אילת השחר/בבא בתרא/יח/ב

אילת השחר בבא בתרא יח ב

דף י"ח ע"ב

תוד"ה ואי. ור' יוסי סבר כיון דדבורים מזקי חרדל ועשה קצת שלא כהוגן וכו'. יש להסתפק במש"כ התוס' דבמה שעשה שלא כהוגן מהני לר' יוסי שלכן יוכל בעל החרדל לסמוך, אם זה רק לפי מה שאיירינן כאן דלר' יוסי על המזיק להרחיק אף בלא גירי דיליה כדס"ד דר' יוסי ג"כ סובר כן, או לפי המסקנא דלדבריהם קאמר להו, אבל לפי שיטתו האמיתית דבאין גירי דיליה אין צריך להרחיק כלל, א"כ אם סמך בהיתר כיון דאז לא היה גירי דיליה, לכן אף כשיבוא הניזק לא נימא סברת עשה קצת שלא כהוגן, והיינו משום דסברת עשה שלא כהוגן צריך לחשבו מזיק משעת סמיכה, וכיון דכעת אינו גירי דיליה דאינו מזיק כלל אין כאן עשה קצת שלא כהוגן, דבשלמא אי ס"ל על המזיק להרחיק עצמו אף בליכא גירי דיליה נוכל לחשבו קצת מזיק על מה שיהיה כשהניזק יבוא, ואע"ג דס"ל לאביי דאינו צריך להימנע עי"ז לסמוך, מ"מ לענין קצת שלא כהוגן מחשבינן ליה מזיק על מה שיזיק אח"כ, משא"כ לר' יוסי דס"ל דבלי גירי דיליה אין עליו כלל דין הרחקת נזיקין, א"כ אפי' נחשבנו דבסמיכתו מזיק לניזק שיבוא אח"כ, מ"מ הו"ל נזק שאינו גירי דיליה דאינו מחויב בהרחקה כלל ולא שייך לומר דעשה קצת שלא כהוגן, או דבכ"ז מקרי עשה קצת שלא כהוגן, ואם נימא דזה לא נקרא קצת שלא כהוגן, נוכל ליישב מה שהקשה הגרעק"א (בתשובה קנ"א ד"ה תו קשה) דלמסקנא לפי פירש"י למה צריכים להעמיד בלוקח ולחלק בין אילן ליתר המזיקים ולומר דלדבריהם דרבנן קאמר להו, הא אפשר לומר דלרבנן הדבורים אינם מזיקים והחרדל דהוא השני הוא המזיק ולכן עליו להרחיק, ולר' יוסי דגם דבורים מזיקים, נהי דסמך בהיתר משום דבסמיכת הדבורים לא שייך כל מרא ומרא, מ"מ עשה קצת שלא כהוגן ולכן מותר לבעל החרדל לסמוך וכמו שפירש אליבא דאביי, ולהנ"ל לר' יוסי אין כאן כלל שלא כהוגן והיה צריך להיות דאין רשות לשני לסמוך ולהזיקו ולכן הוכרחה הגמ' להעמיד בלוקח ולחלק בין אילן ליתר המזיקים וכנ"ל. (מהדו"ק)

בא"ד. מ"מ קצת שלא כהוגן עושה וגם בעל חרדל יכול לסמוך. לכאורה הי' אפשר לבאר בסברא למה שלא יצטרך השני לעשות כל ההרחקה, דבכל דוכתי דמהני למי שסמך בהיתר להשאר במקומו והשני יעשה כל ההרחקה, משום דהשני לבד עושה את ההיזק להראשון בלתי תלוי ע"י מעשה היזק של הראשון, אבל כאן הא כל מה שהחרדל מזיק להדבורים הוא רק ע"י שהדבורים יזיקו להחרדל, דעי"ז ינזקו בזה שאוכלים דבש שלהם, נמצא דע"כ אתה זקוק להיזק לצירוף מה שהם מזיקים, ובשלמא בבור דהראשון שסמך אינו מחדש פעולה להזיק את הבור השני ואפשר להטיל כל ההרחקה על השני, אבל כאן דמה שהשני מזיק הוא רק עי"ז דהראשון יבוא ויזיק להשני, א"כ לא זכה זכות להזיק ועי"ז לחייבו להרחיק.

ולפי"ז לא הוצרכו לדחוק דעשה קצת שלא כהוגן אע"פ שהי' מותר לו לסמוך דלכן הבעל החרדל מותר לו לסמוך, וע"כ צ"ל דס"ל להתוס' דאין נפק"מ, דכיון דע"י שסמך יש לו רשות שיהיו דבורים אע"פ שיזיקו להחרדל שייך כבר לחייב לבעל החרדל להרחיק כל ההרחקה, והוצרכו לסברתם דקצת עשה שלא כהוגן.

