אור שמח/קרבן פסח/ז

אור שמח ‏ קרבן פסח ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ח

ואינו נאכל לכל טמא אלא לטמאי מת כו' אבל הטמאים שהטומאה יוצאה עליהן מגופן כו' לא יאכלו ממנו.

עיין כס"מ, ובירושלמי פרק כיצד צולין ה"ז אמר על דעתין דדרומאי מגע זב כזב, פירוש דדרומאי אמרי שם דטמא ששימש בין בטומאת מת בין בטומאת שרץ [ודלא כמסיק לדידהו בבלי זבחים (דף כ"ב) דטמא שרץ מחלל עבודה עיי"ש] אינו מחלל עבודה הואיל ורבים עושים בטומאתן בפסח [והירושלמי סבר דאין שו"ז על טמא שרץ ולכן צבור עושים בטומאה יעו"ש ה"ו רב אמר מטמאין אחד בשרץ ואתיא כו' יעו"ש] ומוקי להך טמא ששימש בזב ומצורע, ולכן בעי אם מגעי זבין לדידהו ג"כ מחללין עבודה, ופשיט מהך דאמר ר"ה ונשא עון הקדשים לא עון המקדישין ובטומאת מת לא מצי לאוקמי לזקני דרומאי דלדידהו בין טומאת מת בין טומאת שרץ אינו מחלל עבודה ואיך שייך שאינו נושא עוון המקריבים וע"כ בזב ומצורע, ולזה אמר מהו עון הקריבים לא זב דם זב [בתמיה] לא מגע זב, ודכוותיה עון המקריבין מגעי זב, פירוש דאם הכהן העובד הוא נוגע בזב אין הציץ מרצה ומחלל עבודה הדא אמרה היה הצבור מגעי זבין ומגעי זבות אינן עושין בטומאה, דאם היו עושין בטומאה בצבור לא היה ביחיד הכהן העובד מחלל עבודה וכדאמרו זקני דרומאי, אבל לדידן דלא קיי"ל כוותייהו מוקי הך דונשא עון הקדשים בכל הטומאות בעולם שהמקריבין הטמאין מחללין עבודה אם כי בצבור הותרה כל טומאת מגע, ואף לזקני דרומאי אם הדם והקריבין נגעו בזב הציץ מרצה. אולם מלבד כי הגמרא דבכורות מורה דכל טמאי מגע הותרו כן נראה עוד מהא דפסחים (דף ע') דמית נשיא אילימא דמית בי"ג סכין למה לי דטבלי ולימא דמטביל ליה משום מגע זב דמטמא ליה לבשר וזה לא הותרה בצבור וע"כ דהכל הותר וזה בכלים:

אולם לכאורה מצאנו מקום דטומאת מגע זב הוי כזב, בסוגיא דדרומאי בבלי (דף כ"ג) דאמר א"ה אימא סיפא כו' לא למעוטי טומאת התהום דזיבה, ומה שפרש"י שראה בין השמשות דהוי ספק זב כבר דחו בתוס' דאין זה טומאת התהום דבעינן שלא יהא נודע עד לאחר השחיטה לשום אדם ושלא יהא אחד מכיר בסוף העולם יעו"ש. ולפרש כמו שאמרו בפסחים דביום השביעי טבל ואחרי זה ראה וסתר, זה לא יתכן רק בבעלים לא בעובד דאי הכי איך עביד עבודה הא הוי טבול יום ומחוסר הערב שמש, וצ"ל כפי מה שפירשו בתוספות שראה אחת בי"ג וטבל והעריב שמשו ולמחר עביד בפסח ואחרי כן ראה פעם ב' ומצטרפת להיותו זב גמור להצריך ז' נקיים, וזה תמהון דאטו נעשה זב למפרע הלא אין טומאתו החמורה מתחיל רק משעה שראה השניה ואז נעשה זב, דמעיקרא אף ביום ראשון היה כטמא שרץ ונטהר לגמרי ולמחר מתחלת טומאתו החמורה, ומה שבנתיים נטהר הוא טהור גמור, באשה דאשכחן שימור ביום אחד וטומאתה חמורה הוי הדין כן דמטמאה למפרע אבל בזב הוא זר ופלא ודברי התוס' תמוהים, וצריך לומר דסברה הך סוגיא דטומאת מגע זב לא הותרה בציבור וא"ש כגון כהן שנגע בזב אחר שטבל ביום השביעי ואחרי זה ראה הזב זוב וסתר למפרע והכהן טמא וטרם שראה הזב עבד הכהן עבודה זה לא נודע הספק לשום אדם ובזה הציץ מרצה רק בטומאת זב אפילו מגע זב גרע ממגע שרץ ואין טומאת התהום שבו נרצה. אולם יש לומר דכאן לזקני דרומאי במגעי זבין הוי כמו טמא שרץ דלשיטתן בבבלי מחללי עבודה הואיל ושוחטין וזורקין עליהן ובטומאת התהום הציץ הוי מרצה לולא הך דר"ח דלא אמרו אלא למת. ובכ"ז אינני יודע טעם לחלק בין שרץ למגע זב כיון דקראי דטוה"ת במת משתעי ואפ"ה לא ממעטינן שרץ רק מגעי זב, אם לא דנאמר דמשום דלא הותרה בציבור ואולי הלכה גמירי כך. או נוכל לומר דהך סוגיא ס"ל טבול יום דזב לאו כזב דמי ובפסח הבא בטומאה אוכלין טבול יום דזב ועובד ג"כ כדין טמא מת וא"כ בפסח הבא בטומאה דכהן זב שטבל בשביעי ועבד בפסח ואח"ז ראה זוב וסתר ונמצא טמא למפרע טומאת זיבה גמורה דלא הותרה בציבור ובזה אין הציץ מרצה אף שהוא טומאת התהום. ועיין בתוס' (דף י"ז) ד"ה קסבר, ועיין נזיר (דף מ"ד) בזה:

והנה בנדה (דף ט"ו) דפריך ותיפוק ליה דהוי נוגע במל"ע שבנדה, באמת הו"מ לשנויי כגון שעושין בטומאה וקטורת קרבן צבור דמשום מגע נדה הותר בצבור ובועל נדה הוי כנדה וכטומאה היוצא מגופו ולא הותר בצבור כמפורש פ"ק דיומא גבי פרישת כה"ג דמטומאת מת אין מפרישין אותו ומטומאת ביתו מפרישין אותו [ודברי התוס' במוע"ק (דף ט"ו) ד"ה ובועלי נדות תמוהים יעו"ש] כיון דבארנו דמגע זב אינו כזב וקמ"ל דאינו טמא משום בועל נדה רק עדיפא משני ודוק:

ולפ"ז נסתר מה שהוכיחו הקדמונים דבימי האמוראים היה אפר פרה מהא דאמר עולא חברייא מדכן בגלילא, דאימור היו עושים יינם ושמנם על טהרת הקודש, דרק משום מגע טומאה היוצא מגופן חשו דסברי כזקני דרום דמגע זב הוי כזב ולא הותרה בצבור, אבל משום טומאת מת לא חשו דטומאתה הותרה בצבור וכאשר יבנה המזבח ויקריבו קרבנות הלא יעשו בטומאה, והא דפריך בפרק חומר בקודש על הא דאמר רצועה של כותים היתה מפסקת, פירוש ואם בזמן המקדש היו עושים על טהרת הקודש שפיר שאף בימי החורבן היו עדיין עושין על טהרת הקודש אף שלא יהא מצוייר להקריב רק בטומאה בצבור, אבל אם נאמר דבזמן המקדש לא היו עושין על טהרת הקודש איך היו נוהגין אחר החורבן, ובפ"ק דנדה (דף ו') דאמר קדש בימי רבי מי הוי כדעולא כו' מדכן בגלילא, פירושו דעל טומאת מת לא חשו דהותרה בצבור רק על מה שראתה נדה ואיתטמאי הך שמן במגע זב ואסורה למנחות דזקני דרומאי סברו מגע זב כזב, ובפרט דעל האכילות כמו מנחת העומר אין ציץ מרצה ומגע זב לא הותרה בצבור לזקני דרום. וזה יותר נוח לומר דאזלא הך שקלא וטריא דאיפרוך לזקני דרום מלומר דבימי האמוראים היה אפר פרה וכן פרש"י פרק עד כמה דרב נחמן אמר וכי הזאה יש לנו בזמן הזה שלאחר החורבן לא היה הזאה אף בארץ, ועיין משל"מ הלכות אבל פ"ג מה שהביא מהר"ש חלה פ"ד יעו"ש. אמנם גם זה אינו מוכרח דאימור סברו דמגע זב לא הוי כזב ורק דהוי מדכן דעשו כמתניתין דטהרות פ"ג טמא מת שסחט זתים וענבים כביצה מכוון טהור כו' ורק להנך שמטמאין בהיסט חששו וא"ש סוגיא דנדה ולעולם לא היה להן אפר פרה, ונכון:

ובמה שבארנו לעיל יש להתבונן בשילהי חגיגה דפריך ותנא מ"ט לא תני מנורה יעו"ש דלימא משום דטומאה הותרה בצבור רק בשולחן שאם יגעו בשולחן ויטמאו את השולחן שוב יחזור ויטמא את הלחם ואינו נאכל בטומאה וכין דאיכא שיריים לאכילה מהדרינן אטהרה כדאמר פ"ק דיומא (דף ז') וע"כ דעמי הארץ כזבים שוינהו רבנן והוי מגע זב ולא הותרה בצבור. ולכאורה נראה דמגע זב אם הותרה בצבור תלוי בהא דר' שמעון בסוף פ"א מתוספתא דכלים דמשכב ומושב של זב משתלח חוץ לשני מחנות כזב ויעוין ירושלמי סוף פ"ח דשקלים דאוכל ומשקה דמצורע משתלח חוץ לג' מחנות כן לענין רצוי ציץ הוי כזב עצמו, ודוק בכ"ז:

ט

שחטוהו בטהרה ונטמאו רוב הצבור קודם זריקה זורק את הדם כו'.

ירושלמי פרק כיצד צולין ה"ה שחטו בטהרה ונטמא (הצבור) [הבעלים] יזרק הדם בטהרה ואל יאכל הבשר בטומאה ר' לא בשם ריו"ח ר' נתן היא דר"נ אמר יוצאין בזריקה בלא אכילה [דלרבנן הא בנטמא הבעלים בזריקה נדחה לפסח שני וכן א"ר אלעזר בבלי (דף ע"ח) עיי"ש] שחטו בטהרה ונטמאו הדם והצבור [כצ"ל] יזרק הדם בטומאה ואל יאכל הבשר בטומאה ר"י בשם ריו"ח מפני מראית העין שלא יאמרו ראינו פסח כו' ונאכל בטומאה מעתה לא יזרק הדם בטומאה שלא יאמרו ראינו כו' הא סופך מימר דר' נתן היא [פירוש דלר' נתן דסבר אכילת פסחים לא מעכבא ויוצאין בזריקה בלא אכילה א"כ תו אף אם נטמאו הצבור קודם הזריקה ג"כ אינו נאכל בטומאה דיוצאין בזריקה בלא אכילה ולא שייך מה דאמר לעיל שמתחלה לא בא אלא לאכילה, אבל לרבנן הרי אם תאמר דאינו נאכל תו לא נזרק הדם וציבור הא אין נדחין לפסח שני וע"כ עבדי בטומאה ונאכל בטומאה], מודה רבי נתן בחולה וזקן, [פירוש אע"ג שהוא חולה בשעת זריקה אין זורקין הדם דגברא לא חזי לאכילה] ודוקא טמא שאם טמא מתחלתו הותרה גם אכילה בצבור לא מיקרי גברא דלא חזי לאכילה וזה סברת ר' אלעזר בתלמודא דילן אליבא דר' נתן וגם ריו"ח לא פליג עליו. נמצא היכי דאינו מגיע כזית שהפסח לא חזי לאכילה אינו מעכב כלל לר' נתן והיכי שנטמא הבעלים והדם טהור והעובד טהור אם היה טמא בשעת שחיטה רחמנא דחייא ואם היה טהור בשעת שחיטה ונטמא בזריקה זורקין הדם עליו ואינו אוכל בטומאה והיכי דהוא חולה בשעת זריקה לא זורקין עליו דגברא לא חזי