שרשי הים/טוען ונטען/ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ טוען ונטען ד

ו

שורש אי משכון חשיב הילך

מנה לי בידך על המשכון זה אין לך בידי אלא ן' ה"ז ישבע כו'. וכתב ה"ה וז"ל והראב"ד כתב בהשגות דמודה בשווי המשכון הילך הוא ואין כן דעת רבותיו של רבינו ובביאור כתב ן' מיגאש בשם הרי"ף דמשכון לאו הילך הוא ועיין במ"ש הש"ע בח"מ סימן ע"ב נשבע הלוה היסת כו' אע"פי שהוא מודה מקצת שהרי המשכון הילך הוא ועיין במ"ש הש"ך שם בסקי"ת בשם הסמ"ע ושכדבריו כתבו הר"ן בפ' שבועת הדייני' והנ"י בפ"ק דמציעא והיינו משו' דאזלי לשיטת' דהא דאמרי ר"י בע"ח קונה משכון היינו אף בשעת הלואתו.
אמנם מדברי רבינו הללו מבואר דבין נתן לו עתה משכון ובין כשהלוה לו מתחילה על המשכון לא חשיב המשכון הילך ותימה על מרן בש"ע שכתב בפשיטות דמשכון הילך הוא והלא הוא נושא כליו של רבינו ואיך סתם דבריו שלא כדברי רבינו ואף שהראב"ד השיג עליו הרי כתב ה"ה דאין כן דעת רבותיו של רבינו ובביאור כתב ן' מיגאש בשם הרי"ף דמשכון לאו הילך הוא וגם הסמ"ג כתב כדברי רבי' וגם לפי מה שהוכיח מרן לעיל מזה ס"ב וסק"ט דלא אמר ר"י בע"ח קונה משכון אלא שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו לא קנה משכון לקדש בו את האשה העיקר כדברי רבינו ורבותיו שכת' ה"ה ז"ל את"ד ומבואר יוצא מדבריו דאם המשכון הזה היה שמשכנו ע"פ ב"ד שלא בשע' הלואתו לכ"ע ואפי' לדעת רבי' ורבותיו חשיב הילך כיון דקני ליה מדר"י לקדש בו את האשה וכ"כ בהדייא בסי' פ"ז סק"ה יע"ש.
ואני אומר דמאחר דמבואר מדברי הר"ן והנ"י דאי אמרינן דמשכון בשעת הלואתו קני ליה לקדש בו את האשה ממילא הוי הילך א"כ שפיר כתב מרן ז"ל בסי' ע"ב בפשיטות דמשכון כי הא הילך הוא מאחר שהרמב"ן והרשב"א והריטב"א בגיטין והר"ן וגם ה"ה בפ"ה מה' אישו' והביא דבריו מרן ב"י בא"ה סכ"ת כתבו דהמקדש במשכון של אחרים לא שנא משכנו בשעת הלואתו ול"ש משכנו שלא בשעת הלואתו אם קדש בו את האשה מקודשת ומבואר מדברי ה"ה והטור שם בא"ה שזה דעת רבינו ולזה הסכים מרן בש"ע א"כ שפיר כתב כאן דמשכון כזה הילך הוא וכמ"ש הסמ"ע ואדרבא איפכא היה לו להש"ך לתמוה על רבינו כאן איך כתב דאפי' משכון בשעת הלואה לא חשיב הילך והרי לפי שיטתו דמצי לקדש בו את האשה וכמ"ש ה"ה בפ"ה מהל' אישות והטור בא"ה סי' כ"ח שפיר חשיב הילך וכמ"ש הר"ן והנ"י.
וגם על דברי ה"ה ז"ל כאן היה לו לתמוה איך כתב דרבינו אזיל בשיט' רבותיו דס"ל דמשכון לאו הילך הוא והלא ר"י ן' מיגאש לא כתב כן אלא בבא למשכנו עתה אבל כשהיה המשכון בידו של מלוה בשעת הלואה בזה לא דיבר הרב ז"ל וכמבואר מדברי הר"ן ז"ל והנ"י ומדברי הר"ב התרומות בשער ז' ח"ב ושפי' השיגו הראב"ד דאפי' לשיטת רבותיו דמשכון לאו הילך הוא כל כה"ג דמשכנו בשעת הלואתו וקני בו לקדש את האשה לכ"ע חשיב הילך וליישב דברי רבינו וה"ה ז"ל דפרקי' שלא יהיו חולקים על דברי רבותיו לפי דברי הנ"י והר"ן אפשר לומר דע"כ לא כתבו הרמב"ן והרשב"א ודעמייהו דבמשכון שמשכנו בשעת הלואתו יכול לקדש בו את האשה אלא בדאיכא עדים בדבר שמשכנו בשעת הלואתו או שהלוה מודה בדבר אבל אם אין עדים בדבר והמלוה אומר שמשכנו בשעת הלואתו והלוה כופר בדבר שלא משכנו בשעת הלואתו אלא בתר ההלואה הוליך משכון אצלו וכיון דלפי דבריו של לוה לא קנה המשכון בשעת מתן מעות אע"פ שביד הלוה לעכב המשכון עד שיפרענו לא מצי מיהא לקדש בו את האשה כיון דליכא עדים בדבר שמשכנו בשעת הלואתו ובהכי מיירי רבינו וה"ה דליכא עדים בדבר שמשכנו בשעת הלואתו ומשו"ה אפי' כשהודה הלוה על ן' שעל המשכון לא חשיב הילך כיון דלמחר וליומא אחרינא יכול לכפור הן על עיקר הלואתו הן שלא משכנו שלא בשעת הלואתו ואפילו שהמלוה נאמן עליו עד כדי דמיו מ"מ לענין לקדש בו את האשה בטענה שמשכנו שלא בשעת הלואתו אפשר דלא מהימן ולכך לא חשיב הילך ואפי' אם נאמר דכי היכי דמהימן לטעון בו עד כדי דמיו במיגו דלקוח הוא בידי ה"נ נאמן לטעון שמשכנו בשעת הלואתו ומצי לקדש בו את האשה במיגו דלקוח הוא בידי.
אכתי אפש' לומר דרבינו מיירי במשכון העשוי להשאילו ולהשכירו לזה אע"ג דהשתא הודה שמשכנו אצלו למחר וליומא אחרינא יכול לכפור בו ומייתי סהדי שראוהו אצלו ושעשוי להשאילו ולהשכירו אצלו ומפיק ליה מתותי ידיה ולהכי לא חשיב הילך ואע"ג שזה דוחק לפרש בדברי רבינו וה"ה מ"מ להעמיד דבריו עם דברי רבותיו לפי דברי הנ"י והר"ן נוכל לידחק בזה. ועוד אפשר דמ"ש מנה הלויתיך על משכון זה לאו דוקא אלא על משכון זה שהבאת לי אח"כ קאמר ודוק.
ונכון יותר דרבינו ס"ל דמשכון בשעת הלואה לא קני ליה קנין גמור לקדש בו ומ"ש בפ"ה מה' אישות דבמשכון של אחרים מקודשת מיירי דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו וע"פ ב"ד וכמו שדחה מרן ב"י בא"ה סי' כ"ח ע"ד הטור כיע"ש. ומ"ש ה"ה שם על דברי רבינו וז"ל ברייתא שם ופרשוה המפרשי' בין משכנו בשעת הלואתו בין משכנו שלא בשעת הלואתו וכן העלה הרמב"ן במ' שבועות עכ"ל אין כונתו לומר שכן דעת רבינו דא"כ הי"ל לומר וזה דעת רבי' כדרכו ז"ל אלא הוא ז"ל מצד עצמו סבור כדעת הרמב"ן וה"מ הנז' ולכך הביאן הכא בפ"ד מהלכות אלו כתב דאפי' במשכון שמשכנו בשעת הלואתו לא חשיב הודאתו הילך כיון דלא קני ליה קנין גמור לקדש בו את האשה וזהו שכתב ה"ה ז"ל דאזיל בשיטת רבותיו דמשכון לא חשיב הילך ומשום דס"ל דאינה מקודשת כמדובר.
ומ"מ על מרן לא קשייא דאיהו לא חש בזה לסב' רבינו מאחר דהרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל וה"ה ז"ל וגם הטור בא"ה משמע נמי דס"ל בדעת רבינו דבמשכנו בשעת הלואתו מצי לקדש בו את האשה הילכך הסכים כאן לענין הילך לדברי הרב בע"הת דכל כה"ג חשיב הילך ומ"ש הש"ך שהוא הסכי' לעיל ס"ב סק"ט דבמשכנו בשעת הלואתו לא קני ליה קנין גמור לקדש בו את האשה א"כ ממילא נמי לא חשיב הילך ועיין במ"ש אנן יד עניי במקום אחר ע"ד הש"ך הנז' ולחזק סברת האומרים דקני ליה שפיר לקדש בו את האשה ואין דברי הש"ך מוכרחי' כיע"ש ואי תיקשי לך דמשכון בשעת הלואה אפילו למ"ד דמצי לקדש בו את האשה למה יהא חשוב הילך כיון דס"ס מחוסר גוביינא ושומת ב"ד והלא כתב הריב"ש בסי' שצ"ו והביא דבריו מרן בסי' ע"ז ס"ד והריטב"א בחי' למציעא פ"ק והביא דבריו הש"ך שם סק"ה דטעמא דמשכון לא חשיב הילך משום דצריך שומת ב"ד וגוביינא ומכירה וכיון דלא יהיב ליה זוזי ממש לאו הילך הוא וכ"כ הרשב"א בתשו' ח"ב סי' ע"ה י"ל דדוקא כשבא עכשיו לתת משכון למלו' מפני הודאתו בעינן שיתן לו מעות מזומנים כדי שלא יהא מחוסר דבר ובזה חשיב הילך ובר מן דין לא חשיב הילך אבל כשכבר משכנו בשעת הלואתו וסבר וקביל המלוה משכון זה בשביל מעותיו אע"פ שמחוסר שומת ב"ד וגוביינא הרי לדידיה שוה משכון זה כמעות בעין ועליה דידיה קסמיך הילכך כל דאית ליה קנין בגוויה לקדש בו את האשה כשהודה אח"כ בהלואתו בו חשוב הילך ודוק.
וא"ת ומ"ש דמשכון לא חשיב הילך משו' דמחוסר גוביינא ומכירה ומ"ש כתב יד בנאמנות דחשוב הילך וכמ"ש הש"ך בסי' פ"ח סקנ"א יע"ש י"ל דודאי לא כתב הש"ך דכתב יד דנאמנות חשוב הילך אלא בשכב' היה בידו של מלוה כתב יד הלוה בנאמנות ולכך חשיב הילך כיון דלא היה יכול לכפור הלוה בו ומשום הכי כשהודה במה שנתחייב בכתב ידו לא הוי כמודה מקצת כיון שלא היה יכול לכפור בו בעת תביעת המלוה ונמצא שעיקר תביעת המלוה לא היה אלא באותו מקצת שכפר וכשכפר בו הו"ל ככופר בכוליה תביעה אבל בנותן משכון על מה שהודה כיון דבעת התביע' המלוה היה הלוה יכול לכפור בו וכשהודה בו לא יהיב ביד המלוה זוזי דתבע מיניה אלא משכון דמחוסר גוביינא ושומה ומכירה הילכך לא חשיב הילך אלא מ"מ גמור וברור וא"ת למ"ד דמשכון בשעת הלואתו משום דלא מצי לקדש בו את האשה לא חשיב הילך וזה דעת רבי' כאן כמדובר לעיל מ"ש מכת"י בנאמנות דחשיב הילך. כבר עמד ע"ז הש"ך בסי' פ"ז סק"ה ועלה לחלק שפיר כיע"ש.
ולענין הלכה למעשה בהודה במקצת הטענה ומסר למלוה משכון בפני ב"ד כל שאין דמיו ידועים ולא מסרו בידו למכור מיד אלא למשכון בעלמא לכ"ע לא הוי הילך זולת לדעת בעל העיטור והטור בסי' פ"ז וכבר כתב הרדב"ז בתשו' החדשות ח"א סי' תי"ח דכל כה"ג מסתבר לפסוק כמ"ד לאו הילך הוא כיע"ש וכיון דס"ס לא מפטר משבועת היסת ומנהגינו להשביע היסת בנקיטת חפץ חוץ מס"ת כמ"ש מרן החביב בר"סי פ"ז הגה"ט אות מ"ז אם משביעין אותו בס"ת לית לן בה.
אמנם במשכון שמשכנו בשעת הלואתו דליא כמה מרבוותא דס"ל דקני ליה קנין גמור לקדש בו את האשה ולפי דברי הר"ן דפ' שבועות והנ"י דפ"ק דמציעא והריטב"א בפ"ק דקידושי' ד"ח כל כה"ג לדידהו חשיב הילך וכ"ש במשכנו בפני ב"ד שלא בשעת הלואתו דלכ"ע קני ליה קנין גמור לקדש בו את האשה וחשיב הילך הדין נותן שלא להשביעו בס"ת כנלע"ד ועיין למרן החבי"ב הגה"ט אות מ'.

ח

שורש מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם מנה הלויתיך והרי עד אחד מעיד עליו והנטען אומר כן הוא אבל אתה חייב לי וכו' הר"ז מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכו'. ע"כ. וכן פסק מרן בש"ע חה"מ סע"ה סי"ג ועיין במור"ם בס' המפה סע"ב סי"ח שכתב וז"ל ואם יש ע"א בזה י"א דאין המלוה נאמן דהוה ליה מחוייב לישבע להכחיש העד ואינו יכול לישבע שהרי מודה לו רק טוען טענא אחרת ליפטר עצמו דהו"ל מחוייב שבועה ואינו יל"מ כדלקמן סע"ה סי"ג די"א דהמלוה נאמן בשבועה עכ"ל ועיין שם בסי' הנ"ז בש"כ ס"ק צ"ד שכתב שאין דברי הרב מכוונים בזה דבכה"ג משמע להדייא בהרשב"א בסי' מ' דהוי משואיל"מ ודמי לדלקמן סע"ה סי"ג עכ"ל וביאור דבריו ז"ל דכל שהעד או העדים אינם מעידים שבא החפץ לידו בתור' משכון אין כאן מקום לומר שהמשכון קנוי לו להיות נאמן עליו עד כדי דמיו כיון דליכא עדות ברור שבמשכון בא לידו הילכך כה"ג ודאי דכ"ע הוי משואיל"מ וע"כ לא קאמר הרשב"א בתשו' דלא הוי משואיל"מ כיון דהמשכון קנוי לו אלא היכא דהעד או העדים יודעים בבירור שבמשכון בא לידו דאז כיון דאיכא עדות ברור מהימן לטעון עליו זה נלע"ד ברור כונת השגתו ז"ל.
ולעד"ן ליישב דעת הרב המפה דלדידיה משמע ליה דאפי' כי ליכא עדות ע"פ העדים בזה כל דאיכא הודאת בעל דבר שמודה התובע שנתנו לו בתורת משכון הודאת בע"ד כמאה עדים דמי והרי בהודאתו שנתנו לו בתורת משכון האמינו עליו לכל מה שיטעון עליו כיון דקנו לו מדרי' ואע"ג דאית ליה מיגו לתובע בעיקר הודאתו זו דאי בעי הוה כפר שלא נתנו בתורת משכון האי מיגו לא חשיבי דהוי כמיגו להוציא אחר שבהודאתו הו"ל משכון זה קנוי לו ולא לנתבע להיות נאמן עליו ואפי' לדעת בה"ת ז"ל שהביא הטור בסי' מ"א ובסי' ס"ט סי"ב גבי נאמנות בשטר ובכ"י שאינו מקויים אלא ע"פ הלוה דס"ל דכיון דאית ליה ללוה מיגו בעיקר הנאמנות לא מהני הנאמנות אפשר דהכא אזיל ומודה דאזלינן בתר הודאתו ולא בתר המיגו כיון שבא להוציא המשכון הקנוי לו מדרי' מתחת יד המלוה משא"כ היכא שהמיגו הוא להחזיקו בשלו ועדיפא מינה עיין להרב פרישה ודרישה ז"ל ברסי' רכ"ב עמ"ש הטור שם לפיכך אם קבל מעות מאחד מהם וידוע ממי קבלם בין ע"פ המוכ' בעצמו וכו' הוא זוכה למקח ואין המוכר נאמן וכו' שכתב ע"ז וז"ל עיין לעיל סמ"ו וסס"ט וכו' ונראה דהכא מודו כ"ע דלא אזלינן בתר מיגו אלא בתר הודאתו יע"ש וכל דכן הוא בנדון זה שהמשכון קנוי לו מדר"י ודוק. ומה שדקדק עוד על דברי הרב בעל המפה ז"ל למה נקט דינו בשיש ע"א יע"ש גם בשני עדים הדין כן כו' ל"א ידעתי לפי דבריו ז"ל שרצה לומר שהרב המפה מיירי בשהעד יודע שהמשכון בא לידו ודברי מרן דלקמן סכ"ג למה זה תלא תלונותיו על הר' המפה ולא על דברי מרן דלקמן ועכ"ל דמרן ז"ל משום חידושא נקט לה בע"א ואפי"ה חשיב משואיל"מ וכ"ש בשני עדים אע"ג דאין כאן מקום משואיל"מ וא"כ היא גופא איכא למימר בדעת הרב המפה ולפי דרכינו נמי דהרב המפה מיירי בשאין העד או העדים יודעי' שבמשכון בא לידו אלא בדאיכ' הודאה בעל דבר לבד דבהא קעסי' הש"ע הכא בדין זה אלא שהם מחולקי' בעיקר ההלואה והא אתא לאשמועינן הרב המפ' דאפ"ה בכה"ג למ"ד דהמשכון קנוי לו להיות נאמן עליו בכל מה שיטעון א"כ נאמן המלוה ונוטל ולא הוי משואיל"מ ה"ה נמי אף בשראוהו שני עדים ולא נקט לה בע"א אלא משו' אידך סברה דסברת הרמב"ן ז"ל דס"ל דהוי משואיל"מ דאפי' בע"א נמי חשיב משואיל"מ על דרך דנקט לה מרן ז"ל וברור.
וע"פ האמור בדעת הר"ב המפה ז"ל נתיישב אצלי מה שכתב הר"ב נחפה בכסף בתשו' חח"מ ס"סי כ"ה דקל"ב ע"ד בשם מוהרי"ד אזולאי נר"ו ע"ד הרב עדות ביעקב ז"ל בתשו' סי' מ"ו שנר' מדבריו דמשכון בעלמא אף דלית ליה לתופס מיגו נשבע ונוטל ותמה עליו שמדברי רבינו בפי"ג מהל' מלוה ומרן בש"ע סי' ע"ב ודברי הרשב"א בתשובה משמע דלא מהימן אלא במיגו ואף לפי תשו' הרשב"א דסי' אלף מ' שחזר בו היינו דוקא היכא שהעדים ידעו שבתורת משכון בא לידו אלא שלא ידעו הסך אבל כל שלא ידעו העדים שבא לידו בתורת משכון פשיטא דלא מהימן אלא היכא דאיכא מיגו יע"ש.
ועפ"י האמור אפשר ליישב ג"כ דעת הרב עדות ביעקב דאיהו ז"ל משמע ליה ג"כ בדעת רבי' כדעת הרשב"א שבתשו' דהמשכון קנוי לו לתופס להיות נאמן עליו עד כדי דמיו וכמו שכן כתב הש"ך לקמן ס"ק ק"ט יע"ש ומאי דמשמע מדבריו בפי"ג מה' מ"ול וכן מאי דמשמע מדברי הרשב"א דסי' אלף מ' דכל דלית ליה מיגו לא מהימן היינו דוקא היכא דליכא לא העדאת עדים ולא הודאת בעל דבר שבמשכון בא לידו אבל היכא דאיכא חדא מינייהו מהימן התופס לטעון עליו עד כדי דמיו אפי' לית ליה מיגו כיון שהדב' ידוע שבמשכון בא לידו ואפי' ע"פ הודאת הלוה עצמו כמדובר לעיל בדעת הרב המפה ומשו"ה כתב הרב עדות ביעקב דאצטריך רבינו לאשמועינן בפ"ג מה' מלוה גבי חובל בגד אלמנה דאפי' איכא עדים וראה ומחזיר הבגד אם תודה תשלם ואם תכפור תשבע לאשמועינן דלא דמי לשאר משכון דעלמא דכל דאיכא אפי' הודאת בעל דבר לבד שבמשכון בא לידו שוב אינו נאמן הלוה אלא נשבע המלוה ונוטל דהכא גבי בגד אלמנה אפי' שהדבר ידוע שנתנו לו האלמנה למשכון אפי"ה היא נאמנת בעיקר ההלואה לטעון מה שירצה והיא תשבע ותפטר כיון דמשכון זה אינו קנוי למלוה מדרי' הילכך לא מהימן מלוה אם לא היכא דאית ליה מיגו בעיק' המשכון ואף שמדברי מרן בש"ע מבואר דאפילו איכא הודאת בעל דבר שבמשכון בא לידו אפי"ה כל דלית ליה מיגו למלוה בעיקר המשכון לא מהימן אי מהא לא אירייא דמרן ז"ל אזיל לשיטתיה שפסק בסי' ע"ב סכ"ג בתשו' הרמב"ן דסי' פ"ד דאין המשכון קנוי למלוה להיות נאמן עליו אפי' ידוע בעדים שבמשכון בא לידו וא"כ כ"ש בהודאת בעל דבר.
אמנם לפי סברת תשו' הרשב"א דסימן אלף מ' שהתופס המשכון נאמן לטעון עליו עד כדי דמיו אפי' היכא דלית ליה מיגו בעיקר המשכון איכא למימר שפיר דה"ה בהודאת בעל דבר שבמשכון בא לידו נמי מהימן כמ"ש בדעת הר"ב המפה ואין צריך העדאת עדים כמבואר זה נלע"ד אמת ויציב בדעת הרב המפה והרב עדות ביעקב ז"ל ועיין בתשו' הרב בני אברהם חח"מ סי' מ"ו.
ולענין הלכה למעשה מאח' שעלתה הסכמ' האחרוני' דאפי' היכא דאפליגו רבוות' בעיק' התפיס' עצמה אי הוייא תפיסה או לא אם התפיסה היא במטלטלין מצי התופס המוחזק לומר קי"ל כמ"ד דהוייא תפיסה כמ"ש בס' חשק שלמה בכללי התפיסה סי' כ"ה אות ל"ח יעש"ב ה"נ התופס במשכון אע"ג דאיכא עדים ודאה מצי טעין קי"ל כסברת הרשב"א בתשו' סי' תתקנ"ט ואלף מ' והיא סברת רבינו לדעת הש"ך בס"ק ק"ט וב"הת דהמשכון קנוי לו מדר"י להיות נאמן לטעון עליו עד כדי דמיו ואפי' לדליכא עדות ברור שבמשכון בא לידו כל דאיכא הודאת בעל דבר לבד מהני ככל האמו' ומדובר בדעת הר"ב המפה והר"ב עדות ביעקב ואף למי שירצה לחלוק על דברינו ולומר דלא כיון הר"ב המפה ולא הרשב"א ורבי' למה שכתבנו בדעתם אלא העיקר כמ"ש הש"ך דבעינן עדות ברור לדעתם שבמשכון בא לידו כדי שיהיה נאמן לטעון עליו עד כדי דמיו.
אכתי נראה ברור דהיכא דאיכא הודאת בעל דבר שבמשכון נתנו לו וליכא עדות כלל בזה באנו למחלוקת הר"ב התרומות ובעל העיטור דסי' מ"ו וסי' ס"ט ואכתי מצי למימר התופס המשכון קי"ל כבעל העיטור ודעימיה דלא מהימן במיגו אלא אזלינן בתר נאמנות וכבר כתבתי במקום אחר בשורש דיני כת"י אי דינו כשטר שרבינו וה"ה קיימי בשיטת הרב העיטור ועיין בתשו' בני אברהם חח"מ סי' מ"ו בדין זה.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.