אילת השחר/בבא בתרא/כו/ב

אילת השחר בבא בתרא כו ב

דף כ"ו ע"ב

מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. ולרש"י ילפינן מזה גם על יחיד. ויש לעיין מלבד מה שהקשו בתוס', דהאי דינא דמיצר ע"כ הוא מתקנ"ח ואיך אפשר ללמוד דגם ביחיד יש הדין הזה.

ויש לעיין דהא מיצר שהחזיקו בו רבים דמהני הוא דמשום דהם עשו חזקה שזה מעשה לקנות, ואע"ג דזה מתקנה, מ"מ התקנה היתה שיוכל לקנות ע"י המעשה קנין שעשו, אבל צריך מעשה קנין, וההשתמשות שעשו הוא המעשה קנין, וכמו שמבואר לקמן דף ק' ע"א, אבל מה שהשרשים נכנסים לשדה חבירו מה עשה, וגם מה הוא השתמשות דהא השרשים מעצמן נכנסין, וע"כ משמע דג"ז שבא מעצמו מקרי השתמשות ומעשה קנין, וצע"ק.

עד דאמרי ליה הא דאמר רב יהודה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. ופירש"י אינו מובן, ועי' בתוס', ונראה דודאי לא מסתבר שטען החזקתי וקניתי ממך רשות והוא מכחישו דנמצא דח"ו אחד מהם אינו אומר אמת, גם א"כ מה הוצרך להביא ראיות שמהני חזקה בטענה וע"כ דטוען חזקת סבלנות, ויתכן דרש"י ס"ל כהנהו ראשונים דלא בעי טענה בסבלנות, וע"ז הוא דמוכיח דכמו דסגי בחזקת סבלנות לרבים לזכות דרך בחצר של היחיד כיון דלא מיחה, ה"נ כאן כיון דלא מיחה שייך לזכות בזה להשתמש כל שאינו זוכה בעצם הקרקע, וע"ז דחה דרק תוך ט"ז אמה הו"ל שפיר החזיק להחזיק אילנו שם, משא"כ יותר מט"ז אמה דשם אינו נקרא החזיק דבין כך אינו מועיל בשבילו כלום, ומה שהקשו התוס' עליו מהמשנה דקוצץ ויורד, אפשר דס"ל דמצי לאוקמי לפני שהחזיק ג' שנים, ועיקר מה דמוכיח מר' יהודה דאפשר להחזיק בחזקת סבלנות, ונהי דשם לא צריך ג' שנים מ"מ רוצה להוכיח דשייך להחזיק בתוך של חבירו ממש בחזקת סבלנות וצ"ע. (מהדו"ק)

רבינא אמר וכו' כאן חוץ לט"ז אמה. מבואר ברש"י דאין יונקין חוץ לט"ז לכן הם של בעל הקרקע, וצריך טעם מאיזה כח הוא זוכה בשרשים, ואם נאמר משום דכיון דאינו יונק מהאילן הו"ל סתם דבר שנמצא בתוך הקרקע ולכן הוא של בעל הקרקע, וצריך לומר דלהאוקימתא דמיירי בגידולין הבאין לאחר מכאן ולכן אין מועלין גם מה שנמצא בתוך הקרקע שלו באופן שזוכה בהם מ"מ אין מועלין, דאל"כ גם כשהאילן והגידולין בתוך קרקע של הקדש למה לא מועלין בגידולין, נהי דקדושתם מחמת הגידולים אין גורם למעול מ"מ ימעלו מחמת שזה דבר שנמצא בקרקע של הקדש, ואם נדחה דבגידולין הזכיה אינה אלא מחמת הגידולין כיון דשייכים להאילן ואינו יכול לזכות מחמת הקרקע רק מחמת דין גידולין דאילן, דהתינח בתוך ט"ז אמה דזה שייך לאילן והזכיה הוא מכח גידולי האילן, אבל חוץ לט"ז אמה צריך למעול בשרשים, ולכאורה משמע דלמ"ד אין מעילה בגידולין לא ימעלו אפי' בשרשים הנמצאים חוץ לט"ז אמה ואע"ג דכל הקרקע היא של הקדש, ובודאי האי מ"ד אינו חולק על רבינא וגם הוא ס"ל דאינו יונק יותר מט"ז אמה. וצ"ע ברמב"ם (פ"ה ממעילה הל' ו') דמבואר דאילן של הדיוט ושרשיו בתוך קרקע של הקדש מועלין בהם, ואף כי הרמב"ם פוסק דמועלין בגידולין, מ"מ אם למ"ד אין מועלין בגידולין לא ימעלו, אז בגידולין שיותר מט"ז אמה צריך להיות גם כן אפילו למ"ד מועלין בגידולין, ובכלל צ"ע למה ימעלו בהשרשים שחוץ לט"ז אמה היוצא מאילן של הדיוט אם זכיית הקדש הוא כמו בקנין חצר א"כ למה ימעלו, דהא משמע לקמן דף ע"ט וברמב"ן דלא שייך מעילה כה"ג, וע"כ דס"ל להרמב"ם דזה הוי ג"כ כדין גידולין, וכיון דפוסק דמועלין בגידולין לכן גם בזה מועלין. (מהדו"ק)

