אור שמח/בכורות/ב

אור שמח ‏ בכורות ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

יוצא דופן והבא אחריו שניהן אינן בכור כו'.

הנה בדעת ר' טרפון דסבר בכור לדבר אחד הוי בכור ומספקא ליה בהא סוף פרק ב' נראה דאע"ג דפטר רחם כתיב סבר דביוצא דופן אימור קדוש משום דסבר א"א לצמצם וא"כ לא מסתברא ליה למידרש קרא דהזכרים ביצאו שני ראשים כאחד וע"כ דריש קראי כל פטר רחם לד' זה הנולד מן הרחם הראשון כדרכו וכל פטר שגר בהמה פירוש ולד הנולד ונשלח מן האם ראשון ואף שאינו נפל קרוי שגר כמו שגר אלפיך [לשון רש"י] וזה פטר הבהמה רק בכח ההולדה אבל לא מן הרחם וזה יוצא דופן, הזכרים תקדיש לד' פירוש שראשון יצא מן הדופן והשני מן הרחם שני הזכרים תקדיש לד', אבל יצאתה נקיבה לפניו דלית ביה לא פטר רחם ולא פטר שגר ודאי לא קדוש בבכורה ומסולק קושיית תוס' שם ד"ה רישא, ולכן ר"ש אף דסבר (בדף מ"ז) גבי בכור אדם דלדבר אחד הוי בכור אבל פטר רחם מיהא בעי דבאדם לא כתיב פטר שגר, ותוס' שם נדחקו, ומש"כ נכון:

ז

המטיל מום בבכור הואיל ועשה עבירה קונסין אותו ואינו נשחט על מום זה עד שיפול בו מום אחר.

רש"י פירש במשנתינו דהצורם אוזן לא ישחוט דבכהן קא מיירי, ונראה מדבריו דאם עשה הישראל בו מום ישחוט עליו הכהן, דלכהן לא קנסוהו עבור הישראל, וצ"ל דשאני מקטנים ועו"ג דנתכוונו להתיר דאסרו חכמים משום דלאו בני חיובא נינהו וא"כ יטילו מומים בכל הבכורות לכן כדי למיגדר מילתא שיזהרו הכהנים בבכוריהן אסרו חכמים לשחוט על מום זה, אבל ישראל גדול דבר חיובא ומוזהר בעצמו על הטלת מום דרחמנא גדרה בעדו רק שנקנוס אותו שלא ישחוט עליו זה דוקא בכהן עצמו שעבר והטיל בו מום אבל משום ישראל לא קנסוהו לכהן דלישראל אין פסידא בזה דלא ישחוט עליו. וכיו"ב שיטת רבינו בהלכות שבת פ"ו דבעו"ג בעי כדי שיעשו ולא בישראל דבני חיובא. ובאמת אפשר לפרש דרש"י סבר דאם הישראל עשה מום גם ר"א סבר דלא קנסוהו שלא ישחוט עולמית דמה לן לקנוס לכהן עבור ישראל, אבל לשחוט על אותו מום אף אם עשאו ישראל הלא אין צריך הכהן להרוויח בדבר עבירה ויהא דומה כאילו לא נעשה העבירה ולכן צריך להמתין על מום אחר, אבל לר' אליעזר דאסר לשחוט לעולם זה קנס גמור ואין לקנוס לכהן עבור הישראל, אבל א"כ הא דמסיק דאם מת לא קנסוהו לבנו אחריו אלמא דלא קנסו רק להחוטא לבדו א"כ אם הישראל עשה המום אין לקנוס בזה לכהן וגדולה מזו כתב רש"י בביצה (דף כ"ז) בשחטו ישראל אחר שלא ע"פ מומחה לא קנסוהו לכהן משום אחר יעו"ש באורך. וזה שפירש דמתניתין דוקא דאינה חשובה יותר מראית טריפה רק דלכהן קניס ובבכורות פירש באופן אחר כדמוכח שם ועיין ברא"ש בשם רמב"ן שם:

לכן נראה לפרש דרש"י פירש כן לפום מה דמסיק לעיל ריש פרק עד כמה דבבכור ליכא טובת הנאה לבעלים דאסור לישראל ליקח סלע מאחד כדי ליתנו לבן בתו כהן, א"כ אין לישראל שום קנסא בהא דלא ישחטו הבכור על מום זה לכן משום זה לא קנסוהו לכהן, אבל רבינו דפסק בפי"ב מהלכות תרומות דישראל רשאי ליקח סלע מישראל אחר כדי ליתנו לבן בתו כהן א"כ אית ליה ממונא בגויה דבכור ומיגו דהוי קנסא לדידיה במה דלא ישחטו עליו ויפסידו אותו הסלע שיקח מאבי אמו של כהן לכן גם הכהן אסור לשחוט על מום זה, דאל"ה ירוויח הישראל ונמצא דאם הישראל הבעלים עשו בו מום תלוי בזה שבארנו דפליגי בזה הטור ורבינו ז"ל ודוק. ולפ"ז אם ישראל אחר יצרום אוזן בכור ודאי שרי להכהן והוי כמו בשבת דלא בעי כדי שיעשו בישראל שבישל לאכול לאחרים יעו"ש. אמנם בפסקי מוהרא"י סימן קס"ט כתב דאין חילוק בין שישראל אחר מצוה לעו"ג או הבעלים ודאי דאסור. ואולי אפשר לחלק דמוהרא"י מיירי היכי דהמום נעשה ע"י אמירה לגוי דכתב החות יאיר סימן ל"א דכו"ע חשידי בזה דלא חשיב להו איסורא קנסינן כמו בקסדור ותינוקת, אבל היכי דישראל אחר עשה מום בידים דלא שכיח זה דאין אדם חוטא ולא לו אפשר דמותר לשוחטו ודוק:

יג

בכור שאחזו דם יקיז ובלבד שלא יתכוון לעשות בו מום כו'.

