אור שמח/תמורה/ג
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
משנה תורה להרמב"ם נושאי כלים מפרשי הרמב"ם אבן האזל
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
תמורת הבכור והמעשר אינן קריבין כו' שנאמר [בבכור] לד' הוא.
נ"ב תמורה (דף ה') ונעלם זה מהלח"מ עיי"ש, ועיין תוס' זבחים (דף ל"ז) ד"ה קודש הם:
ב[עריכה]
תמורת הבכור לכהנים כו'.
הנה במשנה פ"ג תמורת הבכור והמעשר כו' הרי אלו כבכור וכמעשר ויאכלו במומן לבעלים, והנה לשון לבעלים אינו מכריע דכמו כן תני בסיפא חוץ מן הבכור והמעשר כו' ואם בעלי מומין יאכלנו במומן לבעלים והפירוש שם מי האוכל אם בבכור שהוא מתנה לכהן הוי הוא הבעלים וכן כתב בפירוש המשנה, וכן כתוב במע"ש לענין ביעור נותן תרומה לבעלים יעו"ש, והוא נגד סברא החיצונה דאיפה כתוב דיהיה בזה התמורה זכות לכהן ואם כתביה רחמנא דליהוי קודש כמו הקרבן הוא למידי דקדושה אבל לא לזכות ממון ואין התמורה מן מתנות כהונה, וכן פרש"י ה"א כבכור כו' כקדושת מעשר ובכור. אמנם יתכן דרש"י שולל ההקרבה בעודו תם:
אולם כבר הראיתי כי מפורש כדברי רבינו בזבחים (דף ט) דמייתי מקרא דמותר פסח שלמים ופריך אימא שחטיה לשם בכור ליהוי כבכור למאי כו' אי נמי ליתביה לכהן, ומפורש דאע"ג דלא איתרבי רק לענין הקדושה דלהוי כקדושת בכור תו אמרינן דהוי ממת"כ ושייך לכהן כש"כ גבי תמורה דכתוב בהדיא דהוא ותמורתו קודש וקדושת הקרבן ביה כש"כ דשייך לכהן. ואין לפרש דכוונתו כשהוא תמים אסור לזר ואינו נאכל רק לכהן, דלשון למיתביה לכהן מורה על הנתינה. [ואולי שייך לכהן המקריב כיון דאינו נאכל רק לכהן] ועל כרחין דגם זה מתכסיסי קדושה דיליה דהוא ניתן לכהן ואין לפקפק ע"ז. אך רבוותא בתוס' זבחים (דף ע"ה) כתבו דאינו ניתן לכהן ממשנה דיאכלו במומן לבעלים ואין זה ראיה כמוש"ב. ומה שפקפקו לענין מה בעי רמי ב"ח אי תמורתו נפדה הא משנה ערוכה בתמורה כל הקדשים כו' יש להם פדיון ולתמורותיהן כו' חוץ מן הבכור, לדעתי לק"מ דמהתם הוי אמינא דמיירי כשהמיר בהן כשהן תמימים דנחית בהו קדושת אמן הוא הבכור דהגם דאינו קרב כדאיתמעיט מקראי דלד' הוא הוא קרב ואין תמורתו קרב אבל אינו נפדה ונאכל במומו דקדושה חלה עליו ונאכל בקדושתו, אבל כשהמיר בבכור אחרי שנפל בו מום אם כי כל תמורת פסולי המוקדשין לאחר פדיונן אינו קרב ומת דאינו נפדה דלא אלים לאתפוסי פדיונו אבל תמורת בכורות בעלי מומין דאחרי מומן הם בקדושתן אלימא קדושת תמורתן להיות נפדה יותר מתמורת קדשים פסולים שנפדו דעלמא וקלישא קדושתן מקדושת תמורת בכור שהמיר בו כשהוא תם ומהני פדיה לאפקועי קדושתיה ופשיט שפיר מברייתא דתמורה שהמיר בו לכשהוא בע"מ ג"כ כיוצא בו ונאכל במומו לבעלים ודוק היטב:
כך אין פודין תמורתן.
