אבן האזל/טוען ונטען/ד

אבן האזל ‏ טוען ונטען ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

אין מודה במקצת חייב שבועה עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור בו, כיצד מי שטען חבירו ואמר מאה דינרין יש לי אצלך חמשים שבשטר זה וחמשים בלא שטר, אין לך בידי אלא חמשים שבשטר אין זה מודה במקצת שהשטר לא תועיל לו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדין בו, ואפילו כפר בו היה חייב לשלם לפיכך נשבע היסת על החמשים.

והרי כל נכסיו משועבדים, בחו"מ סי' ע"ה סעיף ד' בדין העדאת עדים כתב הרמ"א ויש אומרים דוקא שהעדים מעידים על פה ובלא קנין, אבל אם כתבו שטר או שיש כאן קנין אין עדים מחייבין אותו שבועה, דשטר הוי כהילך, (מרדכי פ' הנשבעין) ויש מי שחולק, וכתב הגר"א דהפלוגתא תליא בגירסת הגמ' אי גרסינן והאי שטרא כיון דקמודה ביה הילך הוא או לא גרסינן דקמודה ביה, והיינו אי שטר הוי הילך גם אם אינו מודה, והש"ך כתב דהפלוגתא מיירי בלית ליה קרקע, אבל באית ליה קרקע פטור משום שעבוד קרקעות, והנה דעת הרמב"ם כאן מבואר דבשטר פטור משום דאינו יכול לכפור וכל קרקעותיו משועבדים, וכתב הלח"מ דמוכח מד' הרמב"ם דתרווייהו בעינן שיהי' אינו יכול לכפור ושיהיו כל קרקעותיו משועבדים, וצריך להבין למה צריך שני הדברים, וממ"נ כיון דאמרינן דשעבוד נכסים נקרא הילך א"כ מאי איכפת לן אם יכול לכפור, היינו אם הי' שטר שאינו מקויים והוא הודה בו, דבשלמא אם אין לו בני חורין נוכל לומר דצריך שיהי' אינו יכול לכפור שיוכל לגבות ממשעבדי אבל אם אית ליה בני חורין א"כ מאי איכפת לן אם יכול לכפור, עכ"פ הלא הודה בשעבוד קרקע דנקרא הילך, והיינו לבד מה דשעבוד קרקע הוא כקרקע דמשמע דזה אינו סובר הרמב"ם כמו שיבואר.

והנה אם היינו אומרים דגם ממשעבדי שאחר הודאה לא יגבה ונטעון ללקוחות מזוייף דכיון דהודאתו היתה בע"פ ועל השטר אין עדי קיום, א"כ הוי א"ש והי' אפשר לומר דמשו"ה דקדק הרמב"ם דוקא שיהי' אינו יכול לכפור, היינו שיהי' שטר מקויים דאם יכול לכפור, איברא שהודה בדבר שיש בו שעבוד נכסים, אבל כיון שיכול גם עכשיו למכור הנכסים שלו ולא יוכל הבע"ח לגבות מהם לא הוי הילך, אכן באמת מוכח מב"מ דף ע"ב דאמר שם רב אסי מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו וגובה מנכסים משועבדים, והקשה שם הרמב"ן בש"מ אמאי לא ניחוש לקנוניא, וכ' הרמב"ן דגובה מנכסים משועבדים שקנו אחר הודאתו וקמ"ל דלא נימא דהודאתו חשיבא הודאה בע"פ הרי להדיא דלא כדברינו, איברא דאינו מבורר אם קיי"ל בהא כרב אסי, והרי"ף לא הביאה בהלכות, אכן הא כתב שם הרמב"ן דמיירי דמודה בשטר שכתבו וטוען פרעתי ומשו"ה לא הביאו הרי"ף דהא קיי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, ועיין בשבת דע"ח ע"ב בתוס' ד"ה ת"ק, שכתבו א"נ לטרוף ממשעבדי.

עכ"פ א"כ יקשה לנו לפי"ז למה לנו שני הדברים שיהי' אינו יכול לכפור ושיהיו כל נכסיו משועבדים, ואם היינו מפרשים דאינו יכול לכפור לחודי' הוי חסרון לענין הודאה במקצת כמו שרגילים לפרש דהוי דומיא דקדמה הודאה לתביעה א"כ לא בעינן כלל שיהיו כל נכסיו משועבדים, וע"כ דאינו כן ולא דמי כ"כ לקדמה הודאה לתביעה דהתם קדמה ההודאה קודם שתבע אותו בב"ד כלל, ולא הי' אכתי בע"ד שלו, אבל הכא אף דאינו יכול לכפור מ"מ קודם שתבע אותו לא הי' שייך לומר שכבר הי' ההודאה, דהא הב"ד לא ידעו כלל מדין ודברים שלהם, ונוכל רק לומר דההודאה באה בבת אחת עם התביעה ומנין לנו דבכה"ג פטור, והנה בשטר אם הפטור הוא משום דאין יכול לכפור זה שפיר לענין הודאתו, אבל למה לא יתחייב מטעם העדאת עדים שבשטר, וצ"ל דבהעדאת עדים בא העדאתם אחר התביעה והכפירה, נמצא דהוי דומיא דקדמה תביעה להודאה, אבל בשטר כיון דמבורר החיוב תיכף הוי דומיא דקדמה הודאה לתביעה. אבל אם היינו אומרים כן א"כ לא היינו צריכים כלל להא דכל קרקעותיו משועבדים, וכיון שהצריך הרמב"ם להא דכל קרקעותיו משועבדים, מוכח דאינו כן ולא דמי שטר לקדמה הודאה לתביעה וכמו שכתבנו, וביאור ד' הרמב"ם הוא כמש"כ הלח"מ דבתרווייהו הוי כמו הילך, וצריך לבאר איך הוי ביחד כמו הילך, וממ"נ אם שעבוד נכסים הוי כמו הילך א"כ מה לן דיכול לכפור כיון שהוכחנו דגם ממשעבדי שאח"כ יגבה.

ונראה דבאמת אין סברא דשעבוד נכסים יהי' כמו הילך, כיון דעכ"פ מיחסר גוביינא, ובפרט לפי שיטת הרמב"ם פ"ג הל' טוען דגם פקדון לא נקרא הילך כל זמן שהפקדון ברשות הנפקד, והסברא כיון דאכתי יש על הנפקד חיוב להחזיר הפקדון ואם יאנס עליו לשלם לאו הילך הוא וא"כ כ"ש דשעבוד נכסים לא נקרא הילך דהא עכ"פ מחוסר גוביינא, ויש חיוב עליו כ"ז שלא פרע, לכן נראה דלהכי הצריך הרמב"ם לצרף בכאן הא דאינו יכול לכפור דהוי כמו הא דאמר בגמ' בכתובות בריש פ' נערה שנתפתתה דרבנן סברי כי קא תבע קנס קא תבע, ור"ש סובר כי קא תבע בושת ופגם קא תבע, דאלמא, דאף דתבע בב"ד עיקר המעשה בכ"ז חזינן לענין מה הוא עיקר תביעתו לענין קרבן שבועה, איברא, דהתם לענין קרבן שבועה אבל מ"מ יש לדון מזה ג"כ לענין שבועה דהיכי דעפ"י האומדנא עיקר תביעתו לענין זה הכי דיינינן, ולכן הכא היכי דתבעו חמשים שבשטר וחמשים בלא שטר, אמרינן דאין כונתו במה שתובע חמשים בשטר לענין שיתברר חיובו בב"ד ע"י שטר זה, דכיון דהשטר חיובו מבורר אין בתביעתו טענה לענין בירור החיוב אלא דיש בזה טענה לענין גביית השטר, ולכן היכי שאין בהשטר שעבוד נכסים א"כ תובע ממנו חיוב התשלומים, ובזה שמודה לו המקצת מודה לו שמחוייב הוא לשלם, או בזה שמבורר חיובו ע"י השטר מתברר חיוב התשלומין שלו, אבל היכי שכל נכסיו משועבדים, א"כ במה שתובע הבע"ד עם השטר דיינינן בזה כמו שהי' טוען שלא בפני בע"ד, היינו שהתביעה היא לב"ד שמברר לב"ד שיש לו חיוב על נכסי פלוני דהא בשטר אין נ"מ ואין צריך הוא להודאת הבע"ד וגם לא לחיוב התשלומים שלו שיחייבו אותו אלא שיפסקו שיש לו כח לגבות מנכסיו, ואף דקיי"ל דנכסי דבר אינש אינון ערבין בי' בב"ב דף קע"ד ובבכורות דף מ"ח דכ"ז דאי אפשר לגבות מן הלוה א"א לגבות מן הנכסים, אבל מ"מ כיון שאפשר לחייבו גם שלא בפניו א"כ לא דמי להודאה במקצת, כיון דעיקר מילתא לא צריכינן לדידי' כלל, אלא לגבות מנכסיו, אבל היכי דאין נכסים משועבדים להמלוה, א"כ על הב"ד דוקא לומר להלוה חייב אתה ליתן ומחייבין אותו לשלם ובשביל זה לא נקרא הילך.

ועכשיו נוכל לחלק זה מפקדון דבפקדון איברא דהחפץ כל היכי דאיתא ברשותא דמרא איתא, מ"מ הא הודה בחיובו שמחויב להעמיד לו החפץ והיכי דאיתא חדא מהני או שיודה בחיוב דנתחדש עתה חיוב בב"ד, או שנתחדש חיוב תשלומין עליו נקרא מודה במקצת, אבל היכי דאין צריך כלל לחיוב תשלומין שלו שיאמרו לו ב"ד חייב אתה ליתן ולא לענין גוף בירור החיוב בשביל שהחיוב כבר מבורר, א"כ שפיר הו"ל הילך כמאן דנקיט להו מלוה דמי היינו שאינה שייכא להד"ת עם הלוה עכשיו, אלא תביעה הוא לב"ד הגבו לי מנכסי פלוני ואינה יכולה להצטרף להד"ת שיש לו על הלוה באידך החמשים ושכופר בהם, וכ"ז דוקא היכא שהוא אינו יכול לכפור, אבל היכא שיכול לכפור א"כ לא דמי להילך דנימא דכיון דנכסיו משועבדים א"כ הוי כמאן דנקיט להו מלוה דמי, דלא דמי דהיכי דטעין הילך, א"כ לא שייכא ב"ד כלל בהך ד"ת, אבל הכא כיון דעכ"פ ב"ד שייכי בהך ד"ת וזה נעשה עפ"י הודאתו, א"כ אין לך כי הוא זה גדול מזה.

והנה במה שכתבתי יבואר מה שפסק הרמב"ם בפ' ט"ז הל' כ"ה מהלכות אישות, דהוא אומר אלמנה נשאתיך והיא אומרת בתולה נשאתני, דישבע שבועת התורה שהק' שם המ"מ דהא פסק כאן הרמב"ם דהיכי דאין יכול לכפור וכל נכסיו משועבדים פטור משבועת התורה, אכן לפימש"כ פשוט דזה דוקא הכא גבי שטר, אבל התם גבי כתובה כיון דשטר ליכא דהא מיירי ע"כ דליכא כתובה, ולכן אף דהוי מעשה ב"ד מ"מ הא קיי"ל דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד, ועיקר הבירור שיבורר שהיא אשתו הא צריך כאן להיות עפ"י עדים, וא"כ הוא טענה עם הבע"ד וחשיב טענה לבעל הדין והודאה מבעל דין, ואף דהא יש לה גט ומוכח שהי' בעלה, אכן הרמב"ם לטעמי' דפסק דארוסה אין לה כתובה, ואף דמבואר באה"ע סי' קכ"ו דלכתחלה יכתבו בגט ארוסה אנת ארוסתי, אכן הוא מדברי רבינו ירוחם, וברמב"ם לא נזכר זה כלל, ובנוסח הגט שלו כתיב סתמא אנתתי, ומשמע בפשיטות דבכל גיטין מיירי וגם רבינו ירוחם לא הצריך אלא לכתחלה, א"כ ע"י הגט לא תוכל לגבות וצריך דוקא עדי נשואין, וכיון דצריך עדים כבר הי' תביעה והודאה מבעל דין.

והנה הרמב"ם בפ' כ"ה מהל' עדות כתב דאם היו שני שטרות, ובכל א' היו עדים שהם ספק פסולים משני כתי עדים המכחישים זא"ז והלוה מכחיש את שניהם ישבע שבועת התורה על מנה ויגבה מנה, והקשה שם המ"מ דהא אין יכול לכפור, אכן באמת אפשר לומר לפי"מ שבארנו דדין שאינו יכול לכפור הוא דוקא אם אין דין תורה כלל ביניהם על בירור החיוב וזהו דוקא בשטר מבורר, אבל הכא כיון דכל שטר בפ"ע הוא ספק פסול נמצא דעל כל שטר יכול להכחיש החוב ורק דכיון דיש שני שטרות אנו מצרפין חיוב ממ"נ, אבל זה הוא כבר נחשב פסק ב"ד, ובירור שמתברר עתה בב"ד עיקר החיוב בשביל שני השטרות, ואף דיש לומר לפי מה שכתבתי דכיון דבשטר יכול לגבות גם שלא בפני הבעלים לא שייך הד"ת עם הבע"ד, אפשר דגם הכא יגבה בשני השטרות שלא בפני הבעלים, אבל אינו דומה לשטר מבורר דעל עיקר החיוב לא שייך ד"ת ביניהם כלל, ועל גוביינא לא צריך להבע"ד, נמצא דעל זה החמשים אין שום ד"ת ביניהם, אבל הכא על עיקר החיוב יש דין ביניהם ורק בב"ד מבררים, דעכ"פ משניהם יש חיוב אחד והוי שפיר העדאת עדים על הבע"ד על מנה, דהא הוא דן עכשיו בב"ד על מנה הזאת.

