אור שמח/יבום וחליצה/ו

אור שמח ‏ יבום וחליצה ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ז

והשניות וכו':

נסתפקתי בקטנה שנשארה זקוקה ליבם והיא שניה אי בעיא חליצה או לא, דאילו הוה ערוה הלא היתה פטורה מן החליצה, וא"כ אי מדין תורה הלא אין קדושיה כלום ומותרת לשוק, ואי מדרבנן הא הוי כערוה וממנ"פ פטורה. אמנם לכאורה גמרא ערוכה היא בפרק ב"ש בהך דר' ישמעאל דאמר באשת אחי אמו שהיתה שניה לו וניסת לאחיו מאביו מהו שתמאן לאחר מיתה ותתייבם, יש מיאון במקום מצוה כו', חזינא דאינה מתייבמת וצריכה חליצה הואיל והיא שניה אעפ"י שהיא קטנה, דמכיון שהגיעה לשני גדלות תו אינה יכולה למאן אף אם לא נבעלה וע"כ דהיא קטנה, אך מתמן אין ראיה דהא גם נשואיה לאחי אמו לא הוי רק קדושי קטנה כיון דהיא ממאנת עליהם כדי שתתייבם ומכיון דיכולה להפקיע נשואי אחי אמו ע"י מיאון, הלא לא הוי רק קדושי יתומה, וא"כ קדושיה לאחיו מאביו שהמה רק קדושי קטנה הוי חד דרבנן ומה שהיא שניה הוי תרי דרבנן, לכן תו לא מפקעי מה שהיא ערוה דרבנן את קדושיה דהוי דרבנן, דכאן הוי חד דרבנן וכאן תרי דרבנן [ועיין תוספות מגילה דף י"ט ד"ה ור"י מכשיר] אבל היכי שהוא דור שלישי באשתו כגון בת בן בת אשתו קטנה נשואה לאחיו מאביו מי זקוקה ליבום וצריכה חליצה או אתיא מה שהיא ערוה דרבנן ומפקיע זיקתה דרבנן, דוגמא למה דאמר בפרק יוצא דופן דף מ"ו דיתומה שנדרה בעלה מפיר לה, אע"ג דהוי קדושין דרבנן הואיל ונדריה ג"כ לא הוי רק מדרבנן דמופלא הסמוך לאיש דרבנן, אתו נשואין דרבנן ומבטלין נדריה דרבנן, היינו משום דממנ"פ מן התורה לא הוי נדרא כלל ומדרבנן הא הוי בעל ומפיר לה [ועיין בסימן מ"ב במקדש בפ"ע דרבנן בקדושין דרבנן דאינן קדושין כלל], אך להך דהתם אינו דומה, דאם תגדל תחתיו הלא יהיה נדריה דבר תורה, וגם נשואיה יהיו דבר תורה ולכן עדן בקטנותה ג"כ מיפר לה כאילו היתה גדולה, אבל כאן הלא אם נתגדלה תחתיו הלא לא היתה רק אסורה מדרבנן וזיקתה דבר תורה, לכן כשמת בעלה בעודה קטנה ג"כ היא זקוקה לחליצת היבם. אולם מהא דאמר תמן דלר' יוסי דאמר תרומה בזה"ז דרבנן אתי גברא דרבנן ומתקן טבלא דרבנן, וכן אמר בגיטין דף ס"ד דקטן דזוכה לאחרים דרבנן בשתופי מבואות דרבנן מהני יעו"ש, וכן אמר בירושלמי פרק ב"ש דהא דיתומה בעלה מפיר נדריה אע"ג דנשואיה הוי דרבנן ונדרה דבר תורה למ"ד מופלא סמוך לאיש נדריו דבר תורה היינו באיסורות וכמ"ד אין לוקין על האיסורות, דאם אמר אסור עלי אין זה נדר דבר תורה, הרי דמשום שזה הנדר לא הוי רק דרבנן אתו קדושין דרבנן ומפקעי ליה, אולם מהך דיוצא דופן חזינא דע"כ לא דמי, דאמר תמן דעיסה שנדמעה בשאור של תרומה, דאם יסבור ר' יוסי חלה ותרומה בזה"ז דרבנן, אתי דמוע דרבנן ומפקע חלה דרבנן, אע"ג דתרומה גופא בזה"ז לא הוי רק דרבנן, ודמוע מתרומה בזה"ז הוי תרי דרבנן ומפקע חיובא דחלה דהוי רק חד דרבנן, ואילו הכא חזינא, דאשת אחי אמו אינה מתייבמת וכמש"ב לעיל, ואולי תמן דהוי עיקרו דרבנן עדיפא וכמש"ב הגמרא בגיטין שם דבמעשר בזה"ז דרבנן ולית ליה עיקר בדאורייתא דאל"ה קשה הא דפריך על שתופי מבואות כל דתקון דרבנן כעין דאורייתא תקון, וקידושי מיאון חשיב עיקרו דבר תורה וכ"ז דחוק, [ועיין בפרק האיש מקדש דף מ"ו ד"ה מן הנקוב על שאינו נקוב עיי"ש דהפרשה דרבנן מפקיע איסור טבל דרבנן עיי"ש בתוספות ישנים ויש לחלק] וראה תוספות פרק מבוי דף ח': ד"ה מניח את הקורה באלכסון, אי נמי כיון דצדו אחד ארוך כו' לא בקעי בה רבים ולא גזרו ביה רבנן כו' אע"ג דאית ביה דע"ד. וכוונתם כיון דלא בקעי בה רבים הוי רק ככרמלית דמדרבנן אסור ותו אף אם קורה משום מחיצה הוי רק דרבנן, הרי מדרבנן יש כאן שלש מחיצות ודוק:

(נ"ב. ובמס' שבת ק' ע"א תו' ד"ה פירות מבטלין מחיצה כו' ואע"ג דהוי לקולא דלא אסרי אהדדי פירוש משום דמן התורה שרי לטלטל בלא עירוב כלל אלא מדרבנן צריך עירוב והא מדרבנן דבר הניטל אינו ממעט ואם כן איכא חריץ ביניהן ולא אסרי אהדדי ודו"ק).

ובפרק הדר דף ס"ז: אמר רב אשי דקרפף יתר מב"ס שלא הוקף לדירה מן התורה רשות היחיד הוי רק דרבנן עשו אותו ככרמלית ולטלטל מן הים דהוי כרמלית לרה"י מדרבנן אסור לטלטל, א"כ כיון דקרפף הוי מדרבנן כמו כרמלית הוי שרי לטלטל ממנו לים ויעו"ש דרב אשי מוסיף דשרי לטלטל לים מתוך קרפף דלא לשויא כרשות היחיד לטלטל בכוליה מ"ט תוכו שכיחי ממנו לים לא שכיח. הנך רואה גדר ברור בזה דבמה דלא שכיח תפסינן להתיר על ידי מה דמדברי חכמים הוי ככרמלית דלא לימרו רשות היחיד הוי וכאן לא שייך סברא זו כלל:

ודע, דכעין מה שרצינו לומר, דממנ"פ, או דמה"ת לא בעיא חליצה או דמדרבנן הא הוה ערוה ופטורה, כזה תמצא לרבנן בתוספות פ"ק דיבמות דף י"א בסד"ה ר"ש אומר, דממנ"פ מן התורה חליצה כשירה היא, ומדרבנן הא הוי כסוטה והיא וצרתה פטורים מן החליצה, וצ"ל כיון דבשניה תפסי בה קדושין וצריכה גט אינה דומה רק לחייבי לאוין דתפסי בהו קדושין וכיו"ב ולכן מדרבנן לא הוי כערוה להפקיע זיקת קדושי דרבנן, ועוד דא"כ בקדושי קטנה שניה לא יתפסו בה קדושין, דקידושי קטנה הוי אך מדבריהם ושניה כערוה מדבריהם, וזה ודאי בדותא, דחזינן דרבנן לא עשו אותה כערוה אף לגבי קדושי דרבנן, ועוד דצרתה הגדולה מתייבמת, חזינא דלא עשו אותה דומה לערוה, דאילו ערוה צרתה פטורה, וא"כ תו לגבי דידה ג"כ לא הוי דינה רק כדין שניה דעלמא וצריכה חליצה, כן נראה נכון, ולכך סתמו הראשונים בזה, ועיין לקמן פ"ז הלכה י"ג י"ד שפוסק שצרתן מותרת, והיינו דמה"ת לא הוי צרתם כלל דהא קדושין של יתומה בחיי האב או חרשת לא הוי קדושין כלל, ומדרבנן הא גם היא נתקדשה לאחיו ויבמתו הואי, אולם בחרשת דקדושיה קנויה ומשוירת צ"ב קצת, ועיין בירושלמי תמן ובמלחמות והבן:

י

אבל חכמים גזרו שלא יתייבמו חייבי לאוין ולא שניות כו':

דלג רבינו חייבי עשה דבהו אין עשה דוחה עשה ואף לאו הבא מכלל עשה כמו מצרי כו', רק דאפ"ה אם בעלה קנה, וסוגיית הגמרא בארתי באורך בחידושי למסכת סוטה. אמנם להבין סברתו מה שמחלק בין חייבי עשה לאלמנה לכה"ג בזה נראה כך, דרבינו לטעמו אזיל דפסק בפרק י"ז מהלכות איסורי ביאה דכל חייבי לאוין המה דוקא בקדושין לבד אלמנה לכה"ג דלוקה על ביאה לחודא בלא קדושין משום לא יחלל שעושה אותה חללה, א"כ נראה, דביבום אלו לא הוה קנה בודאי היה מותר ביאה לחודא, רק משום דקני לה בהך ביאה הוה אסור דהוה ביאה דרך אישות, א"כ הכא גבי יבום בחייבי עשה, דביאה לחודא לא אסירא, רק מסיבת הקנין שקונה אותה, ואיך נימא דמפקע הקנין מסיבת האיסור, הלא כל האיסור, הוא בשביל קנין שקונה אותה, לכן הוה קנין באיסור ופוטר צרתה, אבל באלמנה לכה"ג, הרי לוקה על ביאה לחודא, רק דנימא דאתי עשה ודחי ל"ת, זה אינו, כיון דאם יקנה תו הוה ביאת איסור מחמת עשה דבעולה, א"כ שוב לא דחי העשה הל"ת, וכמו כן אמרו פרק ד' אחין בנשא מת ואח"כ נשא חי דלר"ש דאין איסור חל על איסור תתייבם ומשני דכיון דאיפקע איסור אשת אח חיילא איסור אחות אשה ותו לא פקע איסור אשת אח ואינו חייב אלא משום אשת אח בלבד. כן הכא כיון דע"י הקנין יהיה עשה ול"ת, תו לא נדחית הל"ת מעיקרא ושוב הל"ת מתחיל בלא הקניה ולכך אין קנינו קנין דסיבת האיסור הוא בלא הקנין ודוק, וכן באלמנה מן האירוסין למ"ד דאינה דוחה, דוקא אלמנה משום שאיסור מונח על הביאה לחודא, ולפ"ז אפשר דמוקי הך יבמתו באלמנה לכה"ג דריבתה התורה שחולצת ולא מתייבמת דבהא הואיל ואם בעלו לא קנו ס"ד אמינא דלא בעי חליצה לכן כתבה רחמנא יבמתו, אבל בחייבי עשה הואיל ואם בעלו קנו לא בעי קרא דחולצין ועיין חידושי רמב"ן ודוק:

כד

יבם היבם הצרה מפני שדמו שהערוה אילונית ונמצאת הערוה שאינה אילונית תצא מיבמה בגט והולד ממזר:

טעם רבינו, אף דקיי"ל בכל מקום דכל העריות אין צריכות גט רק לרע"ק דקיי"ל כוותיה באשת אח ואחות אשה ע"י קדושין משום שיאמרו תנאי היה בקדושין יעו"ש, וכן פסק רבינו בהלכות גירושין פרק עשירי הלכה ט' ז"ל, וכן שאר העריות שנשאן בחזקת היתר ונמצאו ערוה א"צ גט שאין קדושין תופסין בעריות עכ"ל, הכא צריכה גט משום שמא יאמרו שאחיו גירש את הערוה סמוך למיתתו ונתייבמה כדין ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט, וזה חשש קרוב יותר משמא יאמרו דתנאי היה בקדושין, ופוק חזי בפרק הכותב בסופו פריך אלמנה מן האירוסין איך גביא בעידי מיתה כתובה, ליחוש דילמא גירשה ומפקא לגיטא וביושבת תחת בעלה דילמא סמוך למיתה גירשה, כש"כ הכא שרואין שנתייבמה כדין יאמרו שסמוך למיתתו גירש הערוה ולכן נתייבמה הצרה דמיתה מפלת וכמו שפסק לעיל ונמצאת א"א יוצאה בלא גט, וזה ברור, ובטור הועתק לשון רבינו תצא מיבמה בלא גט, וחושש אני שט"ס נפל בו ועיין מש"כ הרב בב"ש סימן קע"ג ס"ק ט', ולדעתי נראה כדכתיבנא, ועיין סימן קי"ח בתקנת טולטילא ברמ"א באומרת נתגרשתי וכו' ועיין שם בב"י שכתוב נתגרשתי קודם מימים הרבה וכן נדפס כעת בספר זכרון יהודה ואין כאן מקום להאריך ודוק:

כה

ולא עוד כו' אחר שמת הנשוי נכרית כו':

הנה לפ"ז נראה דאם היה להנשוי אחות אשתו עוד אשה נכרית ומת האח השלישי שהיה נשוי נכרית לבד, וגרש בעל האחות את אחות אשתו ואחר כך מת, נמצא דהנכרית שנפלה ליבום בעוד שלא גירש את האחות, אסורה להתייבם וחולצת והנכרית שהיתה אשת הבעל האחות שריא וכמו שפירש רבינו הטעם שמפני שצרה בזיקה אינו ידוע וגזרו אבל איסור צרה בנשואין מידע ידעי, ולפי טעם השני שבאלפס יתכן דגם השניה שהיא צרת אחות אשתו בנשואין אסורה מפני שהיתה צרה בזיקה לאותה נכרית שנפלה לפניו באיסור זיקה שבזיקה היא צרת אחות אשתו, אעפ"י שאחות אשתו גופא שהיא הערוה משום לתא דידה לא הוי מיתסר צרתה בנשואין כיון שגירש האחות קודם מיתתו, וסברת הרי"ף בטעם השני הוא, דכיון דמת חזינא כאילו בעת נפילה ראשונה מהנשוי נכרית בלבד, הוית קנויה במקצת לבעל האחות וזה המקצת אינה נופלת ליבום לבעל האחות החי. וא"כ מה שנשארה קנויה במקצת להיבם מנפילה ראשונה כיון שאין כולה לפנים נידון משום ערוה, וא"כ לפ"ז גם הנכרית שנפלה לפניו מהאח בעל האחות אף שגירש את האחות הוי כצרת ערוה בזיקה שהיא צרתה של זו שנפלה לפניו באיסור זיקה, משא"כ לטעם הראשון שכתבו רבינו, והדברים ארוכים בפירוש השמועה, ויעוין ב"ש וביאורי הגר"א ואכ"מ להאריך ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.