והנה יש לעיין בכל הני דסומך דס"ל דעשה קצת שלא כהוגן, כגון בעשה גפת וזבל ואח"כ בנה השני כותל דאמרינן דאי"צ להרחיק בעל הגפת, אם עי"ז הוזק הכותל, אי יש עליו חיוב ביד"ש כיון דגפת שלו הזיק כותלו כיון דמקרי דעשה קצת שלא כהוגן, וכן לסברתם כעת בר' יוסי דלכן בעל החרדל מותר לסמוך אע"פ שכבר יש דבורים והיזק בעל הדבורים, אם בדיני שמים חייב בעל החרדל.

ובעיקר הסברא דעשה קצת שלא כהוגן, צ"ב דהא ודאי אסור להזיק להשני אפילו ע"י גרמא, אלא דבתשמישין שברשותו יש זכות לכ"א, ולכן למ"ד על הניזק להרחיק עצמו אין הוא נקרא מזיק דעליך להתרחק, ובזה שאתה לא מתרחק אתה מזיק עצמך ואיני נחשב כמזיק, וכן למ"ד מותר לסמוך כיון דאז אינני מזיק אני זוכה זכות להשתמש, ואם השני לא רוצה להינזק עליו להרחיק עצמו, וכשאינו מרחיק הרי הוא גורם להזיק עצמו, א"כ למה לא יצטרך בעל החרדל להרחיק, דהא כיון דיש לבעל הדבורים זכות להיות כאן מחמת דסמך בעל החרדל כאילו מזיק עצמו בזה שבא לכאן, מאי שייך לצרף סברא דקצת שלא כהוגן, כיון דע"כ בעל החרדל בזה שסמך כאילו מזיק עצמו במה שאכלו לגלוגי חרדליו, ובאיזה זכות נאמר שיכול בשביל כך בעל החרדל להזיק לבעל הדבורים.

בא"ד. אע"ג דגבי אילן כשסמכו בהיתר אמרי דלא יקוץ הנ"מ אילן שעשוי לעמוד שנים רבות. לכאורה הא אפי' כשאין לו לקוץ יכול לקצוץ את השרשים שלא יזיקו בורו, וא"כ הא יש לחלק בפשיטות דכאן אם לא ירחיק החרדל הא יזיקו את בעל הדבורים שיאכלו הדבש, משא"כ הבור לא ינזק כ"כ דהא בידו לקוץ השרשים כמבואר לקמן דף כ"ו דהי' חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו, ועי"ש בתוס' ד"ה עד דאמרי לי', וצ"ל כיון דמלקה כותלי הבור או קרקעיתה של בור כמבואר בדף כ"ה ע"ב נמצא דבכל גווני מזיק את הבור.

בר"ן הובא בשטמ"ק, מבואר דדבורים שמזקי לחרדל מקרי גירי דיליה, וכן מבואר ברשב"א דכתב דהחרדל מחדד פיהם של הדבורים, והוקשה לו דא"כ הוי גירי דיליה, הרי דמה שינזק הדבש ע"י אכילת דבורים הוי גירי דיליה, וצריך טעם דהא אינו מחוייב בשמירתן וגם הא דבורים לאו בני שמירה נינהו כמש"כ הרשב"א, ואיך אפשר להחשיב בעל החרדל כמזיק בגירי דיליה ממה שהדבורים אוכלים דבשן, דהא אינו מחויב בשמירת הדבורים של בעל הדבורים, ובשיטת הרשב"א אפשר דס"ל דהוי כמעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו, כיון דע"י החרדל שברשותו מחדד פי הדבורים כשנמצאים בכוורת על יד הדבש הוי כמעמיד, ולשיטת הרשב"א (ב"ק דף נ"ו) דחייב מטעם אדם המזיק א"ש בפשיטות, ואפילו לשיטת התוס' מ"מ שייך לחייבו מטעם שן, אלא דיש לעיין אם שייך מעמיד על דבר דאינו בן שמירה, אלא דמ"מ לענין הרחקה אפשר דמקרי גירי דיליה.

אמנם דברי הר"ן דמה דהדבורים מזיקין את החרדל מקרי גירי דיליה אע"ג דהדבורים לאו בני שמירה, צ"ע דאיך אפשר לחייבו מטעם מעמיד כיון דצריך עדיין לבוא אל החרדל ולמה הוי כגירי דיליה, ואולי קרוב מאוד לחרדל הוי כמעמיד, ולפי"ז אפשר שיתחייב אפי' בתשלומין בין אם חיובו משום אדם המזיק בין מטעם שן ורגל, אבל זה ודאי דגירי דיליה דבהמתו ג"כ חייב בהרחקה לכן חייב בהרחקת הדבורים דהוי גירי דיליה מדין מעמיד. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א