והנה מדברי הרמב"ם מוכח דלית לי' הא דשעבוד קרקעות פטור משבועה דאי הוי אית לי' לבד מה דמיותר הטעם שכ' שהשטר לא תועיל לו כפירתו דמוכח דמצרף זה שיהי' הילך, ולא מטעם דשעבוד קרקע היא כקרקע, רק לבד זה הנה לפי מה שכתבנו דאף דאם הודה בשטר שאינו מקויים גובה ממשעבדי שאח"כ, א"כ נ"מ לדינא דמטעם שעבוד קרקעות הי' פטור אפי' אם הודה בשטר באופן שהי' יכול לכפור, וע"כ דלית לי' הא דשעבוד קרקעות פטור משבועה, משום דתירוץ הגמ' אזלא למ"ד הילך חייב, אבל לפי מאי דקיי"ל דהילך פטור לא צריכינן להאי תירוצא כלל, וכמש"כ הלח"מ אכן קשה דהא גבי קרבן שבועה הוא גמ' ערוכה בשבועות דף ל"ז דכופר בממון שיש עליו שטר פטור משום דשעבוד קרקע הוא כקרקע, וכן פסק הרמב"ם בפ"י מהלכות שבועות א"כ מ"ש דין חיוב שבועה מדין קרבן שבועה, ואמרתי בזה דיש חילוק בין דין חיוב שבועה לדין קרבן שבועה עפ"י הלמודים והדרשות דמפקינן מינייהו דפטור גבי קרקע, דגבי דין חיוב שבועה נפק"ל מדכתיב כסף או כלים, מה הפרט מפורט דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאינם מטלטלים ויצאו שטרות שאין גופן ממון, נמצא דעלינו לפטור חוב שבשטר משום דנחשוב החוב לקרקע, ע"ז נאמר דכיון דאפשר לגבות גם ממטלטלין לא חשיב החוב לקרקע, אבל לענין קרבן שבועה כתיב בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו, וכתב הרמב"ם בפ' ז' מהל' שבועות הל' ד' וז"ל הכל מטלטלין שאם יודה בהם יוציא ממון מתחת ידו יצאו קרקעות שהרי הן תמיד לפני בעליהן ובחזקתן, נמצא דפטור דגבי קרבן שבועה הוא משום דצריך שיהי' הדבר שכפר יוצא מתחת יד הבעלים האמיתים, אבל כ"ז דלא יצא הדבר לגמרי מתחת יד הבעלים האמיתים לא הוי דומיא דגזל, ולכן פטור גבי קרקע שהרי הן תמיד לפני בעליהם ובחזקתם, ולכן שפיר גבי כופר בחוב על שטר כיון דיש בו שעבוד קרקע, והשעבוד קרקע לא יכול הוא לגזול מן הבעלים והרי הם תמיד לפני בעליהם ובחזקתם, א"כ לא הוי החוב גזול לגמרי מן הבעלים דהא יש להם ע"ז שעבוד קרקע שא"א לגזלו מן הבעלים.

והנה כתבנו מדברי הלח"מ בטעמו של הרמב"ם דלא קשה עליו מהסוגיא דריש ב"מ דאמר להדיא דאינו חייב שבועה על כפירת שעבוד קרקעות משום דהגמ' משני כן למ"ד הילך חייב, אבל למ"ד הילך פטור לא צריך להך תירוצא, אלא דהפטור הוא משום דהו"ל הילך, אבל עוד קשה על הרמב"ם מגמ' מפורשת בכתובות דף פ"ז ע"ב בהא דתנן דע"א מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה דאמר שם סבר רמב"ח למימר שבועה דאורייתא, אמר רבא שתי תשובות בדבר, חדא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והיא נשבעת ונוטלת, ועוד אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, ובמה דחה הרמב"ם מימרא מפורשת דרבא, אבל באמת לא קשה דזה דהרמב"ם סובר דשעבוד קרקעות אינו פוטרת משבועה משום דיכול לגבות מן המטלטלין הא זהו לגבי הלוה שלא לפטור להלוה מן השבועה, אבל בכתובות גבי עד אחד מעיד שכתובתה פרועה הא זהו לדין נשבעת ונוטלת, והיא באה לב"ד להגבות לה, ושפיר פריך רבא דבזה ודאי אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות דהא היא יכולה לומר לב"ד הגבו לי מן הקרקע, ובזה הא ודאי שבועתה רק על הקרקע ואין נשבעין.

אחר שכתבתי דברים אלו זה שנים רבות נדפס ספרו של אדמו"ר גאון ישראל חדושי רבינו חיים הלוי, וראיתי בדבריו פט"ו מהל' אישות שכתב בטעמא במה דבחיוב שבועה אינו סובר הרמב"ם דשעבוד קרקע כקרקע, וגבי קרבן שבועה סובר דדינו כקרקע, ויישב זה בדרך פשוט דגבי קרבן שבועה החיוב הוא על שכפר ונתבע על כפירתו, ובעינן שיהי' כפירת ממון ובזה הכפירה נשלמת דוקא עם הקרקע, דאם היה מודה לו בחוב וטוען שהתנה שלא יהי' לו פרעון אלא מהקרקע אין בזה קרבן שבועה כיון שלא נשלם כל הכפירה, ועדיין יכול המלוה לגבות מהקרקע, א"כ כל הכפירת ממון נשלם דוקא בשביל שכפר בכל החוב שאינו יכול לגבות לא ממטלטלין ולא מקרקע, לכן שעבוד קרקע דינו כקרקע, אבל מודה במקצת דחייב שבועה החיוב הוא שאנו נותנין לו שבועה שיודה בחיובו, ולא נצרך לנו לדעת אם כפירתו היא שלימה ע"י המטלטלין לחוד, אלא דאנו צריכין לחייבו שבועה כדי שיודה, וכדאמר הגמ' רמי רחמנא שבועה כי היכי דלודי, וא"כ מה איכפת לן דבאמת כופר גם בשעבוד הקרקע, עכ"פ נוכל לחייבו שבועה שיודה בהחוב שיוכל המלוה לגבות מהמטלטלין.

ובזה באר דין משביע עדים שכתב הרמב"ם בפ"י מהל' שבועות הל' י"א האשה שהשביעה ע"א שיעיד לה במיתת בעלה וכפר חייב בשבועת העדות שאלו העיד היתה נשאת ונוטלת כתובתה, בד"א כשהי' לה לגבות מן המטלטלין, אבל אם אין לה לגבות כתובתה אלא מן הקרקע ה"ז פטור משבועת העדות, ומוכח מדבריו שאם הי' אפשר לה לגבות בין ממטלטלין בין מקרקע ה"ז חייב, וקשה מקרבן שבועת הפקדון שאם אפשר לגבות בין ממטלטלין בין מקרקע פטור, וע"כ דבקרבן שבועת העדות לא בעינן שתהי' כפירת העד שלימה על כל הממון, אלא דאפי' אם כפרו עדותן אם אלו המטלטלין משועבדים להחוב ג"כ חייבים משום שבועת העדות כיון דעכ"פ הי' נ"מ בעדותן, והנה בזה אנו מוכרחין לתירוצו של אדמו"ר, דתירוצי לא יספיק דבשבועת העדות ליכא קרא מיוחד, אלא דלמדין מדין שבועת הפקדון, אלא דיש לומר דבשבועת העדות הוא פשוט כיון דהשבועה הוא שיעידו לפני ב"ד, ואין לנו נ"מ בכפירתו של הבעל דין, אלא משביע התובע את העד שיעיד לפני ב"ד, וב"ד הרי יכולין להגבות מן המטלטלין, לכן שפיר חייבין בקרבן שבועת העדות, ובמש"כ ליישב שלא יקשה מהגמ' דכתובות גבי פוגמת כתובתה כיונתי ב"ה לדברי אדמו"ר שכתב כן שם.

ה

עיין מה שכתבתי בפרק א' הל' ז'.

וכן האומר לחבירו אמר לי אבא שיש לי בידך מנה והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים, הרי זה משיב אבדה ופטור אף משבועת היסת, ואין צריך לומר אם הודה מעצמו ואמר מנה היה לאביך בידי ונתתי לו חמשים דינרין ונשאר לו חמשים שזה פטור אף משבועת היסת.

והנה על תחלת דבריו האומר לחבירו אמר לי אבא וכו' שהשיג על זה הראב"ד כבר כתבתי על זה בפ"א הל' ז', אך על דבריו אח"כ שכתב ואצ"ל אם הודה מעצמו וכו', מבואר לשון זה בחו"מ סי' ע"ה סעיף ג' וז"ל, אם לא תבעו אדם אלא הוא מעצמו אומר מנה היה לאביך בידי ונתתי לו חמשים פטור אף משבועת היסת, וכתבו בזה הסמ"ע והש"ך, והנתיבות ביאר דבריהם ותוכן דבריו הוא דמשו"ה כתב כאן המחבר מנה לאביך בידי משום דהא בודאי מיירי באומר הלה ברי לי שאתה חייב מנה דאי באומר איני יודע א"כ פשיטא דבלא טענת ברי ליכא שבועה, וע"כ באומר ידעתי ולכן לא מצי למינקט באומר לחבירו ומשיב הלה ידעתי, דודאי חייב שבועת היסת, ואפי' שבועת התורה חייב אם היה כמערים, משא"כ באומר לאביך דבאביו ודאי לא שייך כמערים, דאין הוא יודע במילי דאבוה.

והנה לדעתי עוד אינו מיושב דהא המחבר דן כאן בדין שבועת היסת, ובזה מאי נ"מ אם כמערים או לא כיון דעכ"פ טוען הלה ידעתי ואינו אומר הזכרתני, וא"כ הוא טוען טענת ברי ואינו משיב אבדה כיון שאומר ידעתי בעצמי, ואין לומר דכונת הנתיבות לדין שבועת התורה, דהא כתב זה על דברי המחבר שכתב זה בדין שבועת היסת, וכן בבעל התרומות שהביא המחבר מדבריו מוכח שאינו מחלק בין אומר מנה לאביך בידי או מנה לך בידי, ובעיקר אין סברא לחלק גבי שבועת היסת בין כמערים או כמודה, ומה שהקדים הודאה לתביעה, הנה כתב הש"ך להדיא דגבי שבועת היסת לא בעינן שתוקדם תביעה להודאה, ולכן צ"ל דמשו"ה כתב המחבר באומר מנה לאביך בידי, משום דבאומר מנה לך בידי לא פסיקא להמחבר לכתוב דפטור משבועת היסת, כיון דאפשר שישיב הלה ידעתי ואז חייב לפחות שבועת היסת, אף דשה"ת אין כאן שקדמה הודאה לתביעה, ולכן גבי מנה לאביך בידי אפשר רק שיטעון הלה דאף שבעיקר החוב לא ידעתי, אבל זה שאתה טוען שפרעת מחצה לאבי זה אני יודע שלא פרעת, כגון שטוען שבאותו הזמן שאתה אומר שפרעת לא היה אבי כאן דהוי טענת ברי לגבי הפרעון, מ"מ פטור גם משבועת היסת כיון שבעצמו אינו יודע משום חוב, ואף דאין לדון כאן משום טעם מיגו אף שאין כאן העזה דהא אינו יודע בעצמו, מ"מ הא דעת הרמב"ם דאין אומרים מיגו לאיפטורי משבועה, רק בלא מיגו יש לומר דאינו חשוב תביעה, כיון דעכ"פ בעצמו אינו יודע מעיקר החוב ויש לומר יותר דאף דאין אומרים מיגו לאיפטורי משבועה, אבל כאן הא יש הפה שאסר הוא הפה שהתיר, דכיון שכל החוב הוא רק על פי המודה, לכן נאמן גם לגבי שבועת היסת שלא להצריכו שבועה, אבל זה רק במנה לאביך בידי דבסתמא אינו יודע אבל במנה לך בידי אם אומר התובע ידעתי ודאי חייב שבועת היסת.

ו

מנה לי בידך על משכון זה, אין בידי עליו אלא חמשים הרי זה מודה וישבע, אין המשכון שוה אלא חמשים או פחות הרי זה נשבע ומשלם החמשים שהודה בהן, הי' המשכון שוה מאה או יתר הואיל והמלוה יכול לטעון עליו עד כדי דמיו הרי המלוה נשבע ונוטל מדמי המשכון, היה שוה שמונים נשבע המלוה שאין לו פחות משמונים ונוטלן מן המשכון, ונשבע הלוה מן התורה על העשרים שכפר בהן כפר בכל ואמר אין זה משכון אלא פקדון ואין לו אצלי כלום, נשבע המלוה שאין לו פחות משמונים, ונשבע הלוה היסת על העשרים.

השגת הראב"ד. מנה לי בידך על וכו' עד שהודה בהם. א"א ואם שוה החמשים מה ישבע הילך הוא. היה המשכון שוה וכו', עד על העשרים שכפר בהם. א"א אף זה הילך הוא עכ"ל.

כתב המ"מ וז"ל והר"א ז"ל כתב בהשגות דמודה בשיווי המשכון הו"ל הילך ובביאור כתב הר"י מיגש בשם הרב אלפסי דמשכון לאו הילך הוא עכ"ל, והנה הר"נ ר"פ שבועת הדיינין כתב במי שמודה במקצת ונתן על זה משכון, דהר"י מיגש כתב דבכה"ג לא מיקרי הילך, והביא ראיה מהא דפ"ק דקדושין דף ח' באומר התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת, מנה אין כאן משכון אין כאן, ועוד גבי אמתא דזבון בני ר"ח דאמר פריטי אין כאן נסכא אין כאן, ואחרים דוחים דהתם שלא נתחייב במנה אף המשכון אינו כלום וכו', ויישב הר"נ ראייתו דכיון דמלוה אינה קונה במכר נמצא שמשכון זה אינו נקנה באותה מלוה דכי אמרינן בע"ח קונה משכון ה"מ או בשמשכנו בשעת הלואתו שמעותיו קונות לו, או בשלא בשעת הלואתו דבגוביינא דב"ד אתא לידיה, אבל כשנתן לוה למלוה משכון שלא בשעת הלואה במה קנאו המלוה, ושמא תאמר קנאו במשיכה לשעבודו, זוהי שלמד מההיא דקדושין שאין המטלטלין נקנין לשעבוד, וכתב הר"ן עוד ואפי' תאמר נקנה הוא במשיכה לשעבודו מ"מ אינו ככסף לקנות בו אמה העבריה, והכי נמי משכון לאו הילך הוא עכ"ל.

והנה לפי"מ שכתב הר"נ מקודם ליישב ראיית הר"י מיגש אינו אלא היכי דלא נתנו להמשכון בשעת הלואה, אבל אם נתנו בשעת הלואה הא כתב דקנאו מדין בע"ח קונה משכון, והרמב"ם הא מיירי כשאמר לו מנה לי בידך על משכון זה משמע דהוא משכון בשעת הלואה, והנה לשיטת הרמב"ם לכאורה א"א לומר כדברי הר"נ שבנה יסוד דבריו על הא דמלוה אינו קונה במכר, והרמב"ם הא סובר דמלוה קונה במכר, אך בזה אפשר לומר דהא בקדושין ודאי אינה מקודשת במלוה, ובקנין אמה העבריה אמר הגמ' הואיל ומיקדשה בכסף, וא"כ צריך באמה כסף דמהני בקדושין, אך לבד זה הא דברי הרמב"ם הם בנתן לו בשעת הלואה, אך מה שסיים הר"ן בדבריו וכתב ואפי' תאמר נקנה הוא במשיכה לשעבודו מ"מ אינו ככסף לקנות בו אמה העבריה, והכי נמי משכון לאו הילך הוא, ולפי סוף דבריו נוכל לומר דאפי' אם נתן לו בשעת הלואה אף שקנאו לשעבודו מ"מ לאו הילך הוא, איברא דאין ביאור לד' הר"נ שמקודם כתב דלא קנה למשכון ומשו"ה אינה מקודשת, ואח"כ כתב דאפשר קנאו לשעבוד מ"מ אינו קונה אמה העבריה דבמאי מיושב לו יותר קנין אמה מקנין קדושין, ואם נימא דלקדושין מועיל אם היתה קונה המשכון א"כ מוכח מדין קדושין דלא קנתה המשכון, ואולי מה שכתב דאינו קונה בזה אמה כונתו דגם אינו מקדש בזה אשה דלא הוי כסף גמור, ומזה ראיה דמשכון לא הוי הילך כיון דלא חשיב כסף לקנות בו, ומה שכתב המ"מ דהר"י מיגש כתב דמשכון לא הוי הילך הביא תשובתו הבעה"ת בשער ז' חלק א' וכתב זה על מי שהוא מודה במקצת ונתן לו משכון על מה שהודה, וכתב דלא הוי הילך, והביא הראיה שהביא הר"נ מדין מנה אין כאן משכון אין כאן, וכתב ומעשים בכל יום ומחייב רבינו הרב בזה שבועת התורה, ומבואר דהר"י מיגש לא כתב זה אלא במי שנותן עכשיו בשעת הודאה משכון, אבל כשנותן לו משכון בשעת הלואה כאופן שכתב הרמב"ם אין הוכחה מדבריו.

ובעיקר דינא אם משכון חשיב הילך יש לומר דתליא אם הלוה יכול לפטור עצמו מחובו במטלטלין כשיש לו מעות, והוא מדברי הרא"ש והביא כן מד' הרי"ף בפ' המוכר פירות, וכיון שאם יש לו מעות אינו יכול לפטור עצמו במטלטלין, א"כ ודאי לא מיקרי הילך, כיון דמעיקר דין הוא חייב לשלם מעות, ואף דהא אין אנו יודעין אם יש לו מעות ואם אין לו מעות הא יכול לפטור עצמו במטלטלין, וא"כ כשנותן לו מטלטלין אינו מודה בחוב, אבל באמת אין זה טענה דא"כ כשאין לו לא מטלטלין ולא קרקע אטו אינו יכול לדון עמדו שתובעו שיודה שהוא חייב לו, או שיפסקו ב"ד שהוא חייב לו, ואם אין לו עתה יהיו לו לאחר זמן ובודאי כה"ג מודה במקצת וחייב שבועה מן התורה על כפירתו, אף שטוען שאין לו לא מטלטלין ולא קרקע, וא"כ ה"נ מה שנותן לו משכון כיון שלא קבלו בתורת פרעון הא לא נפטר מחובו.