נ"ב זבחים (דף ע"ה) בעיא דאיפשטא:
ג[עריכה]
בהמה שהקדישה חציה עולה כו'.
להבין השמועה נראה עפ"י מה שפירשתי בעירובין (דף נ') הא דאמר שאני מעשר דאיתא לחצאין ופרש"י דכל גרגר קדוש חציו, ותמהו בתוס' דמאי פריך מיצאו תשיעי ועשירי כאחת הוי עשירי וי"א מעורבין הא מעשר ליתא לחצאין ואפ"ה חל בבת אחת לפרוך אף אם איתיה לחצאין לא היה ראוי להיות רק חצי של כל אחד מעשר ולא יהיה מעשר ואחד עשר מעורבין. ופירשתי דבמקדיש ידה של זו לעולה סברי ר"מ ור"י דכולה עולה ואף להחולקים, בדבר שהנשמה תלויה בו מודו כ"ע דפשטה קדושה בכולה וא"כ אף דלא חל קדושה מכח פיו רק חצי נתפשט הקדושה בכולה כיון שכולה שלו וכיון שבאחת נתפשטה קדושת מעשר תו השניה חלה עליה דין אחד עשר ומכח דבורו נתקדשה כל אחת לחציו רק שנתפשט הקדושה מאליה, אבל במעשר דגן לא שייך שתתפשט דדוקא גבי קדשים כתב קרא כל אשר יתן ממנו לד' יהיה קודש, וכל קושיית הגמרא דהואיל דמעשר בהמה ליתא לחצאין ואף אם החצי השניה אינה שלו ג"כ אין קדוש חציו שלו במעשר דמעשר לא חלה על חצי בהמה ועל כרחין דתפסינן דבורו שדבר שתהיה כולה מעשר ולא שנתפשט הקדושה מאליה כמו גבי עולה וא"כ הא כל שאינו בזא"ז אפילו בבת אחת אינו ואמאי קדשי ומשני משום דאיתנהו בטעות בזא"ז. וכיון שזכינו לזה א"ש הך מימרא דהכא דתמורה ליתא לחצאין כי אמר לבה של זו תמורה לא אמר כלום דבעי בהמה בבהמה וכמו דתנן (דף י') ויעוין סוגיא שם, לכן אם אמר חצי' עולה וחצי' תמורה דתמורה ליתא לחצאין ולא חלה עליה וקדושת עולה חלה ותקרב עולה וכן בחציה עולה וחציה מעשר כיון דמעשר ליתא לחצאין לא חלה אפילו בעומד בדיר ואמר שתהא חציה עולה וקדושת עולה חלה על חציה [בהיתה החציה של חבירו] ומתפשטת בכולה דהא עדיפא מאבר שהנשמה תלויה בה, אבל כי אמר חציה מעשר וחציה תמורה אף אם כוון שיהיו חלים עליה שניהם כאחד דתרווייהו לא חלה על חצי בהמה וע"כ דאמרינן דטעה ולא ידענא בהי ניחא ליה טפי דתיחול וקדושתה דמאן אלימא למיחל. וזה קרוב לפירוש הראב"ד בהשגות ודוק:
ד[עריכה]
בלח"מ. אבל רבינו כתב אחרי שנפדית וקשה כו'. נ"ב זו היא קושיית תוספות בד"ה ותמורה. ושם בסוף. מנין לרבינו כן. נ"ב גמרא ערוכה (בדף ט"ז)[1]:
ז[עריכה]
ויפדה ויאכל כבכור כו'.
נ"ב דשמא ספק המיר בשלמים ואינו נאכל בלא פדיון לכן נפדה ואח"כ נאכל כבכור ומעשר, ודברי הלח"מ ט"ס והבן:
- ↑ וכן העיר המנחת חינוך בחידושים ומקורים כאן.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |