אילת השחר/בבא בתרא/יח/א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף גליוני הש"סאילת השחר |
ואי דמפסיק צונמא מאי בעו שרשין התם. כתב הרמב"ן דלא יכולים לתרץ דנטע ואח"כ סילק הצונמא דא"כ צריך לקוץ האילן, וצריך לחלק מהא דאמרינן דבלוקח אין צריך לקוץ, ולפי פירש"י והריב"ם מיירי דנטע האילן ברשותו ולא אמרינן דבשעה שמוכר חצי שדהו מתחיל הסמיכה ועד אז לא היה שייך שום היזק, דמ"מ השתמש כבר בתשמיש הזה ויש לו כבר רשות להמשיך בתשמישו, משא"כ באם היה כאן צונמא לא נקרא כלל דהשתמש כאן ולכן צריך להרחיק ולקוץ את העץ. (מהדו"ק)
ואת החרדל מן הדבורים. יש לעיין למה לא יוכל לומר דהוי להם שלא יאכלו כמו דאמרינן בב"ק (דף מ"ז ע"ב), ומבואר שם בתוס' דאין לחייב על מה שהבהמה עושה בכונה דבר שמזיק אותה, ואע"ג דהתם מזיקה עצמה וכאן הדבורים מזיקים את הדבש, מ"מ הא הסברא דאינו מחויב אם הם גורמים היזק לעצמם, הנה בעיקר תיקשי הא הבהמה לאו בר דעת אלא שאינו חייב על הפסד לבעל הבהמה אם זה נגרם ע"י הבהמה, וא"כ ה"נ לא יתחייב על הפסד של בעל הדבורים אם זה נגרם ע"י דבורים שלו.
אמנם אפשר דהטעם שם הוא מפני שבבהמה שייך שמירה, ונהי דאינו חייב בעל הבית אלא לשמור שלא יזיקו ולא שיוזקו, מ"מ כיון דזה ע"י מעשה היזק של הבהמה אומר בעל הפירות שאינני מחויב מפני שיש לך דבר בר שמירה, אבל בדבורים דלא שייך עליהם שמירה אין הטענה דלא הוי שתאכל. אבל לא קשה כלל דמה דאמרי' הוי לה שלא תאכל הוא רק טעם דלכן הוי גרמא, אבל לגבי ההרחקה דחייב לרבנן גם בגורם לא מהני זה, דסברא דהוי לה שלא תאכל היינו דאינו חייב בשמירתה ולכן אינו אלא כגורם, וכמבואר בתוס' לקמן (דף כ"ב ע"ב ד"ה זאת אומרת), ולכן לגבי הרחקה דגם בגורם חייב להרחיק מחייבינן לבעל החרדל להרחיק.
שם. ואת החרדל מן הדבורים. הקשה הרשב"א למה צריך בעל החרדל להרחיק יאמר לבעל הדבורים תורך ברשותי מאי בעי, וצ"ע נהי דס"ל להרשב"א דתורך ברשותי מאי בעי הוא גם סברא שלא יהיה חיוב הרחקה, מ"מ הדבורים הו"ל כרוח מצויה שמקלקל את הדבש, וכמו תרנגול דלוקח חוט דלא אצנעיה בעל החוט והזיק ברה"ר דחייב בעל החוט כמבואר בב"ק (י"ט ע"ב), ולא שייך לומר תורך ברשותי מאי בעי, דזה היה שייך רק אם הדבורים הוזקו ברשותו, אבל אם החרדל ניזוק ע"י שהדבורים נכנסו לרשותו דבעל החרדל לא שייך לפוטרו מטעם תורך ברשותי מאי בעי, ואפילו אם נימא דאם יזוקו דברים דבעל התרנגול ע"י שתרנגולו לקח החוט מרשות בעל החוט פטור, מ"מ כאן דהדבורים אינם בני שמירה ואין חילוק אם דבורים של בעל הדבש או דבורים דעלמא שנכנסו לחצר בעל החרדל ועי"ז יזיקו, ולקמן דף כ"ג בעורבין דר' יוסף לא הקשה הרשב"א דנימא תורך ברשותי מאי בעי, כיון שאין ההיזק בעורבין, וה"נ צריך להיות דהדבורים אפי' הם של חבירו דהא אינם בני שמירה ואין חילוק בינם לבין דבורים דעלמא, הרי דס"ל להרשב"א דא"א לחייבו אפי' בהרחקה על נזק שנגרם לבעל דבורים ע"י כניסה של דבוריו לרשותו של בעל החרדל וצע"ק. (מהדו"ק)
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |