אור שמח/תמורה/ד

אור שמח ‏ תמורה ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כמו שבארנו.

נ"ב פסולי המוקדשין פרק י"ב.

ד

ואם ילדה זכר וכו' הולד עצמו יקרב עולה.

ולא חש לקושיית הגמרא מהא דתני ר"ח ולד קרב ולא ולד ולד ויעוין לח"מ. נראה דבנועם לשון רבינו לעיל בד"א בולד עצמו אבל ולדי ולדות כו' ניכר שהוא משהה אותן לגדל עדרים כו' וזה בולד ולד שלמים שהיה יכול להקריבו אבל כאן הולד תמורת אשם שילדה אחר כפרה הרי אף שתאמר דולד תמורה הוי ולד שני מאי הוי מצי למיעבד להקריב התמורה לא מצי דהיא נקיבה ועל כרחו רועה עד שתסתאב ובעוד שלא נסתאבה ילדה ואמאי יקנסו אותו על הולד, רק הגמרא מקשה שפיר דקאמר דברי הכל קרב עולה אפילו ר' אליעזר דאמר קודם כפרה ימות ואיהו סבר לעיל ולד שלמים אינו קרב אע"ג דלא מינכר ממעשיו דלגדל בעי מ"מ גזר, רק דלא נימא דדוקא תמן גזר ר"א משום דהוי מילתא דשכיחא אבל ולד תמורת אשם לא שכיחא ולא גזר [דתמורה עבר על לאו ולקי] לכן מייתי דאי משום מלתא דלא שכיח לא מפלגינן מידי דהא ולד ולד דלא שכיח [דמהאי טעמא שרי רבה לעיל לכו"ע] ואפ"ה לא מקריבינן, ומש"ה לא קאמר רק קשיא דאפשר דכאן דאיכא תרווייהו דלא שכיח ולא מנכר מחשבתו מתוך מעשיו גם ר"א מודה דיקרב שלמים, אך לא ניחא ליה למיפלג כולי האי, אבל לרבנן אליבא דר' שמעון לא קשיא מידי וכיו"ב פירשו תוס' אקושייתם עיי"ש, ופשוט מאוד:

ו

ולד המעשר.

נ"ב תמורה (דף י"ח ע"ב):

ח

ולדות הקדשים שיצאו דרך דופן כו' וטריפה הרי אלו יפדו ויביא בדמיהן קרבן כו'.

