אור שמח/פסולי המוקדשין/ו

אור שמח ‏ פסולי המוקדשין ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

בד"א בקרבנות נשים כו' אבל בקרבנות אנשים הואיל וכ"א צריך לסמוך על [ראש] קרבנו כו'.

פירוש אף דקיי"ל דמצי אדם לשלוח קרבנותיו ופלפלו התוס' בזה וכפי הנראה לשיטת רבינו לא מצי לשלוח קרבן ממדינת הים כדפסק בפ"ד הי"ד כסוגיא דגיטין, ובפ"ט ממעה"ק הט"ו השמיט הך דהשולח קרבנותיו ממדינת הים כהן מניף על ידו, משום דמוקי כפירוש התוס' ביורש וכמ"ד יורש אינו סומך, משום דאינו רשאי לבטל מצות סמיכה, אבל ערל וטמא משלחין קרבנותיהן דלא מצי לקיים בהו מצות סמיכה וז"פ, וכן תנן בכריתות ובנזיר דשנים מביאין קרבן אחד על תנאי וכמו שהוכיחו בתוס' מהא, משום דכיון דמספקא לן לא מצי לקיים בהו מצות סמיכה ואין מצות סמיכה מעכבת את השחיטה דכמה קרבנות כתיב בתורה הבאתן והקרבתן בלא מצות סמיכה כמו עולת צאן ושאר קרבנות, חזינא דהבאת קרבן מצוה בלא הסמיכה ואם כי איתרבאי כולהו לסמיכה היינו למצות סמיכה אבל הא גמרינן דהשחיטה והקרבת הקרבן מצוה בלא הסמיכה ואף היכי דלא מצי לקיים מצות סמיכה, רק כאן שאני הואיל ובשעת ההפרשה היו ראוים לסמיכה ועכשיו נתערבו ומצד ספק לא מצי לקיים בהו מצות סמיכה הוי ככל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת [אע"ג דאם לא סמך כשר], רק אם בשעת הפרשה המה אינם ראוים לסמיכה אז כשר ומקריבין בלא סמיכה ומנא לן הא מילתא, מדמין אנחנו זה לבכורים כמו גבי בכורים דמדכתיב הבאה בלא קריאה ראשית בכורי אדמתך תביא איתרבו נשים וכיו"ב שאינן קורין להבאת בכורים במכילתא יעו"ש, והיכי דאיכא בהו קריאה רק מפני הספק אין קורין מעכב גם הבאה וכמו שאמרו בב"ב (דף פ"א), ובפ"ג דמכות הפריש בכורים לפני החג ועבר עליהן החג ירקבו ואם הפריש אחר החג אין קורין ומביאין וכיון דבעת הפרשה היה ראוי לקריאה גרע מהיכי שלא הי' עומד לקריאה יעו"ש. ואם תקשה א"כ בקונה שתי אילנות דמספיקא לא נראו לקריאה א"כ לא לעכב בהו קריאה כיון דבעת ההפרשה לא היה ראוי לקריאה וכמו דלא מעכב סמיכה בהנך דמפרישין על התנאי בכריתות ובנזיר משום דבעת ההפרשה לא היו ראוין לסמוך מפני הספק, זה אינו דשם ספיקא דדינא דהחלטת הספק אינו מתייחס רק אל הגמר הוא בעת ההבאה דאז אין אנו יודעין אבל עד ההבאה הלא מצי ב"ד שבדור להחליט אם קנה קרקע או לא ונעשה כאילו נתהווה הספק אחר ההפרשה. כנ"ל בזה ורבותינו בתוס' האריכו בזה ומש"כ אינו רחוק ודוק:

ו

וכשם שאין ממעטין כו'.

נ"ב, ציון ההלכה ט"ס שהלכה אחת היא עם הקודמה, ומשום הלכה ט"ו באשם שנתערב בשלמים נקטיה דעולה קרב כליל ושלמים נאכלת יעו"ש ודוק:

טו

אשם שנתערב בשלמים כו' ואם קדם והקריב אשמו שניהן יפלו לנדבה.

פלא הא מותר שלמים לשלמים ואיך קרב מהן עולות ובתוספתא איתא שנתערב בזבחים ויתכן דהמה עולות וצ"ע.

יז

וכל אלו המתערבין בחיים אם הקריב הורצה כו'.