אכן בפ"ח מהל' נזקי ממון הל' י' אות ח' בארתי דשיטת הרמב"ם אינו כשיטת הרי"ף, וסובר דיכול ליתן לו מטלטלין בחובו אף שיש לו מעות, א"כ לשיטת הרמב"ם בעצמו אין לנו טעם למה לא יהי' משכון הילך, אך באמת הטעם פשוט משום דאכתי מחוסר שומא, וכל זמן שלא שמו ב"ד המשכון אינו מוחזק בו אלא לשעבודו לגבות ממנו, אבל עוד לא זכה לגמרי בהמשכון שיהי' שלו, ועוד דהא אם יאבד המשכון באונס הא נשאר הלוה בחיובו לפרוע לו את חובו, א"כ במה שנתן לו המשכון אכתי לא נפטר מחובו ושפיר הוי הודאה, והי' אפשר לתלות זה בדין אם פקדון כשמודה ואומר הרי הוא בביתי והרי הוא שלך, דשיטת רש"י דהוי הילך ושיטת הרמב"ם בפ"ג הל' ט"ו דלא הוי הילך ועי"ש במ"מ, אבל לא נוכל כאן לתלות בזה דגם דעת הראב"ד דלא הוי הילך, וכבר נחלק בזה הבעה"מ בב"מ דף צ"ח דסוגיא דשתי פרות, וצ"ל דלא דמי משכון לפקדון כשאינו נותנו מיד ליד, דאף דכתבו התם טעם דילמא מיגנב, וא"כ גם הכא נוכל לומר דאם יהי' אונס ויאבד ישאר הלוה בחובו, מ"מ לא דמי דהתם כל זמן שאינו נותנו עתה לפני ב"ד יש לומר דעד שיבוא לב"ד יוכל להיות נאבד, אבל כשנותן לו המשכון הרי הוא עתה מוחזק במעותיו בעת הד"ת, וסובר הראב"ד דנקרא הילך אף שעוד לא נפטר הלוה מחובו, כיון שיכול עתה לעשות שומת ב"ד ויזכה בהמשכון, ואפשר דבזה יסבור הראב"ד כמש"כ בדעת הרמב"ם דאפי' אם יש להלוה מעות יכול לפרוע לו במטלטלין, ועיין בחו"מ סי' פ"ז סעיף א' שכתב המחבר דנתן לו משכון לא הוי הילך, וכתב הרמ"א ויש אומרים דמשכון חשיב הילך, וציין טור ובעל העיטור ומה שלא הביא דברי הראב"ד זהו משום דהראב"ד מיירי כאן שנתן לו המשכון בשעת הלואה, ועיין ש"ך שם ס"ק ה' שכתב כן, והכריע שם כהרמב"ם דאפי' הי' המשכון בשעת הלואה לא הוי הילך, ומה שהכריע כן מראית הר"י מיגש אינו מובן דבאמת הראי' אינה אלא כשנתן המשכון עתה ובזה מיירי הר"י מיגש, וכמו שכתבתי, ועיין מה שכתבתי בפ"ג מהל' גזילה הל' ה' בענין מחלוקת הראב"ד והבעה"מ בפקדון דקיימא באגם.

והנה בעיקר מה שכתב הר"י מיגש בשם הרי"ף דמודה במשכון לא הוי הילך הנה בתשובות הרי"ף סי' צ"א נשאל לאה הרהינה אצל רחל מטלטלין בכך וכך, וכשבאה לפדותן כפרה רחל ואמרה להד"מ אלא אני יש לי אצלך כך וכך, והשיב תשבע רחל שאין ללאה אצלה משכון, ואח"כ תראה לאה כמה הי' שוה המשכון שלה ואם הוא כנגד הדמים שלקחה על המשכון תטול הדמים לעצמה ותשבע שבועת היסת שאין רחל ראוי' ליטול ממנה כלום, ואם הי' שוה פחות תתן אותו היתר על דמי המשכון לרחל, ותשבע שבועת התורה שאין רחל ראוי' ליטול ממנה יותר משום שהיא מודה במקצת הטענה עכ"ל. וקשה למה כשהמשכון שוה כמו החוב לא הוי לאה מוב"מ לדעת הרי"ף דמודה במשכון לא הוי הילך, ואם היינו אומרים דהר"י מיגש לא כתב בשם הרי"ף דמשכון לא הוי הילך אלא כשנותן עתה בעת ההודאה המשכון, אבל כשנתן המשכון בשעת הלואה הוי הילך ודלא כהרמב"ם הי' מיושב, אכן יש לומר דאף אם מודה במשכון לא הוי הילך זהו אם היתה רחל מודה בהמשכון, אבל כאן שרחל כפרה בהמשכון ונגד מה שלאה מודה שלותה מרחל כך וכך תובעת ממנה המשכון ששוה כן, לכן מה שלאה פטורה מלשלם לרחל אינו משום שנתנה לה משכון אלא משום שתובעת ממנה חפץ ששוה סך זה, והוי תביעה כנגד סך זה שלותה, ולכן מה דפטורה משבועה על המותר שרחל תובעת אינו משום טעם הילך אלא משום דהוי כמו כופרת על החיוב שהיא חייבת לה בהלואה משום שהיא טוענת יש לי בידך חפץ ששוה סך זה, ולכן הפטור אינו משום הילך, ובכה"ג אף אם היתה תובעת ממנה חפץ סתם שאינו משכון ג"כ היתה נאמנת כיון שאין עדים על ההלואה ונאמנת במיגו.

אכן בתשובות הרי"ף החדשות שיצא לאור בשנת תרצ"ה סי' ס"ח מפורש בקיצור המודה במקצת ואמר הילך משכון עליו דינו כדין הילך מעות ופטור משבועת התורה, וזה מפורש דלא כמו שהעיד הר"י מיגש בשם הרי"ף, ועל יסוד התשובות שהם של הרי"ף יש הוכחה משום שנמצאו בהם גם תשובות שכתובים בת' הרי"ף הישנות, ונראה דאפשר המעתיק תשובה זו בקיצור למד זה מהתשובה שהבאנו מת' הישנות, ולמד המעתיק מזה קיצור דמודה ונותן משכון הוי הילך, אבל לפי עדותו של הר"י מיגש צריך לומר כדברינו.

ח

מנה לי בידך והרי עד אחד מעיד עליו והנטען אומר כן הוא, אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה הרי זה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, ומפני מה אינו יכול לישבע שהרי הוא מודה במה שהעיד בו העד, ואין הנשבע בהודאת עד אחד נשבע, עד שיכחיש את העד ויכפור בעדותו וישבע על כפירתו, לפיכך שטר שיש בו עד אחד וטען שפרעו, וכן כפרן שבא עליו עד אחד וטען שפרע או החזרתי לך הפקדון הרי זה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, מעשה באחד שחטף לשון כסף מחבירו בפני עד אחד ואמר אחר כן חטפתי ושלי חטפתי, ואמרו חכמים הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, וכן כל כיוצא בזה.

השגת הראב"ד. לפיכך שטר שיש בו עד וכו' עד ואינו יכול לישבע ומשלם. א"א משלים הוא ממשל ולמה לא יכחיש העד מכל וכל בשבועתו שפרע, ואולי על דרך שכתב במקום אחר שטען תחלה בב"ד להד"מ והוציא עליו שטר זה שיכחישו בהלואה ואח"כ אמר לויתי ופרעתי והיה לו להזהר בדבריו עכ"ל.