רבינו סובר דאילו דברים שאין במינן קדושה גרעי מבעל מום כיון דאף קדושת תמורה ומעשר דחיילא על בעל מום לא חייל עלייהו לכן אינן צריכין מום דהוי כטמאה ואין לך מום גדול מזה, ולשמואל דחל קדושה על טריפה לא הוי מום קבוע לפדות עליהן ודלא כרש"י שפירש סוף פרק הערל ומה תקנתם ירעו ויסתאבו ויפדם ויאכלם והטריפה תקבר, הרי דסבר דצריכין מום קבוע לפדות ובטריפה אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים [ולשון הגמ' בדף י"א בלישנא אחרינא הלין הוא דלא קדשי גופייהו מורה דנפדין בלא מום], ומה דכתב רבינו גם על טריפה דיפדו אע"ג דאינה ראויה לאכילה ואיך פודין אותה להאכילה לכלבים הלא רבינו כתב פ"ב מהלכות איסורי מזבח ה"י שאין פודין טריפה להאכילה לכלבים, כבר עמד ע"ז זה כארבעים שנה הרב ר' ארי' ליב מסלוצק זצ"ל. ודע דאם נאמר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים גם בקדשי בדק הבית ורבוותא בתוס' פ"ק דשבועות (דף י"א) הוכיחו דאף בפרה דקדשי בדה"ב הוי אין פודין לכלבים יעו"ש וכן מפורש בסוגיא דהאוכל חמץ של הקדש במועד מעל דגם בקדשי בדה"ב אין פודין להאכילן לכלבים יעו"ש. ולפ"ז בקדשי בדה"ב ודאי לא נפק"מ מידי בין קדם הקדישו למומו לקדם מומו את הקדישו דחילוק זה לא שמענו רק בקדשי מזבח משום דנחית בהו קדושת הגוף אבל בקדשי בדה"ב לא שמענו בשום מקום. וזה ברור ג"כ דבקדשי מזבח אף אם מעיקרא לא היו ראוים רק לכלבים היינו בשעת תחלת הקדש לא היו ראוים רק לכלבים בכ"ז אין פודין להאכילן לכלבים כמפורש בתמורה (דף י"ז) לשמואל דהוי סבר המקדיש טריפה צריכה מום קבוע לפדות ואי דאין פודין להאכיל לכלבים תמות, הרי אע"ג דמתחלת הקדש אינה עומדת רק לכלבים אינה נפדית, אבל זה דוקא בנחית עלה קדושת הגוף ולא היתה בת פדיה עד שיפול בה מום אבל אם בתחלת הקדש אינה ראויה רק לכלבים והיתה מתחלת ההקדש בת פדיה בזה שפיר פודין, דכמו לענין העמדה והערכה אע"ג דקדשי בדה"ב בני העמדה והערכה נינהו בכ"ז אם הקדיש שחוטין דבתחלת הקדש לאו בני העמדה והערכה הוי נפדין דהוי כמקדיש דיקלא בעלמא, כן אם הקדיש לבדה"ב טריפות כיון דמתחלת ההקדש אינה ראויה רק לכלבים שפיר נפדין לכלבים וז"ב. ולכן כתב רבינו בהלכות ערכין פ"ה אבל אם הקדיש שחיטה או נבילה לבדה"ב ה"ז תפדה כשאר המטלטלין (והשעה"מ לא דק בזה במחכ"ת) כיון שמתחלת הקדישה היתה ראויה לפדיה ולא היתה ראויה רק לכלבים פודין אותה אף לכלבים. אולם בקדשי מזבח אף שהיו ראוין לפדיה קודם שנעשו טריפה ג"כ אין פודין אותן וכמפורש סוף תמורה (דף ל"ג) דמוקמינן לה בשקדם הקדשן למומן ש"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, הרי אע"ג דמחיים נפל בהן מומא ואפ"ה אם מתו סבר דאין פודין אותן להאכילן לכלבים וע"כ לאמר דסבר רבינו כיון דבעודן במעי אמן אם היה נופל בהן מום היו ראוין לפדיה אגב אמן כדאמר בבכורות (דף ט"ו) דטעמא שמא יגדל מהן עדרים הא לאו הכי הוי נפקי ע"י פדיון אמם כמו שפירש רש"י תמן ד"ה לא אלימי למיתפס פדיונן לכן כיון שמתחילת יציאתן לעולם אינן ראוין רק לכלבים אע"ג דקדושת הגוף חל עליהן במעי אמן מיפרקי אף לכלבים [ומשום זה סבר דטריפה מיציאתו לעולם הוי מום לפדות אע"ג דבתוספתא דבכורות אמר דנשתברו רוב צלעותיה אינו מום עיי"ש] ודבר זה צריך ראיה:

והנראה דלמד זה רבינו מהך דאמרו סוף פרק בהמה המקשה במוקדשין שהפילו שליא דיקברו משום דרובא בר מיקדש נינהו, וזה תמוה כיון דבמעי אמן הן קדושים דאי הוויתן מקדשתן איך נפלים יקברו וע"כ דבמעי אמן חלה עליהן קדושה, א"כ אף נדמה וטריפה וכיו"ב קדשי וכולהו בר מקדש נינהו. ומה שכתבו רבנן בתוס' דדמות יונה לא קדוש משום דאסור באכילה לא מסתברא דתפסינהו קדושת אמן (יעוין זבחים קי"ד תוס' סד"ה וקסבר), לא מחוור דא"כ טריפה לא קדוש בולדות קדשים ואיפכא אשכחן דאף בכורה תפסה בטריפה אף דהלידה מקדשתן והולד אסורה באכילה מ"מ תפסה הקדושה כמו דאמר בחולין (דף קל"ו) ולילף צאן צאן מבכור מה בכור אף טריפה כו' וערש"י שם, וכן כתב רבינו ריש הלכות בכורות, ואי משום נדמה הלא חלה הקדושה עליו. וצריך לומר דהפירוש בתוס' כיון דאף כשהוא במעי אמו אינה מתירתו שחיטת אמו לאכול ולא דמי לטריפה דקדוש בבכור דבמעי אמו חזי לאכול אבל בדמות יונה אסור גם בשחיטת אמו ואינו נאכל אף לרבנן לכן לא תפסה ביה קדושת אמו, וזה דבר חדש כיון דהנדמה נתהוה באופן זר שאוסרו לאכול ע"י אמו גם בקדשים לא קדוש, ולכן מפרש רבינו דאם הוי נדמה וכיו"ב אף כי המה קדשי מכל מקום הן נפדין ולא חיישינן לזה דלאו בני העמדה והערכה נינהו, וכן מה דאינן ראוין רק לכלבים לכן אמר הגמרא דרובא בר מיקדש נינהו באופן דאינו יוצא לחולין ע"י פדיון, ומוכרח מזה דהוי כבעלי מומים מעיקרן דלא איכפת בהו להעמדה והערכה, ולא דמיא לגיזה דאמר בפרק רה"ג דבעי העמדה והערכה דולדות קדשים עיקר קדושתן מתחשב מעת הלידה וכן לענין פדיה להאכיל לכלבים מעת ההקדש עומדת לפדות לכלבים וזה מן הלידה, ולכן שפיר פסק רבינו דיפדו. וכן יש להעיר מרש"י קדושין (דף ס"ח) בסוטה דאם לא תפסי קדושין מהראוי שתהא נפקעת עיי"ש ויש להאריך בזה ואכ"מ. ובתוספתא בכורות פ"ג כל הקדשים שהוקדשו בבטן ויצאו דרך דופן חלה קדושה עליהן היינו שאסורים בגו"ע וצריכין פדיון כו', ושם בכור ומעשר אין קדושה חלה עליהן הך מעשר ט"ס דולד מעשר ויוצא דופן אסור בגו"ע, אם לא דכוון על מעשר עצמו ודוק בכ"ז:

ובזה יש לפרש בפרק אלו טריפות (דף נ"א) ת"ש ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו כו' דרך דופן מי קדיש והא א"ר יוחנן מודה ר"ש לענין קדשים שאינו קדוש כו' דלענין בכור למה צריך להביא הך דמודה ר"ש ועיין תוס' שם. ולפי דעת רבינו א"ש דבלא זה הוי אוקמינא לענין ולד מעשר דנאכל במומו לבעלים ואין רואין מומו ביו"ט רק אם נולד ביו"ט ומומו עמו הא הוי חזי אגב אמו דאמו היתה נקרב בעזרה לשם שלמי חגיגה או שמחה ובמעי אמן הן קדושים והיו העוברים נאכלין בעזרה ולכך אמר דבקדשים גם ר"ש מודה דיוצא דופן אינו קדוש א"כ כיון דאינו במינו קדשים והוי מום לפדות כשיטת רבינו ואין צריך מום יותר ומאי נולד במומו דאמר ויעוין בכורות (דף נ"ז) ס"ל כר"ש ודלא כר' יוחנן ודוק היטב:

יא

אם הקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק המזבח.

כן פי' בפיהמ"ש ועי' בדברי רבינו בהלכות ערכין פ"ב הי"ג ובהשגות שם. וחושש אני שדעת רבינו שנלמד מהך קרא דלא יקדיש איש אותו וזה איש ולא ציבור, ובציבור מוציאין מקדשי בה"ב לקדשי מזבח ולכן הקילו בריש שבועות בשעיר של ר"ח להקריב ברגל שכולן באין על טומו"ק משום דעיקר הלאו לא נאמר בציבור ודוק:

יג

אע"פ שכל חוקי התורה גזירות הם כו' ראוי להתבונן בהם כו'.

בדברי רבינו הנעימים יתבאר אי"ה בהלכות חמץ. אמנם דע כי לפי אשר אשער כוון רבינו פה למה שאמר בפרק א' דמפי השמועה למדו שכל ל"ת שאין בה מעשה אין לוקין חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו, והנה על מקלל חבירו יליף בגמרא מקרא אם לא תשמור לעשות כו' ליראה השם הנכבד הנורא הזה והפלא ד' את מכותך, דמקלל חבירו בשם הרי אינו ירא השם שמזכירו על דבר האסור, ובנשבע יליף הגמרא מלא ינקה. אמנם בירושלמי סוף פ"ג דשבועות אמר ר"ל דיליף מכיון שנשבע פירוש בשם אינו ירא מהשם יתברך, והנה כבר כתב רבינו דהמקדיש בע"מ לוקה והוא לשון הגמרא תמורה (דף י"ז) לקי וכתב הכס"מ משום דאיתעביד מעשה בדיבורו וזה ניחא היכא דהקדיש לדמי אבל היכי דלא חלה קדושה כלל כמו על בע"מ קבוע לעולה בארתי בהלכות גירושין דלוקה ג"כ, והתם על מה לקי וכבר עמד החינוך בזה. והנראה פשוט דגם זה יליף מהך דאם לא כו' ליראה השם וכו' דמצאנו בקראי דמלאכי ואם אדונים אני איה מוראי הכהנים בוזי שמי כו' כי גדול שמי ואתם מחללים אותו כו' ושמי נורא, וא"כ הוי המקדיש בע"מ הוי בכלל ליראה את שם ד' והפלא מכותך וזה פשוט. לזה כתב רבינו דטעם תמורה שאסרה התורה הוא שלא יתחרט ויחליפנו באחר והוי כמו גדר שלא יקדיש פחות ונבזה ולא יהיה בכלל בוזי שמי. לכן גם בזה לוקה מקרא דאם לא תשמור ליראה והפלא כו', ולכך במשנה בקדשים ליכא מלקות ופשוט:

ולפ"ז א"ש מה דכתבה רחמנא תמורה גבי מעשר, דבמעשר כתיב לא יבקר בין טוב לרע, ובירושלמי רה"ש פ"א ה"א רבב"ח בעא קומי ר"ז כתוב לא יבקר בין טוב עבר ובקר מהו שיעבור כו' כל דבר שבא להתיר אינו עובר מה בא להתיר כאן התורה התירה להקדיש בע"מ. ופירושו שהוא שלילה שאינו צריך לבקר שאעפ"י שבע"מ אסור להקדיש אינו צריך לבקר במעשר והרבה האריך רבינו בכיו"ב בשורש שמיני בספר המצות, א"כ כיון שלא חששה התורה גבי מעשר שמא יצא בעשירי בע"מ ומכניס כולן בדיר שיש בו תמימים ובע"מ (לשון הגמרא סוכה דף ל"ה) סד"א דלא קפיד רחמנא אלאו דתמורה ולא עשתה הגדר שלא יבוא להחליף בפחות ובע"מ, קמ"ל קרא דלא ימירנו דבמכוון אסור לאפוקי בע"מ בעשירי כדאמר הגמ' בבכורות (דף ל"ז ודף נ"ג) אי דמפיק ליה בריש עשרה לא יבקר כתב רחמנא, והפירוש דאינו צריך לבקר אבל במכוון אסור לאפוקי דא"כ הוי מקדיש בע"מ דדוקא שלא במכוון שריא רחמנא להקדיש בע"מ, אבל אי מפיק לה בריש עשרה הוי מקדיש בע"מ, ולכן לא הבדילה התורה בינו לשאר קדשים בלאו דתמורה וכתבה אצלו לא ימירנו ועיי' תו' דף נ"ח ד"ה ונוטל אחד:

נ"ב ובזה אתי שפיר מה דסליק אדעתי' דרי"צ כו' במנחות דף פ"א ולימא כו' ואי הך כו' הא תהוי תמורה משום דעיקר לאו דתמורה הוא משום גדר שלא יחליף ברע וכאן דאל"כ רועה הוי כבהמה שאחזה דם דשרי להקיז דם ולעשות מום כדי שלא תמות כן הכא שרי להמיר שלא תהא רועה ואזלא לאיבוד ודו"ק:

ועיין בתמורה (דף י"ג) מה דאמרו ר"ש ורבי, ור"ש יליף מעשר מתמורה, ובזה בארתי בחידושי מה דאמר שמואל (דף י"ז) דהמקדיש הטריפה צריכה מום קבוע כו' ופריך מהך דתנן ר"א אומר הכלאים והטריפה לא קדושין ולא מקדשין כו' לעשות תמורה כו' ותניא אר"מ כו' הא היתה כו' יעו"ש, וצ"ע דממשנה גופא מצי להקשות כיון דלא קדוש בתמורה דחלה על בע"מ כש"כ בתחלת הקדש, ולפ"ז יתכן דסבר כר"ש דיליף תמורה ממעשר לכן אע"ג דקדוה"ג חל על טריפה לשמואל בכ"ז בתמורה יליף ממעשר ובמעשר אם כי חל על בע"מ אבל על טריפה לא חל דכתיב אשר יעבור ואין הטריפה עוברת בכורות (דף נ"ז) ועוד ישבתי בחידושי ואכ"מ. ואע"ג דר"ש ורבי אמרו טעמים מדוע יצאת תמורה במעשר לדברי רבינו ג"כ א"ש כפי שביארתי והתורה כוונה להנך תלתא טעמים. וכמו שסיים רבינו בהפסוק הלא כתבתי לך שלשים במועצות כו' יעו"ש. ובריך רחמנא דיהיב לן אוריאן תליתאי כו' ודוק בכ"ז:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.