אור שמח/בכורות/א

אור שמח ‏ בכורות א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מ"ע להפריש כל פטר רחם כו' (והעברת כל פטר רחם).

נ"ב במכילתא אין העברה אלא הפרשה וכן הוא אומר והעברתם נחלתו לבתו, פירוש דכן כאן בבכור יוצא מרשות בעלים לרשות כהן ולכך אצל כהן עצמו כתיב תקדיש לד' כי אינו יוצא לרשות אחר רק הכהן הבעלים מקריבו ואוכלו בעצמו וכמו שסיים לפני ד' כו' תאכלנו ועיין לקמן הלכה ו', ולכן כתוב קדש לי כל בכור משום שבמצרים לא נתקדשו הכהנים לכן כתיב קדש ולמשנתינו היה כן עד שהוקם המשכן רק בוהיה כי יביאך כתוב והעברת לשון הפרשה ודוק:

בין שהיו שלימים בין שהיו טריפות.

נ"ב חולין (דף קל"ו) ולילוף צאן צאן מבכור מה בכור אפילו טריפה כו' ומנחות (דף ו') מה ליוצא דופן שכן אינו קדוש בבכורה ועיין רש"י שם, ומזבחים פרק טבו"י אין ראיה דאימור אחר כך נטרף. ואם האם טריפה מפורש בירושלמי פרק אין צדין ה"ד עגל בכור שנולד מן הטריפה, ובכור אדם אם נטרף קודם ל' יום פטור מפדיון ורבינו כייליה משום דשני ראשין חייב עיין סוף הקומץ רבה אע"ג דטריפה הוי ודוק:

ו

ואע"פ שבכור לכהן כו' ואוכל שאר הבשר כו' שנאמר כל הבכור אשר יולד.

נ"ב וסיפא דקרא לפני ה"א תאכלנו כו' ומי אוכלו הכהן עיין רש"י וראב"ע, וא"כ הא מיירי קרא בכהן שהנולד בעדרו מצוה להקדישו ולהקריבו ודוק:

יג

עבר ואיחר הבכור לאחר שנתו אע"פ שהוא עובר בל"ת כו'.

גמרא ערוכה אחד בכור ואחד כל הקדשים כיון שעברו עליהם שנה בלא רגלים כו' עובר בבל תאחר. וברור דלא מחייב על שנה בלא תאחר רק בקדשי מזבח דבקרא כתיב כל הבכור ומרבה בספרי כל הקדשים מקרא דבקרך וצאנך הזכר תקדיש כו' שכל שמקדיש לד' הוא בזמן דשנה בשנה תאכלנו יעו"ש, ושם כתוב לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך כו' ומרבה מקרא זה דבקרך וצאנך תקדיש כל הקדשים לאיסור גיזה ועבודה ושם מפיק קדשי בדה"ב דאינן אסורין בגיזה ועבודה דמה בכור \שהוא קדשי מזבח יעוין בספרי, וכן אמרו בר"פ ראשית הגז ובכ"מ דקדשי בדה"ב אינן אסורין בגיזה ועבודה רק מדרבנן, כן לענין זמן דבשנה יעברו בבל תאחר אינו רק בקדשי מזבח לא בקדשי בדק הבית. ובזה א"ש השמועה בשלמא רגלים בלא שנה כו' אלא שנה בלא רגלים כו' הניחא למ"ד כו' כסדרן משכחת לה כו' ואם כן הך דאמר ר"ש פעמים חמשה כיצד נדר לפני עצרת חמשה פירושו בקדשי בדק הבית דשם אינו עובר בשנה בלא רגלים ודוק, ורש"י והרז"ה נדחקו בזה. שוב אחרי כותבי מצאתי קצת מזה בטורי אבן יעו"ש:

טו

שהבכור נותנו לכל כהן שירצה.

פירוש ולא לכהני משמר שאינו מתחלק למשמר רק לכל כהן שירצה להקריבו וכן פרש"י זבחים (דף ק"ב) ד"ה את דמם תזרוק. ועיין פ"ו מהלכות ערכין הי"ד כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה כו' כדי כו' ליתנו לכל כהן שירצה, ועיין פ"א מבכורים ה"י החמש שבירושלים כו' והבכור מקריבין חלבו ודמו. וקראי דנחמיה ק' יו"ד. ולהביא בכורות בקר וצאן כו' לכהנים ובסוף הספר ואעמידה משמרות כו' לעצים ולבכורים ולא חשיב בכור בקר וצאן, רואין אנו שאינו נתון למשמר רק לכל כהן שירצה כרש"י ורבינו ודלא כהגירסא ירושלמי חלה פ"ד ודוק:

יט

המפשיט בכור בע"מ הר"ז מותר להפשיטו כו' אם רצה להרגיל מרגיל כו'.

בגמרא בכורות אין מרגילין בבכור ולא בפסולי המוקדשין מאן תנא אין מרגילין בבכור כו' אמר רב חסדא ב"ש היא דאמרי אין מאכילין אותו לנדות כו', ובתמורה איתא אמר ר"ח מני ב"ש היא דאמרי בכור בקדושתיה קאי דתנן ב"ש אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור כו'. ובאמת תמוה מאוד דבבכורות דשם עיקר מתניתין דפליגי ב"ש שביק ב"ש דמתניתין ונקיט ב"ש דברייתא דאמרי אין מאכילין אותו לנדות הלא דבר הוא. ונראה דבברייתא איכא תלתא תנאי ב"ש וב"ה אומרים אפילו זרים רע"ק מתיר אפילו עו"ג ובמשנה תני במילתיה דב"ה וב"ה מתירין אפילו עו"ג. וע"כ צ"ל דר"ע דברייתא בשם ב"ה אמר למילתיה, וצריך להבין מדוע נשמט במשנה דעת הת"ק בשם בית הלל. ונראה לנו משום דב"ש ילפי מקרא דובשרם יהיה לך כחזה התנופה דלכהנים אין לישראל לא וב"ה סברי דהני מילי תם אבל בעל מום לא וזה נגד פשטות הכתוב דאמרו בפ"ד דבכורות דובשרם יהיה לך מיירי בבעל מום דמזה ילפינן דהוא מתנה לכהן יעו"ש אך ילפי מקו"ח דמה טמא שאינו אוכל בקדשים קלים אוכל בבכור זר שאוכל בקדשים קלים אינו דין שיאכל בבכור, וזה קו"ח אלים, אולם אם ניזיל בתר טעמא תו ליכא לקו"ח דנאמר הואיל והוא ממתנות כהונה עשתה התורה סייג שלא יאכלנו רק הכהן וכיון שאינו מותר לאכילה רק לכהן תו יתננו לכהן אבל קדושה לית ביה לאחר שהומם ונשחט ומותר כהן טמא לאוכלו שלחמו הוא ואין בו כלל קדושה, רק דמשום דהוא מתנה לכהן אית ביה קדושה שלא יאכלנו זר ולא משום קדושה רק סייג שלא יעכבנו הישראל לעצמו, וכיו"ב אמרו בפרק מי שמתו (דף כ"ג) הא מילתא תיתי בתורת טעמא ולא בתורת קו"ח דאי אתיא לה בתורת קו"ח זהו קו"ח שאין עליו תשובה. אך היכן מצאנו כהאי גוונא, הנה מצאנו לר"מ דסובר מעשר ראשון אסור לזרים בפ"ט דיבמות ואפילו כן אמרו תמן ואכלתם אותו בכל מקום אפילו בקבר ושריא רחמנא בטומאת הגוף לאכול, וכבר פירשו שם בתוס' דאע"ג דאסור לזרים גזירת הכתוב שלאכלו בטומאת הגוף מותר, וצ"ל דקדושה ליתא ביה רק כיון דהיא מתנה של לוי אסרתו התורה לאכלו לזר כי היכי דליתביה ללוי ולא יעכב אותו הישראל לעצמו, וזה עד נאמן לטעמא דילן, וא"כ על כרחין אמרי בית הלל מילתייהו מקרא דכצבי וכאיל תאכלנו וצבי ואיל הלא מותרין המה לעו"ג כיון דאתא להורות היתר אכילה איך תוכל לחלק בין זרים לעו"ג כיון דבצבי ואיל שניהם שווין ולכן סתם משנתינו דכר' מאיר, ובפרק יש מותרות סתים לן תנא כוותיה דמעשר ראשון אסור לזרים ואף בנשאת לזר אינה אוכלת יעו"ש, א"כ תו ליכא לומר אליבא דב"ה דבשר בכור בע"מ מותר לזרים ואסור לעו"ג כדפרישית, ולכן נשמט במשנתינו מילתא דב"ה אליבא דת"ק ונשנית רק דעתם אליבא דרבי עקיבא דאף לעו"ג מותר מקרא דכצבי וכאיל דקאי לענין היתר אכילה למי ודוק:

וכיון שעלה זה בידינו מעתה א"ש מה דרב חסדא אמר הא מני ב"ש היא דאמרי אין מאכילין אותו לנדות, דאי ב"ש דמשנה דלא יאכלו ממנו רק כהנים אין ראיה דקדושה עליו רק כי היכי דליתביה לכהן אבל אין ה"נ דממון כהן הוא ולהכי שריא רחמנא אף לטמאי כהונה, וא"כ כש"כ דנחוס על ממונו של כהן ולהפשיט מן הרגל כי היכי דלירווח כהן דכל עיקר האיסור דרמי רחמנא שלא יאכלנו זר הוא כדי שלא למנוע זה מליתנו לכהן ורחמנא חס על ממונו אבל לא משום קדושה כלל, ולכן אמר מני ב"ש דברייתא דאסרו אותו לכהן אם הוא טמא היוצא מגופו וזה רק משום טכסיסי קדושה דאית ביה לכן לא שרי להפשיט מן הרגל אע"ג דהוי רווחא לכהן כיון דהוא פוגם בבשר דאיכא עליה קדושה דגם לכהן טמא בטומאה היוצאה מגופו לא שריא רחמנא, רק בתמורה דשם הובאה אגב גררא נקיט עיקר דברי ב"ש דמשנתינו הידועים ולא דברי הברייתא, וזה נכון בס"ד:

ומה מאוד מיושב לפ"ז הא דאמר רמי ב"ח פ' כל הזבחים (דף ע"ה) בכור לב"ש אין מאכילין אותו לנדות תמורתו מהו, דגם שם קשה לימא לב"ש דלא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור תמורתו מהו, ולפ"ז מחוור, דרבנן בתוס' שם פירשו דתמורת בכור אינו מתנה לכהן רק נאכל במומו לבעלים יעו"ש ובפסקי תוספות, א"כ לפי מה דבארנו דממשנתינו הוי אמינא טעמא דאסור לאכול לישראל משום דרחמנא עשתה סייג שיתננו לכהן וחס על ממונו של כהן אבל לא משום קדושה דאית ביה ולכן מותר להיאכל לטמאים וכמוש"ב, א"כ פשיטא דתמורתו דאינו לכהן ודאי דנאכל לישראל כיון דקדושה ליכא ביה וממונו של בעלים ישראל הוי מהיכי תיתי לאסרו לישראל, ולכן מייתי ב"ש דברייתא דבכור אין אוכלין אותו טמאים היוצאים מגופם, וזה על כרחין משום קדושה דאיכא ביה, וא"כ תמורתו דמעולם לא היה ראוי להיקרב על גבי מזבח מי גרע קדושתו הואיל ותמורת בכור אינו קרב או לא. ונכון:

אמנם לרבינו גם תמורת בכור מתנה לכהן כמוש"פ בהלכות תמורה פ"ג ה"ב ושם פירשתי טעמו, וצ"ל אדרבה איפכא, דאי ממשנתינו הו"א טעמא דלאו משום קדושה הוי רק דרחמנא עשאה זה לסייג שלא יעכבנו הישראל לעצמו ויתנו לכהן הוה"ד תמורה ג"כ דמ"ש כיון דגם התמורה מתנה לכהן, אבל לברייתא דמוכח דמשום קדושה הויא דרמי רחמנא עליה אימור דוקא בבכור דקדוש מרחם וקרב בתמימותו לגבי מזבח אבל תמורה דקדושתו אינו מרחם ולא היה ראוי מתחלת קדושתו לגבי מזבח אף בתמימותו אימור דמותר להאכילו לנדות. ורבינו פירש דאינך אמוראי דמסקי משום שנראה כעובד בקדשים ומשום שמא יגדל מהן עדרים קאי אליבא דב"ש וראב"ש וכיו"ב פירש"י בתמורה, וכן מוכרח דאל"כ ניתני בברייתא אין מרגילין בבכור ומעשר ובפסוהמ"ק, אבל לפ"ז א"ש דראב"ש לא אמר רק בהנך דתפסי פדיונן לא במעשר דאינו נפדה ודוק בכ"ז:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.