אילת השחר/בבא בתרא/מח/א

אילת השחר בבא בתרא מח א

דף מ"ח ע"א

יקריב אותו מלמד שכופין אותו וכו'. יש לעיין אם גם בקרבן שייך ענין מסירת מודעא דלא יועיל מה שיאמר אח"כ רוצה אני, ואין לומר דבזה דאיכא סברא דניחא לי' כפרה עדיף דאפי' מודעא לא מהני דהוי גמר ומקנה ממש, דהא גם בגט יש סברא דניחא לי' לשמוע בדברי חכמים, ומ"מ מהני מסירת מודעא אגט, הרי דלא רק היכא דמהני החלות קנין מחמת הסברא דאגב אונסי' וזוזי גמר ומקני דאינו כ"כ רצון גמור הוא דמהני מסירת מודעא, אלא גם היכא דמצוה לשמוע בדברי חכמים מ"מ גם אז לא הוי רצון גמור ומהני מסירת מודעא לבטל הרצון ההוא, וא"כ ה"נ בכפרה. ומ"מ אינו ברור, דאפשר דזה תלוי במה שהסתפקנו אם מסירת מודעא מהני משום דאז ידעינן דאינו רוצה במכירה אע"ג דאמר רוצה אני, ממילא ה"נ הוי כאומר אז דאינו רוצה בכפרה, או דענין המסירת מודעא הוא כח מיוחד לעשות חלות דין ביטול על המכירה, וכן ביטול הגירושין, ולפי"ז אפשר דזה רק שייך בדבר שתלוי בחלות דין, אבל לא שייך שיבטל הכפרה דאין זה חלות דין וצ"ע.

שם. יקריב אותו מלמד שכופין אותו. צ"ע מה צריך קרא מיוחד לזה הא כופין על המצוות חוץ ממ"ע שמתן שכרה בצדה, ואפשר דכופין רק על מצוה שקיומה אינו קשור בהדין כפייה, כגון שכופין אותו ליקח לולב, הא גם אם לא הי' הדין לכוף והיו כופין אותו הי' קיום מצוה דסוף סוף הא נטל לולב, אבל כאן דבלי שנאמר דין לכוף לא הי' מתקיים כלל המצוה דהא לא הי' לו כפרה, נמצא דהכפי' לא רק לעשות המצוה, רק דהכפיה תעשה שעי"ז יהי' קיום מצוה, וזה לא הוי ידעינן בלי קרא מיוחד.

ומה שהקשו בתוס' (ד"ה אלא) למה צריך קרא, זה רק אחרי דמסברא מהני, וכדביאר המהרש"א דגם פשיטא שיש מצוה כיון דכופין על עשה, והיינו אחרי דידעינן מסברא דאגב אונס גמר ומקני ממילא כבר יכופו. אלא דעדיין צ"ע דהא מבואר דרק לרב משרשיא מהני כפייה אפי' מעכו"ם, אבל אנן פסקינן דאפי' אם מחויב לגרש, מ"מ כל שמי שכופה אין לו רשות לכוף כגון אם הגוי כופה דלאו בני עישוי וכפייה נינהו לא הוי גט, א"כ הרי בלי שהי' כתוב קרא דצריך לכופו לא הי' מהני הכפייה אע"ג דגמר ומקני, דזה הא הוא רק אם צריך עפ"י דין להסכים עפ"י כפייתו וכיון דלא הוי ידעינן שיש חיוב מיוחד לכוף ממילא הכפייה לא תועיל, וממילא לא שייך כאן שנבוא מדין כופין על המצות ומאי קשה להם.

רשב"ם ד"ה התם נמי. נראה פירושו אם ע"פ דין מחוייב לגרשה אז לא מפסיד כיון דהיא שונאתו ולא תעמוד תחתיו דהא ב"ד מצדיקים אותה, משא"כ אם עפ"י דין אינו צריך לגרשה מקרי מפסיד, דיתכן דסו"ס תכנע ותסכים להיות אתו והו"ל כתליוהו ויהיב, ומיושב קושית הקובץ שיעורים. (מהדו"ק)

תוד"ה יקריב. שרוצה שמאותו חטא יהי' לו כפרה וכו' היינו ממה שנדר שאם לא ישלם נדרו עונו ישא. צע"ק למה על החטא שעשה אנו נוקטים שבודאי ירצה להתכפר, דהא משמע דאם עולה היתה מכפרת מקיבעא, אז גם על עולה לא היו צריכין לכוף, כמבואר בדבריהם דרק משום דמכפר מקופיא אינו חושש, אבל שלא ישא עון ע"י שלא יקיים נדרו זה לא איכפת לו, ובפרט צ"ע בנדבה דהיינו שאמר הרי זו עולה דבין כך לא יוכל ליהנות מהבהמה שהקדיש, למה יתעצל יותר בזה, מלהביא כפרה על חטא שחטא בשוגג.

בא"ד. מקופיא מכפרת מקיבעא לא מכפרת. צע"ק דבזבחים (דף ו') משמע דחטאת מכפר מקופיא על עשה, אבל קרבן עולה מכפר על עשה מקיבעא.

תוד"ה אלא סברא. מבואר דס"ד דמקרי זבח רשעים שלא יועיל אפי' גמר והסכים, וא"כ לכאורה למה צריך קרא דלרצונו דלא מהני בלא שיאמר רוצה אני, תיפו"ל דבעינן לכל הפחות שיאמר רוצה אני דגמר והסכים בכדי דלא להוי זבח רשעים, וצ"ל דצריך קרא באופן דהי' שוגג במה שלא רצה להקריב דאז יפסל רק מחמת קרא דלרצונו, ובמש"כ התוס' דס"ד דיפסל משום זבח רשעים אע"ג דגמר והסכים ומקרי לרצונו, צ"ע דאיך זה רשע וכי בשביל דהי' במחשבתו לא להביא קרבן מקרי רשע, הא מ"מ הביא קרבן דמיקרי לרצונו, דהא באמת הא דגלי קרא דכשר בכה"ג ולא הוי זבח רשעים, ע"כ הוא מה"ט דבמה דחשב לא להביא אינו נקרא רשע, ולמה הוי ס"ד דמיקרי זבח רשעים.

והנה בזבחים (דף ו' ע"ב) אמרינן בעולה אי לא עשה תשובה הוי זבח רשעים, ובודאי אין הכונה דהוא רשע לגבי יתר דיני התורה, דהא עולה בא על שלא קיים עשה ובזה אין לו דין רשע, וע"כ דמ"מ לענין שיהי' לו כפרה על העון הזה הוי כזבח רשעים, וה"נ ס"ד נהי דלא הוי רשע אבל אם בעצם הקרבן אינו עושה ברצון גמור אע"ג דסגי לי' לענין שזה בא לדעתו, מ"מ רצון שע"י כפיה הוי לענין זה כזבח רשעים ע"ז צריך פסוק דגם לענין זה לא הוי כזבח רשעים. (מהדו"ק)

תוד"ה גט מעושה. וכגון שאומר לו עשה מה שישראל אומר לך. הנה הא ע"כ אינו מדין שליחות דהא אין שליחות לעכו"ם, אלא דכיון דהעכו"ם אומר דכופה ע"י הדיינים הישראלים לכן מצוה לשמוע דברי חכמים, ומבואר דאם הדיין ישראל פוסק דמוכרח לגרש והעכו"ם יכוף לא יהי' גט אע"פ שמחויב לגרש, וכן משמע דאם העכו"ם יכוף אותו שיעשה מה שהדיין אומר, אבל הדיין לא אמר לו לכוף לא יהא גט, אע"פ שהרי יש מצוה לשמוע דברי חכמים, מ"מ כיון שהכפי' הזו אינה עפ"י החכם לא אמרינן בזה מצוה לשמוע דברי החכם, וצריך טעם דמאי נפק"מ הא יש מצוה לשמוע דברי חכמים, ולמה המצוה לשמוע היא הכפי' ע"י החכם ולא סגי בהא דמצוה לשמוע ולגרש.

ויש לעיין אם פסקו ב"ד ושלחו את א' לכופו לגרש וכפהו איש אחר או גוי, אם זה מקרי כדין כיון דב"ד הא פסקו לכופו, ואע"ג דלא שלחו את האיש הזה, מ"מ הא שלחו לכוף, או דאפשר דהפס"ד לכופו חל רק לגבי מי שפסקו, דהא ענין כפיה צריך פסק ב"ד, ולגבי מי שלא פסקו הוי כלא הי' פסק לכוף כלל והוי כפיה שלא כדין.

ומהא דצריך שהגוי יאמר לו עשה מה שישראל אומר לך, משמע דבלי שיאמר זה אע"ג דהב"ד שלחוהו לכוף לא יועיל, ואע"ג דכשאין אומרים לו עשה מה שישראל אומר אז הוא חושב דהגוי אינו נשלח מב"ד של ישראל, מ"מ הא כיון דעפ"י דין הוא חייב הוי כזביני ולמה לא הוי גט. משמע דאם אינו אומר שיעשה מה שהחכם אומר, אינו כדין, א"כ מסתמא צריך שיאמרו להנכרי הזה שיכוף ולא מהני מה שפסקו סתם לכוף.

בא"ד. והכי מוכח בתוספתא דקתני ובעכו"ם חובטין אותו ואומר לו עשה מה שפלוני אומר לך. והיינו דמשמע דהחכם אומר לעכו"ם לחבוט הרי דזה מותר וכשר, דאל"כ איך החכם אומר לחובטו.

