אילת השחר/בבא בתרא/כו/א

אילת השחר בבא בתרא כו א

דף כ"ו ע"א

התם ניחא ליה דליזל. ברש"י וברבנו גרשום משמע דמפרשים כיון דהולך נגד רצונו אינו חייב עליו, וזה כעין סברת הראב"ן המובא בש"ך (סי' תי"ח ס"ק ד'), וכאן שהחיוב הוא בעד עשיית המזיק והוא נעשה בצירוף הרוח שמוליכו לכן אינו חייב, אלא דיש לעיין לפי"ז דלמה הוצרך לחלק בין שבת לנזקין לפי המסקנא, דהא בזורה ורוח מסייעתו רוצה שהרוח יפזרם ויבררם, ובכה"ג גם בנזיקין היה חייב דהיינו דומיא דגץ היוצא תחת הפטיש. (מהדו"ק)

רבא בר רב חנן וכו' הוו אתו צפורי יתבי בדיקלי ונחתי בפרדיסא וכו' זיל קוץ. כתב הרא"ש דהלכה כר' יוסף מדאמר לי' זיל קוץ וכיון דבשלו אמר לעשות מעשה כ"ש בשל אחר, משמע כונתו דקי"ל דמעשה רב וכיון דעשה מעשה הכי נקטינן. וצ"ע דהא אינו יכול להיות דיין במה שנוגע לעצמו, וכל מה דשייך לומר מעשה רב הוא אם פסק בתור דיין, אבל כאן הא לא שייך להיות דיין במה שנוגע לו ואיך יכולים ללמוד מזה.

והרמב"ן והרשב"א והריטב"א כתבו דרבה בר רב חנן לא ידע האי חידוש דר' יוסף, וכיון שכן לא רצה לקבלו דכל ת"ח שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין ואם לאו אין שומעין לו. ומשמע מדבריהם דאע"ג שמורה הלכה בשעת מעשה ונוגע לטובתו כמש"כ התוס' ביבמות (דף ע"ז ע"א), מ"מ אם לא הי' נוגע לענין איסור אף שמכוין לטובתו, מ"מ כיון דלענין ממון אם א' תובע לו כסף והוא בלבו מאמין לו כבי תרי צריך לשלם, וה"נ הי' רבה בר רב חנן מאמין לו, אלא דלגבי מה שנוגע לאיסור לקוץ אילן לא מהני מה שבלבו מאמין, דלזה צריך שיהי' לו עפ"י דין נאמנות ועפ"י דין אינו נאמן, ולכן מדוייק מה דאמר לי' אי בעית קוץ, דפי' מצדי במה שנוגע לזכותי אני מסכים דאני מאמין לך, אלא דלגבי איסור לא מהני כיון דאין לך נאמנות עפ"י דין.

ויש לעיין למה לא נאמן, הא ע"א נאמן באיסורין אע"פ שזה נוגע לו, ולמה לא יהא ת"ח נאמן כשמורה הלכה בדבר שנוגע לו.

תוד"ה זיקא. קשיא לר"י דליחייב משום אש מידי דהוה אאבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש גגו. פי' דלאו דוקא אש ממש חייב אלא גם אבנו הוא אש, והנה הרא"ה בשטמ"ק (ב"ק דף נ"ו) חידש דאבנו סכינו אינו חייב משום חיציו אלא משום ממונו, וטעם החילוק דבאש הולך האש גם בלי הרוח אלא דע"י הרוח הולך יותר, נמצא דאפי' כשיש רוח מתלווה כאן כח של המזיק עם הרוח, משא"כ באבנו דכחו היה רק ע"ז שהניחו על הגג ומשם מתחיל רק הרוח, והתוס' בסנהדרין (דף ע"ז) ס"ל דגם באבנו חייב משום חיציו, וקושייתם כאן תוכל להתפרש בין אם החיוב משום חיציו בין אם משום ממונו, ותירצו דלא דמי לאש דאדם לבדו עשה האש, והנה פתחו בקושייתם מאבנו, ותירצו מאש ממש, ובמהרש"א ביאר דמאבנו לא קשה כיון דהוא במקום שיכול להזיק שהוא רוצה להניחו במקום הזה ולכן חייב, משא"כ כאן דאינו רוצה להניחו במקום ששם יכול הרוח לקחתו ואינו רוצה רק להוציאו מן הכתנא, ואינו מובן דסוף סוף הוא יודע שא"א אחרת, ואפי' אם נדחוק בכונת המהרש"א כיון שאינו רוצה שילך ע"י הרוח, וכמש"כ הראב"ן המובא בש"ך (סי' תי"ח ס"ק ד'), מ"מ עיקר תירוצם הוא לא על קושייתם, דפתחו מאבנו ותירצו מאש ומאבנו לא תירצו כלום, וכן אין משמע דכוונתם כמש"כ הרשב"א, דכאן כל המזיק הוא רק הרוח, דהרקתא מעצמה אין לה כובד ואינה יכולה להזיק כלל, דלא משמע בכונתם כן.

ואפשר לומר בביאור דבריהם דשייך לחייב בא' משני אופנים, או כשיש כבר מזיק דאז יש דבר ששייך עליו חיוב שמירה, ויש גם לחייב באופן שאחד עושה מזיק ותיכף הוא יזיק, הגם שלפני שיעשה לא היה עדיין דבר שיהי' שייך עליו שמירה, אלא זהו עצם מה שמחויב בשמירה שלא יעשה את המזיק מפני שהוא יזיק תיכף, כיון דכשיעשהו א"א לשמרו, ולכן החיוב שמירה הוא כבר לפני שעושהו, וגם זה נכלל בחיוב שמירה, אבל אם הולך לעשות מזיק שהוא לבדו לא יזיק אלא בצירוף הרוח וא"כ משום מה תחייבו בשמירה, לשמור מזיק הא לא שייך דהא אין עדיין שום דבר, ונשאר רק לחייבו לשמור שלא יעשה דבר המזיק, משום דאח"כ אינו יכול לשומרו, ובזה אמרינן דחייב רק אם אח"כ זה בעצמו יזיק, אבל אם אח"כ ג"כ יהיה רק המזיק ע"י הרוח אין חיוב שמירה כלל על קודם, ולזה נקטו בתירוצם דעשיית מזיק היינו דאז יהיה חייב, ואפי' אם אח"כ יהיה שייך שמירה, דעצם עשיית המזיק נקרא שאינו שומרו מלהזיק, אבל כאן שאינו עושה מזיק שלם, רק דעושה דבר שהרוח תזיק עי"ז אינו חייב, ולכן הגמ' מקשה מגץ היוצא מתחת הפטיש, דגם שם בלי הרוח אין בכחו להזיק, וכיון דכעת אין עוד מזיק שנוכל לומר שישמרנו למה יתחייב, דאינו דומה לאבנו ששם יש כבר מזיק ממש ולא שמרו, אבל בגץ דאתה רוצה לחייבו בעד עשיית מזיק, ובעד עשיית מזיק שאינו שלם בלי הרוח הא אמרינן דאינו חייב, וע"ז חילקו דהתם ניחא ליה דליזל דשם יכול לילך בלי הרוח והו"ל כעושה אש שיכול להזיק לבד לא איכפת לן מה שנתוסף כח ברוח כיון שיש בו תכונת המזיק גם בלי הרוח משא"כ רקתא. [ובחידושי ר"ח הלוי בפי"א מהל' שכנים ביאר דעת הרמב"ם דגם משום גורם אינו חייב כה"ג, וצריך לחלק מהא דמבואר בפ"ז מחובל ומזיק הל' ז' דגם בזורק כלי ובא אחר וסילק הכרים והכסתות חייב המסלק אע"פ שלא עשה שום דבר בהדבר הניזק ולא בהמזיק, וצ"ל דהקרקע הוי כבר מזיק שנעשה עם הסילוק והגרם אינו אלא בההיזק וצ"ע]. (מהדו"ק)