שם. רבינא אמר ל"ק כאן בתוך ט"ז אמה וכו'. יש לברר כמה בירורים. א. יש לעיין לרבינא דביותר מט"ז אמה שייך לבעל הקרקע אם אין כאן שום זכות לבעל האילן, או דבעצם יש גם לבעל האילן זכות אלא מחמת שעיקר יניקה הוא מהקרקע לכן שייך לבעל הקרקע ומצינו בממון ענין כזה, דהנה בגיטין דף כ"ב אמרינן בטעם מחלוקת ר' יהודה ור"מ בשתי גנות זו ע"ג זו דכיון דהוא עיקר הגורם לירק שיגדל, ולכאורה נהי דהוא גורם העיקרי כמש"כ התוס' שם, מ"מ הא קרקעו של השני ג"כ קצת גורם, וע"כ צ"ל דאם יש גורם עיקרי הכל שייך לזה, ולפי"ז אם יותר מט"ז אמה הוי קרקע של הפקר אפשר דהשרשים שייכים לבעל האילן, דנגד בעל הקרקע בעל הקרקע עדיף, אבל כאן שאין בעל הקרקע, ובהפקר בודאי לא שייך לומר שיש להפקר זכות שמה שיינק מהם יהיה הפקר כמותם, אלא דמה שצומח מהפקר הוי הפקר מצד עצמו, אבל כאן שיש ג"כ כח של האילן יהיה הכל לבעל האילן, דמסתבר דבאופן דשתי גינות אם הגינה של העליון הפקר גם ר"מ יודה דזה שייך להתחתון, וכן אם הגינה התחתונה הפקר מודה ר' יהודה דשייך לעליון, ובזה נוכל להבין דברי הרמב"ם (פ"ב דתרומות הל' י"א) דהזורע שדה הפקר חייב בתרומות ומעשרות, וכתב הרדב"ז הטעם שאין חיוב מעשרות אלא מן התבואה והתבואה אינה הפקר, וכבר הקשו למה אינו הפקר, ולהנ"ל א"ש.

ב) יש לעיין באם אדם צבע צמר הפקר אם יהיה לו זכות בצמר לגבי מה שהשביח אפי' אם אין שבח סמנין ע"ג הצמר, ומסתבר דזוכה ואם אח"כ אחר יזכה בצמר לא יוכלו לסלקו במעות כיון דיש לו זכות בודאי בגוף הדבר, ואינו דומה לדבר שיש לו בעלים דהתם אם אין אומן קונה בשבח כלי אינו יכול לזכות בחפץ של חבירו, משא"כ כאן שהוא דבר שאין לו בעלים וזוכה בגוף החפץ כנגד השבח שהשביח, ולפי"ז יש סברא לומר בזורע דנקרא דכל הדבר נעשה ע"י שהשביח וזוכה בכל הפירות (וכ"כ בר"ח הלוי פכ"א מהל' מלוה ולוה), [צע"ק מהא דלקמן דף נ"ג ע"ב דכתב הר"י מיגש בשטמ"ק דבונה פלטרין בנכסי הגר נעשה פלטרין כנכסי הגר, אלא דבטור וכל הראשונים לא ס"ל כהר"י מיגש], והחילוק בין תירוץ הזה להקודם, דלתירוץ זה דוקא מפני שהוא זרע כאן, משא"כ לתירוץ הקודם אף בנכנסו שרשים או נוף שם מ"מ הוי של בעל האילן.

כן יש לעיין למ"ד אין מעילה בגידולין, ומבואר בשטמ"ק (לקמן דף ע"ט) דמ"מ זה שייך להקדש, אם יהיה ע"ז איסור לגזול מה"ת, דלא מצינו איסור לגזול מהקדש רק מדין מעילה, אמנם להפסיד ג"כ אסור מה"ת, וילפינן זה מלא תעשון כן לה' אלוקיכם כמבואר במכות דף כ"ב, ולכאורה לגזול אינו אחרת מלהפסיד, ואפשר דהאיסור להשחית ולהפסיד הקדש הוא ג"כ מחמת דין קדושה שיש בו ולכן אסור לבשל בעצי הקדש מחמת קדושתם, אבל בממון הקדש שאין עליו קדושת מעילה אפשר דאין איסור לא לגזול ולא להפסיד מה"ת, והנה המרדכי במגילה (פרק בני העיר הובא בב"י סי' קנ"א) כתב דביהכנ"ס נקרא מקדש מעט ולכן אסור לנתוץ דבר מביהכנ"ס, ומביא ע"ז דברי הספרי דילפינן מקרא דלא תעשון כן לה' אלוקיכם איסור לנתוץ מההיכל או מהמזבח, ומשמע קצת דגם בביהכנ"ס זה אסור מה"ת, ובודאי דאיסורו מחמת דקדושת ביהכנ"ס הוי כקדושת המקדש אבל לא מצד דין ממון, וא"כ אפשר דבהקדש שאין בו דין קדושה לגבי מעילה ואינו אלא ממון הקדש אינו עובר מה"ת אם מפסידו, ומצינו הרבה פעמים דיש בו דין ממון ואין בו איסור בהפסידו וגזילתו, כגון למ"ד גזל עכו"ם מותר ובזכייתו ובבעלותו אינו חסר כלום ומ"מ אין איסור, וה"נ בהקדש דאין בו אלא דין ממון אפשר דאינו נכלל בהלאו דלא תגזול, ומהתוס' במכות (דף כ"ב ד"ה אלא) משמע דרק הקדש ממש שיש עליו מעילה יש הלאו דלא תעשון כן לה', ובמנחת ברוך (סי' ל') הקשה לדברי השטמ"ק הנ"ל דאפי' אם אין מעילה בגידולין מ"מ זה שייך להקדש, מהא דמבואר בפסחים (דף נ"ו) דאנשי יריחו לקחו גמזיות של הקדש מחמת דהוה ס"ל דאין מעילה בגידולין, והקשה דמ"מ הא זה ממון הקדש ואסור מה"ת ליהנות מהם, ולפי משנ"ת אפשר דאין ע"ז איסור מה"ת כיון דאין בהם קדושה לענין מעילה וצ"ע. (מהדו"ק)

אילן הסמוך למצר. ולמסקנא צריך להביא ביכורים, ויש לעיין איך מותר לנטוע אילן בתוך ט"ז לגבול חבירו, דהא עי"ז יוכל לטעון אח"כ שכל הקרקע סביב היא שלו, כדאמרינן לקמן (דף ל"ו ע"ב) דמהני לזכות ע"י האילן בקרקע תחתיו וחוצה לו כמלא אורה וסלו, ונהי דיכול למחות כל ג' כמו במשכנתא דסורא דאמרינן לקמן (ל"ג ע"ב) דצריך למחות, מ"מ זה נקרא היזק אע"פ שיכול למחות, וכמו בכל הני דצריך להרחיק דכתב הרבנו יונה המובא ברא"ש (בפירקין סי' ג') דהוא משום שמא יחזיק עליו, וכ"ה שיטת הרבה ראשונים, והרא"ש אינו חולק אלא דס"ל דהתם לא יוכל להחזיק אבל אם היה יכול להחזיק כו"ע מודו דזה סיבה למנוע ממנו דבר שהוא יכול אח"כ לטעון טענת חזקה, ואם כי נתקשינו למעלה למה מוכרח לראות שלא יוכל להחזיק, מ"מ הא כתבו שכן הדין וכאן אין לך היזק גדול מזה דיפסיד קרקעו עי"ז, ואפי' באופן שיש גדר כעת יוכל לטעון שמא יפול ואח"כ תטעון שהחזקת וצ"ע. (מהדו"ק)

