אור שמח/סוטה/ד

אור שמח ‏ סוטה ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ט

ואם כתבה ישראל או כהן קטן פסולה שנאמר וכתב הכהן:

הא דפסול בישראל הוא ספרי ומדרש, והא דפסול בקטן הוא ודאי משום דפוסק דבעינן לשמה ואם כתבה שלא לשמה פסולה ובקטן הוי ככותב סתמא, וכמו דתנן בירושלמי הביאוהו תוס' חולין י"ג תוד"ה ותיבעי ליה דבגט כיון דלא נגמר בכתיבה ענין הכריתות הוי רק מחשבה ולא מוכיח מעשה על מחשבתו והוי סתמא ופסול, ורבינו לטעמו דפירש בפ"ג דגרושין דתורף הגט אם כתבו חשו"ק אעפ"י שאחרים עומדים ע"ג פסולים דאינם לשמה, ודלא כמו שפירשו רבנן בתוספות שם, והביאן ההמ"ג דבאחרים עומדים ע"ג כשרים לכתוב התורף ודוק:

יד

הקריב את מנחתה ואח"כ השקה כשרה וכו':

להבין דברי רבינו נקדים מה שכתבתי בחידושי לגמרא דף ו' על הברייתא נטמאת מנחתה כו' קדש הקומץ וכו' קרב הקומץ ולא הספיק לאכול שירים עד שמת הוא או עד שמתה היא הרי היא ככל המנחות ותאכל שעל הספק באה מתחלה כיפרה ספיקה והלכה לה. וז"ל, דע דיש שני מיני קרבנות הבאים על הספק, האחד למשל אשם תלוי שאם נודע לו שחטא הרי חייב חטאת, רק שהואיל ונזדמן ספק עבירה לידו מחוייב להביא ע"ז קרבן להגן עליו והוא קרבן בפני עצמו, אבל חטאת עוף הבא על הספק, הרי אינה נאכלת ואינה קרבן רק על אופן שילדה אך שהתורה גילתה דמביאין חולין בעזרה מספק (עיין נזיר כ"ט והבן) ולכך בחטאת העוף שלאחר שמצה דמה נודע שלא ילדה נשרפת מה"ת ובאשם תלוי הבשר יאכל, אבל אשם ודאי דינו כחטאת העוף, וא"כ איפוא נראה בסוטה שעל אופן הספק חייבה התורה להביא קרבן ואופן הקרבן הוא לברר העון שהמים יבדקו אותה, א"כ נראה שמה שכתבו תוספות דאם באו עדים שהיא טמאה לאחר הקרבת קרבן דנאכלת, הוא דוקא באופן שאין הלכה כרב ששת, ואילו לא באו עדים רק אח"כ היו המים בודקים א"כ שפיר הוה קרבן מעליא ושפיר נאכל דקרב מכבר, אבל לרב ששת דבאופן זה לא היו המים בודקין אף אם באו אח"ז הרבה, א"כ בכה"ג אין אופן הבאת הקרבן כלל ובודאי לשריפה אזיל ופשוט. ומה שהקשו תוספות בד"ה דכי קדיש מעיקרא מאשם תלוי, דלכאורה תמוה לפ"ז, דאשם תלוי אם הידיעה בא אח"כ הוי קרבן מעליא, וא"כ אינו רק בגדר מקרה שנודע לו קודם, אבל הכא שיש עדים לרב ששת, בכה"ג לא הוה קרבן כלל, י"ל כוונתם להך דהוזמו עדיו בכריתות, דגם שם ברור אם הוזמו אחר הקרבת הדם נשרף כמו אשם ודאי, דכיון דהוזמו חזינא דלא נכנס מעולם בגדר ספק עבירה ודוק, וביתר דברי התוספות שם בארתי בחידושי קחנו משם:

ולפ"ז דברי רבינו תמוהין מאד שכתב שכל אלו אם אירע אחד מאלו אחר שקרב הקומץ אין השירים נאכלין, וצ"ע שזהו היפוך הברייתא שהובא בגמרא דילן, ולומר שט"ס נפל בדברי רבינו וצ"ל השירים נאכלין כמו שהגיהו מפרשי הירושלמי. תמוה, דרבינו פוסק כרב ששת, וא"כ בודאי בבאו עדים שנטמאה אינן נאכלין השירים כמו שבארנו. ואולי יתכן דרבינו מיירי אם עדיין לא שתתה ולא היו המים בודקין אותה דבדיעבד כשר בהקריב ואח"כ השקה, ולפ"ז מדוייק דברי רבינו, דאיירי בשלא שתתה עדיין כמו דחשיב או שאמר בעלה איני רוצה להשקותה, ולכך אם הקריב קומץ שלה אין השירים נאכלין כיון דעדיין לא שתתה, והא דנקיט בבלי וירושלמי בכל הנך דנאכלין השירים הוא דוקא אם שתתה קודם ואח"כ הקריב, דנמצא שכבר נתברר המין דקרבן גמור הוא כמו אשם תלוי שנזרק דמו. אך אכתי צ"ע על השמטת רבינו דינא דגמרא בהשקה ואח"כ הקריב וצ"ע:

וסעד לזה שהעליתי בדעת רבינו מהא דאמר הגמרא בדף כ' על הא דתנן אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות מני ר"ש היא דאמר מקריב מנחתה ואח"כ משקה דכמה דלא קרבה מנחתה לא בדקי לה מיא, וצע"ק דא"כ רישא דתני נמחקה המגילה ואמרה טמאה אני כו' מנחתה מתפזרת על בית הדשן דלא כרבי שמעון, דאין לומר דבשהשקה ואח"כ הקריב דכשר לר"ש, ואירע שנמחקה המגילה קודם ההקרבה, דא"כ אף כי אמרה איני שותה ולא טמאה אני ג"כ אין משקין אותה בע"כ דאימחוק שלא כדין כדפרש"י לעיל י"ט בד"ה והשקה בתרא כו' ואמאי תני ואמרה טמאה אני אף אם אמרה איני שותה אין משקין אותה בע"כ, ומוכרח מזה דמיירי לר"ש דכבר קרב קומץ ואפ"ה כ"ז שלא נאכלו השירים קודם ההשקאה ואמרה טמאה אני השירים נתפזרין על בית הדשן וכפסק רבינו שאין השירים נאכלין וכפי מה שבארתי, כיון דהואי קודם שתיה ודוק היטב בכ"ז:

יח

מצות חכמים על בני ישראל לקנאות לנשיהן וכו':

בשו"ת חמדת שלמה חלק או"ח סימן ט"ז האריך באחד שעבר עבירה עם אשת איש מי מחוייב להגיד להבעל לאפרושי מאיסורא, דהנוב"י העלה דמחוייב להגיד לו שמא יאמין לו כשני עדים. וע"ז תמה הא בשו"ע סימן קע"ח יש שלש דעות אם יכול הבעל להאמין בזה"ז דאיכא חרם דר"ג, ואם כופין את הבעל להיות עמה, וא"כ אף כי מאמין אינו נאמן לאוסרה עליו ומאי יהיה התועלת אם יאמר לבעל שזנה עמה. ונראה לי, דלפי טעם שהביא רבינו נסים, דמשו"ה באומרת טמאה אני התירו לה חכמים להיות משמשתו והא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, משום דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה והואי פנויה ונפקע איסור סוטה, א"כ אם נדמה לזה הטעם שעכשיו בזמן דאיכא חדר"ג נאמר דחכמים אפקיעו לקדושין אף אם מאמין לדברי העד, אם מצד מה, מטעם דכל המקדש על דעתא דרבנן מקדש, ובכה"ג שתזנה ותהיה באופן, שלתקנת הדור כדי שלא יתנו עיניהן להפקיע, הן בזמן הש"ס עליה, ובזמן הזה עליו, יתירו חכמים להיות משמש עמה, וזה אין בכח חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, ומה"ת הא שויא אנפשייהו חתיכה דאיסורא וצריך לזה להפקיע הקדושין, על דעתא דרבנן מקדש והם ציוו להפקיע וקדשה על מנת זה, אבל כל זמן שלא נשמע משום אדם שזינתה הלא הבעל שוגג באיסור סוטה כל זמן שהוא עמה, שעל דעת זה שאין צריך לעקור דברי תורה לא הפקיעו חכמים, נמצא אם יספר להבעל ויודיעו אם יאמינו, אף שמן הדין לא יהיה נאמן מכל מקום יציל אותו מאיסור סוטה שהוא עמה כעת בשוגג בלא הפקעת הקדושין. נמצא לפי שיטה זו צריך להגיד לו אולי יאמינו ודוק. ובכל מקום דקיי"ל אפקיעו רבנן לקדושייהו כמו בתנאי בגט, צריך לומר דאם מת ותייבם והיבם שלח לה גט על מנת אם לא באתי ונאנס ולא בא דחכמים הפקיעו לקדושי אחיו דהוי כמו שהתנה אחיו שאם תתייבם ויהיה באופן שיגרשנה אחיו על תנאי ויאנס בקיומו יתבטלו הקדושין. ולכאורה לפי גאוני קדמאי, דאם לאחר מותו תעבור התנאי אין הגט בטל וה"נ אין הקדושין בטלין כיון שהתנאי לאחר מותו וזה הקשה לי אחד. אמנם זה אינו, דכמו דהוא מקדש על דעת חכמים כן היא מתקדשת על תנאי שירצו חכמים דאין האשה מתקדשת אלא לדעתה והיא עודנה בחיים והדבר נוגע אליה ודאי דמתנה האשה ע"מ זה וכיון שכן נפקעין הקדושין ע"י חכמים מצדה ודוק היטב:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.