תוד"ה דבר תורה. דכיון דבדין מעשים. מבואר דלסברתו יש כח לגוים לכוף, וצ"ע דמי עדיף מישראל הדיוט דאין לו כח לדון ולכוף.

בא"ד. וא"ת ומאי נפק"מ וכו'. היינו דהתוס' לא מפרשים כהרשב"ם דהחשש שמא תחניף ותזנה עם העכו"ם כדי להכריח בעלה ולכן קשה להם. (מהדו"ק)

תוד"ה הא איתמר. פי' דבריהם דבשטר תלינן דבודאי קיבל זוזי ולכן מהני, נמצא דשמואל דסובר דלא מהני אף בשטר, הרי דאף דיש ראיה דקיבל זוזי מ"מ אינו זביני, וע"ז תירצו דמודה דהיכא דקיבל זוזי הוי מכירה אלא דלשמואל בלא קיבל אחריות אין ראיה דקיבל זוזי. (מהדו"ק)

תוד"ה אמר. דאפי' בלי יסורים. משמע דיש סברא דבפחות אונס לא יהיה מכירה, וכ"כ רשב"ם (מ"ט ע"ב ד"ה תימא), נמצא דאיכא ג' אופנים היינו דבתליוהו וזבין הוי רצון הבא מתוך אונס, ב' בלי אונס כלל הו"ל רצון פשוט, ג' באונס לא גמור, דאז רצון גמור אין כאן, וגם גמר ומקני ע"י האונס אין כאן, וע"ז השמיענו דגם אז הוי מכירה, ומודעא מהני רק ברצון שבא ע"י אונס בין אונס נפשות או אונס ממון. (מהדו"ק)

בא"ד. אלא מחמת אונס ממון כי ההוא מעשה דפרדיסא הוו זביני. והיינו דמשם מוכח דגם בממון יש חילוק בין אונסא דנפשי' לאונסא דאחריני, דאל"כ פשיטא דמהני המכירה דהא כל מכירה היא מחמת שצריך מעות, וכדבריהם מוכח דהא בגמ' כשרצינו לומר ראי' דמהני תליוהו וזבין מהא דכל דמזבן איניש אי לאו דאנוס לא הוי מזבין ואפ"ה זביניה זביני, לא דחה הגמ' משום דאונס ממון שאני דלא מקרי אונס, אלא דחה אונסא דנפשיה שאני, הרי דאונס ממון דלא דנפשי' מקרי שפיר אונס.

והנה אם נותנין לו ממון כדי שיגרש הא מעשים בכל יום דמהני, וע"כ דלא מקרי דמגרש מאונס ממון משום דהוי אונסא דנפשי'. ולפי"ז משמע לכאורה דאם מוסרין אותו או רוצים להורגו שלא בסיבת הגירושין, ויש ביד האשה לעשות שלא ייסרו אותו או שלא ימיתו אותו ותאמר לו שאם יתן לה גט היא תפעול שלא ייסרו אותו לא מקרי גט מעושה משום דהוי אונסא דנפשי' [ואין הכונה להורות בזה הלכה].

בא"ד (בעמוד ב'). והיכא דבטל מודעא בשעת זביני מהני ביטול דאגב אונסי' גמר ומבטל. יש לעיין דהא כל ענין המודעא דהוי כאומר דאינו רוצה למכור, ואע"ג דאז אמר רוצה אני, מ"מ מהני מודעא דהוי כאומר איני רוצה, ולמה אם ביטל מהני דאגב אונסי' גמר ומבטל וכי המודעא מצד עצמה הוא משהו, הא כל עיקרה משום דהוי אמירת איני רוצה אע"פ שאז אומר דרוצה למכור, א"כ מה יוסיף אם יבטל, והחילוק הי' שייך אי הוי אמרינן דבלא ביטל המודעא אע"ג דיש הסכמה על המכירה אבל אין הסכמה לבטל המודעא וצריך גם רוצה אני על ביטול המודעא, אבל לכאורה הא כל המודעא אינה דבר כשהיא לעצמה, רק ע"י דבזה הוי אמירה דאינו רוצה את המכירה, ואע"ג דבשעת מכירה אומר דרוצה, א"כ מה משנה אם אומר ביטול מתוך שאונסין אותו, דהא כל פעם כשאומר רוצה אני מתוך אונס הא כיון דיש בזה הסכמה על המכירה ממילא כבר לא שייך מודעא, אלא דמ"מ לא מהני המכירה, ומה יוסיף אם יאמר בפירוש ביטול על המודעה, וע"כ צ"ל דאע"ג דאגב אונסי' גמר ומקנה ויש לו דין רצון המספיק לגבי הקנין אבל אינו רצון גמור, ולגבי רצון שאינו גמור כזה מהני מודעא לבטל המכירה, ולכן כ"ז שלא ביטל בפירוש את המודעא יש בכח המודעא לבטל המכירה, אבל כשביטל את המודעא בפירוש שפיר בטל המודעא, אלא דיש לעיין מנ"ל כל הני גדרים דמסקינן אגב אונסי' גמר ומקני אבל אין זה רצון אמיתי דלכן מהני מודעה ושייך ביטול מנ"ל כל זה.