תוד"ה גזלן. פיר"ח דפסול משום גזל. וצ"ע דאפילו בגזל וקנה בשינוי כשר למזבח כמבואר בב"ק דף ס"ז בתוס' שם, ואפי' להחולקין מ"מ כאן ודאי שייך לבעל האילן כל הפירות ואין לו אפילו שום חיוב תשלומין על שינק מקרקעו, ועדיף משינוי, דכאן אין לו שום חלק בהפירות אפילו לתבוע דמים ורק חיוב הרחקה יש ולמה יפסל להביא ביכורים, ולכן אפשר דגם הר"ח מסתמך על הפסוק דמארצך, אלא דס"ל דכאן גזה"כ לא רק שהפירות לא יהיו גזולים אלא דגם האדמה לא תהיה גזולה, וכיון דהפירות גזלו יניקה מאדמת חבירו לכן זה פסול, נמצא דזה דין מיוחד בדין אדמתך הנאמר לענין ביכורים, ובחדושי מרן רי"ז הלוי ביאר זה בשיטת ר' יוחנן לפי שיטת התוס' המובא ברשב"א בשטמ"ק (דף כ"ה), אבל במנחות ונסכים יודה עולא דכשירים, דבגזל כזה כשר למזבח כיון דלא הי' לו שום זכות לתבוע דמים ע"י שיצמחו פירות, והר"ח אינו חולק על רש"י אלא בזה דאם ירשה לו לסמוך ע"י הגבול יהיה כשר להביא ביכורים, ועי' חידושי מרן רי"ז הלוי פ"א מתרומות. (מהדו"ק)

בא"ד. וי"ל דעולא הוי מוקי מתני' בצונמא. חזינן מהתוס' דר' יוסי כמו שא"צ להרחיק בהיזק דלא גירי דיליה ה"נ מותר ליטע אע"פ שלוקח היניקה מאדמתו, דמה לי קלקול הבור או החלשת הקרקע ע"י שיונקים ממנה, ואע"פ שהוא נהנה שמשתבחים פירותיו אינו חייב משום זה להרחיק ואפשר לומר הטעם דפטור לפי מש"כ התוס' בב"ק (דף ק"א) דאינו חייב אלא בנהנה ע"י מעשה דידיה או מעשה בהמתו או הנאת גופו, וכאן אינו נקרא מעשה בהמתו אלא דכל הנידון לענין הרחקה בעד גרם נזק לכן לר' יוסי כיון דלא הוי גירי דיליה לא איכפת לן בהיזקו, ויש לעיין קצת דהא הר"ח ס"ל בכולה פירקין דהוי גירי דיליה, וגם מה דצריך להרחיק זרעים מהכותל כתב הרמב"ן דהוי גירי דיליה דתיכף מתחיל לינק והו"ל כגחלת עמומה, וא"כ כיון דס"ל לעולא דאילן יונק ט"ז אמה, ומשמע דגם כ"ז שלא נתפשטו השרשים ט"ז אמה ג"כ אין מביאין ממנו לביכורים, וע"כ דיונק משם אע"פ ששרשיו עדיין לא הגיעו לשם, א"כ הוי גירי דיליה ותיכף כשנוטע מתחיל לינק כל השטח של ט"ז אמה ולמה אינו מחוייב להרחיק גם לר' יוסי, וצריך טעם לחלק בין יניקה דזרעים ליניקה לאילן וצ"ע. (מהדו"ק)

בא"ד. כתבו דלפירש"י התנה יהושע שיהא נחשב מארצך, והיינו ע"כ דיהיה קנוי לכל אחד יניקה הצריך לאילנו, וצ"ל דאע"ג דגם בלי זה שתיקן יהושע יש רשות ששרשיו יהי' בתוך של חבירו וא"א לחייבו בהרחקה, מאי מוסיף לו קנינו ליניקה דמה שייך קנין על דבר שבין כך יש לו, ולענין שיחשב שלו ממש שיוכל למכרו פשיטא דגם הקנין לא אהני לזה, וא"כ מה הוסיף לו קנינו, וע"כ דמ"מ מהני קנין כזה שלכן יהיה נקרא מארצך ויתחייב בבכורים, וכמו אם ישכור בית לל' יום ואח"כ יקנה אותה לל' יום ודאי יהא קנוי לו ויהי' לו דין בעלים, דשייך גם לענין זה שנתוסף לו בעלות, וה"נ כאן יהי' לו דין בעלות לגבי יניקה וצ"ע. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א