אור שמח/מלווה ולווה/כב

אור שמח ‏ מלווה ולווה כב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

בההמ"ג דעת רבינו כדעת האלפסי בתשובה כו'.

ונ"ב כן משמע בסימן ר"ו. אולם בסימן רע"א סתם כרבינו חננאל דלא שנא בין מקרקעי למטלטלין יעו"ש בשו"ת הרי"ף:

ב

טען ואמר כו':

נ"ב כל זה המה דברי הרי"ף בתשובה סימן ר"ה, רק שם כתב שאם התובע עני ורבינו כתב אלם והדין אחד יעו"ש:

טו

ב"ד ששמו לטורף בנכסי לוקח וטעו בכל שהוא מכרן בטל שהרי הן כשליח לטורף וללוקח כו':

ראה ההמ"ג וכס"מ ומשל"מ. ולי נראה שטעמו מפורש בשו"ת הרי"ף שכך כתב, השומא בנכסי היתומים שהיא ברשות ב"ד כבר אמרו שום הדיינין שפחתו שתות כו' אבל שומא של בע"ח דינו כדין השליח כו'. ואולי צ"ל שהן ברשות ב"ד ועל הנכסים קאי דנכסי היתומים קיימי ברשות ב"ד, וכמו שאמרו בפרק השולח דהמוסר שטרותיו לב"ד לגבות דאינו משמט ובנכסי יתומים הוי כמוסרים שטרותיהם בב"ד כמו שפי' רש"י שם ד"ה אביהן של יתומים אנן ובפרק שור שנגח דו"ה אמר מטעם זה דיד עניים אנן והוי ככבר זכו ביה עניים, א"כ הנכסים של יתומים הן מסורים לב"ד וכי משתדלין ב"ד ועושין שומא בנכסיהן הוי ידן אלימא כאילו היו בעלי דברים בעצמן, לכן אם טעו פחות משתות מכרן קיים בין הותירו שתות בין פחתו שתות, אבל גבי לוקח הוי רק כמו שליח ולכן מכרן בטל בכל שהוא. כן נראה בטעמם שהלוקח מנכסי יתומים ע"פ שומת ב"ד הוי כקונה מהבעל הנכסים ועל דעת זה נחית לקניה שקונה מב"ד שנכסיהם מסורים תחת ידן והן אביהן של יתומים, וכמו באם יותירו יהיה דין אונאה כן באם יפחתו, משא"כ בנכסי לוקח הוי כקונה משליח ודוק. ועיין שו"ת הריא"ף סימן רע"ג ומבואר שגם בבע"ח שוה ללוקח יעו"ש:

טז

ב"ד ששמו לבע"ח כו' ולאחר זמן השיגה ידו כו' מסלקין אותו מאותה קרקע כו':

מסתפקנא טובא אם חזר הנטרף וסילק אותו מקרקע זו במעותיו דהדרא למריה, אם חוזר אחר כך בעל חובו של בע"ח וגובה אותה מן הלוה או הלוקח מי הוי כקנה שדה ומכרה דמשתעבדא שדה זו למי שלוה ממנו קודם שסילקוהו בדמים, והכא נמי הרי מן הדין שדה זו דיליה כיון ששמו לו ב"ד שדה זו, רק משום הטוב והישר אמרו רבנן דניהדר א"כ הרי שדה זו משתעבדא לבעל חוב דיליה וכי סלקוהו אחרי זה הוי כמו שמכר שדה זו ובעל חובו גובה ממנה אף כשסלקוהו ולקחו ממנו השדה. והנה לשיטת הפוסקים דאם נתייקרה והושבחה מאליה בעי דליהדר ליה כפי מה ששוה השדה עכשיו בשעת החזרה נראה דהוי מכר מעליא ובעל חובו חוזר וגובה ממנה, אולם לשיטת ההמ"ג דאין לו אלא מנה שנראה כנוטל שכר מעותיו ומדמה להכיר שהשדה אינה שלו, ובפרט לפי מש"כ הש"ך דמלשון רבינו נראה דאין צריך קנייה אחרת כלל רק סילוק בעלמא, ואף בקטן מהדרינן אע"ג דקטן לאו בר אקנויי הוא, מסתברא דאין בע"ח חוזר וגובה הימנו דחשבינן לה כאילו לא היתה קנויה למלוה כל עיקר השתא דמהדרי לה דמי, וכמו שאין טורף בע"ח של הלוקח מיד בן המיצר ועיין סימן קע"ה סעיף י"ז י"ח י"ט ודוק. ומדברי תוספות ב"ק דף ט' ד"ה ורב אמר יתן מעות ויפדה הקרקע מבע"ח, מוכח דאף אם נתייקרה פודה אותה במעות החוב כדעת ההמ"ג יעו"ש:

ואין להוכיח מהא דאמרו בירושלמי פרק מי שהיה נשוי הלכה ו' דמי שיש לו שדה ובע"ח מוקדם ובע"ח מאוחר דאם פישר מן הבע"ח מוקדם אין חוזר בע"ח מאוחר וטורף ממנה בלא כתב דאיקני או ביורש או בשאמר לבעל חוב מאוחר לא יהא לך פרעון אלא מזה. וחזינא דנחשב כמו שחזר וקנה את השדה מן הטורף אותה, דז"א דלענין זכות הלוה שגובה השדה מן הטורף ודאי חשבינן דהוי כחזר וקנה ממנו דאילו טרף אותה הבע"ח מוקדם הלא לא היה בע"ח מאוחר חוזר וגובה מידו א"כ חשבינן דהך בע"ח מוקדם במאי שפישר הוי כאילו מכר זכותו להלוה וגם מידו לא מצי לטרוף אי לאו בכתב לו דאיקני, אבל מה שנסתפקתי לענין אם בעל חובו של המלוה חוזר וגובה ממנה צ"ע, דאדרבא זכות הלוה שסילקו הוא לחשוב כאילו לא היתה קנויה מעולם להמלוה ולא אישתעבדא לבעל חוב דיליה. [ומפני זה אמר בירושלמי ריש פרק הכותב דמהא דתנן מי שהיה נשוי ב' נשים וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך דהשניה מוציאה מיד הלוקח, ואם היה לשון מתנה הוי הלוקח כקונה מהראשונה ואיך השניה מוציאה מהלוקח אלמא דהוי לענין זכותו כחוזר וקונה ממנה וכמש"ב. אולם בירושלמי צ"ל כך, כל גרמה אמרה שאין אדם מאבד את זכותו בלשון הזה, דאל"כ אפילו הראשונה לא תוציא מיד השניה כצ"ל, וזה ודאי פשוט דלענין חוב עצמה ודאי לא איסתלקה כו' ואין זה נוגע לענין דפרק מי שהיה נשוי שהובא לעיל בההמ"ג סוף פי"ח]:

והנה רבוותא בתוספות פרק איזהו נשך דף ס"ז בד"ה האי משכנתא באתרא דמסלקי כו' כתבו ולא דמי ליתומים שגבו קרקע בחוב אביהן דבע"ח חוזר וגובה מהן אע"ג דשומא הדרא לעולם דלא הדרא אלא משום ועשית הישר והטוב ומרישא הוא דקאי זבני לה כו' ולהכי נמי אוכלין הפירות בלא נכייתא עיי"ש, וקאי אמה שגובה מידן כשהוא ברשותן בע"ח דאבוהון אבל כשנסתלקו מדין שומא דהדרא ודאי אין בע"ח דאבוהון גובה את הקרקע דעיקר גבייתו מדין שעבודא דר"נ לא מסתברא לחשוב מה שהחזירו עפ"י דין דשומא הדרא דליהוי כמו שמכרו שדה שגבו בחובת אביהן היינו כמו שמכרו שדה שירשו מאביהן. ומפ"ק דב"מ (דף טז) דאמר רבא בשטרא חלטאתא איהו הוא דאפסיד אנפשיה דבעידנא דפרעיה איבעי ליה למקרעיה לשטריה א"נ למיכתב שטרא אחרינא עילויה דמדינא ארעא לא בעיא למיהדר כו' הלכך מרישא הוא דקא זבין לה איבעי ליה למיכתב שטר זביני. ואם נאמר שבעל חוב שלו אינו גובה מן שדה זו, א"כ איך הפסיד אנפשיה במה דלא כתב שטר זביני אחרינא, הלא חשש שמא יבוא בעל חובו של הטורף ויגבה מידו שדה זו לכן המתין עד כי יחזיר לו שטרו שאמר שנאבד, אם לא דבין כך ובין כך יחזור בעל חובו של טורף ויגבה כיון דמרישא הוא דקא זבין לה, וזה סעד קצת, אבל יש לדחותו בכמה פנים ולהלכה הדבר צ"ע:

ודע דאין להקשות על שיטת ההמ"ג דאם נתייקרה לא בעי למיתב לו רק כפי מעות שהיתה שוה בעת הגביה מהך דרמי בפרק החובל דף פ"ט ונזבין נכסי מלוג בטוה"נ דלפי זה הלא כשתתגרש מבעלה תסלק להנחבל במעות ששמה אותן מעיקרא, דזה בדותא דטוה"נ מסך גדול שוה יותר מטוה"נ דסך קטן דעל סך אלף זוז נותן אדם על הספק שלו מאה דינרין ועל מאה נותן עשר, א"כ כי נמכור בטוה"נ ואחר כך ימות בעלה ויהיה שוה נכסי מלוג שלה אלף זוז תאמר שומא הדרא היינו רק מאה זהובים, זה הבל, דכל עיקר שויא מקודם על הספק מאה הוא מחמת שיהיה שוה אחר כך עשרה פעמים ככה, ואם אח"ז לא תתן לו רק מאה זהובים אז לא היה קודם שוה רק עשרה, ודוקא בשומא דשוויה שהיה קודם אינו מחמת היוקר של אחר הזמן, אבל כאן בטוה"נ אשתכח דלא מהדר מעותיו הקודמין על הספק, ופשוט מאוד:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.