אור שמח/זכיה ומתנה/ב

אור שמח ‏ זכיה ומתנה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

נכסי גר שאין לו יורשים ונכסי ההפקר כו' כל המחזיק בהם בדרך מדרכי החזקה כו' קנה:

הנה לא שמענו שום קנין בהפקר לבד מחזקה או משיכה וכיו"ב, אבל מסירה ואגב קרקע לא מהני, מסירה כדאמר פ"ק דב"מ (דף ט') מאן מסר ליה דלקני ואגב קרקע אמר שם פ"ק (דף יא) ה"נ טובת הנאה אינה ממון לקנות אגב קרקע, בקנין שהקרקע נקנה בו אלא אפקורי בעלמא אפקיר גבייהו וכי אוגר להו מקום קנתה לו חצירו בתורת חצר כשאר הפקר, רש"י שם, הרי מפורש דבמקנה תלוי שהוא מקנה המטלטלין אגב קרקע, דעל קרקע סמכא דעתיה דאינש טפי וכיון דהמחזיק קנה את הקרקע תו גמיר ומקנה הבעלים גם את המטלטלים, וזה לא שייך בהפקר, דמאן מקנה ליה, ובפרט לשיטת הקדמונים דהא דאמר רבא לא שנו אלא שנתן דמי כולן כו' קאי אמטלטלין אגב קרקע [עיין הרב המגיד הלכות מכירה פרק ג' הלכה ח'], ומדמה זה הגמרא להך דאמר שמואל המחזיק בשדה אחת קנה כולן יעו"ש, א"כ כי היכי דבנכסי הגר ומציאה שאין דעת אחרת מקנה אותו לא קנה בחזקה באחת מן השדות את כולן, דדמי ללא נתן את דמי כולן במכר, כש"כ וכש"כ דקנין מטלטלין אג"ק ליכא בהנך דאין דעת אחרת מקנה אותו כמו דליכא בלא נתן דמי המטלטלין, וזה פשוט:

אולם הרב בקצות סימן ער"ה רצה לחדש דקנין אגב יש בהפקר והוכיח זה מהך דסוף הגוזל ומאכיל (דף קיז) דאר"פ התם כגון שגזל שדה מחבירו והיתה פרה רבוצה בו ושטפה נהר דר"א לטעמיה ורבנן לטעמייהו, ולר' אליעזר דאמר שדה נגזלת קונה פרה עמה וחייב לשלם דמטלטלין נקנין אגב קרקע כו' רש"י שם, הרי דבלא דעת אחרת ג"כ איכא קנין אגב עכ"ד. והנה לשיטת רבנן בתוס' ריש פ' אלו נערות, דקניית אונסין להתחייב לא דמי לקנין דעלמא ולכך מתחייב גנב לרבינא באונסין במשיכה ברה"ר אע"ג דלקנין לא קנה, אין ראיה כלל, ואפילו להנך רבוותא שהשוו קנין דגנב לקנין דמקח וממכר נראה דבאגב שהוא לטובתו של הבעלים ובע"כ דגנב שאינו רוצה להתחייב באונסין הוי כמו דעת אחרת מקנה אותו שחייב שפיר באונסין, דכיון שכל השדה הוא ברשות של הגנב ובאחריותו סברא הוא דכל המטלטלים שהם באותה שדה חייבתו רחמנא עלייהו הואיל דאיהו הבעלים וביד הבעלים ליתנהו הוי כשואל להתחייב באונסין שכאן בגנב כל הנאה שלו טפי משואל וכמו שפי' רש"י בפרק בן סו"מ בשמועה דהבא במחתרת עי"ש ולזכותו של הבעלים הוי כרצון הבעלים שיהיו תחת ידו כל מה שהוא ברשותו הגזול ויהיה הגנב או הגזלן במקום הבעלים להתחייב באונסין ולהשגיח עליהם, אף ע"ג דנפ"מ מזה אם נשתנית הפרה מצי לסלקו לבעלים בדמים שזהו לטובת הגנב, סברא הוא דלא אוקמינהו רחמנא ברשות הגנב לחצאים, וכיון שמתחייב עליהם באונסין תו מקרי גזלן עלה לקנות אותה ע"י שנוי ודוק. ומצאתי בנתיבות סימן ר"ב ס"ק ב' שהעיר בזה קצת עיי"ש:

אך נניח בזה כל הפלפולים וננקוט בידינו מתניתא ערוכה בתוספתא ב"ב פ"ב, המחזיק בנכסי הגר כו' היו לו עשר שדות כיון שהחזיק באחת מהן החזיק בכולן [כבר תרגימנה רמב"ן בחידושיו באין מצר וחצב בינתים, או יתכן שגדר כל השדות ובגדר החיצונה קנה הפנימית שהועיל לכולן] עשרה עבדים אף ע"פ שהחזיק באחד מהן לא החזיק בכולן, כלים ועבדים כו' כלים וקרקעות זכה בקרקעות לא זכה בכלים, בכלים לא זכה בקרקעות כו' וטעמא דהפקר לא מקנו מתורת אגב, ואי דיקנה מתורת חצר אפשר דמיירי כגון שהיה חצר שאינה משתמרת, ולא אמר זכתה לי שדה כמו שפסק רבינו פרק י"ז מהלכות אבדה, ועבדים איך משכחת בנכסי הגר הא זכו לעצמן וצ"ל בקטנים וכאבא שאול ורבינו פסק כוותיה, וכן מוכרח בהנך ברייתות דמייתי בב"ק פ"ק גבי מכירה דהחזיק בעבדים כו' [וע"כ לאו דתוספתא זו, דבתוספתא גבי מכירה מתניא אח"כ נכסים שאין להם אחריות נקנין כו' כיצד כו' יעו"ש והבן] דמוקי בעודן עליו ופריך וכי עודן עליו מאי הוה כו' וחצר מהלכת לא קנה ואמאי לא קאמר דכיון דקנה העבד נעשה העבד שליח לזכות לרבו המטלטלין וע"כ דרוצה הגמרא לאוקמי בעבד קטן דלאו בר זכיה רק מתורת חצר [או שאין העבד רוצה לזכות לרבו] ודוק בכ"ז:

ב

כיצד הלוקח קרקע מחבירו וכו' באכילת פירות[יה] קנה כמש"ב, אבל בנכסי הפקר או [נכסי] הגר כו' לא קנה לא גוף האילן ולא גוף הקרקע:

ראה בלחם משנה, והא ודאי דנעל ליכא חילוק בין דעת אחרת מקנה אותו לנכסי הגר לפי דעת רבינו, שהרי כללא כייל כל מה דהוה חזקה במכר הוי חזקה בנכסי הגר חוץ מאכילת פירות, ומה שהקשה דמאי מייתי ר"ש ראיה דמציע מצעות בנכסי הגר קנה מעבד דילמא לא הוי רק כמו אכילת פירות דאינו מועיל בנכסי הגר רק במכר, זה לא מכרע, דאטו מי ליכא הך דינא דהגביה לרבו בעבד קטן דנקנה בנכסי הגר בחזקה וכמש"ב לקמן הלכה י"ז, דאם תאמר דהוי רק כאכילת פירות, א"כ איך קני לה בזה בעבד ושפיר מייתי רב ששת דבכל גווני מיירי אף בנכסי הגר ובעבד קטן, אולם רואה אנכי מבין אשנבי רבותינו שהם הבינו דבנכסי הגר בעי שיעשה מעשה בגוף הקרקע ובאכילת פירות אין זה מעשה בגוף הקרקע, ומתוך זה נדחקו בהך דמציע מצעות ששם ג"כ לא עשה מעשה המועיל לקרקע ולכן דימו נעל לאכילת פירות וסבב להם כל הלחץ שנלחץ הלח"מ בנעל, ובאמת לא כן מחשבותיו של רבינו, דאיהו סובר דכל המועיל במקח וממכר כש"כ שמועיל בנכסי הגר, ויש דברים רבים שמועילים בנכסי הגר מה שאין מועיל במקח וממכר, לבד אכילת פירות לחודייהו מפני שהוא של הפקר, ויש כאן שני זכיות, זכיה אחת בהפרי, וזכיה אחת בגוף הקרקע, א"כ כי אוכל פירות אילן אין זה נחשב שרוצה לזכות בגוף הקרקע ע"י אכילת פירות אילן זה, רק שרוצה לזכות בהפירות עצמן, אבל שאר מילי דאף שאין זה תקון בגוף הקרקע כיון שהוא הנאה מגוף הקרקע וניכר שאדעתא דארעא עביד לה קני, אבל במכר שאין זכיה בלא דעת הבעלים והבעלים מכר לו כל השדה עם הפירות א"כ כי מאסף פירותיה ואכיל לה הלא אחזיק כדמחזקי בה אינשי, אבל בנכסי הגר הלא זה גלוי על זכיה בגוף הפירות לא על הזכיה בקרקע, ולפ"ז בתפר העבד בגד לרבו או בישל תבשיל לו דדעת ההמ"ג דדמי לאכילת פירות, הוה"ד דמועיל גם בנכסי הגר ובעבד קטן וכמש"ב, ויתכן שכוון לזה ההמ"ג באמרו, דהתם לא נהנה מגוף הקרקע אלא מפירותיה, פירוש, דבאסיפתן זכי בהפירות והוי רק גילוי לזכיה זו אבל לא לזכייתו בהקרקע עצמה:

וכאשר תרצה תאמר בלשון אחר, דהפירות המחוברין הוי כקרקע והוי כמי שנאמר שהחזיק בשדה אחת שגבי מכר מועיל אף בעשר מדינות שקנה כולן לבד בנכסי הגר כמש"כ ההמ"ג לעיל פרק א' הלכה ז', וחזקת שדה זו מועיל לחברתה, משא"כ בנכסי הגר דלא קנה רק אותה שהחזיק בה בלבד, ה"נ לא קנה בתלישת הפירות את השדה רק הפירות לחודייהו, ועיין סוף פרק ג' מהלכות מכירה הלכה י"ח פשתן כו' יעו"ש ועיין בירושלמי ריש פ' חזקת הבתים דמוקי משנה דפשתן בנכסי הגר כפי הנראה דמוקי בצריך לקרקע או במוכר הפשתן עם הקרקע, דאף דכתב רבינו, דכל העומד לבצור כבצור דמי הוא דוקא במוכר לו הפירות לחודייהו, ולכן פריך בגמרא כיון דתלש כ"ש קנה, אבל במוכר לו הפירות עם הקרקע דין קרקע יש להן וכמש"כ רבו של רבינו הר"י בן מיגש הובא בכס"מ פ"א ממכירה שמה"ט חילק מה שלענין שומרים קיי"ל כל המחובר לקרקע כקרקע דמי משא"כ גבי מכר כיון דאדעתא למישקל זבנינהו כבצורות דמי יעו"ש ולכן מהני שפיר במוכר זכיית הפירות להאילנות שהפירות עם האילנות כשהן מחוברין הוי כשני קרקעות דאם החזיק באחת קנה בחברתה משא"כ בנכסי הגר שאינו מראה לנו שרוצה לזכות רק בהפירות, אבל על זכיית הקרקע או האילן לא מועיל מידי ושני הלשונות הולכין למקום אחד למבין וז"ב בס"ד:

ולפי מה שבארנו הא דאמר בירושלמי ריש פ' חזקת דאם היה פשתן מחובר ותלש לא קנה רק מה שתלש ומיירי בנכסי הגר, הוא במוכר פשתן עם הקרקע לכן אי לאו בנכסי הגר לא הוי כן, דמועיל כאכילת פירות וקני להשדה עם הפשתן רק בנכסי הגר שפיר לא קנה רק מה שתלש לבד וכמ"ש. אמנם בירושלמי פ"ק דקדושין הלכה ה' הגירסא דשמואל אמר לא קנה רק אותו קלח בלבד, ומודה שמואל בנכסי הגר דקנה כולה יעו"ש, וכפי זה כוון להא דאמר בחזקת (דף נד) שדה המסויימת במצריה דלא קנה אלא מקום מכושו בלבד, וזה לא קנה רק הקלח שתקנו, אבל זה דוקא בנכסי הגר, ובירושלמי הגירסא משובשת וצ"ב ואכ"מ ודוק:

יג

עדר בנכסי גר זה וכסבור של גר אחר הואיל ונתכוין במעשיו אלו לזכות מן ההפקר ה"ז קנה:

נסתפקתי לשיטת רבוותא דבדעת אחרת מקנה ג"כ אם לא כוון לזכות לא קנה, איך הדין בשני בני אדם שאמרו לאחד חזק וקני, והחזיק בשל אחד שעדר וניכש וסבור שהן של חבירו שהרשהו ג"כ להחזיק ולקנות, וכן בשל חבירו, מי קני או לא, מי אמרינן דהא סבור לקנות מרשות זה, וזה טעות דהוא של אחר ולא נתכוין לקנות מרשות מי שהשדה שלו לא מהני, או דילמא כיון דאיהו מתכוין לקניה קני, ולא דמי לעודר בנכסי גר זה וסבור שהן של גר אחר דקני, דשם עכשיו אינו של הגר והפקר הוא זה וזה, רק הוא ענין שעבר שהיו קנוים להגר בעודו היה בחיים, אבל כאן הלא עכשיו הוא מפיק אותן מרשות זה והיה סבור בעת החזקה שהן של אחר, ולשון רבינו הביאני לספק הזה שאמר הואיל ונתכוין במעשיו לזכות מן ההפקר קנה, מורה שהואיל וכולן של הפקר לכן קני, מוכח דבדעת אחרת מקנה אותו בכה"ג לא מהני וצ"ע:

ונראה לכאורה ראיה קצת, מהך דאמר בפרק האיש מקדש (דף מו) דפליגי בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה, דרב אסי אמר דאביה יכול לעכב ולא היא, ופריך מהא דכתיב אם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת"ל אם מאן ימאן מ"מ יעו"ש, דקס"ד דמיירי דפתה לשם אישות ואם נתרצה האב הוי קדושין למפרע, דהא בקדשה בביאה מיירי קרא, ועל כרחך חלה למפרע הקדושין דהא בעת הרצוי כבר כלתה ביאתו, וע"כ דחלה הקדושין למפרע ומייתי דשניהן יכולין לעכב, ואף אם נתרצה האב מועיל עיכוב דילה. ולכאורה מאי ראיה דילמא מיירי קרא בפיתה אותה ולא ידע שיש לה אב ולסוף אחר ביאה נודע לו שיש לה אב, א"כ הא אף אם נתרצה האב ג"כ לא מועיל משום דאיהו סבר שאין לה אב וקא סבור לקנותה מרשות עצמה, דבנערה משתעי קרא דבלא אביה היא יכולה להתקדש אליו, ולסוף נמצאת שהיא קנויה לאביה וקא מפיק לה מרשות אביה, לכן אף אם נאמר דאיגלאי מלתא דאיהו רצה למפרע וזכות היה לו שתתקדש, בכ"ז הא המקדש לא נתכוין לקנותה מרשות מי שהוא והוי כעודר בנכסי זה וסבור שהן של אחר ושניהם אמרו לו לך חזק וקני ולכן מועיל עיכוב דילה, אך זה ליתא, דבשלמא למ"ד דבין היא בין אביה מעכבין, הפירוש, דאם ידעינן דנתרצה האב למפרע הוי מועיל דזכות הוא לו, רק אגוונא דגם היא מעכבא תו לא הוי זכות גמור וליכא גלוי למפריע דניחא ליה בהך הקדושין ולא הוי קדושין וסיבת ביטול הקדושין הוא ע"י העיכוב, אבל לפרושינו דבאופן דלא ידע שיש לה אב א"כ בלא"ה לא הוי קדושין כלל וכמוש"ב דלא נתכוין לקנות מרשות האב שהיא שלו, ועיין רשב"א על הך דאביי דאמר צריכה קדושין לדעת אביה שפירש הראב"ד דאפילו נתרצה סובר דלא מהני, וקרא בפתה לשם קדושין הוא באמת דלא כרב דלעיל דאמר דבנתרצה מועיל למפרע ורק המיאון גורם לבטל הקדושין של ביאתו שפיתה אותה לשם קדושין, סוף דבר דחייא בר רב דמייתי ראיה דקרא מיירי בפיתה לשם אישות הוא רק דהמיאון גורם ביטול הקדושין אבל לא בגוונא דברצוי אב ורצוי דילה גם כן לא מהני וז"ב:

אולם נתבונן בהך סוגיא גופא, דא"ר יוסף מ"ט דר' עשאוה כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דלא קני, דכולהו אמוראי דמפרשי טעמייהו בהך שמועה מפרשי טעמא דרבי וטעמא דרבנן מר סבר ומר סבר, ורב יוסף לא מפרש רק טעמא דרבי וטעמא דרבנן לא מפרש, ולכן נראה דבכה"ג בדעת אחרת מקנה אותו לא מהני, ולזאת א"ש, דכאן שקדשה לשם יבום מיירי וקסבר שעדיין היא זקוקתו והוא מתכוין לקנותה ע"י מאמר מתורת יבום, ומתורת יבום אשכחן דפליגי רבי ורבנן בפ"ק (דף יט) אם מועיל שלא מדעתה, דרבי מדמה מאמר ליבום וקונה שלא מדעתה ורבנן מדמי לקדושין ואינו קונה רק מדעתה, א"כ לרבי הוא כוון לקנותה מתורת מאמר דמועיל אף שלא מדעתה, א"כ כיון דאינה זקוקה והקדושין צריך שיהיו מדעתה דוקא, א"כ אף כי היה המאמר כאן מדעתה, בכ"ז הא היא לא כוונה להתקדש ולהקנות עצמה לו, דהיא ג"כ היתה סבורה שאין צריך דעתה, והוי כעודר בשדה וסבור שהיא של הפקר ולסוף נודע לו שהיא של אותו האיש שאמר לו לך חזק וקני שדי, כן הוא היה סבור שהיא זקוקה ולא בעי דעת דילה ולסוף נודע שצריך דעת דילה, והיה צריך לכוון להוציא אותה מרשות שלה דבדעתא דילה תליא לכן לא מהני, לא כן רבנן לטעמייהו דמאמר יבמין צריך ג"כ דעת שלה, וא"כ הוי מכוון להוציא אותה לקנות אותה מדעת ורצון שלה דהוי ידע דברשותה היא וברצונה תלוי, לכן סברי בין שקדשה לשם אישות בין שקדשה לשם יבמין צריכה הימנו גט, וע"ז אמר אביי מי דמי, דבאמת קדושין שאני מכל דעת אחרת מקנה, דאשכחן דאמרה היא הריני מקודשת לך אינה מקודשת, ובכל מכר מוכר כותב לו שטר, וטעמא משום דבקדושין כתיב כי יקח ולא כי תקח, והיינו שמצדה אינה מקנת עצמה לו כלל רק עושית עצמה כהפקר וזכי בה בעל, והדברים מפורשין בנדרים כ"ט בשמועה דבר פדא, בדברי רבינו נסים ד"ה ואשה נמי כפדאוה אחרים דמי כו' וא"כ הא הוי כעודר בנכסי הגר זה וסבור שהן של גר אחר שסוף סוף קונה אותה בלא הקנאה מצדה כלל רק כעודר בנכסי הפקר, וזה ביאור נכון בדברי הגמרא בס"ד:

ואם כה נאמר מבואר דבסבור שהוא של הפקר ולסוף התודע לו דשדה זו יש לה עליה רשות בעלים אף דהבעלים ג"כ רצה שיזכה בה ע"י חזקה לא מהני כיון שלא נתכוין להוציאה מרשות מי שהיא, ודוקא בעודר בנכסי גר זה וסבור שהן של גר אחר דבין כך ובין כך הוי הפקר וכמו שמורה לשון רבינו ז"ל, והא דאמר בירושלמי פרק אלו מציאות הלכה ג' ר' לעזר נפל מיניה דינר כו' א"ל כבר נתיאשתי מיניה, אמרי לא איתכוין ר"א אלא לזכוייה כו', הרי דשמעון בר ווא נתכוין לזכות רק מן ההפקר ובאמת היה כאן דעת אחרת מקנה אותו וא"כ לא קנה אותו שמעון בר ווא, התם שאני, דשם ודאי ידו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ודוקא בעודר וכיו"ב במעשה קניה בזה אמרינן דבעי כוונה, ועיין מהרימ"ט חלק חו"מ סימן מ"א ובמחנ"א הלכות משיכה סימן ה', ודוק בכ"ז:

יח

גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו ושמעו שעדיין לא מת כו' או שאשתו מעוברת כולן חייבין להחזיר, החזירו כולן ואח"כ שמעו [שמת] ששמועה ראשונה אמת היתה כו' כל המחזיק בשניה קנה ובראשונה לא קנה:

הרב בתורת חיים פירש בדברי הברייתא, דהא דשמעו שמת בנו היינו שמת כבר בעוד הנכסים ביד הראשון, והא דלא קנה משום דהמחזיק בנכסי הגר בעי כוונה לקנות, הלכך כאן בשעה שנתכוין לקנות היה הבן עדיין קיים, ואח"כ כשמת הבן אף ע"ג שהנכסים עדיין בידו לא נתכוין לקנות, ולכך המחזיק בשניה קנה וכן כתב הרמב"ם יעו"ש, והנה מה שהביא מדברי רבינו, לא זו הדרך, שדרך רבינו בסוגיא זו כך היא, דלפי רבינו אפילו אם נודע אח"כ ששמועה הראשונה ששמעו שמת קודם החזקה ראשונה שהחזיקו לקנות בנכסיו של גר אמת היה, מכל מקום כיון דחזינא דאחר כך כששמעו שלא מת החזירו הנכסים, חזינא דעדיין רפויי מרפיין בידייהו בעת החזקה ולכך המחזיק בראשונה לא קנה, ופירושו וגירסתו בסוגיא ביאר היטב הגר"א ז"ל, וכן תמצא גירסא כזו בתוס' רי"ד הנדפס מחדש, אולם אף לכולהו רבוותא שנחלקו בדין רבינו, מ"מ בהא שכתב הרב תורת חיים כו"ע מודו, דכיון שהוא תחת ידו אינו מתכוין לקנות כיון שלא שמע עדיין ממיתתו עד שיצאו הנכסים מתחת ידו, אע"ג דמחזיקים לנכסים ברשות שלו אין זה מועיל לקניה, דלקניה לא הוי רק אם מתכוין להוציא מרשות אחר ולהכניס ברשותו, ודמי לעודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו דלא קנה כדאמר פרק ר"ג, וירושלמי מפורש הוא בפרק זה בורר מאימתי אדם זוכה לפירותיו בשביעית, ר' ירמיה סבר מימר משיתנם לתוך כליו ר' יוסי סבר מימר אפי' נתונים בתוך כליו לא זכה, סבר דאינון דידיה [דהבעה"ב סובר ששלו הוא ואינו מתכוין לקנות] ולית אינון דידיה, וכן אמר פרק הכותב הלכה ג' אלין בני שימי דדמך אבוהון שבק להון אבוהון עז אתא מרי חובא ונסבה וכו' יורש ובע"ח שקדם אחד מהן ותפס אין מוציאין מידו [ומשני] דהוון סברין דאינון דידהון ולית אינון דידהון, [פירוש שיורשים אינם מתכוונים לתפוס המטלטלים] ולכן אם קדם הבע"ח ותפס אחר כך אין מוציאין מידו. שוב ראיתי להמחנ"א בהלכות קנין משיכה סימן ה' שהאריך הרבה בזה והעיר מירושלמי, וכל חקירתו באם לא ידעו שמת הגר וסברו שהם של הגר אם רשותו קונה שלא מדעתו, הנה מוכח מדברי רבינו מדכתב ובזבזו החזירו דגם במטלטלים מיירי ואפ"ה אין רשותם קונה בנכסים שלא מדעתם, וחסר שם בסוף התשובה, ובטח לא נעלם זה מעינו הבהיר של המחנ"א ודוק:

והנה לדברי הרב תורת חיים א"ש מה דלא משני הגמרא על קושיא דרב ששת, דעובר לעולם לאו בר זכיה בנכסים והא דבהפילה אחר כך המחזיק בראשונה לא קנה, כמו דמשני בריש פרק החולץ בירושלמי משום יאוש, דכיון ששמעו שהיא מעוברת מיאשי מהנכסים דרוב נשים מתעברות ויולדות, ולכי יולד ודאי דשקיל חלק בנכסים, ודחוק לומר דמשמע ליה מדתנא המחזיק שמע מיניה דבקרקעות דמקני בחזקה מיירי ובקרקע ליכא יאוש [ועיין מש"כ בהלכות נחלות בזה] אולם לפי דבריו של הרב תורת חיים א"ש, דבירושלמי מייתי הך ברייתא כך, החזירו הכל ואח"כ מת הבן או שהפילה אשתו ולכן שפיר משני שמייאש כיון דהחזירו בעודה מעוברת אע"ג דעובר לית ליה זכיה, אבל תלמודין מייתי הך ברייתא כך, החזירו הכל ואח"כ שמעו שמת בנו או שהפילה אשתו, דמשמע כמו שמפורש התו"ח דשמעו דטרם שהחזירו כבר הפילה אשתו, וטעמא דלא נתכוונו לזכות בנכסים וא"כ שפיר פריך רב ששת אם תאמר דעובר לית ליה זכיה וכבר החזיקו כדין בנכסים אלו רק שמייאשי הלא אם הוי ידעי אז שכבר הפילה לא נתייאשו מהנכסים, וא"כ הוי יאוש טעות ולא הוי יאוש, וריו"ח ור"ל פליגי בירושלמי פרק שור שנגח דו"ה ה"ח, אם שור הנסקל שהוזמו עדיו הוי יאוש טעות ואפילו לר"י תמן, וכן אמר תלמודין בכריתות דהוי יאוש מעליא, היינו דהוא ענין עתיד המתהווה שהיה יכול להיות דיוגמר דינו ויסקל ולא ימצא עדים, משא"כ בכה"ג שלא ידעו שכבר הפילה הוי יאוש טעות ולא הוי יאוש [ועיין מש"כ בחידושי לב"מ באורך] ושפיר פריך, ודינו של המחנ"א בלא ידע שמת הגר לפי פשטיה דגמרא דבמטלטלין נמי מיירי ברייתא, נפשט ספיקו אף לפרשב"ם בהך דרפויי מרפיין דשלא מדעתו אינו קונה החצר, רק יש לדחות, דהוא העדר ידיעת העתיד שתפיל אשת הגר, אבל מרבינו משמע דפסיקא ליה דלא קנה ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.