הכס"מ הביא הסוגיא (בדף ע"ג) אמר רבא השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי אקריב לא מרצי, והקשו בתוס' חדשים בש"ס ווילנא החדש הא איך יכלו רבנן למיעקר דבר תורה בקום עשה בחטאת כו' וכמו דפריך בהאשה רבה ותירץ דרבנן אפקעינהו מרשות בעלים עיי"ש דברי נועם. ונראה לכאורה אימת יתכן לאמר דרבנן יפקיעו ממונו דוקא היכי שהבעלים יכול להפקיר בזה יפה כח החכמים ככח הבעלים, אבל לאחר שחיטה דלא מהני פדייה וגם המוכר עולתו לא עשה כלום איך יכלו חכמים להפקיע מרשותיה כיון שהבעלים אין בידו להפקיע מרשותו דלא יהיה שלו לכפרה, ולפי מה שפירשו בתוס' קדושין (דף נ"ד) דבמתכוין לגזול מועיל לר"מ אף בקדשים קלים יעו"ש. אמנם כ"ז קודם שחיטה אבל אחרי שחיטה דאפילו ע"י מום אינו נפקע צ"ב אם יכולים חכמים להפקיעו בלא מום מרשות בעלים ואכמ"ל, ויעוין גיטין (דף נ"ה) על חטאת הגזולה שלא כו' שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ופירשו בתוס' דהא איך יכולים חכמים לעקור בקום עשה כו' ולפ"ז א"ש דרבנן הפקירו לממוניה והוי כחטאת דחבריה דיפה כח חכמים להפקיע אף מה שאינו יכול למכור ולהפקיר הבעלים:

אמנם לדעתי נראה, דהנה כל הקרבנות צריך דעת יעוין תוס' יומא (דף י"ט) דאם שלוחי דידן אם אמר לא בעינא שיקריב לי פלוני מצי לעכב, ואפילו אם שלוחי דרחמנא הוי נראה דאמר בכריתות פ"ק (דף ז') דאם אמר לא תכפר לי חטאתי דברי הכל אינו מכפר ובפרט היכי דאמר לא תקריב דכתיב לרצונו ויעוין ערכין (דף כ"א) וכל אדם רצונו לשמוע דברי חכמים עד כי גם באנסוהו אמרינן דניחא ליה לשמוע דברי חכמים ובאמת גמר ומקריב, כן להיפוך אמרינן גם בזה דניחא ליה לשמוע דברי חכמים, וכיון דניחא ליה לשמוע לחכמים והם לא ירצו להקריב חטאתו באופן הזה אמדינן דעתו דבטח אמר כי אינו רוצה להקריב ואינו רוצה שתכפר לו ועושה על דעת החכמים, ולכן כיון דאמרי דאף בדיעבד לא יהא עולה קרבנו, גמיר בלב שלם ואינו רוצה שתקריב ותכפר לו לכן מביא חטאת אחרת ואין זה עקירת דברי תורה. והא דפריך ביבמות בכה"ג מי מצי חכמים לעקור דברי תורה הוא בדם שנטמא וזרקו במזיד דלא הורצה דאז כי יודע כי טמא הדם ועושה במזיד נגד דעת החכמים חזינן דלא עביד עפ"י דעת החכמים ואפ"ה אמרו חכמים דאינו מרצה ושפיר מקשה איך יכלו חכמים לעקור בקום ועשה להביא חטאת אחרת, והסוגיא קאי לרבינא דזריקתו במזיד לא הורצה אבל לרב שילא לא קשה דאיהו מפרש דאם נטמא במזיד וזרק בשוגג לכן מביא חטאת אחרת דהוי כמאן דאמר דלא ניחא ליה בהקרבתן ולא הוי לרצונו ולא כפר, רק דא קשה במחוסרי כפרה שאין צריך דעת מאי איכא למימר כיון דאפילו על שוטה דלאו בר דעת מייתי איך שייך בזה לומר דהוי כמו דלא ניחא ליה כיון דאדם מביא על אשתו שוטה (בנדרים דף ל"ה) וכאן פריך על יולדת, אך תמן בנתערבו מחצה על מחצה דמן התורה לא בטלי והוי דחוי דאורייתא דאסור להקריב מספק דיש כאן עולות ואיך יעשה למטה ודוק:

אמנם קשה ממשנתינו פרק ב"ש לפיכך נתן כולן כתקונן ואחת שלא כתקנה פסול כו' ובתוספות (דף מ"א ע"ב) ד"ה במאי פירשו דכיון דאין מפגלין בחצי מתיר הוה"ד דלא פסול מן התורה רק דגזרו חכמים יעו"ש, א"כ איך אמרו חכמים להביא חולין לעזרה ובפרט בחטאת יוהכ"פ להביא חטאת אחר והוי קום ועשה ומשנתינו סברה בפרק א"מ דשירי פנימיות ג"כ לא מעכבי וצ"ע. ונראה דהא דמחייבי חכמים להביא קרבן אחר ולא מיחשב עקירת דבר תורה בקום ועשה הוא דכיון דקיי"ל באבד או נשרף האימורים ולא נשתייר כזית מבשר בנאכלין לא יזרוק הדם ואם זרק לא הורצה א"כ זה בכח חכמים לומר דהזבח פסול ולא יקטיר את האימורים ולעשות האימורים כאילו אבדו לגמרי ולא נשאר מהן מידי ותו הוי כדם בלא אכילה לא להדיוט ולא לגבוה, וזה דוקא גבי פיגול דרבנן יש כח להם לעשות בשב וא"ת שלא להקטיר מחמת דהוי מדרבנן פיגול והוי מן התורה תו כאילו הוי דם לחוד, אבל ביבמות בנטמא דם דלו יהא דרבנן שדינהו פסולא אכולה קרבן לומר דלא יקטיר ולא יאכל מחמת דנטמא דם לא עדיף מאילו נטמא כל הזבח הלא ג"כ מן התורה הציץ מרצה על העולין ושפיר פריך הגמרא תמן דהוי עקירה בקום עשה, אבל בפסול פיגול אם הוי פיגול צריך להביא קרבן אחר ויש כח על האימורים לעשותן כאילו נתפגלו דבר תורה על העדר הקטרתן בשב וא"ת והוי דם בלא בשר ודוק בכ"ז:

יח

ומקריב האחד עולה ונסכיו משל צבור והאחר שלמים עם הלחם כו'.

זה אינו משל צבור אלא משל המוצא דעל נסכי העולה חששו שמא יניח אותה המוצא ויברח אבל שלמים דספק שמא נדבת המוציא הוא ואף אם היא מחוללת תחת הנמצאת ג"כ הבשר נאכל להמוצא וכיון דהוא אכיל בשר כמו בעלים לא יפרוש בשביל הנסכים שיביא למזבח ופשוט.

ודעת רבינו נראה דבתודה ושלמים כיון דשניהן נאכלין לכל אדם ובמקום אחד בירושלים אלא שהן חלוקין בזמן אכילתן בלבד אם הם בתערובות דאז ודאי ממעט באכילתן זה אסור לרבנן אבל בספק שמא היא שלמים שמא היא תודה ובפרט דעיקר מצות אכילת שלמים ביום הראשון היא לא חייש לספיקות ויביאן לבית הפסול ולכן מתנה בתודה ושלמים. ודוקא אשם ושלמים גם בספק לא מתנה משום דחלוקין במקום ובאוכלין דאשם קדשי קדשים הוא. אבל תודה ושלמים מתנה בספק והא דאמרו בפרק התודה דף ע"ז בתודה שנתערבה ומתה אחת דהוי ספק דאינו מביא בהמה ולחם ומתנה בשלמים משום דממעט באכילתן התם הוי מובן אחר. דכיון שצריך להניף הלחם מספק גם עם תודה הקיימת גם עם בהמה שמביא ורואה שספק תודה ספק שלמים הוי הבהמה שמביא אתי להקל ולהותיר ולאכול אותה ביום השני אבל כאן דאינו מניף הלחם אלא עמה לבד אין אנו חוששין להא דממעט באכילתן ואתי לידי פסול ודו"ק. ולכן במצא זכר בן שתי שנים דשמא אשם הוא אין לו תקנה דספק אשם ספק שלמים לא מצי מתנה דכיון דאשם קדשי קדשים הוא תו לא מביא לבית הפסול ולא מצי מתנה.

יט

נתערבו בפסוהמ"ק וכו'.

נ"ב תוספתא ערוכה כאן בזבחים ובפסחים פ"ז יעו"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.