ובהא דס"ל למר בר רב אשי (בדף מ"ט ע"א) מודעא היו דברינו נאמנין, והיינו דהוי מילתא אחריתי, אפשר לפרש כיון דהי' כאן מעשה מכירה אלא דמחמת דהי' מודעא המבטלה לכן הוי כמילתא אחריתא, דהפעולה שעשה כעת היא פעולה שצריכה להועיל למכור, רק מחמת המודעא שעשה קודם נתבטל המכירה לכן הוי מילתא אחריתא.

או דאפשר לומר דהנה חזינן במכירה דאע"ג דאומר רוצה אני מ"מ צריך ביטול מודעא ולא סגי באמירת רוצה אני, א"כ אפשר דהמודעא עושה דין ביטול על המכירה, לא משום דחסר ברצון למכור, אלא דלגבי רצון כזה סגי במודעא לבטל, וכיון דכח המודעא הוא המבטל ולא חוסר רצון להקנות אז, א"כ הרי המכירה מצד עצמה היתה באמת ברצון גם אחרי מסירת המודעא, אלא דלגבי רצון כזה יש כח המודעא לבטל וזהו מילתא אחריתי.

ויש לעיין בתליוהו ויהיב וחתמו על השטר מתנה דהי' מותר להם לחתום להציל האנוס ויעידו דהי' באונס, אי הוי ג"כ כמילתא אחריתא, ואע"ג דידעו שאינה מתנה, מ"מ הא אמר רוצה אני והי' מעשה נתינה אלא דהי' להם עוד ידיעה דהוא הכריחו והוי כמילתא אחריתא, או דאפשר דרק היכא דמחמת מה שהי' לפני המעשה מכירה מודעא המבטלת המכירה אז הוא דהוי כמילתא אחריתא, אבל אם בשעת המתנה ראו שאינה מתנה אינן נאמנין, ואפי' אין כת"י יוצא ממקום אחר דהוו חוזרין ומגידין אפי' למר בר רב אשי, ובפרט להסברא דהמודעא מבטלת ולא חוסר רצון למכירה בודאי דבמתנה שאני ולא הוי כמילתא אחריתא.

בא"ד. אבל במתנה אי ידעינן באונסי' לא מהני ביטול ולא גמר ומבטל. יש לעיין דאף אי מהני הביטול מ"מ הא נשאר תליוהו ויהיב דלא הוי מתנה ומה צריך לומר דלא גמר ומבטל, שו"ר שברבינו יונה כתב כמש"כ דהרי נשאר מתנה באונס.

בא"ד. ומיהו אי לא ידעינן באונסי' ומבטל מודעא מדעתו נראה שביטולו ביטול ולכך כתבינן בשטר מתנה ביטול מודעי. לכאורה ממ"נ אם באמת הוא אנוס הא לא גמר ומבטל ולא יועיל הביטול, ואם באמת אינו אנוס מה מוסיף הביטול מודעא דבין כך המתנה היתה חלה, וזה כלול במה שהקשה בנתיה"מ (סי' ר"ה סק"ז), ועי' בקובץ שיעורים כאן, אמנם ברבינו יונה מבואר דכיון דמבטל מודעא לא מתוך אונס מהני דהרי ע"כ באמת מסכים כיון דלא כפוהו לבטל המודעא.

שם. בנימוק"י כתב בשם הרשב"א דלא מהני ביטול מודעא אם מסר מודעא על הביטול אלא א"כ יפסול העדים של המודעא דאז המודעא בטילה, והרנב"ר חולק דגם זה לא מהני ויכול למסור מודעא שלא יועיל מה שיפסול אח"כ מתוך אונס, ויש לעיין דהא מה דיכול לפסול העדים המעידים לטובתו הוא מדין נאמנות על עצמו ומאי שייך למסור ע"ז מודעא, דמודעא מהני רק דמה שיעשה אח"כ אין ע"ז דין רצון, אבל הודאתו דנאמן ע"ז לא שייך ע"ז מסירת מודעא, ואם יש לנו סברא דאי לאו דהודה לו הוי ממטי ליה ולחמרא לשחוור, אז בין כך ההודאה אינה כלום ולא צריך לזה מסירת מודעא, ואם אין לנו לתלות שאנוס בהודאה לא יועיל גם מסירת מודעא לבטל נאמנות הודאתו. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א