אור שמח/איסורי מזבח/ד

אור שמח ‏ איסורי מזבח ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

שאין הקדש לעו"ג.

עיין השגות, והנה בפרק כל הצלמים (דף מ"ד) איתא האומר בית זה לעו"ג כוס זה לעו"ג לא אמר כלום שאין הקדש לעו"ג, ופירושו דלא מיתסר להדיוט וכמפורש בסנהדרין (דף מ"ז) דמה עו"ג בהזמנה לא מתסרא כו', ובתוספתא דעו"ג פ"ו ותמורה פ"ד אמר שור זה לעבו"ז וזה לגבוה דלא מיתסר כמפורש שם וכדברי רבינו. אולם כבר פירש ראב"ד בדבריו שכתב הואיל והקצה את גופו להיות ע"ז בזה לא בעי מעשה כלל ובהזמנה הוי מוקצה לאסור לגבוה, אבל התוספתא שאין הקדש לעו"ג פירוש בתקרובות שהזמינו להיות תקרובות לעו"ג לכן לא מתסרא בהזמנה, אמנם לשון הגמרא בתמורה דיליף מתשמרו לי ולא לאדון אחר מוכח דגם בתקרובות שמשמרין לתקרובות עכו"ם הוי השמועה וא"כ אין חילוק בין מוקצה להיות נעבד או מוקצה לתקרובות, לכן העיקר כרבינו:

ה

הקצה של חבירו כו'.

נ"ב, תוספתא ערוכה עו"ז פ"ו.

ובכס"מ שם. לא מצאתי בתוספתא.

נ"ב נמצא מפורש:

ו

הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו כו'.

ירושלמי פרק כל הצלמים ה"ה אית תנא תני בין שלו בין של חבירו ואית תנא תני שלו אסור של חבירו מותר כו' ר' יוסי בשם ר"א ד"ה הוא כמה דתימר תמן דבר שיש בו רוח חיים אעפ"י שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה ודכוותיה דבר שאינו שלך אעפ"י שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה, ר' בון ב"ח אמר אפילו סולת שלו אסור של חבירו מותר [פירוש שהשתחוה לסולת] מה כמאן דמר בין שלו בין של חבירו אסור אמר לא איתפלגון בדבר שאין בו רוח חיים [פירוש שאמר שבדבר שאין בו רוח חיים לכו"ע אינו אוסר של חבירו לגבוה] הא דבר שיש בו רוח חיים אסור [אף של חבירו לגבוה] ודבר שאין בו רוח חיים לא כש"כ [קו"ח אם בע"ח אסרי של חבירו לא כש"כ דבר שאין בו ר"ח] הוי שלא תאמר כמה דאת אמר תמן דבר שיש בו רוח חיים אעפ"י שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה ודכוותיה דבר שאינו שלך אעפ"י שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה, אתא רב ב"ח למימר לך בדבר שיש בו רוח חיים היא מתניתא מה דאיפלגון בין בדבר שאין בו רוח חיים כצ"ל לענ"ד, וכוונתו שלא נאמר כמו דאמרינן לאסור נעבד בבע"ח, אעפ"י שאינו אסור להדיוט ה"נ אסור לכו"ע בסולת לגבוה אף של חבירו דאינו אסור להדיוט רק בבעלי חיים סברה הברייתא כיון דאיכא תרי קולי חדא דהוי בעלי חיים וחדא דהוי של חבירו בזה סברה דמותר לגבוה, קמ"ל ר' בון ב"ח דלמאן דסבר דאינו אוסר של חבירו לגבוה ה"נ בסולת סבר אין אדם אוסר שאינו שלו ודוקא בע"ח דגלי קרא הא של חבירו לא, ובמחובר לא מיירי הירושלמי כלל רק בסוף הלכה נקיט לדבר פשוט ולא כן סברין מימר דבר שיש בו ר"ח כו' אסור לגבוה בית הבחירה איכן נבנה, פירוש דמחובר הנעבד אסור לגבוה אעפ"י שאינו אסור להדיוט כמו בע"ח ואין לך הר וכו' שלא עבדו עליו וא"כ הר המוריה הוי נעבד, ומשני עפ"י נביא כו'. ונראה דהא ארץ ישראל מוחזקת אך זה ל"ק דהגמרא (דף נ"ג) אמר דמדפלחו לעגל גלו דעתייהו דניחא להו יעו"ש:

ודע דרבינו מפרש הקרא ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לד' אלקיכם דקושיית הספרי וכי ס"ד שישראל עושין כן חו"ש מפרש דקאי על מחובר ואשירה שבטלה שלא יעשנו למלאכת הקודש ואבד תאבדון את אלהיהם על ההרים כו' וכל הגבעות וכו' אבל הרים וגבעות לא מיתסרי להדיוט, לכן אמר דלמקום ההוא לא תעשון כן לד' שלא יעשה לגבוה, וזה שכתב שכל שיש בו שם לע"ז לא יעשה למלאכת הקודש בטח מצא כן באיזה מקום:

והנה רבינו פסק כהך תנא דנעבד אסור בין שלו בין של חבירו להחמיר ודלא כתלמודא דבבלי דבכל דוכתא סברה דשל חבירו מותר לגבוה, אולם במחובר העתיק מה דמשני הבבלי בבעיא דרבה המשתחוה למעין מימיו מהו לנסכים והא א"ר יוחנן מים של רבים אינן נאסרין דהוי כשל חבירו לא צריכא דקא נבעי מארעא, דלכאורה היה נראה דבבלי לטעמיה אזיל דבע"ח של חבירו אינו נאסר לגבוה ה"נ מחובר של רבים דהוי כשל חבירו, אולם לדידיה דפסק כהירושלמי דבע"ח של חבירו ג"כ מיתסר לגבוה א"כ ה"נ מחובר של חבירו בעי לאתסורי לגבוה ואמאי כתב וכן המשתחוה למעיין הנובע בארצו כו' אפילו של רבים בעי לאתסורי וצ"ע. וצ"ל דדוקא בבע"ח סתם להחמיר כהך ברייתא דירושלמי דאסור של חבירו, אבל במחובר דמיתסר לגבוה סובר טעם הבבלי דיליף מקו"ח מאתנן שמותר בתלוש להדיוט כו' אסור במחובר לגבוה נעבד כו' לא כל שכן [ולא מסברא כהירושלמי] וא"כ דיו כמו אתנן שאינו בשל חבירו שאיך יכול ליתן דבר שאינו שלו ה"נ מחובר לגבוה בנעבד לא אסור בשל חבירו וה"ה של רבים אינו אסור אבל בתלשינהו גלא ודאי דאסור אף של חבירו ושל רבים אך הני כבר אזלו וז"ב בשיטת רבינו ודוק. ועיין חידושי על התורה מש"כ בתו"כ:

ואין לסתור שיטה זו שאדם אוסר דבר שאינו שלו לגבוה מהא דקא פשיט רבי לר"י בן שאול על כלים ששימשו בבית חוניו מהו שישמשו במקדש מהא דכתיב והכלים אשר הזניח אחז במלכותו הכינו שגנזום וכו' אלמא דאע"ג דהוי דבר שאינו שלו ואין אדם אוסר אפ"ה אסרי לגבוה ה"נ כלים ששימשו בב"ח, ואם נאמר דזה ברור בכל מקום דלגבוה אף דבר שאינו שלו אוסר מאי מייתי, הא לא אריא, דחזינן דהירושלמי קאמר דאע"ג דבעלי חיים אינו נאסר להדיוט מ"מ לגבוה הוא נאסר, כן שאינו שלו אע"ג דלהדיוט לא נאסר נאסר לגבוה, וחזינן בגמרא (דף נ"ד) דקאמר שניסך לעו"ג יין בין קרניו כו' האי בימוס בעלמא הוא ושריא ובע"ח לא מיתסרי משום משמשי עו"ג, וכולי סוגיא התם רהיטא לגבוה אלמא דבבע"ח לא אסירי היכי דמשמשי לעו"ג לגבוה, ה"נ שאינו שלו לא אסרי לגבוה טפי מהדיוט ואפ"ה גנזום משום דלאו אורח ארעא ה"נ כלים ששימשו בב"ח, וזה פשוט:

יג

במשל"מ. שמא גרוע הוא.

נ"ב ריטב"א בע"ז מפורש כדבריו יעו"ש:

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.