המ"מ והכ"מ כתבו בזה לבאר דברי הרמב"ם, והכ"מ הביא מד' הריב"ש בתשובה שנשאר בתימה בד' הרמב"ם, ומה שכתב המ"מ דכונת הרמב"ם כדברי הראב"ד כתב הכ"מ בשם הריב"ש דאין נראה כן דכיון שכתב וכן כפרן מוכח דמקודם אינו מכוין לזה, אכן גם דברי הראב"ד צריכים באור במה שכתב ולמה לא יכחיש העד מכל וכל בשבועתו שפרע, דהא כבר ביאר הרמב"ם דבכה"ג אין זה הכחשה לדברי העד דהעד הא מעיד רק בשטר שלוה, ואם כונתו כמו שהקשה הריב"ש דכיון שהשטר הוא בעד אחד ואינו גובה בו ממשועבדים לא עדיף ממלוה ע"פ דנאמן לומר פרעתי, א"כ אין זה הכחשה לדברי העד, אלא שיהי' נאמן לטעון פרעתי דהא העד אינו אומר בשטר אלא שלוה, ונראה דכונת הראב"ד לומר דאין לפרש כמו שרצה המ"מ לפרש שהעד החתום בשטר מעיד ג"כ שלא פרעו, וע"ז כתב המ"מ דא"כ יכול לישבע כנגד העד שפרע, וזהו שכתב הראב"ד משום שפשוט אצלו ששטר בעד אחד אין לו כח שטר שלא יוכל לטעון פרעתי, והוא כמו שהביא הכ"מ מה שתמה הריב"ש דאין לומר בדעת הרמב"ם דכיון ששנים בשטר מחייבין ממון ואינו יכול לומר פרעתי, א"כ ה"נ בע"א שמחייב שבועה ואינו יכול לישבע שלא לוה, דא"א לומר כן דהא לא עדיף שטר בע"א ממלוה ע"פ בעדים דנאמן לטעון פרעתי, ואף דכאן יש שטר אבל כיון שאינו גובה בו ממשועבדים לא אמרינן שטרך בידי מאי בעי, וכן פסק הרמב"ם בפי"א מהל' מלוה הל' ג' כשיטת הרי"ף דעל מלוה בכת"י נאמן לטעון פרעתי, וכן הקשה המ"מ בפי"ד מהל' מלוה הל' י', ולכן כתב הראב"ד שאם נאמר דכונתו אם העד מעיד שלא פרע, א"א לומר כן דלמה לא יכחיש העד בשבועתו שפרע.

והנה היסוד דבשטר שאין גובה בו ממשועבדים נאמן לטעון פרעתי זהו ע"פ דברי הרי"ף שכתב בסוף פ' גט פשוט דבהוציא עליו כתב ידו נאמן לטעון פרעתי, וכן פסק הרמב"ם כנ"ל, והבעה"מ השיג עליו שם וכתב וז"ל דלעולם יכול המלוה לומר שטרך בידי מאי בעי, ודאמר רב פפא האי מאן דמפיק שטרא אחבריה ואמר אידך פריעא הוא לאו כל כמיניה, נ"ל כי כלל הוא בין בשט"ח בין בכתב יד, וכן נראה מלשון משנתנו ששנינו סתם גובה מנכסים בני חורין, ואילו הי' כדברי הרב הי' לו לתנא דמתני' לפרש ולומר אם טען ואמר פרעתי נאמן עכ"ל, וכתב ע"ז הרמב"ן דהא שנינו ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין וקיי"ל א"צ לפרעו בעדים, ולא פי' התנא דאם טען ואמר פרעתי נאמן וזו כעין ראי' לדברי רבינו הגדול ששנאו בלשון אחד, והטעם שכיון שאינו גובה מן המשועבדים אין מקפידין עליו ומניחין אותו ביד מלוה אע"פ שהוא פרוע, ואין נוהגין כן בכתב ידי עדים שיש לו קול וזילי נכסי דלוה, שהרי גובה מן המשועבדים עכ"ל, וכדברי הרמב"ן בטעמו של הרי"ף כתבו התוס' בכתובות דף כ"א ע"א והר"י חלק עליו ע"ש, אכן הרשב"א הביאו הנמוק"י בב"ב דף ע' גבי שטר כיס היוצא על היתומים הוכיח דלא כשיטת הרי"ף משטר פקדון, דמבואר שם בסוגיא דדוקא משום דנאמן לטעון נאנסו נאמן לומר החזרתי, אבל אי לאו מיגו דנאנסו הוי אמרינן שטרך בידי מאי בעי אף שאינו גובה בשטר זה מן המשועבדים.

אכן זהו ע"פ דברי הרמב"ן שכתב בטעמו של הרי"ף משום שאינו גובה ממשועבדים, אבל יש לומר דאף שדחה הרמב"ן השגתו של הבעה"מ בעיקר דינו של הרי"ף שעל כתב ידו נאמן לטעון פרעתי, מ"מ מהא שהביא הבעה"מ מדברי רב פפא נראה שיש להוכיח דעכ"פ אין הטעם משום דבכת"י אינו גובה מן המשועבדים, דהא קשה מה השמיענו רב פפא דאינו נאמן לטעון פרעתי על שטר, דהא מתני' היא המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים, ואם יכול הלוה לטעון פרעתי הא וודאי טענינן ללקוחות שפרע הלוה, וביחוד לר"פ לשיטתו דסבר בב"מ דף ה' כאביי דאדם פורע תוך זמנו וא"כ א"א שיגבו מלקוחות, דהאופנים שכתב עוד הרמב"ם בהל' ו' לא מהני גבי לקוחות, ואף דמסיק ר"פ דאי אמר ליה אישתבע דלא פרעתיך אמרינן ליה זיל אישתבע ליה מ"מ הי' יכול לומר רק זה ולמה אמר מתחלה דאמרינן ליה לאו כל כמינך זיל שלים, ומוכח דזהו ג"כ חידוש, ולכן ע"כ דר"פ אשמעינן דאפי' בשטר שאינו גובה מן המשועבדים וכמו אם כתוב בו בפי' שלא יגבה ממשועבדים מ"מ אינו יכול לטעון פרעתי, וזה מוכח כמו שהוכיח הרמב"ן ששנאן התנא בלשון אחד דין כתב בכתב ידו, ודין המלוה בפני עדים וצריך לומר דשטר בעדים חשיב יותר שטר משטר בכתב ידו.

והנה בפי"א מהל' מלוה הל' א' כתב הרמב"ם המלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים, אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפרעו בעדים, לפיכך אם טען ואמר פרעתי שטר זה אינו נאמן, לפיכך האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה אין כותבין עדותן ונותנין למלוה שלא יחזירו למלוה ע"פ עדות בשטר עד שיאמר להן הלוה כתבו שטר וחתמו ותנו לו, וכתבתי בזה בספרי דקשה בתרתי חדא דלמה רק בשביל שלא יוכל לומר פרעתי אין כותבין דהא נ"מ ללוה שנכסיו יהיו משועבדים ויגבו מלקוחות ויהיו זילי נכסיה בשביל השטר, וזה נ"מ יותר גדולה דלענין פרעתי לא הוי נ"מ רק אם לא יאמרו להלוה שכתבו, אבל אם יאמרו הא יוכל הלוה שלא לשלם להמלוה עד שיתן לו השטר, עוד קשה דהא בלא טעמים אין יכולין לכתוב שטר בלא דעת הלוה דהוי מפיהם ולא מפי כתבם, והנה על הקושיא הב' הארכתי שם וכיון שאינו נוגע לכאן איני מביא זה, אבל על הקושיא הא' כתבתי דלכאורה יש לומר דלענין לגבות ממשועבדים בודאי לא הי' מועיל שטר כזה שנכתב שלא מדעת הלוה, ורק לענין זה שיהיו להמלוה עדות שלא יוכל הלוה לכפור הי' סברא שיכולין לכתוב כמו שבארתי שם, ולכן כתב שאין להם רשות לכתוב וליתן למלוה שלא יעשו ממלוה ע"פ מלוה בשטר שלא יוכל לומר פרעתי, ויש לומר דאפי' אם יאמרו להלוה כתבנו לא ניחא ליה דפעמים יש לו מעות לפרוע ואין להמלוה השטר ואינו רוצה הלוה לשמור מעותיו, אלא דקשה דכיון דנימא דבשטר כזה שאינו כתוב בו שאמר להם הלוה כתבו וחתמו אין גובין ממשועבדים למה לא יוכל הלוה לטעון פרעתי, דהא פסק הרמב"ם שם בהל' ג' דעל שטר בכת"י נאמן לטעון פרעתי, ומוכח מזה דסובר הרמב"ם דאף דבכת"י נאמן לטעון פרעתי, אבל על שטר שאינו גובה ממשועבדים אינו נאמן.

ובטעמא יש לומר דבכתב ידו אפשר שנותן רק לזכרון, אבל כשעושה שטר בעדים מוכח דנותן להמלוה לגבות בו, ומקודם חשבתי לומר דנ"מ לגבות בו מיורשין, אך אח"כ ראיתי שהרמב"ם סובר כן על שטר בע"א שאינו נאמן לטעון עליו פרעתי, אף שגם מיורשים אינו גובה בו, וראיתי בתשובת הרא"ש כלל ס"ז שמקודם בסי' א' כתב בטעמא של הרי"ף כמש"כ הרמב"ן דבכת"י אינו גובה ממשועבדים, ובסי' ב' כתב טעם אחר דעל שטר בכת"י לא מצי לומר שטרך בידי מאי בעי לפי שאין אדם נזכר כ"כ אם מסר להמלוה שטר בכת"י כמו שהיה נזכר אם מסר לו שטר בעדים, ויש לבאר ביותר עפ"מ שבארתי דעת הרמב"ם בפכ"ד מהל' מלוה הל' א' במה דסובר דגבי כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו, אינו צריך שיהי' שטר שיש בו קנין, והביא שם המ"מ דרש"י והרמב"ן והרשב"א כתבו דגם מכר צריך שיש בו קנין, ובארתי ע"פ הגמ' דב"מ דף י"ט דיש לנו שני דרכים, או שנאמר דכותבין שט"ח ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואז לא הי' המלוה יכול לגבות מהלקוחות אא"כ יביא ראיה מתי בא השטר לידו, או דנימא שאין כותבין אלא בשטרי אקנייתא ואז יוכל המלוה לגבות חובו בלא ראיה מתי בא השטר לידו, ולכן זהו דעת הרמב"ם לחלק בין שטר מלוה לשטר מכר, דבשטר חוב שעיקרו לגבות חובו אין עצה לעשות דין כזה שלא יוכל לגבות חובו, לכן תיקנו חז"ל דאין כותבין שטר ללוה אלא בשטרי אקנייתא, אבל שטר מכר דעיקרו הוא לקנין ולראי' על מכירת השדה ולא הוזכר דאין כותבין אלא בשטרי אקנייתא, אמרינן דבזה כותבין אף שאין בו קנין, ואם יטרוף מערער מהלוקח ויצטרך לגבות מלקוחות שקנו אחריו, יצטרך להביא ראיה מתי בא השטר לידו.

ולפי"ז נוכל לבאר גם בהך דינא דגם בשטר בעדים לענין דין טענת פרעתי, הי' לנו שני דרכים דהי' אפשר שיהי' נאמן לטעון פרעתי, ויוכל הלוה להניח השטר חוב בידו, או שלא יהי' נאמן לטעון פרעתי וממילא לא יוכל הלוה לפרוע כשאין להמלוה השטר, ולכן גבי שט"ח בעדים דעיקרו הוא לגבות בו, על כן נעשה דינו שאינו נאמן הלוה לטעון עליו פרעתי, ולכן כשרוצה לשלם חובו לא יוכל לשלם עד שיחזיר לו המלוה שטרו, אבל בשטר בכתב ידו דנוכל לומר דלזכרון כתב לו שלא ישכח וכמו דאמר הגמ' בב"מ דף ע"ו דאסור להלוות שלא בעדים אפי' אם הלוה ת"ח שמא ישכח, וא"כ יש לומר דלזכרון כתב לו, אבל מאמין להלוה שלא יטעון שקר, ולכן א"צ המלוה כ"כ ליזהר בשטרו אם מאמין בהלוה והלוה יוכל לפרעו בלא השטר שאם יתבענו המלוה יוכל לומר פרעתי אבל זהו דוקא בשטר בכתב ידו, וכמו שכתב הרמב"ן ששנאו התנא בלשון אחד עם מלוה בעדים, אבל שטר בעדים ואפי' בעד אחד דאף שאינו יכול לגבות בו מיורשים ומלקוחות, אבל מהלוה עצמו יוכל לגבות ודין שטר עליו אם לא שישבע שבועת שקר להכחיש העד, ולכן שטר זה דין שטר עליו ואינו נאמן לטעון פרעתי, וזהו שחידש ר"פ במה דאמר דמאן דנקיט שטרא מחבריה ואמר פריעא הוא לאו כל כמיניה והיינו אפי' שטר שאין גובין בו מלקוחות ולכן גם בשטר פקדון צריך דוקא מיגו דנאנסו.

ומבואר שיטת הרמב"ם כאן בפשיטות דבשטר בעד אחד כיון דתורת שטר עליו אינו נאמן הלוה לטעון פרעתי, רק דהיינו אומרים כיון שאם הי' הלוה כופר הי' נפטר בשבועה, א"כ יהי' נאמן לטעון פרעתי במיגו דלא לויתי, וע"ז כתב הרמב"ם דכיון דאינו יכול לישבע להכחיש העד כשמודה הלוה וטוען פרעתי, לכן אמרינן בזה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.