אור שמח/תרומות/י

אור שמח ‏ תרומות י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

ומן הדין היה שאין חייבין חומש כו'.

נ"ב ירושלמי פ"ק דדמאי הי"ב יעו"ש:

ו

האוכל תרומת חמץ בפסח וכו' אין לה דמים.

רבינו פסק דלפי דמים משלם, ויתכן לפ"ז לדעתי כוונת הגמרא פרק הזהב (דף נ"ה) דמקשה ר"א תרומ"ע של דמאי וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה ומשני הא מני ר"מ היא דאמר עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה דתניא המביא גט ממדה"י ולא אמר בפ"נ ובפ"נ יוציא והולד ממזר, והדמיון תמוה ויעוין בתוספות, ולפ"ז א"ש דיש מקומות שהחמירו חכמים במכוון יותר משל תורה וכמו דאמרו עשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר מש"ת, אבל במקום שלא כוונו חכמים לחזק דבריהם יותר משל תורה ובמה שהשוו דבריהם לשל תורה נמצא דהוי חמור יותר משל תורה מה שלא נתכוונו, והנה כיון דלפי דמים משלם הפירוש לפי הדמים שהיה התרומה שוה וכמו שהביא המשל"מ בפרק זה לקמן א"כ תמיד דמי תרומת מעשר של דמאי שוים יותר מדמי תרומ"ע דודאי שמאכילין העניים דמאי טבל של דמאי והוא הדין תרומת מעשר של דמאי כמו שמפורש בר"ן בשם הרמב"ן בפרק לולב הגזול דיוצאין באתרוג של דמאי פירוש בתרומ"ע של דמאי יעו"ש משום דחזי לעניים, וא"כ תמיד המה דמי תרומת מעשר של דמאי יותר מדמי תרומה של ודאי דנאכלין לעניים ואוכליהן מרובים, וא"כ התשלומין יותר, רק דעל התשלומין לא קשה דמה שגזל משלם וכיון ששוה הרבה משלם מה שהפסיד לשבט יותר, אבל החומש שמשלם תמיד יותר בדמאי מבתרומה ודאי זה קנס יותר משל תרומה דאורייתא במקום שלא כוונו חכמים להחזיק יותר משל תורה רק להשוות לשל תורה וע"ז מקשה וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כש"ת במקום שיהי' תמיד חמור משל תורה, ומשני ר"מ הוא דאמר הולד ממזר דנמצא דחמור יותר דממזר דאשת איש מותר בממזרת ובשפחה ויכול לטהר בניו ע"י שפחה ואלו ממזר דרבנן הלא אסור בשפחה ובממזרת דמה"ת כשר הוא ונמצא דחמור יותר משל תורה במקום שלא כוונו רק לדמות לשל תורה ותמיד יהא חמור משל תורה, ושמואל לטעמיה דאמר בפרק האשה רבה (דף פ"ט) דממזר דרבנן אסור בישראלית ולא מצי רבנן לעקור ד"ת בקום ועשה וזה נכון:

והנה זה לא נזכר כלל דלר' מאיר דאמר דמעשר ראשון אסור לזרים יהא אסור מעשר ראשון של דמאי וצריך טעמא. (נ"ב. לבד בתוס' יומא נ"ה ד"ה הלוקח יין סברי דלר"מ אסור לזר מעשר של דמאי יעו"ש היטב) ונראה דכמו דכתב רבינו דאין חוששין לשום ספק טריפה דמוקמינן אחזקה רק בספק דרוסה הואיל ומה"ת הוא מפורש. כן יתכן דלא גזרו בדמאי אלא לתרומ"ע ומע"ש דמפרשי בתורה אבל למע"ר דאיסורו לזרים יליף מדקריא רחמנא תרומה מהיקשא דאינו מפורש בתורה ומיעטו ממיתה וחומש בפרק יש מותרות לכן לא חששו לספיקו כיון דאינו מפורש בתורה ודוק. ומה נאות הדבר לפי מה שמבואר אצלינו במק"א, דכיון דמע"ר מותר לאכלו בטומאה וכמו דיליף מואכלתם אותו בכל מקום אפילו בקבר אין בו משום קדושה רק דזה סייג שלא יאכלנו ישראל כי היכי דלקיים ביה מצות נתינה ללוי יעו"ש, וכיון דבדמאי לית ביה מצות נתינה דהמוציא מחבירו עליו הראיה ואייתי ראיה דלאו מעושר הוי תו לית ביה מצות נתינה ותו לא חשו חכמים לאיסור אכילתו לזרים ועיין בירושלמי דמע"ש של דמאי מותר לאכלו כשהוא אונן מפני שלא גזרו על דבר שאינו מצוי, וזה לא מחוור לומר דמש"ה הקילו בפדיון מע"ש של דמאי דאינו מוסיף חומש משום דבתורה מפורש רק מעשר ממה שזרע אבל לקוח מרבה בספרא מאם גאל יגאל דזה רק גלוי מלתא, ופוק חזי בלשון משנתינו חמשה חומשין הן והפודה מע"ש שלו [פירוש בין לקוח בין ניתן לו במתנה] הפודה את הקדשו [פירוש שאם הקדיש להתכפר בו חבירו הקרבן הוא של חבירו והמקדיש מוסיף חומש], לכן נראה דהגמרא סמיך על טעמא דפירש בירושלמי שם ובירושלמי מביא דר"מ מחמיר בכתמים דסובר דגזרו משום זוב יעו"ש פ"ב דערלה, ובפסחים בשמועה דר"ח סגן הכהנים בירושלמי שם יעו"ש, ועיין בנדה (דף ה') ר"מ דמחמיר גבי כתמים כו', ולהלכה צריך לחלק הענינים ואין להאריך ומראה מקום אני לך. שוב ראיתי בתוי"ט פ"ב דמכשירין שהעיר קצת בזה:

ז

או שאכל תרומה נקורה והשותה יין תרומה שנתגלה כו' ה"ז משלם קרן וחומש.

אע"ג דפוסק רבינו לפי דמים משלם ובתרומת חמץ אינו משלם כלום וכן פסק לקמן סוף פרק דאינו משלם רק לפי דמים שהיה שוה בשעת אכילה יעו"ש והכא לא חזי למידי ואינו שוה דמים, הגדר פשוט דהיכי דקדושת תרומה גורם שאינו שוה דמים משלם קרן וחומש כאילו היה שוה אם לא היה תרומה ולכן בגלוי וניקור דבחולין שוה דמים להימכר לעו"ג דאינהו דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו כדאמר בעו"ג (דף ל'), וכן בשוגג שאכל תרומת תותים טמאים משלם קרן וחומש, לכן רק קדושת תרומה גרמה להו דאינו רשאי למכור לעו"ג דמשמרת תרומתי ובעי שריפה לכן משלם קרן וחומש, אבל בחמץ או דלא היה שוה רק זוז שבלא קדושת תרומה אינו שוה מאומה פטור מלשלם וכמו כן אשכחן בהקדש קדוה"ג דאם בלא ההקדש אינו שוה פרוטה לא מעל כמפורש בכריתות (דף כ"ג) בימות החמה דחלב נותר לא שוה, וזה הגדר הברור בפסק רבינו ויעוין משל"מ סוף הי"ח והבן:

או שכסס את החיטים כו'.

הראב"ד בהשגות כתב פלוגתא דר' ורבנן היא כו' ואע"ג דמברכין עליה בורא פה"א אפשר דלגבי תרומה מזיק הוא עכ"ל, ותמהו האחרונים עליו מסוגיא דברכות (דף ל"ה) שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ ה"ד אילימא דקא שתי ליה אוזקי מזיק ליה דתניא השותה שמן של תרומה משלם הקרן ואינו משלם החומש, הרי דמשוה הגמ' ברכה לחומש בתרומה ועיין פני משה תרומות פ"ו, והנלע"ד דבאמת בכוסס החיטין הלא סוף החיטין הם עומדים לאכילה ולעילויא דפת וא"כ בגוונא דא עומדים הן לאכילה רק שאוכלן בגוונא דלאו דרך אכילתן לכן מברך עליהן בורא פה"א, אבל הכא השמן בגוונא שהוא עכשיו עומד לסיכה דדמיו יקרים וא"כ עלוי דידי' לאו לאכילה קיימא רק לסיכה. ולא רחוק מזה אמר הגמרא לקמן גבי קמחא דחיטי כיון דאית ליה עלויא בפת כו' מברך שהכל, ובזה א"ש הא דקא מייתי סיפא דהסך שמן של תרומה משלם הקרן והחומש ודוק. אולם לקמן מוכח דאף למ"ד דקמחא דחיטי מברך בפה"א מ"מ בקמחא דשערי מברך שהכל וטעמא מאי דליכא למימר הואיל וקשה לקוקיאני דמסתברא הואיל וא"ל הנאה מיניה בעי ברוכי מסתברא דברכתו במקומו וע"כ משום דבכוסס שעורים ג"כ אין מברך אלא שהכל דאינו משלם חומש כמו דאמר בפרק יוהכ"פ, לכן בקמחא במקומו עומד וכרבינו ודוק:

יח

כל האוכל תרומה בין בשוגג בין במזיד אינו משלם אלא מן החולין המתוקנים כו'.

הנה שיטת רבינו מוכרחת לפירוש הריב"ן בפרק האשה רבה (דף צ') במזיד אין תשלומיו תשלומין דפירושו שאכל במזיד ופירושו מוכרח מסוגיא דאמר והוינן בה במזיד כו' וקא משלם מידי דחזי ליה בימי טומאתו, דתמוה דהא תשלומין נעשין תרומה ואינם ראוים לאכול בטומאה ורש"י נדחק בזה, וכן כי פריך שם והא הכא כו' דאי מקדש בהן אשה כו' ולמה לא פריך דהא מדאורייתא נעשין תרומה ורבנן הפקיעו קדושתם ויעוין בתוס'. ולשיטת ריב"ן א"ש דבאכלן במזיד אינן נעשין תרומה ולא מצי פריך רק מקדושי אשה ובתוספות הקשה ר"י דהא אינו צריך לשלם דבר הראוי להיות קודש והריב"ן שיטתו כשיטת רבינו. וראיה עצומה לזה מהך דאשכחן בתוספתא האוכל את הטבל משלם מן הלקט והשכחה כו' ומן התבואה שלא הביאה שליש וחכ"א אין משלמין מהן לפי שאין משלמין מדבר שלא בא לעונת המעשרות, ורבינו לא הזכיר הך תוספתא דסובר אפילו באוכל בשוגג תרומה משלמין מהלקט והשכחה וכר' יוחנן בירושלמי דחכמים פליגי על כולהו. ולבר מן דין גרסינן בתוספתא מע"ש פ"ג האוכל טבל של חבירו כו' משלם לו דמי טבלו כו' ואם הוי משלם לו פירות טבולין מאי פליגי ובגמ' קדושין הגירסא הגונב כו' וא"ש לענין הכופל ויעוין דברי רבינו והשגות בהלכות גניבה פ"ב ה"ד, אבל אם הוי הדין דבתשלומי מזיד כיון דאינן נעשין תרומה ואינו צריך להוסיף חומש אינו משלם חולין מתוקנים הלא בטבל אינו צריך להוסיף חומש כדממעט בתו"כ מקרא דאשר ירימו וכן ישראל שאכל פירותיו טבולין פטור מכלום כמבואר בתוספתא ובחולין (דף ק"ל) ורבינו בפ"א מהלכות מעשר ואיך שייך שישלם דבר שבא לעונת מעשרות ועל כרחין דרבנן שוויא כדין תשלומי מזיד וכמו כן גזרו באוכל טבל של חבירו ודוק:

ויש לבאר אע"ג דיליף מקרא בתו"כ ונתן לכהן את הקדש ובהיו טבול לתרומה או לתרומת מעשר הרי יש בהן קדש ואין הקדש פודה את ההקדש [לשון תו"כ] וא"כ זה הכל מדבריהם דלקוח אחר מירוח חייב בתרומות ומעשרות ולא פקע חיובא דתרומ"ע מהן אבל לדין תורה דלקוח אחרי מירוח פטור מה"ת א"כ האי דינא תליא באשלי רברבי אם התשלומין קדש מעת נתינה אז מיפטרא מדין לקוח וחיילא עליה קדושת תרומה אבל אם מהפרשה קדשה אז אינה ראויה להיות קודש. אמנם נראה דבהא כו"ע מודו דאיהו לא אמר רק דאף הפרשתו מקדשתו ואם אינו ראוי להיות קודש בשעת הפרשה מכל מקום בשעת נתינה הוי ראויה להיות קודש והויא תרומה בשעת נתינה דאז מיפטרא מדין לקוח, רק לשיטת רבינו בעי דיגמור מלאכתו ע"מ למכור ומדבריהם בלא זה אין פורעין מן הטבל חוב כמו שמשמע לקמן הלכות מעשר פ"ו ה"ט וכן פירש רבינו הך דאין פורעין מפירות שביעית ויעוין ראב"ד בפירוש תו"כ שפירש משום דבפירות שביעית לא היה בהן זיקת תרומה מעולם ול"ד לפיאה ולקט יעו"ש, ובירושלמי משום דהוי כלוקח קרדום כו' וזה כרבינו. ודע דתשלומי תרומה כיון דקדושת תרומתן הוא רק על ידי הפרשתו או נתינתו לא ע"י חיוב הבא מאלי' לא ע"י קרקע ולא ע"י דיגון (נדרים דף נ"ח נ"ט) לכן דומה לגדולי הקדש דזרען חולין ואף אם לא פדאן כזרען ג"כ אין מועלין בהן ולכן ג"כ הכא גדוליהן חולין ואף בדבר שאין זרעו כלה וברור:

שנאמר ונתן לכהן את הקודש כקודש שאכל

ירושלמי תרומות פ"ו ה"ג אכל בכורים מהו משלם אכל ענבים משלם יין זתים משלם שמן, פירוש דתנן לקמן פ"ד דחלה יוסף הכהן הביא בכורי יין ושמן ולא קיבלו ממנו ועיין ירושלמי שם, ובתרומה עיקר הפרשה מתירוש ויצהר כתיב לכן כאן שהתשלומין נעשין קודש אמר דמשלם מדברים הראוים להיות קודש ואם אכל בכורי ענבים משלם יין אע"ג דיין אינו ראוי להיות בכורים בכ"ז הוא ראוי לתרומה ודבר הראוי להיות קודש קרינא ביה ודוק. ואח"כ אמר אכל חלה מהו שישלם מפירות שלא הביאו שליש כו' דבהו איפכא דמתרומה פטורים ובחלה חייבים וראוים להיות קודש שאכל קרינא בהו, וכן אכל בכורים מהו שישלם במחובר לקרקע דתרומה אינו חל במחובר ובכורים חל ובעי היך ישלם, ז"א שאין משלמין מפירות חו"ל פירוש אע"ג דאם הביאן לארץ ישראל חייבים בחלה ובמעשרות כדתנן פ"ב דחלה עיי"ש. ועיין שם ברבינו דחיובן למעשרות מדבריהם:

כו

הגוזל תרומה ואכלה משלם קרן וחומש אחד שהחומש שחייב בו משום תרומה יוצא בו ידי גזילו כו' אינו חייב אלא בחומש של קודש לבד.

הנה צריך ביאור איך איכא בגזל חומש ונ"ל כגון שתבעו בב"ד ונשבע ואח"כ הודה חייב בתשלומי חומש ואשם וע"ז אמר רבינו דאין צריך לשלם רק חומש של תרומה לא חומש של גזילה, אמנם לפ"ז צריך לפרש דברי הירושלמי מחל ואכל אח"כ, פירוש שמצד ממון כהן אין כאן רק שאכל תרומה שאסורה לזרים מי מחייב לשלם בחומש לשבט דזה ידעינן מתוספתא דבע"ח שגבה תרומה בחובו כו' ואכל משלם קרן וחומש מחולין מתוקנים לחבר והחבר נותן להם דמיהן, אך אם משלם חומש ע"ז אמר דפליגי בזה ר' יוחנן ורשב"ל דח"א משלם לשבט וח"א משלם לעצמו והמה פליגי בגזל מאבי אמו כהן ואח"כ אכל ומת אבי אמו דבזה אם משלם לשבט אין הכהנים מחזירין לו כלל דמים אף דמי הקרן משום דכי אכיל לאו דידיה אכל ודאחריני אכל ונתחייב בתשלומין ודוגמא דא הכא משלם חומש לשבט אבל הקרן ודאי יחזירו לו דמים, ומתיב רשב"ל לר"י והא תנינן הגונב תרומת הקדש ואכלה משלם שני חומשים וקרן וישלם שלשה, ונראה פירושו דכיון דתנא לטפויי חומשין אתי ניתני בגוונא דמשלם שלשה חומשין והוא בגזל מחבירו תרומת הקדש שחייב באחריותן וכפר ונשבע דחייב לר"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן ממונו הוי, וא"כ חייב שלש חומשין חומש לחבירו מטעם גזל וחומש משום אכילת תרומה וחומש משום הקדש דמעל ואיכא שלשה חומשין. וע"כ דבאכל מאבי אמו ומת אח"כ והוא יורשו דמשלם לעצמו, ולכן לא מצי למיתני, והוא על פי ששנינו בירושלמי שבועות פרק כל הנשבעין ה"א ר' הונא אמר אם בשנשבע הביא עדים היתה עומדת באבוס כבר גזלתו שבועה, והוא כמו דאמר בתלמודין ב"ק (דף ק"ו) ולקח בעליו כיון שלקח השבועה תו לא ישלם, וא"כ כיון דלרב הונא דלא מיפרך בירושלמי כיון שנשבע על כפירתו תו אח"כ אם באו עדים שעומדת היתה באיבוסה פטור מלשלם רק כי הודה אח"כ מתחייב בתשלומי קרן וחומש משום כפרה וכמו דאמרו שם בתלמודין הודה לא קא אמינא, א"כ כי גזל ונשבע ואח"כ אכל התרומת הקדש תו הוי כגזל מאבי אמו כהן ומת אבי אמו והוא היורש שכאן ג"כ אם אכל לאח"כ הרי שלו אכל ואם קודם ג"כ נפטר מלשלם ותו חומש של תרומה ישלם לעצמו וא"כ ליכא חיוב תשלום חומש דתרומה לשבט ותו לא יהי' רק שני חומשין לכן תני בגונב תרומת הקדש דאיכא חומש לשבט וחומש לגזבר דקדשים שחייב באחריותן וע"י שבועה לא ירויח מידי דסוף סוף לא יהי' רק שני חומשין חומש דגזל וחומש דהקדש דחומש דתרומה כבר זכה שהקרן נעשה שלו רק כי הודה מתחיל חיוב חדש משום כפרת השבועה, אבל לר' יוחנן קשיא דבכה"ג יתחייב שלש חומשין, ומשני שבמה שמשלם חומש לשבט תו נפטר מחומש דגזילה, וזה נכון. אבל דחוק לומר דיוקי כר' שמעון דקדשים שחייב באחריותן ממון הוי וחייב קרן וחומש, ועוד דבירושלמי בשבועות אמר על הא דרמי על רב הונא ממשנה שם ומשני דרב הונא לא אמר רק בנשבע ואח"כ אכלו, וטעמא משום דמעיקרא קודם הכפירה היה שומר וברשות בעלים קאי הפקדון והיה מצי להקדישו ולמוכרו ואין על השומר חיוב כלום ולכן כי כפר ונשבע ע"י זה נעשה גנב וגזלן ובזה בא חיובו להשבה ונתחייב באונסין ע"ז אמרינן כיון דנשבע לשקר פטור מלשלם, ודוגמא להך דאמר בפרק בן סו"מ בדמים קנינהו ה"נ מתחייב לשמים מחמת שנשבע לשקר לא בא עליו חיוב אחר, אבל באכלו ואח"כ נשבע דבעת אכילה נתחייב בתשלומין והוי גזלן תו השבועה לשקר אינו פוטרו מחיובו הקודם, וזה דלא כבבלי דאמר, דרב הונא במלוה ג"כ אמר שנפטר מן החיוב שהיה עליו ואדרבא איפכא אמר מסתברא מילתא דר"ה במלוה אבל לא בפקדון יעו"ש, א"כ הא מצי למיתני בגזל אחד תרומת הקדש שחייב באחריותן ונשבע ואכל דבזה לא קנה ליה כיון שחיובו היה משעת הגזילה וכבר נתחייב מקודם הוי כמו דאכל השומר ואח"כ נשבע שכבר נתחייב קודם השבועה, ולומר דירושלמי קאי כאן לפי מה שהבין בדרב הונא הבבלי דבכל גווני פוטר ושלו אכיל דחיק טובא:

לכן נראה בפשיטות, דבאמת ליכא לאשכוחי חיוב שלש חומשין דאם היה הקדש כשתבעו הבעלים וכפר בו בב"ד תו אין חיוב תשלום חומש בזה דאני קורא בעמיתו וכיחש ולא להקדש ומשנה דילן מיירי באופן דהוא להקדש כמו דתני דאין כופל בהקדש משום דלרעהו ולא להקדש וזה או דמיירי באינו חייב באחריותו או דסבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ודלא כר"ש, ואם מיירי בגזל מהבעלים וכפר ונשבע ואח"כ הקדיש הבעלים הלא הבעלים לא מצי להקדיש שאינו ברשותו וכדאמרו בפרק מרובה ובירושלמי בכורים פ"א ה"ב ר' אימי בשם ר' יוחנן אפילו הבעלים שתרם אין תרומתו תרומה ומכש"כ כאן דאם נשבע הרי כתב רבינו פ"ז מהלכות גזילה שחייב לרדוף אחר הבעלים מפני שכבר נשבע וכבר נתייאשו מאחר שנשבע ואינן באין עוד לתובעו, ובנתייאש כו"ע אף צנועין סברי דהבעלים לא מצי להקדיש, רק איכא לאשכוחי בכה"ג כגון שגזל את אבי אמו כהן וכפר ונשבע ואח"כ מת אבי אמו והוא היורש ואח"כ הקדיש הוא את התרומה או שגזל את אחר וכפר ונשבע ונתן לו אח"כ במתנה דלהגזלן עצמו מצי ליתן או כיון שכפר ונשבע הרי נתייאשו הבעלים כמוש"כ רבינו, ואם הקדיש אח"כ גזלן להתרומה הלא נקנה לההקדש ביאוש ושינוי השם, וביארו רבים דקנייתו והקדישו באין כאחד ונקנה להגזלן ומהגזלן נקדש, דאל"ה ע"ז גופא אני דן מי שינה השם כיון דלאו דגנב הוא, ולפ"ז יהא בע"ח דגזלן גובה מן ההקדש אם הי' אפותיקי דהקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד כיון דמעיקרא נקנה להגזלן שיהי' בידו חל שינוי השם ומידו קני הקדש, א"כ בכולהו גווני אמר בירושלמי פ"ק דמעשרות א"ר אבין אף מידי בעלים לא יצא מאחר שאמרו לו פדה ראשון, ובירושלמי פרק מרובה ה"ד בעי אם פודה מגזבר הקדש אם הוי כמקח לקבוע ואמר ר"ל דמדלא חייב על הקדש תשלומי ד' וה' משום מכירה כמה דאת אמר המקדיש אינו כמוכר ודכוותיה הפודה אינו כלוקח יעו"ש, א"כ מיחשב לענין תרומה לגבי השבט כאילו הוא שלו כיון דהוא המקדיש ומידי בעלים לא יצא ועדיין הוא ברשותו, ונמצא דמלבד דאכיל הקדש אכיל תרומת עצמו לענין דין תרומה והוי כאכל תרומה של עצמו וליכא רק שני חומשין לר"ל חומש דנשבע לשקר וחומש דהקדש אבל חומש דתרומה לא יהיב ודוק, ולכן לר' יוחנן דאוכל של עצמו משלם חומש לכהנים א"כ יקשה ליתני בכה"ג דאיכא שלשה חומשין, וע"ז משני שפיר דחומש דתרומה יפטור חומש דשבועה [וכמו דמצאנו דכופל פוטר מחומש דשבועה דממון שאינו משתלם בראש אינו מוסיף חומש] זה ביאורו לשיטת רבינו שסתם הרבה ואחריו מרן בכס"מ ודוק:

אולם שיטת הראב"ד דצ"ל וישלם שתי קרנים, פירוש דמצד ההקדש משלם קרן להקדש, והפירוש לדעתי דגונב הקדש הלא נתחלל ההקדש ומעל ומשלם קרן וחומש להקדש דבמזיד ליכא דין מעילה וא"כ בשעת הגניבה נתחייב בחומש להקדש וקרן ונפיק לחולין ונעשה שלו ותו כי אכיל שלו אכיל ויתחייב לשלם קרן לשבט מן החולין, וזה צ"ע לדעתי דהא כי אכיל שלו תוספתא הוא דמשלם קרן מן החולין לכהן והכהן יהיב דמיו לו הך תוספתא דאשה שגבתה בחובה, ואולי לא הוי סבר ר"ל להך תוספתא וצ"ע, גם התירוץ דונתן לכהן את הקודש לא מחוור לפי מה שפרשתי, ואם נאמר דמיירי באופן דלא מעל ולא יצא לחולין בשעת הגזילה כגון שהיה אז מזיד וכיו"ב ג"כ יקשה דישלם עוד קרן וע"כ משום דקרנא לא שייך לכהנים רק להקדש דכבר שילם להקדש קרן שלהם והוי כמו שאכל של עצמו, אך יקשה דלדידיה מאי ניחא דאמאי תני חומש הא משלם לעצמו ואי משום דצריך להפריש מן החולין ונעשו ע"י זה תרומה וכמו דמפרש ירושלמי לקמן דבהא דלא בעי למיתביה לכהן כו"ע מודו דההפרשה מקדשתן א"כ גם הקרן צריך להפריש ונותנו שתי קרנים ושני חומשים ולדידיה גופא מאי ניחא וצ"ע כעת. ובאמת מתוספתא משמע דנותן קרן וחומש מן החולין ונעשין הן תרומה ונותן הקרן להקדש שמחזיר כמו שגזל מן הקדש והחומש מן החולין נותן אל השבט ואח"כ משלם חומש מדמי תרומה לגזבר ונמצא דהוי ממש כמו שאמר ריו"ח משלם לשבט:

ודע דבכזית ואין בו שוה פרוטה משלם קרן וחומש לתרומה מן החולין ולהקדש רק הקרן ובקרן אחד שמפריש מן החולין אותו מחזירו לגזבר וכהתוספתא, ולקמן פליגי דח"א אינו משלם שני חומשין רק באין בו שוה פרוטה לכהן, וביש בו שוה פרוטה שלהקדש אף אם יש בו כזית ולכן סגי אם מפריש קרן וחומש מן החולין ונותן אח"כ להקדש אותו קרן ואותו חומש ודלא כהתוספתא, וא"כ א"ש שיטת הראב"ד דשפיר אמר דלדידי דמשלם לעצמו א"ש דלא משלם רק קרן וחומש חדא וזה מן החולין ואח"כ נותנן לגזבר, והא דתני שני חומשין היינו לצדדין אם אין בו שוה פרוטה משלם עבור כזית חומש לכהן, והקרן דבהקדש חייב ע"ז כמו ששנינו בפרק הזהב (דף נ"ה) לרבות פחות מפרוטה להישבון יעו"ש מפריש קרן מן החולין ומחזירו לגזבר, אבל לדידך דמשלם לשבט הלא צריך לשלם עוד קרן וחומש לכהנים אע"ג דשילם להקדש לא גרע משל עצמו ומשני שפיר וא"ש גם לשיטת הראב"ד מה שהנחתי בצ"ע. וזה ברור דרבי ינאי דאמר לצדדין היא מתניתין סבר דאין משלם רק חומש אחד וסברי ר' יוחנן ור' זעירא דלמקום שהקרן מהלך שם חומש מהלך, וכהנא פליג וסבר כהתוספתא ורבינו פסק כר"י דלא כהתוספתא רק דלמקום שהקרן מהלך שם משלם החומש ומשלם להקדש שני חומשין. ודא אפשר שאם בשעת הגזילה היה שוה חמשה זוזים ובשעת אכילת התרומה היה שוה ד' זוז דסגי דהחומש שמשלם בזה נסתלק ממנו גם חיוב הקרן שהלא יכול לשלם החומש לכל מי שירצה כמבואר במשנה, ובשלמו החומש לבעלים נפטר מן הגזל וכמו שנפטר בתשלומי החומש דתרומה גם מן חומש דמחוייב על שבועתו דהוא לבעלים ואולי גם זה נכלל בדברי רבינו הסתומים ודוק:

ודע דלא שייך כאן הך פלפול דהגוזל בנשבע לו אם מצי מחיל לנפשיה, דשאני תמן דבר מחילה הוא מאחריני כדתנן מחל לו על הקרן כו' ועיי"ש בסוגיא (דף ק"ט), ואף למה דאמר בירושלמי בהלכה זו אם רצה הכהן למחול אינו מוחל בשלא הפריש הפריש ואח"כ (אכל) תפלוגתא דרבי וראב"ש כו' דברור להמעיין דצ"ל הפריש ואח"כ [מחל] דאם מוחל אחר ההפרשה תליא בפלוגתא דרבי וראב"ש דאם ההפרשה מקדשתו הרי שוב יכול למחול דממונא בעי למיתב לבעלים ומצי למחול, אבל למ"ד דרק נתינה מקדשתו א"כ לא שייך דיהי' מצי למחול כיון דצריך להפריש מן החולין ויתקדשו בקדושת תרומה, הרי חזינן דיש בזה ענין לבד הגזל דעל הגזל ממון בעלמא בעי לשלומי ועדיין לא נתקדשו בתרומה, יעוין תוספות פרק אלו נערות (דף ל') ד"ה זר שאכל תרומה שחקרו אם הכפרה תלויה בהפרשה ואם מצי למחול יעו"ש ולפי דברינו הוא מפורש בירושלמי ודוק וא"כ בגזל תרומה מאבי אמו כהן ונעשה יורש אח"כ כשמפריש יהי' של עצמו, ז"א דהתשלומין לכהן כתיב וכ"ז דלא משלם לכהן לא סגי ליה, ואטו מי נעשה כהן כמו דשם בהגוזל נעשה הוא בעצמו הבעלים שבמכוון צריך להחזיר לו אבל כאן הלא מעיקר תשלומין הקפידה תורה ונתן לכהן ואדרבא בבת ישראל שאכלה תרומה וניסת אח"כ לכהן אמר כן במשנה דמשלמת קרן וחומש לעצמה יעו"ש וז"ב:

ומה דפירשו בתוספות שם דלכן לא שייך בתשלומי שוגג קם ליה בדרבא מיניה משום דתשלומי תרומה כפרה הן, מתבאר כן מהך דאמר ירושלמי כאן אף הכא מזיד בתרומה ושוגג בחומש יתרו בו וילקה ויביא חומש יעו"ש והא אין אדם לוקה ומשלם וע"כ ליכא למימר דא"כ שגגת מלקות ג"כ ליפטרי וע"כ דגלי קרא דכאן משלם דהא לר"י קאי ור' יוחנן סבר חייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין, וא"כ הא דמצאנו דחייבה בתשלומין א"ש היכי דהוי שוגג אבל באתרו בו איך א"ש, ודחוק לומר דאליבא דר"מ דלוקה ומשלם פריך דהוי ליה למיפרך מזיד בתרומה ולא אתרו ביה כיון דאין זה נוגע אל השאלה, וע"כ דחיוב דכפרה לא שייך קלבד"מ וכמו דמשני בדומה על קרבן ריש פרק ז' יצא דבר שהוא מסור לשמים ודוק:

ובהא דמשני הירושלמי על ר"ל דמפריש קרן וחומש ומשלם לעצמו למאן דאמר דההפרשה אינה מקדשת דכל מקום דלא בעי למיתביה לכהן ההפרשה מקדשתו יעו"ש, א"ש הך דמקשו תוס' ביבמות על בני התערובות מכהן ועבד דמעכבין חרמי כהנים לעצמן הא המה קודש כ"ז דלא באו ליד כהן כדאמר בכורות (דף ל"ב), ולפ"ז א"ש כיון דלא בעי למיתביה לכהן תו הוי כמאן דבאו ליד כהן והוסר קדושתם וממון הדיוט הוי, דדוקא אם צריכין החרמים לבוא ליד כהן בזה כ"ז דלא באו לידו הוי הקדש, אך באם רק מחמת ספק לא בעי למיתביה לכהן אם שייך בזה סברת ירושלמי דהראיה מפטר חמור לר"א איתא גם אם מספק א"צ ליתן לכהן בזה האריכו האחרונים וזכו בחלקם עיין עליהם, ודוק בכ"ז מה שעלה לנו בענין סתום בס"ד:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.