ירושלמי פסחים סוף פ"ק תמן תנינן הבכור שאחזו דם אפילו מת אין מקיזין לו את הדם דר"י וחכ"א יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום כו' ר"ש אומר יקיז אע"פ שהוא עושה בו מום ר"א בשם ר"א אתיא דר"י כר"ג [בחבית שנולד לה ספק טומאה דאמר אל יחדש בה דבר כן אמר ר"י אל יקיז דם ויניחנה כמו שהיא] דרבנן כר' אליעזר [שכמו דר"א אמר אם היה מגולה יכסנה אלמא חיישי לתקנה כן אמרי רבנן יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום כמו התם שלא יטמאנה] דר"ש כמו ר' יושע, [כמו שר"י אמר שמניחה במקום התורפה כו' ומייתי לה לידי טומאה כן ר"ש אמר שיקיז אעפ"י שהוא עושה בו מום] תני בשם ר"ש יקיז אעפ"י שהוא מתכוון לעשות בו מום ואתיא כר' יושע אחרינא [פירוש בחבית שנשברה בגת העליונה והתחתונה טמאה כו' ר' יושע אמר יטמאנה ביד וזהו כר' שמעון בברייתא דיקיז אעפ"י שמתכוון לעשות מום] א"ר בון בר חייא קומי ר' זעירא תיפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן כר' שמעון, והוא תמוה מאוד באין פותר. והנ"ל פירושו פשוט ע"פ מה דאמר לעיל מאי כדון אמר ריב"ב תמן כדי לחוס על נכסיהן של ישראל, פירושו כמו דאמר בבלי משום הפסד חולין דכיון דאין בתחתונה כדי להעלות אישתכח דיפסדו החולין והתרומה תלך לאיבוד לכן מותר לטמאותה ולהצילה שלא תתערב בחולין. והנה במנחות פרק התכלת (דף מ"ח) תני ר"ח כו' שחט ארבעה כבשים על ב' חלות מושך שנים מהם וזורק דמן שלא לשמן שאם אי אתה אומר כן הפסדת את האחרונים א"ל ר' יוחנן וכי אומר לו לאדם עמוד וחטא בשביל שתזכה ושקיל וטרי ומסיק עמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בשבת אמרינן עמוד וחטא בשבת כדי שתזכה בחול לא אמרינן, ובתרתי מילי לא אמר והתנן חבית שנשברה בגת כו' ר' יהושע אומר יטמאנה ביד אלמא אמרינן חטא בתרומה כדי שתזכה בחולין [רש"י] שאני התם דלטומאה קא אזיל, א"כ הכא דהבכור אם לא יקיזו לו דם קא מיית ואזיל לאיבוד דמיין להדדי בכור לחבית של תרומה, אך בכ"ז לא דמי כי גם בכור הוא עמוד וחטא בבכור כדי שתזכה בבכור כי אם לא יקיז דם ימות הבכור ויפסיד כולו וכי מקיז דם עושה בו מום, ובתרומה הוא אם לא יטמא התרומה יופסד החולין שהתרומה תפסד כיון שהיא משקה ואינה צריכה הכשר ותטמא ותשרוף ובין כך וב"כ תשרף התרומה ואין ההצלה לתרומה מעלה ומוריד רק לחולין שבגת התחתונה א"כ הוא עמוד וחטא בתרומה עבור שתזכה בחולין ובכה"ג לא שמענו לר' שמעון, ואפשר דר"ש סבר כר"א בתרומה דתרד ותטמא ואל יטמאנה ביד, ע"ז אמר תיפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן [ולר"ש] כצ"ל, כי בכה"ג אם יקיז דם יעשה מום בקדשים ואם לא יעשה בו מום ולא יקיז דם וימות לא יהיה פסידא להקדש כלל רק שהבעלים יביא אחר, א"כ בעשייתו בו מום ירוויח ממון של הבעלים ואז דומה להך דחבית דמטמא התרומה בשביל הפסידא דחולין והוא עמוד וחטא בדבר זה כדי שתזכה במילי אוחרי, כי בהאי גוונא דמי לר"י דיטמאנה ביד וזה פירוש נכון והיה צ"ל לר"ש, אך שיטפא דלישנא דלקמן פרק כ"ש ה"ב אמר ר' בון ב"ח קומי ר"ז תיפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן וכר"ש, דשם שייך האי לישנא נקיט לי' גם הכא ודוק:

ודע דכפי שיטת הירושלמי כל חידושו דר' שמעון בברייתא דאפילו מתכוון לעשות בו מום שרי וזה קרוב קצת למה שפירשו תוס' שם בבכורות, ודלא כפסק רבינו שדוקא אם אינו מתכוין, רק שברייתא מחדש דאם נעשה בו מום מותר לשחוט עליו ולזה פסק שמואל כוותיה משום דסבר כוותיה בדבר שאינו מתכוין, וטעמא דרבנן דפליגי עליה דר"ש משום דסברי דבר שאינו מתכוין אסור, ובפירוש המשנה פירש דבעינן שלא יהא מוכרח להיעשות מום ע"י הקזה זו דא"כ הוי פסיק רישא ולא שרי ר"ש, ולפי הירושלמי ר"ש שרי אפילו במתכוין, רק דבירושלמי לשון אחר בדברי ר"ש דברייתא, ר"ש אומר יקיז אע"פ שהוא מתכוין לעשות בו מום, וא"ש מה דמפרש ר"י טעמיה דר"ש מקרא דתמים יהיה לרצון דשרי להטיל מום מה"ת בבע"מ, אבל לשיטת רבינו בבבלי דרק באינו מתכוין שרי ובאופן דלא הוי פסיק רישא למאי מועיל קרא הלא בכל האיסורים של תורה שרי ר"ש דבר שאינו מתכוין, ועיין ביאורי הגר"א סימן שי"ג אות ט' בזה, ודוק בכ"ז:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.