בא"ד. וא"ת מ"מ יהא חייב להרחיק מידי דהוה אגורן. ובריטב"א כתב דכאן הוי כגורן שאינו קבוע, ומ"מ לא קשיא על מרימר דמחייב להרחיק מהברייתא דמשמע דרק בגורן קבוע חייב להרחיק, והיינו לשיטתיה דלרב אשי לעיל דף כ"ד ע"ב, והברייתא דמסייעא לי' ס"ל דאינו חייב להרחיק כלל בגורן שאינו קבוע, מ"מ לא קשה על מרימר דמחייב דאפשר דרקתא מזיק טפי. והנה החילוק בין גורן קבוע לאינו קבוע משמע בנימוק"י דכשעושה ברחת הוי קבוע שהולך רחוק וגם תדיר, משא"כ כשאינו זורה ברחת דהוי דבר מועט מסתלק לפי שעה וגם אינו הולך מרחוק דלכן הוי היזק מועט ולא חייבוהו בהרחקה לרב אשי, וצ"ל דרקתא הוי טפי מאינו קבוע אבל לא כגורן קבוע, לכן לרבינא פטור כגורן שאינו קבוע ולמרימר חייב דעדיף מאינו קבוע.

והנה מדמקשה בגמ' מזורה ורוח מסייעתו הרי משמע דאם מקרי מזיק בגירי דיליה או גרמא דגירי דילי' חייב להרחיק אפילו שזה לא קבוע, דאל"ה מאי פריך מ"ש מזורה ורוח מסייעתו, הא יכול לתרץ דמ"מ כיון שאינו כ"כ קבוע פטור מלהרחיק, וכיון שכן למה באמת פטור בגורן שאינו קבוע לרב אשי אם ברקתא מקרי גירי דיליה, וכן להלכה דפסקינן דרקתא חייב להרחיק למה אינו חייב להרחיק בגורן שאינו קבוע.

ולשיטת היד רמ"ה (לעיל דף כ"ד ע"ב) דכולהו מודו דבגורן שאינו קבוע חייב להרחיק כדי שלא יזיק, צ"ע מה טעם פוטרו רבינא להרחיק, דאין לומר דס"ל כהתוס' דהא דמרחיק גורן קבוע היינו כרבנן דר' יוסי, דא"כ להלכה אין מרחיקין, וביד רמ"ה משמע דפוסק מרחיקין מגורן קבוע אע"ג דפסק כר' יוסי.

בא"ד. ומיהו התם משום דזימנין דבהדי דנח כו'. ואין מובן החילוק דכמו דכאן הרוח לוקח הרקתא מהמקום שכלה כחו דמכחו זה בא לאויר ומשם הרוח מוליכו, וגם בנמיה ג"כ דנמיה באה על הסולם שהוא העמיד מכחו, ואולי יש לחלק כיון דאוחז בגופו הסולם יש יותר לחשבו כמזיק, וצ"ע. (מהדו"ק)

בא"ד. דבע"ח שאני דחמירי טפי מרוח דכח אחר מעורב בהן. ברש"ש הקשה דעורבין דהפקר הויין לדידיה ככח אחר מעורב בהם, כמבואר בב"ק דף ו' בתוס' דבור המתגלגל ע"י בהמה הו"ל לגבי בעל הבור כח אחר מעורב בו, אבל כוונת התוס' הוא דעל רוח אין שם מזיק ולא שייך דינים לשמור את הרוח, דשייך רק דינים על החפץ שלא יזיק ע"י כח אחר, משא"כ בעורבין דבאותו דבר שהעורבין יזיקו דלענין חיוב הרחקה אפשר להחשיב מה שהעורבין יזיקו כעושה היזק, וזה מה שכתבו דבע"ח חמירי כיון דיש עליהם שם מזיק בפני עצמם, ונהי דאינו חייב בעד היזקם כיון שהם הפקר גם מה דלאו בני שמירה נינהו, היינו דהתורה לא חייבתו לענין חיוב תשלומין עבור שלא שמרם, אבל מ"מ לענין הרחקה שייך לחייבו שלא יזיקו משא"כ ברוח דאפי' לענין חיוב הרחקה לא שייך עליו חיוב לגבי הרוח, (ואפשר שראיתי את זה). (מהדו"ק)

