכימה לקדש עצמה בפרוטה ועוד דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו, ובריטב"א הוסיף דהבעל נחשב בעיניה כמעות יקרים, ואפי' קידשה בשטר או בביאה, היינו דזה אצלה שוה הרבה מה שיהי' לה בעל. ולכאורה אם הוא אצלה כדמים יקרים למה היא צריכה פרוטה, וכי חסר לה פרוטה להשלים לדמים שהוא שוה לה, אלא דבאמת הבעל שוה אצלה כסף אבל כסף הזה אינו מועיל לקנות, דהתורה אמרה שצריך ליתן מלבד זה כסף וזה סגי בפרוטה, וא"כ מוכח מזה דהכסף אינו בעד שיווי שלה, דהא בעד שיווי שלה הבעל יקר בעיניה כדמים הרבה, אלא דכדי לעשות מעשה קנין צריך ליתן לה פרוטה, אבל מה שמקנה עצמה הוא כדי להשיג בעל, ולכן אפילו הכריחה להתקדש בעד פרוטה הוי כיהיב לה כל דמיה, הרי מדבריהם ראי' להט"ז (חו"מ סי' ק"צ) דס"ל דכסף דמהני הוא בתור מעשה קנין ולא דוקא כשנותן בעד שיווי או פרעון.

שם. דהא אשה כשדה זו דמיא. הק' הגרעק"א לפי מש"כ הרשב"ם דהא דבדלא מנה המעות לא קנה משום דיש הוכחה מדלא מנה אותם, הרי דצריך הוכחה, א"כ אין ראי' מקידושין דמיירי בסתם קידושין דהוא בפרוטה, ובפרט בקידושי שטר וביאה דאין כלל שום הוכחה דאינה מסכימה לכן מהני, משא"כ בשדה זו ולא ארצי דאיכא הוכחה דאינו רוצה למכור.

והנה בכל תליוהו וזבין דמהני הוא כיון דחזינן דלוקח הכסף אלא שאינו רוצה למכור החפץ אז אמרינן דמחמת דלוקח הכסף מסתמא מסכים, אבל היכא דיש גילוי גם בקבלת הכסף דאינו רוצה, אז לא אמרינן דיתרצה למכור, וא"כ זה שהצריך הרשב"ם דיהי' הוכחה מדלא מנה, מפני שבל"ז יש לומר דרוצה הכסף דהא לוקח את הכסף, ולא הי' לנו גילוי שאינו רוצה בהם, לכן צריך הוכחה בהכסף שאינו רוצה בהם לצורך מכירה, אבל בקידושי שטר וביאה דאין שום גילוי דהיא רוצה את השאר כסות ועונה, אז לסברא דלא מהני שדה זו לא יועיל גם בכה"ג, דהא אין שום גילוי דהיא רוצה בהשאר וכסות, ואפי' בקידושי פרוטה כיון דנתבאר לעיל בשיטת הריטב"א דעיקר הריצוי שלה אינו מחמת הפרוטה, אלא מחמת דהיא רוצה את הבעל והוא אצלה כדמים יקרים, ואפשר שיסבור הרשב"ם שזה מחמת שאר כסות ועונה, הא מיהת כיון דאין לקיחת הפרוטה קובע בהסכמתה להתקדש אז לא צריך הוכחה דאינה רוצה בהכסף ולרבא לא הי' צריך להועיל הקידושין.

רשב"ם ד"ה כשדה זו דמיא. שאינו חפץ כי אם בה. יש לעיין דאף אם הי' מסכים לאיזה אשה שתהי', מ"מ הא היא אינה בעלים לקדש לו נשים אחרות וממילא ע"כ הוי כשדה זו.

רשב"ם ד"ה ואית. וגם לכל דבר איתקוש הוויות להדדי. צ"ע כוונתו דנהי דהויות איתקשו להדדי, מ"מ כל זמן דלא ידעינן דכסף מהני לקדש לא ידענו דהוא בכלל הוי' ומה שייך היקש, וצ"ל דכוונתו כיון דאמרינן בקדושין דף ה' ובכמה דוכתי לענין קנין כסף איתקוש הויות להדדי, הרי דקנין כסף מהני מה"ת, ועי' בחת"ס. (מהדו"ק)

תוד"ה תינח. מבואר בדבריהם דאם עשה שלא כהוגן הרי דלא עשה על דעת חכמים א"א לעשות אפקעינהו, אבל למ"ד יש כח ביד חכמים לעקור בקום ועשה עקרו את הקידושין, ולפי"ז אם לקח חייבי לאוין ואח"כ העיד ע"א שמת בעלה, לא נימא אפקעינהו להסוברים דהא דע"א נאמן להעיד שמת בעלה זה רק מכח אפקעינהו דהא לא עשה על דעת חכמים, ובחייבי לאווין הא רבנן לא עקרו את הקידושין והקידושין תפסו, ובחת"ס הביא בשם המרדכי ריש פרק האומר בקידושין ופי' דבריו דבחייבי לאוין באמת לא אפקעינהו.