לאכילה ועיין זבחים (דף כ"ג) ד"ה זקני דרום כו' ופסחים (דף ע"ח) ד"ה לימא ר"נ, וצ"ל דהך סוגיא דבבלי וירושלמי סברה טמא מת משלח קרבנותיו דלרבינו דסבר דאפילו טבול יום דמת ג"כ אינו משלח קרבנותיו אעפ"י שהוא ראוי לאכילה בערב א"כ מאי אהני לר"נ איך זורקין על הטמא מת אעפ"י שסובר דלא בעינן חזי לאכילה לא עדיף מטמא מת בז' שלו, ור' אלעזר דבבלי דאיהו אמר הא מני ר"נ הוא אזיל לטעמיה דמוקי בירושלמי פרק א"ד ה"ג הזאה אינה דוחה שבת כשחל י"ד בשבת דאם היה בחול היה מזין עליו והיו שוחטין עליו הפסח הואיל וחזי לאכילה בערב, אלמא סובר זורקין על ט"מ והעיכוב אינו רק דלא חזי לאכילה, ויש להאריך ולפרש בטומאות שאין הנזיר מגלח אך א"כ בשחיטה נמי לר"נ והדברים ארוכים אכ"מ ודוק:

ובזה יש לפרש מה דאמרינן בירושלמי סוף פרק האשה יחיד שנטמא בספק רה"י בפסח ר' הושעיא אמר נדחה לפסח שני ריו"ח משלחין אותו לדרך רחוקה, דכיון דספק הוא שמא טהור ואינו עושה פסח שני, והא כיון דספק הרי לא חזי לאכילה ולא קרינא ביה איש לפי אכלו והוא נדחה לפסח שני כמו חולה וזקן דאף אם גלי קמי שמיא דטהור הוא מ"מ לא חזי לאכילה ואם שחטו עליו הפסח פסול דכן סבר ר"י לקמן סוף מי שהיה טמא דחבורות שאמרו לאחד כו' דרבי נתן היא דאמר יוצאין בזריקה בלא אכילה יעו"ש, ודלא כתוספות שכתבו (דף צ"ח) לא דמי כו' ועיין לח"מ, וכן לעיל פרק האשה הלכה ב' בשכח מה אמר לו רבו יעו"ש אע"ג דאין זה רק מצד ספק. אולם לפמש"ב א"ש דאם היו כאן צבור שנטמאו בספק רה"י הרי עשו הפסח ואכלוהו תו לא דמי לחולה דליתנהו בצבור ולא מקרי גברא דלא חזי לאכילה [דאף ר"נ מודה] רק אם הוא טמא רחמנא דחיה ואם הוא טהור וגליא קמי שמיא אילו היו שוחטין וזורקין עליו אע"ג דלא יאכלנו משום ספיקא הוי כמי שאינו מגיע כזית לכל אחד, ור' נתן סבר יוצאין בזריקה בלא אכילה וא"כ משלחין אותו לדרך רחוקה שפטור מפסח ור"י אליבא דר' נתן דכמה סתמי אליביה לפי הירושלמי כן נ"ל. והא דתניא בתוספתא טהור בשעת שחיטה וטמא בשעת זריקה הוא כרבנן ולא כר"נ, ומיושב שפיר מה דמייתי הגמרא דילן (דף ע"ח) הך סיפא דחולה בש"ש כו' ולא הך דטמא דלשיטת התוס' כולא חד ודוק בכ"ז:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.