תוד"ה אבל בגפנים בעי טפי. מבואר דגירי דיליה הוא בשעת הנטיעה, ולא כמש"כ הרא"ש והנמוק"י משום דרגיל להפריחם וילכו על הגפנים. וכן משמע לעיל בתוד"ה זיקא דהקשו מקורקור, הרי דלא מפרשי דהוי גירי' משום דמפרח להעורבין על הדקלים, וסברת התוס' צ"ב דנהי דבנטיעה עושה עבירה דיכול להזיק בשעת מעשה, אבל למה יקוץ, דאחרי שנטע הרי כבר אינו מזיק בגירי דיליה, ובשלמא בסולם ע"י השובך איכא למימר דבכל פעם שיעמיד הסולם יזיקנו משא"כ כאן, ואפשר דלר' יוסי גם גרמא דלא גירי דיליה היה צריך להיות אסור אלא דאינו מחויב לבטל תשמישו משום זה, אבל כאן דיש על בעל הגפנים תביעה לבטל תשמיש דנטיעת הדקל, שוב הו"ל כאינו נוטע בתוך שלו וזה מחייב להרחיק אפי' לר' יוסי.

ובריש הפרק כתבו התוס' דע"י הסברא דכל מרא ומרא דקא מחי' מרפי לארעא מתחיל מן אז ההיזק והוי גירי דילי', הרי דאפילו אם מתונתא שזה עיקר ההיזק זה יבוא אח"כ, מ"מ כיון דבהתחלה הי' היזק בגירי דילי' מודה בזה ר' יוסי דצריך להרחיק, ואפשר דגם התם הוא מהטעם הנ"ל, דכיון דאין לו רשות לעשות תשמיש דבור כיון דכל מרא ומרא דקא מחי מרפי לארעא ממילא מחויב להרחיק. (מהדו"ק)

בא"ד. והוא כשנטע דקלים כשהם גבוהים אבל אם נטע גרעין לא דממילא קא גדל ולא גירי דילי' הוא. הנה יש להסתפק בדבר שבשעה שקובע זה גירי דילי' אבל אח"כ זה כבר לא יהי' גירי דילי', דנהי דהי' אסור לעשות זה, מ"מ אם עשה ולא הרחיק אם צריך לעקור כיון דאז עשה באיסור, וכגון כאן דנטע דקל גבוה דאז יתכן דבשעה שיטע יבוא ציפור ובעודו אוחז באילן לנוטעו ילך על הגפן ויפסיד הפירות דאז הוי גירי דילי', לכן אפי' שאח"כ כבר לא עושה דבר שיהי' גירי דילי', מ"מ צריך לעקור האילן שנטע באיסור, או דכה"ג כיון דכעת כבר לא יזיק יותר ע"י גירי דילי' אינו צריך לעקרו, ואז העירוני דגם בנטע אילן גבוה, מ"מ נהי דעבר אז איסור מ"מ למה כעת יצטרך לקוץ האילן.

וכן יש להסתפק בהא דלעיל (דף כ"א ע"ב) דמרחיק הסולם מן השובך אם יעמיד סולם קבוע, דנהי דהי' אסור דשמא בשעת העמדה תקפוץ הנמי' בעודו אוחז בסולם והוי גירי דילי', מ"מ אחרי שהעמיד וקבעו אין כבר יותר חשש שיעשה הפסד דגירי דילי' ולא יצטרך לעקור הסולם ממקומו אע"פ שקרוב להשובך בתוך ד' אמות.

תוד"ה אנא. וי"ל וכו'. מבואר בדבריהם דאסור לקוץ אילן מאכל אע"ג דמחוייב להרחיק שלא יזיק, והרמב"ן חולק דמחויב לקוץ ולא להפסיד אפי' פרוטה לחבירו, ובסברת התוס' אפשר דכל דיני הרחקה הלא הוא משום תביעתו של השני הניזק, וכיון דרב יוסף עצמו אפי' אם כל האילן היה שלו אין לו רשות לקוץ, א"א לר' יוסף לתבוע לחייב את השני לקוץ מחמת זה, וסברת הרמב"ן דרב יוסף אינו מחויב להפסיד כיון דלא נטע בהסכמתו ומותר להשני לקוץ שלא יהיה מזיק. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א