וצ"ל דמה דהרשב"ם סובר דגם כאן אפקעינהו, משום דאע"פ דהכריח אותה להתקדש עשה על דעת רבנן, דאע"פ דאסור להכריחה מ"מ אין האיסור בעצם הקידושין ולכן הקידושין רוצה אדעתא דרבנן, והתוס' סוברים דמ"מ אין לנו לומר דעביד אדעתא דרבנן.

ומה דאמרינן דיש כח ביד חכמים לעקור מדברי תורה, אין הפי' דרבנן אמרו שא"א תהיה מותרת להנשא, וכמו דלא מצינו שחכמים יאמרו שמותר לאכול נבילות, גם א"כ למה אמרינן דעשו בעילותיו בעילת זנות היו יכולים לתקן שרק מכאן ולהבא מותרת להינשא, וע"כ דרק לעקור הקידושין יכולים, דאע"ג דמחמת דין התורה היא צריכה להיות ככל אשת איש יש כח ביד חכמים להפקיע ולומר שהיא לא אשת איש, אבל אין להם לומר שהיא אשת איש ובכ"ז מותרת להנשא, דרק דבר שצריך לחול יש להם כח לומר דלא חל, כגון כאן או להיפך לומר דחל, כגון בכתובות דף י"א דהגירות לא מהני מה"ת ואמרו שהוא גר. וביבמות דף פ"ט דמותר לכהן להיטמאות לאשתו קטנה, צ"ע דאין לומר כאילו היא אשתו לגמרי דהא לא עשו אותה לכל הדינים כאשת איש גמורה, ואפשר דרק כשמתה אז עשו אותה כנשואה לגמרי מלמפרע. (מהדו"ק)

תוד"ה קדיש. וי"ל וכו'. מבואר בדבריהם דשאר כסות ועונה זהו דבר שבאמת אשה רוצה להנשא בשביל זה, ולכן כשאונסין אותה להתקדש הו"ל כתליוהו וזבין דהא קיבלה דבר שאשה מסכימה להנשא בעד זה, ולא דמי למש"כ התוס' בע"א דלגבי בעל שכופין לגרש לא הוי כתליוהו וזבין דאין אדם מגרש את אשתו כדי להרויח שאר וכסות ולכן הוי כתליוהו ויהיב.

והעירוני להסוברים דמשעת אירוסין יש לה כתובה, א"כ יש לה כסף ויכולה למכור טובת הנאה של כתובתה, ולהסוברים דבתליוהו וזבין והכסף שקיבל הוא שט"ח לא מקרי זבין מחמת השט"ח לא קשה דמה שיש לה כתובה הוי רק כמו שנתן לה שטר חוב [ונצטרך לומר דשאר כסות הוי יותר בשט"ח], אלא דיש לומר דאפי' אם שטר מקרי זוזי מ"מ מה דיהי' לה כתובה גרע, כיון דכל החוב הוא רק אם יגרשנה או ימות, ואע"ג דיש לה כבר דבר למכור בטובת ההנאה, מ"מ אין אשה רוצה להתגרש בשביל זה ולא הוי כתליוהו וזבין משום זה. (מהדו"ק)

רשב"ם ד"ה ואמרו אמנה היו דברינו. וזה שעבד לו נכסיו מעכשיו אם ילוה אפי' לאחר זמן דלאו מוקדם הוה לטרוף שלא כדין. צריך לבאר כיון דההלואה אין בכחה לשעבד רק מיום ההוא ואילך, א"כ מה שמתנה שההלואה תחייבו יותר מה שבכח הלואה לחייבו הרי זה כרבית, וע"כ צ"ל כיון דסוף סוף לא יהי' לו יותר ממה שהלוה לא הוי רבית.

ומה שחל שיעבוד נכסיו מעכשיו אם ילוה אפילו לאחר זמן, משמע דגם אם ילוה אח"כ אז רק שיעבוד נכסיו יהי' מעכשיו, אבל חיוב גופו לא יהי' מעכשיו, וא"כ נמצא דשייך שיעבוד נכסים בלי שיש עליו שיעבוד הגוף. והנה האחרונים הוכיחו באמת דשייך שיעבוד נכסים אע"פ שעדיין אינו חייב, מהא דכתבו התוס' בכתובות (דף ל"ד ע"ב) דבפשע האב ולא הודיע לבניו שזה פרה שאולה לכן נשתעבדו נכסי האב, אע"ג דההיזק נעשה אחרי מותו, הרי דשייך שיעבוד אע"פ שעדיין לא נתחייב, וכן מהא דכתב הנימוק"י (בב"ק דף כ"ב) דבהדליק אש ומת ונשרף הגדיש אחרי מותו יגבו מנכסי המדליק, אע"ג דבזמן שהי' חי לא נשרף עדיין הגדיש ולא הי' חייב עדיין בתשלומין מ"מ כבר נשתעבדו נכסיו. וכמדומני שיש המבארים דהטעם דשייך כבר שיעבוד משום דהסיבה הגורמת את החיוב יש כבר, וכן בשואל גובה מנכסיו אע"פ שמתה אחר מיתת השואל למ"ד משעת משיכה חייב באונסיה דאז יש לומר דיש כבר דבר הגורם החיוב אח"כ, ועי' בחזו"א ב"ק סי' י"ד ס"ק י"א, ובחידושי ר"ש הכהן ב"ק סי' א', אבל באופן דידן הא מכירת השטר כעת אינו שום גורם בהחיוב שיתחייב אח"כ כשילוה, ואיך שייך שיעבוד נכסים בלי שיעבוד הגוף.

ואפשר דכאן עדיף כיון דענין השיעבוד נכסים הוא מגדר ערבות, וא"כ יש לומר דהיכא דמשעבד בפירוש הרי מקבל ערבות על מה שילוה אח"כ ולכן זה שפיר מהני.

יש לעי' באופן דשיעבד נכסיו לפני השמיטה על מה שילוה אח"כ וההלואה היתה אחרי שמיטה, אי חל דין שמיטה על השיעבוד נכסיו, או דשמיטה חל רק על חיוב הגוף ואז ממילא פקע השיעבוד נכסים, אבל על שיעבוד נכסים גרידא אפשר דלא מצינו דין שמיטה.

תוד"ה אמר ר"נ. שוב לא אתי ע"פ ומרע לשטרא אפי' במיגו ודמי נמי לחוזרין ומגידין. משמע דבטעם הראשון ס"ל דאף אם לא היו נקראין חוזרין ומגידין, או שהיה דין שאפשר לחזור ולהגיד, מ"מ לא הי' מועיל עדותן, ותמוה דאם אפשר לחזור ולהגיד הא יש כאן תו"ת לגבי עדי השטר ואיך יוכל לגבות בו.

ויש להסתפק אם מה דאינו חוזר ומגיד היינו דאין לו נאמנות עדות, או דאין לו כלל נאמנות, ואף אם היה שייך להאמינו בנאמנות לא בתורת עדות מ"מ לא יועיל לו כגון בעדי מיתה שמת בעלה, ועי' בריטב"א שבועות דף ל"א דמשמע דגם אז אינו חוזר ומגיד, וא"כ פי' דבריהם כך הוא, א' דהוי מיגו נגד השטר ולא אתי ע"פ ומרעא לשטרא כיון דאין לו נאמנות עדות לא שייך שיהיה להם נאמנות, ועוד טעם כתבו התוס' דאפי' אם היה שייך להאמין בנאמנות לא בתורת עדות, מ"מ אינן נאמנין ואפי' מיגו לא יועיל, וכמו שביארו אח"כ דמיגו אינו מועיל כיון שמה"ת כשר גם שטר בלי קיום, ואין כח להאמין במיגו לקלקל שטר שמה"ת הוא כשר, ואע"ג דפרוע נאמן במיגו, מ"מ לומר שהוא שטר מקולקל לא מהני, נמצא דאם היה באמת מיגו לטעון ולפוסלו מן התורה שפיר יועיל מיגו אפי' לקלקל השטר, נמצא דמיגו היכא דאינו מקלקל השטר כגון פרוע דנמצא דאינו אומר נגד השטר כלל נאמנין, וכשמקלקל את השטר לגמרי ג"כ נאמנין כיון דכשנאמין להם אין כאן שטר כלל, משא"כ אם גם לפי דבריהם הוא שטר אלא עם קלקול אז ס"ל לר"נ דאינן נאמנין. (מהדו"ק)

בא"ד (הנמשך לדף מ"ט עמוד א'). דנאמן לומר פרוע הוא במיגו דמזוייף. לכאורה אם הלוה טוען מזוייף והם יאמרו פרוע הא לא יפטור את הלוה כיון דאומר לא לויתי, אלא דבפנ"י כתובות (דף ע"ח ע"ב על תוד"ה אין נאמנים) הוכיח מזה כהפוסקים דבאומר מזוייף לא הוי כאומר לא פרעתי, אבל צ"ע מש"כ התוס' דבמודעא יש להאמינם במיגו דאין כתב ידם, הא אם טוען מזוייף א"כ מכחישין אותו ופסולין לגביו, ואם טוען מודעא הי' א"כ לא היו נאמנין במיגו דלא כתב ידינו הוא זה למ"ד מודה בשטר שכתבו אי"צ לקיימו, וכבר כתבנו מזה באילה"ש כתובות דף י"ט א'.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א