אור שמח/מלווה ולווה/כג

אור שמח ‏ מלווה ולווה כג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

שטרי חוב המאוחרין כשירין כו':

ההמ"ג תמה לדעת רבינו אמאי לא פירש דמיירי דכתוב בשטר דאקני כו'. ולדעתי נראה, דהנה תנן מצא שטר חוב אם יש בו אחריות נכסים לא יחזיר אין בו אחריות נכסים יחזיר כו', וקשה הא כמה מקדמאי סברי דמלוה בע"פ מוקדם גבי קודם לבעל שטר חוב מאוחר וההמ"ג יחס זה לסברת רבינו, וא"כ ניחוש דלמא פרעו או שאר חשש רק שרוצה להפקיע המלוה בשטר המאוחר לכן מודה בשטר זה דהוי כמלוה ע"פ המוקדם וגובה ראשון מיניה דידיה וזה קושיא גדולה ומצאתי שעמד ע"ז בתומים. והברור בזה, דעד כאן לא חששו רק מהנך דנזהרו וחששו על נפשם, אבל מהנך דלא חששו על נפשם גם אנן לא נחוש להם, כמו כאן דהמלוה בשטר המאוחר נזהר רק שלא ימכור נכסיו וכיו"ב שלא יפקיע בזה משעבודו לכן לוה בשטר דיפוק קלא, אבל מחובות בע"פ שהן מוקדמין לא נזהר דמאן דיזיף בצנעא יזיף [ב"ב מ"ב] ולא חש שמא כבר לוה בע"פ, לכן כיון שמזה לא נזהר תו גם אנן לא חיישי לטובתו בזה, רק ללקוחות דאיהו איזדהר ממלוה בשטר וידע שאין לו חוב בשטר דבשטר קלא אית ליה וכיון דאיזדהר בזה תו חיישינן לטובתו ומרעינן לשטריה, וזה ברור, וכיון שכן בשטר חוב המאוחרים הלא אמרינן דלא טריף ממשעבדי רק מזמן השטר [פ"ק דע"ז דף י'] דלא נפיק קלא עד שעת הכתוב בהשטר, וא"כ הלוקחים שדות אחרי זמן השטר היה להן לחוש מזה השטר המאוחר דנפיק קלא שכבר נכתב בעת המכירה אף שנכסיהן לא היו משועבדים שבעת ההלואה עדיין לא היו קנוין ללוה, מ"מ כיון שבעת המכירה נפיק קלא ה"ל לאיזדהר, ורק תוכל לומר דהוי ידעי דמשעה שקנה נכסים אלו לא לוה בשטר ולכך קנו הנכסים, אך ז"א, כיון דידעי דבתוך הזמן לא לוה, ע"כ אימת לוה הנך זוזי דבשטר דנפיק קלא בעת המכר, ע"כ דידעי ברור דהנך זוזי לוה טרם שקנה הנכסים, א"כ הוי להו לאזדהורי שמא כתב ליה דאקני, מאי תאמר דידעי ברור דבשטר לא נכתב דאקני א"כ ידעי לשון השטר, אף שזה אינו מוכח דמפרסמי עדים, רק דמפרסמי ענין המלוה והשטר אבל לא לשון השטר, רק דע"י דרישה וחקירה אחרי שמעם מההלואה ידעו שלא נכתב דאקני בשטר, א"כ הוו ידעי דזה השטר נכתב מאוחר [וכיו"ב אמר בפרק חזקת מ"ד דאמרי ידענא ביה וליחוש שמא כתב דאקני כו' יעו"ש היטב] והוי ליה לחוש ושלא לקנות וכיון שהן לא חששו אנן ניקום וניחוש לטובתן לפסול השטר ולהפסיד להמלוה ממונו, משא"כ בגמרא רוצה למיפשט דאקני משתעבד דאם נאמר דלא משתעבד הלא שפיר איכא למימר דהמה ידעי ברור דמיום שקנה נכסים אלו לא לוה מעות ולא הוי להו לחוש שמא כתב דאקני, דאף אם כתב לא משתעבד לכן צריך לחוש לטובתן, וזה תירוץ נכון ופשוט:

ג

שטר שכתבוהו (בו) ביום כו':

ההמ"ג הביא מחלוקת הפוסקים לענין כתובה אם נכתבה ביום ונחתמה בלילה יעו"ש, והפוסקים דחו לשמואל מדקא מתמה הגמרא מי נימא כשמואל ס"ל. ויפלא בעיני המעיין מנא פסיקא להגמרא דלא סבר רב כשמואל. ונראה לדעתי דטעמא דשמואל מכשיר בכתובה הוא משום דמשעת קירוב חתנות חייל שעבודא ומסתמא איכא קלא משעת כתיבת הכתובה. והנה בתוספת כתובה כתבו ג"כ הקדמונים דקלא איתא למילתא ומשעת כתיבה חייל שעבודא. ונראה טעמא, דכיון דמפקי לקלא על הכתובה בהך כתובה מפקי נמי גם על התוספת, וזה ניחא לדידן, אבל לרב דסבר בסוף הכותב דגט גובה עיקר, כתובה גובה תוספת, וה"ה באלמנה לא גביה בכתובה רק תוספת לבד דכתובה הלא תגבה בעידי מיתה אף במקום שכותבין כתובה כמש"כ שם רבותינו בתוספות, א"כ כתיבת הכתובה לא מהני ולא מידי לענין גביית הכתובה דתגבה בגט או בעידי מיתה, וא"כ לא מפקי לקלא על הכתובה דכתובה לא מהני לגבייתה, רק בתוספת לחודא, תו לא מפקי לקלא על התוספת לבד רק מעת החתימה כמו בשאר שטרות, וא"כ הוי שטר מוקדם דהיא תטרוף לקוחות שלקחו אחר הכתיבה, ולזה פריך לרב אמאי אישתיק דודאי היה לדביתהו דר"ח בר רב תוספת כתובה ואמאי הא לרב גופיה הוי שטר מוקדם לענין התוספת ודוק:

ה

כותבין שטר ללוה כו' ונמצא המלוה טורף בשטר זה מניסן שלא כדין שלא הגיע לידו עד תשרי:

הנה הטור פסק כאביי דעדיו בחתומין זכין לו ועיין הגהמ"י בזה. והנה גבי שטר שחרור פסק דאם זבין עבדא נכסים אחר כתיבת הגט שחרור והדר הרב וזבין, ובא העבד לטרוף מהם עם שטר שחרור שלו, אמרי ליה לקוחות אייתי ראיה אימת מטא לידך, ותמהו האחרונים הא איהו סבר עדיו בחתומיו זכין לו וזכות הוא לעבד שיצא מת"י רבו לחירות, א"כ הא אמר שם בגמרא דעדיו בחתומיו זכין לו כי מטא לידיה השטר שחרור אחר כך ואמאי יביא ראיה הא שפיר טריף. והנראה לדעתי בזה, דהנה הרא"ש הבין בשיטת הריא"ף דבמכירה לא אמרינן עדיו בחתומין זכין לו, והקשה הש"ך בסימן ל"ט מהך דאמר גבי גט שחרור עדיו בחתומיו זכין לו, ובאמת לק"מ דכוונת הרא"ש בשיטת הרי"ף, דדוקא אם לא נאמר עדיו בחתומיו זכין לו אז ג"כ לא נבטל ענין השטר, והיינו כמו בהלואה, וכן בשטר שחרור דמכר הרב נכסים של העבד, הגע בעצמך אף אם נימא כרב אסי אטו נבטל השטר, והיינו שמשחררו מזמן של עכשיו או שמשעבד את נכסיו מזמן דמטי לידיה [רק פסול מוקדם הוא ד"א משום קנסא וכמו דאמר באיזהו נשך ניתן לכתוב מזמן שני יעו"ש], לכן אמרינן בכה"ג אם מטא שטרא לידיה עדיו בחתומיו זכין לו משא"כ בכותב לו שטר מכר על שדה מיוחדת ומכר השדה טרם שנמסר לו השטר לאחר, א"כ אם לא נאמר עדיו בחתומיו זכין לו הרי השטר בטל ומבוטל דעל מה יחול לכן לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו דהוי כמו דלא מטא לידיה, וכן בשובר אם מכרה הכתובה בטלה ענין השטר לגמרי [ולהכי לא נזכר בגמרא שמא מכר טרם שמסר השטר את העבד לאחר דע"ז לא הוי ניחא למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו], ולזה כוון בש"מ שהביא הקצות והוא הסב לדבר אחר, ומצאתי זה בספרן של אחרונים:

לכן נראה לדעתי אף לכולהו פוסקים שחולקים על זה וסברי כפי' רש"י דגם במכר אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו, נראה לענ"ד דבהא כו"ע מודו דאימת אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו רק במטא השטר שהוא כאפסר דארעא לידיה, ואף אם לא נאמר עדיו בחתומיו זכין לו בכ"ז יקנה השטר שהוא ספר המקנה [ובעי שיהא של מקנה כמו דבעי בגט שיהא של בעל כדאמרינן גיטין דף כ'] ויש לו יד לקנות השטר, אז אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו, אבל אם אין לו יד לקנות גם הנייר הוי כמו דלא מטא לידיה דאין לו יד לקנות, אף ע"ג דאם נאמר עדיו בחתומיו זכין לו יהיה לו יד כיון שבלא הזכיה לא יזכה גם בנייר, א"כ אינו קונה למפרע כ"ז שאינו קונה הנייר וזהו עיקר דמטא לידיה שיקנה השטר שהוא האפסר של הקרקע או של העבד, ואז כיון שזכה בו זוכה וגומר פעולת הזכיה למפרע וז"ב בס"ד:

עוד קיי"ל דאין יד לעבד בלא רבו ואפילו אמר ע"מ שאין לרבך רשות בו, רק אם אמר ע"מ שתצא לחירות, דבכה"ג לא קני העבד מידו רק רבו והוי כמו דקני העבד ליד רבו ולצורך רבו ועיין ט"ז יו"ד הלכות עבדים סימן רס"ז והבן. ובזה פליגי רבנן ור"מ לרב ששת באם מועיל מתנה לעבד ע"מ שאין לרבך רשות בו בפ"ק דקדושין בכסף ע"י אחרים יעו"ש דף כ"ג דרבנן דר"מ סברי דמועיל ע"מ שאין לרבך רשות בו, ור"מ סבר דאינו מועיל, וקיי"ל כר"מ אליבא דרב ששת כדפסק ר"ת בתוספות שם יעו"ש, ודבר זה ידוע דבכל שטר שחרור דמטי ליד העבד אמרינן גיטו וידו באין כאחד יעוין בריש פ' הזורק. והנה בש"מ הביא בשם רשב"א דה"ה דהו"מ למיפרך ניחוש שמא מכר את העבד לאיש אחר ואמאי יחזיר כשחייב מודה ולשנויי כמו דמשנינן רק דומיא דגבי גט אשה נקט:

ואחרי הקדמות אלו, א"ש פסק הטור דהלקוחות יכולים לומר אייתי ראיה אימת מטא שטר שחרור לידך, דכיון דנפל שטרא איתרע וחיישינן שמא מכרך רבך לאחר, וכיון שמכר אותך רבך טרם נמסר גט שחרור לידך תו אין לך יד כלל לזכות הנייר ואת הספר המקנה דאין יד לעבד במקום רבו והוי כאילו מטא גיטא ליד או לחצר רבך, ותו לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו, דכיון דאם נאמר דאין עדיו בחתומיו זכין לו וכרב אסי תו לא קני אף הנייר, הוי כמו דלא מטא לידיה כלל וכמו שבארנו בהקדמה ראשונה, דאם זוכה השטר שהוא האפסר ושטר המקנה בידו קני ג"כ לשדה או להעבד עצמו למפרע ודוק. ואין לומר דהא פריך הגמרא ומ"ש משטרי חוב ומשני דגבי גט אשה אמרי הא דאהדרו רבנן הוא לאינסובי בהאי גיטא, אבל גבי ש"ח אמרי מדאהדרו רבנן דקו דשטר מעליא הוי, וכן בגט שחרור, בלא דברינו א"ש דאמרי הא דאהדרו רבנן הוא להשיאו בת חורין ולהפקיעו מידי עבדות, אבל לדברינו קשה כיון דחייש שמא מכרו לאחר בינתים ולא הוי השחרור שחרור כלל, א"כ למאי אהדרו רבנן לו ע"כ שדקו רבנן דשטרא שחרור מעליא הוי, וא"כ לא יאמרו הלקוחות אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך ואמאי מהדרינן, זה אינו, דאף כי מספקא לן אם הגיע השטר בזמנו ליד העבד ג"כ צריכים ב"ד להחזיר לו דמספיקא העבד מוחזק בעצמו, ואף אם יבוא האיש ושטר מכר בידו שמכר העבד לו אחר זמן כתיבת הגט שחרור ג"כ מהדרינן שטר שחרור ליד העבד דאיהו מוחזק, ומספיקא דשמא לא נמסר השחרור לידו תיכף, לא מפקיעין את העבד מחזקתו וכמש"כ תוס' בגיטין (דף י"ז) כיו"ב, דאף ע"פ שאין בגט שחרור זמן בכ"ז לא מפקיעין העבד מחזקתו, אבל לטרוף לקוחות שהן מוחזקין צריך העבד להביא ראיה דמטא גיטא לידו תיכף או שלא מכרו לאחר בינתים, וא"כ יאמרו שפיר דאין ה"נ דלא איתברר זכות שלך ובכ"ז כיון דאת מוחזק אהדרינהו רבנן לגבך, משא"כ להוציא מרשותא דילן צריך את להביא ראיה ולא להוציא מספיקא ודוק. והא דאמר הניחא לאביי וכרבנן דר"מ דאמרי זכות הוא לעבד כו' פירוש לרבנן דר"מ דסברי פ"ק דקדושין דיש לעבד יד בלא רבו באומר לו ע"מ שאין לרבך רשות בו, דיש לעבד יד במקום רבו א"כ זכי הוא בלא רבו בספר המקנה, והרי מטא גיטא לידיה ושפיר אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו ומשתחרר למפרע. וזהו מה שרצינו לבאר בשיטת הטור ז"ל להסיר מעליו התמיהות שתמהו האחרונים ובראשם הש"ך סימן ס"ה יעו"ש, אף דמה שבארנו תלוי באשלי רברבי ובשיטות עמוקות לרבותינו הקדמונים, דלרבינו בפרק ג' מהלכות זכיה הלכה י"ד איתא זכיה לעבד בלא רבו, ואפילו באומר לו כל מה שתרצי תעשי וכבר האריכו האחרונים בזה ואכמ"ל ודוק:

אולם דא הרווחנו בס"ד, מה שהניח בקושיא הרב בקצות סימן קפ"ח למ"ד דשליח הנעשה מסר לו המשלח כל כחו ואף אם נעשה המשלח שוטה או גוסס דלאו בר קנין הוי, בכ"ז מועיל מעשה של השליח, א"כ קשה למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו אמאי אמר בגיטין פ"ק מלתא דאיתא בשטרות לא קתני דשלח רבין שכ"מ שאמר כתבו כו' אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאח"מ, והא למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו יתנו לו השטר לאחר מיתה ושוב זכין לו העדים למפרע משעת כתיבה דבעידן כתיבה היה עוד בחיים והיו הנכסים שלו, דבכה"ג בגט שנכתב מחיים אין נותנין לאח"מ עיי"ש שהניח בקושיא, ולפי דברינו א"ש בס"ד, דהא כי מת לא נקרא תו ספר המקנה כלל דנפיק מרשות נותן ונעשה ליורשין, וא"כ אם לא נאמר עדיו בחתומיו זכין לו תו נשאר ספר של יורשין וא"כ לא מטי לידיה ספר המקנה והוי כאילו מטא לידיה ספר של יורשין, האם יוכלו עידי חתימה לזכות לו ע"י דמטא לידיה ספר של יורשין ונייר בעלמא. וכיון דבלא הזכיה למפרע פקע מאתו רשות דנותן והוי של יורשין תו לא מטא לידיה אפסר דילהו ואין זכין לו העדים כלל כיון דלא זכה בהשטר דהשטר הוא של יורשין ופקע שליחותו דמאן שווינהו שליח על ממון היורשים שממון ששוה השטר הוא של יורשין ואיך יעשה אותן שליח על השטר שהוא של יורשין לזכות לפלוני ולבתר כן יזכו לו בחתימתן. הגע בעצמך לרב אסי האם זכה בהנייר כיון שהוא של יורשין, כן לאביי לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו דכיון שהגיע ליד המקבל בציווי הנותן אותו השטר שהוא עכשיו של יורשים לא הוי קנין כלל ולא מטא לידיה כלל. ומש"כ הרב בנתיבות דמת הוי חזרה, איני יכול להולמו יעו"ש דבמחכ"ת אזיל בתר אפכא, ועיין תוס' נזיר (דף כד) ד"ה יפלו לנדבה וי"ל דהכא שהוא חי שפיר שייך למימר מימלך אבל כשמת לא שייך למימר מימלך עי"ש, והברור כמש"כ בס"ד:

ההמ"ג כתב, ולוה שבא בשטר חוב שבידו לכפות המלוה להלוותו עד זמן שקבע לו, דבר ברור הוא שיכול מלוה לטעון שלא מדעתי נכתב וכו', ויעוין בש"ך סימן ל"ט ובקצות מה שהאריכו בזה, והעיקר מה שחקרו דנהי דקנין לא נתהווה בשטר דלאו כסף מיקרי כיון דאגיד גביה ולאו חליפין נינהו מכל מקום כיון דנשתעבדו הנכסים בשטר הקנאה נתחייב גברא להלוות אף דאין קנין על דבר מסויים הא חיוב איכא וכן האריך הנתיבות. ולדעתי פשוט, דהא דבשטר הקנאה נתחייב אף אם לא לוה אינו בדלא מטא לידיה לומר שאינו צריך שילוה לו, דזה אין סברא דהכל יודעין דעל מנת הלואה הוא נכתב וכמש"כ הנתיבות, וכיון שכן נתבונן מה קנה בשטר ההקנאה את נכסי הלוה, הלא מצינן דאף ע"ג דשעבודא דאורייתא מכל מקום אמרו בסוף ב"ב דנכסי דאינש ערבא נינהו ואין יורדין לנכסי הלוה טרם דתבעיה ללוה, דמעיקרא חיוב הגוף רמי על הלוה וכי לא משלם משתלם מערבא דאינהו נכסי דלוה דאף דמיניה נינהו ג"כ לא הוי רק מדין ערב, וא"כ בשטר ההקנאה עדן לא מצי נחית מלוה לגבות נכסים של לוה טרם דליתבעינהו ללוה בב"ד ואז אם לא יפרענו נחתינן לנכסיו, והכא ללוה לא מצי תבע דאכתי לא שקיל דמי ואיך רכיב חובת הגוף עליו לשלם ותו לא מצי טריף מנכסיה ואשתכח דלא יהיב ליה כלום קנין בנכסים דיליה רק כי לוה אישתעביד ליה מעת כתיבת השטר וכן אין נאמן לומר לא הלויתני דהו"ל כחוב ע"פ שיש ללוה על המלוה, אבל בכ"ז עדיין לא מצי גבי מנכסיה ולא שקיל מידי ודוק:

ח

ואינו טורף כו' מפני שאין דין שטר זה שיכתוב ולא נכתב אלא מפני האונס כו':

מלשון רבינו נראה שאין הטעם דנאמן לומר פרעתי כמו במלוה ע"פ והא דלא חשש לחזור וליטול השטר מידו משום דלא טריף בו ממשעבדי דטעם זה כבר דחה הבעל התרומות רק משום דהוי מפי כתבם ואין כאן עדות כלל, ורבינו לטעמי' אזיל דכל שטר הוי מפי כתבם ורק מתקנת חכמים מועיל כמש"כ בהלכות עדות, ובשאינו חייב מודה אינו גובה אף מבני חורין וכיו"ב פירשו הקדמונים בשמ"ק טעמו דר"מ דשטר חוב שאין בו אחריות אינו גובה אף מב"ח בשאין חייב מודה משום דהוי מפי כתבם, וכן בשלא ניתן לכתוב לרבנן הוי מפי כתבם:

וראיתי להסמ"ע והט"ז בסימן ק"נ שנחלקו במי שמכר שדה לאחד ומכרה לאחר מקודם אם גובה בהשטר ממשעבדי יעו"ש, והדבר מבואר בבעל התרומות שער מ"ט דהמוכר דבר שלבל"ע או שאינו ברשותו או פחות מבן כ' שמכר בנכסי אביו וכן במקח באסמכתא בכל הני גובה בהשטר ממשעבדי יעו"ש. ודין הסמ"ע תלוי בהנך שני טעמים של הבעה"ת שם דלטעם הראשון דכל מוכר שמוכרה מדעתו שלא באונס, ע"ד להעמיד המכר ביד הלוקח מכר א"כ גם כאן גובה ממשעבדי, אבל לטעם השני דעד כאן לא מצריך בגמרא כו' אלא בשאחרים מבטלין המכר אבל במכר קרקע שלו דבר ברור הוא שע"ד מכר גמור זבין כו' א"כ בזה לא שייך דהא מכרה כבר לאחריני והאחר מבטל המכירה בשטר שלו המוקדם. אך בכ"ז מוכרח מרהיטת לשונו דגם כאן גובה ממשעבדי וכהסמ"ע, ויעוין מש"כ בפרק כ"ב מהלכות מכירה בזה, וכן מוכח מהך עובדא דכתובות צ"ד הובאה לעיל סוף פרק כ' דפי' רש"י דבשטרי מכר כותבין הרשאה זל"ז, ודחוק לחלק דשם כתב ע"ד להעמיד המכר ביד השני שכתוב בו בחמשה בניסן ולכן אף אם מכר להך דכתוב בו ניסן סתם מקודם מ"מ דין שטר יש לו, דז"א דאטו מי לא מצי להתברר ע"י העדים שנמסר מקודם וא"כ לא ניתן לכתוב ואפ"ה גובה השני ממשעבדי בשטרו, ומצאתי להרי"ט אלגאזי בהל' בכורות שעמד בזה יעו"ש:

אמנם לדעתי נראה דבאמת למ"ד שעבודא דאורייתא א"כ כיון שהלוה היה צריך לגבות ממשעבדי רק תקנת חכמים במלוה ע"פ דלא גבי משום דל"ל קלא וכאן כיון דאית ליה קלא אמאי לא גבי. אך בלא אמר הלוה כתבו לא כתבי עדים שטרא אף שראו ההלואה, תו היכי דידעינן דשטר זה לא ניתן לכתוב ולעיקר הדבר שנכתב הוא בטל א"כ אמרינן דהלוה לא רצה לשעבד נכסיו על הלואה דהנהו זוזי בשטר. אך ז"א דכיון דמי שנותן לו המעות לא רצה ליתן המעות רק באופן שיהיה אחריות א"כ אף דחזינן דהוא לא כוון לשעבד עצמו בהך שטרא מאן ציית ליה ומי בקש מידו שיקח המעות כיון דהנותן לא נתן לו המעות רק באופן שיהיה לו שעבוד נכסים, וזה ניחא באופן שמכר שדה לאחד וכבר מכרה לאחריני א"כ אמרינן דהלוקח השני אינו רוצה למחול השעבוד וקלא הא איתא בהך שטרא אבל באנס אמרינן אף דהמוכר קיבל המעות בכ"ז לא רצה שיהיו נכסיו משועבדים לזה והוי כמו דלא אמר כתבו דחזינא דהכתיבה למה שנכתב אינו כלום ובע"כ היה מוכרח לכתוב והוי ממש כלא אמר כתבו, ודמי למי שכופה את חבירו שילוה ממנו מעות ויכתוב שטר עליו דודאי לא טריף ממשעבדי אם גלוי לנו אונסא דיליה, אבל בשטרי חוב המוקדמין הרי הלוה מעות על אופן זה שיהיו משועבדים נכסיו וזה מכוון הגמרא התם כו' אבל ניתן לכתוב מזמן שני. אך לפי"ז יקשה מאי פריך מהא דהגוזל שדה ומכרה לאחר והשביחה כו' דהא שפיר גובה ממשועבדים ואף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא מהיכא תיתי לא יתקנו חכמים גם כאן כיון דנתן לו מעות וקלא אית ליה ולמה יפלגו חכמים בתקנתם לכן נראה דקושית הגמרא כך דהא תני שבח בהדי הנך דברים שאינן גובין ממשועבדים מפני תיקון העולם אם מפני שאינן כתובים או שא"ק הלא בלא זה אין צריך לטרוף ממשעבדי דהא לא ניתן לכתוב פירוש וא"כ ידעינן דהלוה לא רצה לשעבד נכסיו לשבח וכיון דעיקרו של שטר בטל הוי ממש כמלוה ע"פ לגבי השבח דגביית השבח בא מצד שהיא מכורה לו דבמלוה לא שייך שבח א"כ כיון דהשטר לא ניתן לכתוב אינו מועיל לגבי מכירה ופרטיה כלל, וא"כ בלא תיקון העולם אינו צריך לגבות ממשעבדי, וא"ש לשון הגמרא נימא לא ניתן לכתוב ולא אמר "אמאי" רק בלשון שהקשה משטרי חוב המוקדמין ורומיא דא בגוונא חדא אזלי, ומשני דלגבי מכר ג"כ לא בטל השטר כשיחזור ויקנה אותה מהנגזל ואז מועיל השטר כדאמר בדף ט"ז ולכן גם לגבי גביית השבח ממשעבדי לא היה בטל לולא הך דתקון העולם. ומיושב לפי"ז קושיא העצומה של הר"מ גראטוויל בשו"ת חות יאיר דהא מבואר בההמ"ג בהכיר בה שהיא גזולה דלא מהני אם חזר וקנה ממנו ואמאי מבואר בפ' ט' מהלכות גזילה דגובה ממשועבדים וכן מוכח בפרק הגוזל צ"ה לא בת"ח דידע דאף בהכיר בה שהיא גזולה ג"כ גובה ממשעבדי ואמאי הא לא ניתן לכתוב וכקושיית הגמרא ולפי"ז מיושב דמהקרן דגובה ממשעבדי לא פריך כלל וכמו שבארנו בס"ד, ויעוין ביאורי הגר"א סימן שע"ג אות ו' בזה:

יא

בשטרי החובות אינו כן כו':

רבינו מפרש כפירוש רבו דהך מי שבא לב"ד ואמר אבד שטר חובי כו' הוא משום חשש דשמא פרעו ואפי' תוך זמנו, דזה קמ"ל תנא דברייתא, ורשב"ם ותוס' פירשו דהטעם שמא ימצא את שטרו ויגבה ויחזור ויגבה. והנה הרב בש"ך רצה לחדש דלדידן דכותבין שובר, א"כ ביש עדים שנאבד כותבין, דלמאי ניחוש שמא ימצא שטרו ויגבה בו, הלא יכתוב שובר ללוה ואי דמהדר וגבי בשטר הראשון ולא יכריחוהו ב"ד לכתוב שובר, הנה יהיה זה השטר בידו כמו שבור, וכבר השיגו עליו דחיישינן שמא יפרע שלא בפניו או מן היתומים ולא מסקי אדעתייהו לשמור השטר קרוע שמוסר המלוה לידם כשיגבה בשטר הראשון, אבל התוספות הקשו אמאי אין כותבין שטר אחר כשהלוה לפנינו ויתנו לו שובר שכתוב בו כל שטר שיבוא לב"ד מזמן זה פסול וכמו דמקשה הגמרא גבי מקח וממכר יעו"ש:

והנראה פשוט לדעתי, דכשבא המלוה ואמר אירכס שטרי נפרעין מן הלוה וכותב שובר ומוכרח לשמור שוברו, ואי משום שמא יפרע עם השטר מן הלקוחות, ע"ז אמרינן דלקוחות לגבי לוה אזלי ואיהו יש בידו שוברו, ואם ניחוש שמא יכבוש את שוברו ויעשה קנוניא עם המלוה אם משום קנוניא תפטור הלוה מלשלם, זה אינו, דא"כ כי יהיב ליה שטרא מאי תתקן אם יחזור ויתן השטר לידו של מלוה לגבות מלקוחות, ולכן כיון דבלא קנוניא אין הפסד ללקוחות תו צריך לפרוע עפ"י שובר, אבל כאן חיישינן שמא יעשה הלוה קנוניא ויכבוש שוברו ואיהו טריף וחזר וטריף, ותו לא שייך סברא זו, דאין ביד הלוה לכתוב עוד שטר באחריות מזמן ראשון, ונכון. והא דאמר גבי שטרי מקח דלא אזלי לגבי מוכר דאמרי לא אתפייס כו', א"כ טפי הו"ל לומר דילמא יכבוש השובר, ז"א דהגמרא פריך שם אף באם יכתבו השטר מקח מזמן שני כמו שפירשו תוספות ד"ה לבר כו' וא"כ אם תחוש לקנוניא שיעשה המוכר הלא בידו להתחייב עכשיו הרבה ויפסידו הלקוחות, אבל בשטרי הלואה שכותבין מזמן ראשון ובאחריות, אי אפשר ע"י שום שובר וכמש"פ וא"ש, ותו בטלו דברי הש"ך ג"כ מש"כ שנסמוך על השובר או על השטר שיהיה ביד הלוה יעו"ש דחיישינן לקנוניא, רק דא נקוט בידך דחשש קנוניא לא שייך רק לכתוב עוד שטר שיהיה לחוש שישאר שתי שטרות ת"י המלוה [או הלוקח באחריות] מזמן ראשון, אבל שנחוש בפרעון שמא יפרע ויטמין השובר, זהו שטות, דא"כ הלא כשהיה בידו שטר היה יכול הלוה לפרעו ולהטמין שוברו ואיהו ילך ויטרוף, רק דעל זה השטר שהיה בידו כבר סמכו הלקוחות אהימנותא דלוה ולא חשו להפסד זה, אבל ע"י שיכתבו אחר כך ב"ד לו שטר שני מזמן ראשון זהו הפסד חדש ומלתא דאין ביד הלוה לעשות זה רק ע"י ב"ד באה להם הרעה הזאת לכן אין כותבין, ובזה תראה כי דברי המחברים האחרונים בסימן מ"א ס"ק ח' אינם מוכרחין, ודוק בכ"ז:

יב

מי שבלה שטר חובו וה"ה הולך להמחק וכו':

הנה בזה האריכו רבוותא אימת כותבין עדים ואימתי צריך ב"ד, והסכימו דבשלא מרצון הלוה כמו בהך דנמחק דאינו בפנינו אין כותבין רק ב"ד אבל עדים לא אלימי למיכתב אפילו מזמן שני, וכשהוא מרצון הלוה כמו הך דמי שפרע מקצת חובו כותבין עדים מזמן שני, וב"ד אפילו מזמן ראשון, וכן כתב רבינו יונה בעליות, וכן כתב ההג"א ז"ל, מי שפרע מקצת כו' שטר אחר מזמן ראשון ודוקא בב"ד אבל עדים לא אפילו הלוה אומר לכתוב כו' פר"י לשון אחר דעדים אפילו מזמן שני אין כותבין בלא צווי הלוה כו', הרי ברור מלל דדוקא ברצון הלוה כותבין מזמן שני, עדים בלא ב"ד, אבל שלא מרצון הלוה לא. ומש"כ תוספות בד"ה אין הלכה כר"י, ועוד י"ל דרב נחמן ס"ל דמודה רב היכא דנמחק שעושין לו ב"ד שטר אחר מזמן ראשון משום כו' דומה למוקדם כיון שב"ד בעצמם כותבין לו כו' ולא יבוא לחתום בשטר מוקדם ע"י שנכשיר זה, אבל הכא כותבין ליה עדים הלכך אין להם כח לחתום מזמן ראשון שדומה למוקדם שלא יבואו לחתום בשטרי מוקדמין, ע"כ. הנה כפי ההשקפה החיצונה, סברי דאפילו הכא שכותבין מדעת הלוה לא מהני לרב בעדים אפילו מזמן שני, דאל"כ במאי קאמר רב אין הלכה כר"י, הלא בב"ד גם ר"י סבר דכותבין מזמן ראשון בנמחק אף שלא מדעת הלוה, והתוספות חזרו ממש"כ לעיל, וזה איני יכול להולמו לא בסברא ולא בפשט התוספות, ואם כי הרב אומר כן בחידושי הלכות נראה שאינו כן, וכוונתם, דלמאי דס"ד דרב דר' יהודה סבר דאפילו ב"ד אין כותבין לו שטר מזמן ראשון, א"כ איך תני בההיא דנמחק דב"ד כותבין לו וזהו ע"כ מזמן ראשון, ותירצו שפיר דהתם כיון דעדים אינם רשאים לכתוב אפילו מזמן שני כיון שהוא שלא מדעת הלוה, שוב ב"ד כותבין אף מזמן ראשון, דלא חיישינן שמא יעשו שטר מוקדם ונפיק מיניה חורבא להכשיר שטר מוקדם וכמש"כ רבנן בתוספות דף קע"א בד"ה אלא עדים כו' כיון דעשיית הך שטר לא נמסר רק לב"ד בלבד, אבל כאן בפרע מקצת חובו שכותבין לו עדים מזמן שני כיון שהוא ברצון הלוה ואיהו מצוה אותם לכתוב שטר, לכן סד"א דאף ב"ד לא יכתוב לו ואף מזמן ראשון, דאם תתיר זה בב"ד יכתבו גם עדים מזמן ראשון ואתי להתיר שטר מוקדם ונפיק מיניה חורבא, וז"ב בכוונת התוספות, ומה שהביא הרש"א מההג"א הוא אינו אחרי נשיקת עפר קדשו:

ויפה פירש בנועם ירושלמי דברי הירושלמי אשר זה לשונו על משנה דמי שפרע כו' רב אמר עושין לו קיום ב"ד, תני ר"ח אין עושין לו קיום ב"ד, אמר ר' ירמיה אלו שמע רב מתני' לא הוה מימר הדא מילתא, [ופירוש כיון דכאן כותבין מדעת הלוה אפילו עדים עושין לו שטר חדש מזמן ראשון, משא"כ בהאומר אבד שטרי ב"ד עושין לו קיום, כיון שהוא שלא מדעת הלוה] כגון דמרין כן אני פלוני בן פלוני לוה ממך פלוני ופלוני ערב [וכיון דכתוב כאן ערב א"כ במחליפין השטר בחדש צריך ב"ד כיון שכתוב שלא מדעת הערב והן משעבדים הערב מזמן ראשון] וזה דין חדש ומועיל דבכתוב בו ערב כיון שהוא שלא מדעת הערב אין כותבין עדים אפילו מזמן שני ופשוט. ויתר דברי הירושלמי נראה לפרש כך, רב אמר צריך להזכיר זמן ראשון בשני, פירוש בשטר שני שעושה על החמשים שלא פרע כו' ר' יוחנן בעי אם צריך להזכיר זמן ראשון בשני על הדא א"ר יוסי וכן יפה לו ואל ירע כחו של זה, [פירוש אם כותבין מזמן ראשון האם הורע כחו של המלוה הלא יש לו שטר כמו שהיה לו מקודם מזמן ראשון] תני לא דומה אימת שטר גדול לאימת שטר קטן [פירוש שמשום זה הורע כחו שאינו חש לפורעו שאינו מתירא משטר קטן כמו שמתירא משטר גדול ואינו ממהר לפורעו], וכן בירושלמי הישנים היה כתוב זה אח"ז. אך הפ"מ חילק דברים המחוברים, וכן ראיתי להרמב"ן ור"ן שהביאו אהך דלא ירע כחו של זה דברי הירושלמי וכמו דפרישית שזהו תירוץ על קושיית ר' יוחנן, [ומה שהירושלמי אמר לעיל יד בעל השטר על העליונה הוא במידי דמסתברא כבעל השטר ולא צריך לחפש טעמים על כל המשנה דשטר בין שטרותיו פרוע כו', ובלא"ה דברי המפרשים אינם צודקים ואכמ"ל]. ובסוף פרקא רב אמר צריך להזכיר זמן של ראשון בשני ושמואל אמר א"צ להזכיר זמן ראשון בשני רב ושמואל רב כר"י ושמואל כרשב"ל, הפירוש דרב סבר כר' יוחנן דשטרי מוקדמין פסולים ושיטת ירושלמי לעיל ובשביעית פ' י' דהעדים נאמנין לומר ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו, היינו אפילו בשכתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים לפסול השטר ולעשותו מוקדם וכשיטת הרז"ה והעיטור הביאם הטור סימן מ"ג והגר"א הכריע שם כהרז"ה ז"ל, וא"כ חיישינן שמא הוא מוקדם ולכן נתרצה המלוה להפרע מקצתו ולכתוב מזמן שני שהוא מוקדם, ולר' יוחנן הוא פסול לגמרי ולעולם, וכיון דכתוב שפלוני ערב בתוך השטר א"כ אינו יכול לכתוב מזמן שני ולגבות ממשועבדים של הערב, כיון שהשטר מוקדם ופסול ולכך צריך שיזכירו ב"ד זמנו של ראשון בתוך הקיום וכמו בנמחק וכמו דאמר לרב לעיל, ושמואל אמר א"צ להזכיר זמנו של ראשון דסובר כר"ל דשטר המוקדם פסול וגובה מזמן הכתב, א"כ ליכא למיחש למידי דאפילו הוא מוקדם גובה ממשועבדים של הערב מזמן שני וזה פירוש נכון, ועוד יש אתי פירושים אחרים ואכ"מ ודוק:

נחזור לשיטת ש"ס דילן דאפילו ברצון הלוה [וליכא ערב בשטר] אין כותבין עדים מזמן ראשון ורב פליג על הך ברייתא וסבר דוקא ב"ד, [והירושלמי שקיל וטרי אליבא דר' ירמיה דלפי הנראה הוא ר' ירמיה בר אבא דמייתי בתלמודין דהוי קים ליה כהך ברייתא, ואם הוא ר' ירמיה חבירו של ר"ז וסבר כר"י ב"א] ועדים אין כותבין לו שטר אחר, דכיון דעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחותן, ומה שתמהו בתוספות, דמשמע שמשום שעשו שליחותן הא לא עשו שליחותן כותבין, ואדרבא כש"כ אם לא עשו כלל מעולם אין חוזרין וכותבין מזמן ראשון דהו"ל מוקדם, לשיטת רבינו בהלכה ו' דעדים שקנו מיד הלוה כו' כותבין בשטר זמן הקנין, א"ש דהכא בשטר הקנאה מיירי ואם לא היו עושים שטר מעולם היו כותבים שטר אחר עכשיו ואין זה מוקדם, דמזמן הקנין טריף ממשעבדי, ותוספות אזלי בשיטת רשב"ם לקמן דבהקנאה בעי שטר ואם לא, הוי כמלוה ע"פ:

ומה שכתבו תוספות דהוי רק משום דמחזי כמוקדם והאריכו אם כותבין מזמן שני שלא מרצון הלוה, וז"ל, אבל הכא בלא צווי יכול להיות כשר, שאינו אלא לראיה לגלות שנשתעבדו כו' ואחרי שנשתעבדו לא יפקע השעבוד כו', מאוד נפלא בעיני, דהא כתבו בפרק חזקת דכל שטר שלא מדעת המתחייב הוי מפי כתבם, ומשום זה נדחקו גם במודעא ומחאה כו', א"כ הכא מה שכותבין העדים לא הוי עליו דין שטר ותו כי יגבה המלוה אח"כ בשטר זה, הלא יגבה בשטר שאין עליו עדים דעדים לא הוי דהוי מפי כתבן וליכא כאן עדות כלל, ולכך צריך שיעידו עדים שראו זה השטר לפני ב"ד, ותו כי כתבי ב"ד הוי מעשה ב"ד, וכל מעשה ב"ד נכתב שלא מרצון המתחייב כמש"ב בתוספות פרק חזקת. ואולי הא שצדדו שאע"פ שגם אם לא נכתב היה גובה מלקוחות שלקחו אחר שנמחק הראשון כאילו היה קיים כיון דא"ל קלא, ופירוש, א"כ ליכא חיוב בהך שטרא כלל דאף אם לא יכתבו יגבה מלקוחות וליכא כאן מתחייב כלל ולא בעי ברצון הלוה ואפ"ה דין שטר עליו, ולכך תירצו דאיכא חיוב דאם יש בידו שטר אם יפרענו יחזור ויגבה ע"י שטר שישאר בידו עיי"ש, ותו הוי שלא מרצון המתחייב ולא הוי רק מפי כתבם, זה דוחק גדול כמעט א"א לאומרו כמובן, ותו הוי א"ש הא דאמר עדים שעשו שליחותן חוזרין ועושין שליחותן דהא הוי מרצון המתחייב, אבל מזמן ראשון איך כותבים הא על זמן ראשון הוא בלא עדות שהעדים מעידים בכתב והוי מפי כתבן, וא"ת הא עכשיו מצוה אותן הא לא מהני להחשיבו שטר רק מה שהוא יכול לחייב את עצמו וזהו מזמן שני אבל לא מזמן ראשון ונפק"מ ללקוחות שלא יכול לטרוף עם שטר זה מלקוחות שקנו ממנו קודם זמן הזה, ומי יסהידו בב"ד על השטר הראשון [לשרוף מן לקוחות הקודמים] הנאבד או הנקרע הלא רק עדים מפי כתבן דאין זה עדות כלל, ומה שצוה אותם אז לכתוב שטר הלא כבר כתבו וכבר אבד ותו הוי רק מפי כתבם, ונצטערתי הרבה ע"ז עד שמצאתי בחידושי הרמב"ן בהך דעדים שעשו שליחותן כו' שרמז לטעם הזה, ושמחתי כי כוונתי לדעתו הקדושה ודוק:

יהיה איך שיהיה, הן לפי מה שפרשנו והן לפי מה שפירשו בתוספות דלא נתיר להכשיר שטר מוקדם, נראה ברור דשטר הלואה בלא אחריות אין כותבין עדים מזמן ראשון אפילו מרצון המתחייב, ואם תאמר כיון דלא נפק"מ מידי במה שהוא מוקדם מזמן ראשון תו לא מיחזי כמוקדם וכי היכי דסגי בעדי המתנה בלבד בלא שטר כלל, ולכך בשטר מתנה לא מיחזי כמוקדם, ה"נ בשטרי הלואה בלא אחריות סגי בעדי ההלואה בעצמם ולכך לא מיחזי כמוקדם, וכן לטעמא דילי על שטר חוב שאין בו אחריות הלא נפ"מ טובא דמלוה ע"פ מוקדמת קודם לגביה, ואם יגבה ע"י שטר זה הלא יגבה בשטר שאין עליו עדים, ואי משום דסגי בעידי המלוה בלבד, א"כ בשטר מכר שיש בו אחריות ג"כ סגי בעדי המכר בלבד דהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים, ואמאי אין כותבין עשרה שטרות במכר שיש בו אחריות. ובאמת לשיטת הרמב"ן דכיון שמחליף השטר הראשון נמחל שעבודו והוא כמי שאינו, ובמה ישתעבדו נכסים בשטרם של אלו שעושים עכשיו עיי"ש, ודוקא בשטר מתנה דליכא ביה שעבוד כותבין אפילו עשרה פעמים, ולפ"ז בשט"ח שאין בו אחריות מ"מ לא מצי להשתעבד נכסיו דהא מלוה ע"פ מוקדמת קודם לגביה, ובמה ישתעבדו הנכסים ואין כותבין, [אבל יש לומר דכיון דלענין קדימה לגבות סגי בעידי המלוה בלבד א"כ אין השעבוד בא ע"י השטר ושפיר כותבין], אבל צ"ע לזה גם בשטרי מכר, דהא השעבוד איכא ע"י העדים שהן עדי מכר וזה לא נמחל שעבודו, אם לא דנימא דהא דהמוכר שדהו בעדים גובה ממשועבדים דוקא אם לא כתב שטר, עדים מפקי לקלא, אבל אם כתבו שטר אז השטר הוא שמשעבד הנכסים ועדים לא מפקי לקלא שסומכים על השטר, [ואם כה נאמר יתישב קושיית תוס' פרק הספינה דף ע"ז ד"ה נקנה השטר דכיון דכתבו שטר תו לא מפקי עדי מכר קלא] ועיין דברי הרמב"ן פרק הספינה על הך דחוזר בשטר יעו"ש דברים נוגעים לכאן, וכ"ז צ"ע. אחרי כתבי זה מצאתי רב רבנן הוא רבינו יונה בעליות הובא בשיטה על הך שמועה דחוזר בשטר וא"ח בשדה יעו"ש שלפי דבריו נראה דשטר חוב שאין בו אחריות אין כותבין כיון דלגוביינא קאי העמק בדבריו כי פירש הכל לנכון, ובהרבה דברים כוונתי לדעתו הקדושה:

טז

הורו רבותי שישבע המלוה היסת שאבד השטר כו':

נראה מדברי רבינו כפי טעם של הגדולי תרומה שהביא בש"ך, שאין לו לפרע עד שיחזיר השטר לכן כיון שאינו טוען טענה בגוף החוב רק שטוען שאינו חייב לו עדיין עד שיחזיר לו השטר, נשבע המלוה היסת דאם יפרענו הלא אחרי זה מאי יתבע ממנו, לו יהא דלא הגיע עדיין זמנו לפרע עד שיחזיר לו השטר בכ"ז ממונו דיליה קא נטיל, ורק דההנאה דהיה יכול לעכב המעות עד שיחזיר השטר נשום והוי דבר מועט לכן כיון שעל גוף החוב אין הכחשה נשבע היסת ואח"כ נוטל, דלפי דברי ההמ"ג דהנייר שוה פרוטה [שלא יצטרך ליזהר בשוברו] א"כ יפרענו ואח"כ ישביענו או יכול לפרע לו מה ששוה זה, ועיין בש"ך מש"כ בזה, ולכן ברור כהטעם הזה, והוא הוראה חדא עם מה שכתב לעיל פרק י"ג הלכה ז', היתה מלוה בשטר וטען הלוה שזמן קבעת לי שישבע בע"ח היסת שלא קבע זמן ויטול ועיין כס"מ שם, ויצא לו שם מהוראת רבותיו כאן, וברור:

יז

מי שהוציא שט"ח במנה ואמר עשו לי ממנו שנים ב"נ כו':

עיין ההמ"ג בשם רמב"ן, ומדברי רבינו נראה דמיירי אפילו תוך זמנו דלא חייש לפרעון אף ביתומים קטנים ופוגם שטרו, רק באומר קרעו לי שטר זה של מאה וכתבו אחר כשיקרעוהו אנו דנין כאילו אין השטר בידו וכמש"כ רבינו לעיל בפרק זה, ובפרק י"ד הלכה י"ג בביאור רחב, לכן אף מזמן שני אין כותבין, אם לא מרצון הלוה שבידו לכתוב מזמן זה כמה שטרות, כיון שקורע השטר להפסיד חובו תו חיישינן לפרעון דהוי כאילו אין השטר בידו אם יקרענו, משא"כ כאן שאינו מפסיד כלום מחובו כשרוצה שיכתבו לו שטרות של חמשין חמשין לכן לפרעון תוך זמן לא חיישי ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.