אור שמח/איסורי ביאה/יח

אור שמח ‏ איסורי ביאה יח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

או שנבעלה לחלל אעפ"י שהיא מותרת להנשא לו:

ביאר רבינו דלא נעשית חללה רק זונה, וכפל דבריו להלן בהלכה ה' שזונה אף מביאת היתר נקראת זונה, ופירש דבריו באורך בפירושו למשנה בקדושין שם ביאר דהלכה קבועה אצלו דאין חללה אלא מאיסורי כהונה לבד, ובביאת זנות לא נעשית זונה ועל כרחין דחלל עושה אותה זונה יעו"ש. ולפ"ז צ"ל הא דאמרו בריש פרק יש מותרות חלל שנשא כשירה דוקא נשא דשויא חללה כו' לא דייק בלשונו דזונה היא ולא חללה. ונראה להביא ראיה לדברי רבינו מהא דסוף פרק האומר בקדושין רמי על משנתנו והרי חלל שנשא בת ישראל דיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר, דצריך ביאור, דהא החלל מחללה בביאתו וא"כ שניהם חללים ובמה הולך אחרי זכר, ולפ"ז א"ש טובא דכיון דלא נעשית רק זונה א"כ אם היה הולד הולך אחריה הלא היה ראוי להיות הבת הנולדת כשירה לכהונה וכמוש"כ רבינו לקמן פי"ט ה"ה בבא על שומרת יבם בביאה ראשונה שהולד כשר יעו"ש, ורק דהולד הולך אחר הזכר ואיהו חלל הוי לכן בתו חללה, וזה מפורש היטב לשיטת רבינו:

אמנם דע דהגמרא משני לזה, כר' דוסתאי ב"י ס"ל, והנה בפרק עשרה יוחסין מביא דתניא ר' דוסתאי כו' כשם שבני ישראל מקוה טהרה לחללות כך בנות ישראל מקוה טהרה לחללים מ"ט כו' אמר קרא לא יחלל זרעו בעמיו בעם אחד הוא דמיחל בשני עממין לא מיחל ופרש"י בעם אחד חלל שנשא חללה. וקשה טובא דצ"ל דחללי מיקרי עם וזה לא שמענו, ועוד דר' דוסתאי לא סבר היקשא דזרעו לו דמה הוא מחלל בביאתו אף זרעו מחלל בביאתו ועוד דאמאי על משנה דפרק יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן חלל שנשא כשירה ויש לו אח כשר, לא אמר משנתנו דלא כר"ד ב"י, דלדידיה אינו מחללה בביאתו דכמו דזרעו אינו פסול כן אינו פוסל אותה בביאתו וכמו שאמרו (בדף ס"ד) והרי בידו להשיאה לחלל דפסלה מכהונה הא ל"ק כר"ד ב"י ס"ל כו', הרי דלדידיה אין פוסל אותה בביאתו, וא"כ משנה דיבמות ג"כ לא אתיא כוותיה. ולכן נראה לדעתי לפרש דר' דוסתאי סבר דאימתי מחללה בביאתו דוקא כשהיא כהנת דמעם אחד אתו אבל לויה ובת ישראל אינו מחללן בביאתו וזה שאמר בעמיו בעם אחד הוא דמחלל, פירוש אם נשא כהנת אז מחללה בביאה, אבל לא ישראלית דהוי בשני עממין, וטעמא דלהני אמוראים דסבירא להו הוזהרו כשרות להנשא לפסולין, א"כ א"ש דכהנת שביאתו בעבירה מחללה בביאתו תאמר ללויה וישראלית דאין ביאתו בעבירה. ואף למה דקיי"ל דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין, מכ"מ כהנת דקדיש גופה פסיל לה, ישראלית דלא קדיש גופה לא פסיל לה וכדאמר פרק אלמנה לכה"ג (דף ס"ח) גבי נבעלת לפסולים יעו"ש, ולפ"ז הא דפריך והרי בידו להשיאה לחלל ומשני כר' דוסתאי כו' ואי משום כהנת אולי סובר לפום ס"ד דהוזהרו כשירות להנשא לפסולין ותו הוה כמו כל חייבי לאוין דעלמא דאין קדושין תופסין בהו. ואולי משנתנו לא איירי בכהנת ובלא"ה במסקנא לא קמה הך שקלא וטריא לא דייק כולי האי, ולהכי בפרק יש מותרות דנשא כהנת שפיר מחללה לר' דוסתאי ולכן לא אמר תמן משנתנו דלא כר' דוסתאי וא"ש:

אך קשה לפ"ז הא דאמר כאן דכר' דוסתאי ס"ל, והא אכתי בכהנת שנשאת לחלל דאין עבירה והולד הולך אחר הזכר, ודחוק כאן לומר דסבר כמאן דאמר דהוזהרו כשירות להנשא לפסולין וא"כ בכהנת לחלל הוי עבירה דלאו הלכה כן, ועל כרחין כפי מה שביארו לן רבנן בתוספות דהא הוא מחלל אותה ונעשית פגומה וכי אזיל בתר אמו ג"כ הוי פגום ורק דמקשה דהא פסולו של בן לאו משום פגם דנקיבה הוי, דהא ישראל שנשא חללה יוכיח דבתו כשרה לכהונה וע"ז שפיר משני דכר' דוסתאי ס"ל וא"כ אין הולד הולך אחר הזכר דלא נעשה חלל, ואי דבכהנת מחללה החלל בביאתו א"כ אין הולד הולך אחרי זכר רק משום דאיהי ג"כ פגומה ואי דתאמר דנשא חללה יוכיח א"כ תהיה מוכרח לומר כהן שנשא חללה יוכיח ובזה הולד חלל וא"כ אין הכרח דבחלל שנשא כהנת דהולד הולך אחרי זכר, רק הולך אחרי הפגום שבשניהן, ודייק לשונו של רבי דוסתאי כשם שבני ישראל מקוה טהרה לחללות, פירוש אם אינן כהנים רק ישראלים בנותיהן כשירות לכהונה, כן בנות ישראל לא כהנות מקוה טהרה לחללים וא"ש טובא כפי מה שבארנו. אבל לשיטת רבינו קשה אכתי בכהנת שנישאת לחלל דבביאה ראשונה נעשית זונה והולד הולך אחרי הזכר והוי חלל דהיא לא נעשית עדיין חללה ומאי משני וא"כ יהא מוכרח משמועה זו דלא כרבינו לפי פירושי בדברי ר"ד ב"י:

אמנם עדיין מוכרח כפסק רבינו, דבתר כן פריך והרי ישראל שנשא חללה דיש קדושין ואין עבירה והולד הולך אחרי הזכר. דתמוה מאוד, דא"כ הוא דין חדש דאינו הולך אחר הזכר ולא אחר הפגום רק אחר הכשר שבשניהן דבין ישראל שנשא חללה ובין חלל שנשא בת ישראל הולד כשר אליבא דר' דוסתאי ועיין חידושי הריטב"א שהרגיש בזה, ומוכרח מזה כפסק רבינו וכפירושי אליבא דר' דוסתאי, וא"כ לא מצית למימר דישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה משום דהולד הולך אחרי הכשר שבשניהם, דא"כ בחלל שנשא כהנת דעדיין לא נתחללה לשיטת רבינו רק נעשית זונה היה ראוי להיות הולד כשר, דמזונה הולד כשר כמו בשומרת יבם לכהן בביאה ראשונה ומוכרח דכל מקום שאין עבירה הולד הולך אחרי הזכר ולכן בישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה, ובחלל שנשא כהנת דאין ביאתו בעבירה והוליד בת גם בביאה ראשונה הויא חללה דאזיל זרעו בתריה והוי חללים, ובחלל שנשא ישראלית טעמא אחרינא דהוי מקוה טהרה והולד נעשה כהן כשר, דפוק חזי דאם משום דמתייחס אחרי הכשר והיא הישראלית, זה ניחא בבתו אם נשא ישראלית והוליד בת דכשרה לכהונה, אבל בנו נהי דכשר בעי להיות וכי ישא אחרי זה כהנת אינו מחללה אבל דין כהונה לעבודה ולאכול קדשי הגבול מנא ליה אמו זרה הוי, ואביו זר הוה ואין לו דין חלק ונחלה בכהונה. ורבינו שלמה פירש על הך דר' דוסתאי, דרק בתו כשרה לכהונה, וכן ביארו רבנן בתוספות פרק יש מותרות דף פ"ה תוד"ה ממזרת ונתינה איכא בינייהו דאזלי בשיטת רש"י יעו"ש, ומוכח דבנו לא הוי כהן וזה אינו מחוור, ולדעתין דכשר לכהונה והבן כהן מעליא הוי וא"כ לא הוי טעמא דהולך אחרי הכשר שבשניהן רק זרעו מתייחס לכהונה ואינו נפסל בנשים דלאו מעמיו ולאו כהנות נינהו. והא דאמר הא ל"ק כר' דוסתאי ב"י ס"ל, פירוש ולכן בנשא ישראלית הלא הולד כשר ואינו חלל ואי משום חלל שנשא כהנת הלא חלל אמרו עליו בפרק הערל חללה לא מזרעו של אהרן הוא (דף ע"ד) וא"כ הוי זר שנשא כהנת דהבן הוי זר והוה בכלל דישראל שנשא כהנת, ואי משום דהא הבן חלל ובתו פסולה לכהונה אם ישא חללה או כהנת זה מרבה מכל מקום דרישא, ואי דניתניה בהדיא איך ניתניה כהנת לויה וישראלית שנשאו לכהן לוי וישראל וחלל, דלוי וישראל שנשאו לחלל אין הולד חלל, וא"כ א"ש כל מקום דרישא לאתויי ועיין בתוספות ודוק:

ודע דאף דזונה ג"כ אסורה לכהונה ולתרומה ואף לאכול בשביל בנה אסורה מקרא דואשה כי תהיה לאיש זר, מכל מקום לא שייך לומר דולד אזיל בתרה דשם זונה לא מחלל בנה ואין על הבן בזה פסול דאמו רק בחללה ופשוט. הארכנו בזה, ועוד יש לנו לדבר, רק מפני שהדברים מחודשים קצרנו, וכל דברינו בזה אליבא דרבינו דשיטתו דלר' יהושע דסבר דאין ממזר מחייבי כריתות, אפילו פגום לא הוי אעפ"י שאמו נעשית זונה, וסובר כשמועה דפרק עשרה יוחסין דאין חלל אלא מאיסורי כהונה, ופליגא על שמועה דפרק החולץ דלר' יהושע דעשאה זונה הולד פגום ועיין ביאורי הגר"א באורך ודוק. ואף דלפי מה שבארנו דברי רבי דוסתאי דרק כהנת פוסל חלל בביאתו איננה חללה דאינו איסור כהונה כיון דאין ביאתו בעבירה ולכן לא נעשית רק זונה אבל לא חללה, ולפי מה שבארנו דלרבי דוסתאי חלל שנשא בת ישראל בנו כהן כשר, משכחת פטר רחם דאביו מחוייב לפדותו ואיהו עצמו אינו מחוייב לפדות עצמו דכהן הוא, אבל ז"א דכל שאינו מצווה לפדות עצמו אין אחרים מצווין לפדותו וכמו שבארתי זה בהלכות בכורים באורך דאין היקש למחצה ואכמ"ל במה דלאו להלכה קאי ודוק בכ"ז:

אבל הנבעלת לאחד מאיסורי לאוין השוין בכל ואין מיוחדין בכהנים או מאיסורי עשה כו' ה"ז זונה. [הלכה ג] וכן יבמה שבא עליה זר עשאה זונה ובהלכה א' כתב, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה בכל כו':

חזינן מדברי רבינו דמחזיר גרושתו היא אסורה לאכול בתרומה כדין זונה, וכן שומרת יבם, וזה מתנגד לסוגיא מפורשת סוף אלמנה לכה"ג דאמר ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו, לאיש זר אמר רחמנא מי שזר אצלה מעיקרא לאפוקי האי דלא זר אצלה מעיקרא הוא וכן מפורש בדף מ"ד וחכ"א יש לו בה קדושין וכו' והיא כשירה וולדה כשר למאן לאו לכהונה ולעיל פרק ט"ו ה"ב המחזיר גרושתו משניסת הולד כשר שהרי אינה ערוה ובה לא הזכיר רבינו מידי, וע"כ דנכללת בכל איסורי לאוין השוין בכל, וכן בשומרת יבם דמבעי ליה בפ"ק בהך דשאלו לר"י בני צרות הא היא עצמה ודאי לא עשאה זונה, לכן פריך על הקו"ח מאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת וערש"י שם ובסוגיא דהחולץ דף מ"ד מ"ה היטב. ולומר דסבר כר' יוחנן בן נורי דאמר שם (דף י"ד) נעשה כדברי ב"ה הולד פגום לדברי ב"ש, והיינו דיליף קו"ח מאלמנה לכה"ג ולא פריך שכן היא עצמה מתחללת. וע"כ דסבר דגם בשומרת יבם עשאה זונה ופסלה לכהונה אף ע"ג דאינה זרה אצלו מעיקרא, כן במחזיר גרושתו פסולה לכהונה, הגם דרבנן קדמאי העלו בפלפולם כך ומהם הרמב"ן בחידושיו, בכ"ז קשה לומר שעל דקדוקים כאלה דחה רבינו סוגיות ערוכות הלא כל קושיא יש לה תירוץ, וביחוד על הא דפלפלו רבנן אמאי אמר בשילהי נדה ר' יהושע לאנשי אלכסנדריא מקרא דהיא תועבה ואין בניה תועבין, הלא בל"ז ליכא קו"ח מאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת, ומה שתירצו רבנן בתוספות דמשום דכתיב תועבה או טומאה כעריות לכן סד"א דולדה פגום לא סבר רבינו, זה אין לומר כלל, דרבינו בפרק ט"ו כתב ביחוד דין דמחזיר גרושתו ולדה כשר הרי דמשום דכתיב תועבה סד"א דולד הוי ממזר כמוש"פ ההמ"ג שם, ופשיטא לכהונה, הן דיש מקום לומר שם דרבינו כתב במחזיר גרושתו אע"ג דהוי לאו דשאר כמו שכתב ר"ת בתוספות סוף החולץ אפ"ה אין הולד ממזר ומשום שנשנה במשנה (דף מ"ד), וחלוצה שנשנה במשנה סבר רבינו דהוי מדבריהם כמוש"כ בפ"א מהלכות יבום יעו"ש, בכ"ז דחוק לומר דזה טעם רבינו שדחה סוגיות ערוכות מתוך קושיא ופירוקא, ועל כיוצא בזה אמרו אנן אשנויי ניקום ונסמוך, ונדחו ג"כ דברי השעה"מ מתוך דברינו:

אולם בירושלמי פרק החולץ הלכה י"ג ר"ח בשם ר"י המחזיר גרושתו משנשאת פסלה מן הכהונה בלא כך אינה פסולה מן הכהונה אלא פסלה מלאכול בתרומה ר"ז ר"ח בשם ר"י המחזיר גרושתו משנשאת בתה כשרה לכהונה ומ"ט כי תועבה היא, היא תועבה ואין הולד תועבה, וחזינא דרבינו סבר כשיטת הירושלמי דלא בעינן זר אצלה מעיקרא, וולדה כשר מהיא תועבה ואין בניה תועבין, וא"כ בכל חייבי לאוין דילפינן קו"ח מאלמנה לכה"ג דנעשית חללה שיהיו הבנות פגומין לכהונה, ע"ז אשיב הקו"ח, הלא מחזיר גרושתו יוכיח שאין בניה תועבין אע"ג דהיא מתחללת ואיסורה שוה בכל, ונמצא דשיטת רבינו כהירושלמי אליבא דר' יוחנן ובזה אזלא שיטת ר' יהושע בשילהי נדה בתשובתו לאנשי אלכסנדריא מהיא תועבה ואין בניה תועבין דהיא פסולה לכהונה, אולם לסמוך ע"ז לדחות שיטת הגמרא בבלי מהירושלמי לא יתכן בלא ראיה:

והנראה דסמך על הך דתנן בתורת כהנים בפרשה ה' דאמור, על קרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר כו' מנין אלמנה לכה"ג וגרושה וחלוצה לכ"ה ת"ל לאיש, לאיש המאכיל, והלא דין הוא ומה אם ישראל שאין ביאתו פוסלתו מן הכהונה כו' הואיל והוא מאכיל אחרות כו' ת"ל לאיש לאיש המאכיל עכ"ל, א"כ איך מצינן לומר דבזר אינו נכלל מי שאינו זר מעיקרא כיון שכל איסורי כהונה נכללו בהך קרא אעפ"י שאינו זר אצלה מעיקרא, אע"ג דהא דדרשינן לפסולים היינו על ביאתן, בכ"ז גם מחזיר גרושתו ושו"י לשוק נכללו בה, דלא כוונה התורה שיהא זר אצלה מעיקרא, ומצאנו בירושלמי פרק הבא ע"י ה"ג על פלוגתא דת"ק ור"א ור"ש במשתמרת לביאה פסולה, ז"ל, מ"ט דרבנן נאמר כאן הויה כו' מה הויה שנאמר להלן אירוסין כו' מ"ט דר"א ור"ש נאמר כאן הויה כו' אף כאן נשואין, א"ר יוסה מנא לר"א ור"ש בת כהן שנתארסה לישראל שאינה אוכלת בתרומה לא מן הדין קרא ובת כהן כי תהיה לאיש זר הכא אינון עבדין ליה אירוסין והכא אינון עבדין ליה נשואין ולא מתרץ ע"ז כלום, מ"ט דרבנן לאיש לאיש המאכיל כו' יעו"ש שמביא כל הברייתות דת"כ, וזה לא מתרץ הירושלמי לר"א ור"ש. אולם לפי גמרא דילן דדריש כי תהיה היינו שאם נבעלה לפסול פסלה, וכן כי דרשינן לאיש המאכיל היינו ג"כ שהכהן פסלה מלאכול בתרומה, ואלמנה לכה"ג ג"כ שבביאתו נתחללה מתרומה כמו לכהונה ואתיא ברייתא דתו"כ כר"א ור"ש ג"כ, ואדרבא לפי הבבלי לא יתכן לומר כן רק אליבא דר"א ור"ש, דלת"ק דמשתמרת לביאה פסולה דאורייתא לא אכלה בתרומה וכי נתאלמנה או נתגרשה אכלה בתרומה, והך קרא לא מיירי רק במידי דלא אכלה לעולם וכמו דפסול פוסלה בביאתה, אולם ז"א, דחזינן גם להבבלי הא דארוסה לישראל אינה אוכלת בתרומה מקרא דכי תהיה נפקא, כמו דאמר בריש דף ס"ח והאירוסין אי בת כהן לישראל הוא פסיל לה דהא קנייה בהויה ומשעת הויה איפסלא כדכתיב ובת כהן לאיש זר, רש"י, אולם ז"א מוכרח לשיטת רבינו בהלכות תרומות דאשת זר ללאו נפקא ליה מקרא דוכל זר לא יאכל קדש מרבויא דוכל, ומשעתא דקני לה הוא בכלל וכל זר [והמהרש"א לא עיין בו], אך הא בלאו הזה נכללו שני ענינים היינו דאם ניסת לזר ונתארמלה שאינה אוכלת בחזה ושוק, ושם על אירוסין קאי משעת אירוסין, ויש להתבונן, אם דמשתמרת לביאה פסולה דלשיטת הירושלמי מקרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר נפקא, אכן לבבלי אפשר דמדרש דאם היתה משתמרת לביאה פסולה היינו באירוסין לכה"ג ונתארמלה מן האירוסין דאינה אוכלת בחזה ושוק, וזה חדש, נמצא דמכי תהיה נפ"ל דרשה אחת לפוסלים לה מתרומה לעולם ע"י ביאה, ולענין שנפסלת בחזה ושוק ע"י זר משעת אירוסין, נמצא דהך ברייתא דתורת כהנים מוכח דלא בעינן שיהא זר אצלה מעיקרא. ובכריתות פליגי אם בעינן שיהא זר מעיקרא עיין שם (דף ו') וקיי"ל כחכמים ומש"ה מי שנתחללה אינה משלמת חומש יעו"ש, אך כאן דאיכא רבויא מן קרא דלאיש דמוכח דלא בעינן זר מעיקרא, נמצא דרבנן דמכשרי בפרק החולץ מחזיר גרושתו לכהונה ע"כ דפליגי על הך דתו"כ ורבינו סמך על הך דרשא דת"כ ושיטת הירושלמי. ובירושלמי סוטה פ"ב ה"ה מעשה היה וכהנת היתה והתירוה לביתה אמר ריב"ב אף לא מכות אין בה, פירוש בתמיה אטו מלקות אין בה וא"כ לא גרע מכל חייבי לאוין דנעשית זונה בביאתם כדתנן ריש פרק הבא ע"י בבת ישראל לממזר, ואיהו לטעמו אזיל דמחזיר גרושתו פוסל לכהונה אף ע"ג דאינו זר אצלה מעיקרא ופשוט, ולפי מה שבארנו יתכן דמשתמרת לביאה פסולה ונתאלמנה מן האירוסין כיון דכל זמן אירוסין לכה"ג נפסלה מן התרומה תו כי חוזרת אינה חוזרת לחזה ושוק ודוק בכ"ז:

ב

אבל הנבעלת לאחד מאיסורי לאוין השוין בכל ואין מיוחדין בכהנים או מאיסורי עשה כו' ה"ז זונה. [הלכה ג] וכן יבמה שבא עליה זר עשאה זונה ובהלכה א' כתב, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה בכל כו':

חזינן מדברי רבינו דמחזיר גרושתו היא אסורה לאכול בתרומה כדין זונה, וכן שומרת יבם, וזה מתנגד לסוגיא מפורשת סוף אלמנה לכה"ג דאמר ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו, לאיש זר אמר רחמנא מי שזר אצלה מעיקרא לאפוקי האי דלא זר אצלה מעיקרא הוא וכן מפורש בדף מ"ד וחכ"א יש לו בה קדושין וכו' והיא כשירה וולדה כשר למאן לאו לכהונה ולעיל פרק ט"ו ה"ב המחזיר גרושתו משניסת הולד כשר שהרי אינה ערוה ובה לא הזכיר רבינו מידי, וע"כ דנכללת בכל איסורי לאוין השוין בכל, וכן בשומרת יבם דמבעי ליה בפ"ק בהך דשאלו לר"י בני צרות הא היא עצמה ודאי לא עשאה זונה, לכן פריך על הקו"ח מאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת וערש"י שם ובסוגיא דהחולץ דף מ"ד מ"ה היטב. ולומר דסבר כר' יוחנן בן נורי דאמר שם (דף י"ד) נעשה כדברי ב"ה הולד פגום לדברי ב"ש, והיינו דיליף קו"ח מאלמנה לכה"ג ולא פריך שכן היא עצמה מתחללת. וע"כ דסבר דגם בשומרת יבם עשאה זונה ופסלה לכהונה אף ע"ג דאינה זרה אצלו מעיקרא, כן במחזיר גרושתו פסולה לכהונה, הגם דרבנן קדמאי העלו בפלפולם כך ומהם הרמב"ן בחידושיו, בכ"ז קשה לומר שעל דקדוקים כאלה דחה רבינו סוגיות ערוכות הלא כל קושיא יש לה תירוץ, וביחוד על הא דפלפלו רבנן אמאי אמר בשילהי נדה ר' יהושע לאנשי אלכסנדריא מקרא דהיא תועבה ואין בניה תועבין, הלא בל"ז ליכא קו"ח מאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת, ומה שתירצו רבנן בתוספות דמשום דכתיב תועבה או טומאה כעריות לכן סד"א דולדה פגום לא סבר רבינו, זה אין לומר כלל, דרבינו בפרק ט"ו כתב ביחוד דין דמחזיר גרושתו ולדה כשר הרי דמשום דכתיב תועבה סד"א דולד הוי ממזר כמוש"פ ההמ"ג שם, ופשיטא לכהונה, הן דיש מקום לומר שם דרבינו כתב במחזיר גרושתו אע"ג דהוי לאו דשאר כמו שכתב ר"ת בתוספות סוף החולץ אפ"ה אין הולד ממזר ומשום שנשנה במשנה (דף מ"ד), וחלוצה שנשנה במשנה סבר רבינו דהוי מדבריהם כמוש"כ בפ"א מהלכות יבום יעו"ש, בכ"ז דחוק לומר דזה טעם רבינו שדחה סוגיות ערוכות מתוך קושיא ופירוקא, ועל כיוצא בזה אמרו אנן אשנויי ניקום ונסמוך, ונדחו ג"כ דברי השעה"מ מתוך דברינו:

אולם בירושלמי פרק החולץ הלכה י"ג ר"ח בשם ר"י המחזיר גרושתו משנשאת פסלה מן הכהונה בלא כך אינה פסולה מן הכהונה אלא פסלה מלאכול בתרומה ר"ז ר"ח בשם ר"י המחזיר גרושתו משנשאת בתה כשרה לכהונה ומ"ט כי תועבה היא, היא תועבה ואין הולד תועבה, וחזינא דרבינו סבר כשיטת הירושלמי דלא בעינן זר אצלה מעיקרא, וולדה כשר מהיא תועבה ואין בניה תועבין, וא"כ בכל חייבי לאוין דילפינן קו"ח מאלמנה לכה"ג דנעשית חללה שיהיו הבנות פגומין לכהונה, ע"ז אשיב הקו"ח, הלא מחזיר גרושתו יוכיח שאין בניה תועבין אע"ג דהיא מתחללת ואיסורה שוה בכל, ונמצא דשיטת רבינו כהירושלמי אליבא דר' יוחנן ובזה אזלא שיטת ר' יהושע בשילהי נדה בתשובתו לאנשי אלכסנדריא מהיא תועבה ואין בניה תועבין דהיא פסולה לכהונה, אולם לסמוך ע"ז לדחות שיטת הגמרא בבלי מהירושלמי לא יתכן בלא ראיה:

והנראה דסמך על הך דתנן בתורת כהנים בפרשה ה' דאמור, על קרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר כו' מנין אלמנה לכה"ג וגרושה וחלוצה לכ"ה ת"ל לאיש, לאיש המאכיל, והלא דין הוא ומה אם ישראל שאין ביאתו פוסלתו מן הכהונה כו' הואיל והוא מאכיל אחרות כו' ת"ל לאיש לאיש המאכיל עכ"ל, א"כ איך מצינן לומר דבזר אינו נכלל מי שאינו זר מעיקרא כיון שכל איסורי כהונה נכללו בהך קרא אעפ"י שאינו זר אצלה מעיקרא, אע"ג דהא דדרשינן לפסולים היינו על ביאתן, בכ"ז גם מחזיר גרושתו ושו"י לשוק נכללו בה, דלא כוונה התורה שיהא זר אצלה מעיקרא, ומצאנו בירושלמי פרק הבא ע"י ה"ג על פלוגתא דת"ק ור"א ור"ש במשתמרת לביאה פסולה, ז"ל, מ"ט דרבנן נאמר כאן הויה כו' מה הויה שנאמר להלן אירוסין כו' מ"ט דר"א ור"ש נאמר כאן הויה כו' אף כאן נשואין, א"ר יוסה מנא לר"א ור"ש בת כהן שנתארסה לישראל שאינה אוכלת בתרומה לא מן הדין קרא ובת כהן כי תהיה לאיש זר הכא אינון עבדין ליה אירוסין והכא אינון עבדין ליה נשואין ולא מתרץ ע"ז כלום, מ"ט דרבנן לאיש לאיש המאכיל כו' יעו"ש שמביא כל הברייתות דת"כ, וזה לא מתרץ הירושלמי לר"א ור"ש. אולם לפי גמרא דילן דדריש כי תהיה היינו שאם נבעלה לפסול פסלה, וכן כי דרשינן לאיש המאכיל היינו ג"כ שהכהן פסלה מלאכול בתרומה, ואלמנה לכה"ג ג"כ שבביאתו נתחללה מתרומה כמו לכהונה ואתיא ברייתא דתו"כ כר"א ור"ש ג"כ, ואדרבא לפי הבבלי לא יתכן לומר כן רק אליבא דר"א ור"ש, דלת"ק דמשתמרת לביאה פסולה דאורייתא לא אכלה בתרומה וכי נתאלמנה או נתגרשה אכלה בתרומה, והך קרא לא מיירי רק במידי דלא אכלה לעולם וכמו דפסול פוסלה בביאתה, אולם ז"א, דחזינן גם להבבלי הא דארוסה לישראל אינה אוכלת בתרומה מקרא דכי תהיה נפקא, כמו דאמר בריש דף ס"ח והאירוסין אי בת כהן לישראל הוא פסיל לה דהא קנייה בהויה ומשעת הויה איפסלא כדכתיב ובת כהן לאיש זר, רש"י, אולם ז"א מוכרח לשיטת רבינו בהלכות תרומות דאשת זר ללאו נפקא ליה מקרא דוכל זר לא יאכל קדש מרבויא דוכל, ומשעתא דקני לה הוא בכלל וכל זר [והמהרש"א לא עיין בו], אך הא בלאו הזה נכללו שני ענינים היינו דאם ניסת לזר ונתארמלה שאינה אוכלת בחזה ושוק, ושם על אירוסין קאי משעת אירוסין, ויש להתבונן, אם דמשתמרת לביאה פסולה דלשיטת הירושלמי מקרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר נפקא, אכן לבבלי אפשר דמדרש דאם היתה משתמרת לביאה פסולה היינו באירוסין לכה"ג ונתארמלה מן האירוסין דאינה אוכלת בחזה ושוק, וזה חדש, נמצא דמכי תהיה נפ"ל דרשה אחת לפוסלים לה מתרומה לעולם ע"י ביאה, ולענין שנפסלת בחזה ושוק ע"י זר משעת אירוסין, נמצא דהך ברייתא דתורת כהנים מוכח דלא בעינן שיהא זר אצלה מעיקרא. ובכריתות פליגי אם בעינן שיהא זר מעיקרא עיין שם (דף ו') וקיי"ל כחכמים ומש"ה מי שנתחללה אינה משלמת חומש יעו"ש, אך כאן דאיכא רבויא מן קרא דלאיש דמוכח דלא בעינן זר מעיקרא, נמצא דרבנן דמכשרי בפרק החולץ מחזיר גרושתו לכהונה ע"כ דפליגי על הך דתו"כ ורבינו סמך על הך דרשא דת"כ ושיטת הירושלמי. ובירושלמי סוטה פ"ב ה"ה מעשה היה וכהנת היתה והתירוה לביתה אמר ריב"ב אף לא מכות אין בה, פירוש בתמיה אטו מלקות אין בה וא"כ לא גרע מכל חייבי לאוין דנעשית זונה בביאתם כדתנן ריש פרק הבא ע"י בבת ישראל לממזר, ואיהו לטעמו אזיל דמחזיר גרושתו פוסל לכהונה אף ע"ג דאינו זר אצלה מעיקרא ופשוט, ולפי מה שבארנו יתכן דמשתמרת לביאה פסולה ונתאלמנה מן האירוסין כיון דכל זמן אירוסין לכה"ג נפסלה מן התרומה תו כי חוזרת אינה חוזרת לחזה ושוק ודוק בכ"ז:

ג

אבל הנבעלת לאחד מאיסורי לאוין השוין בכל ואין מיוחדין בכהנים או מאיסורי עשה כו' ה"ז זונה. [הלכה ג] וכן יבמה שבא עליה זר עשאה זונה ובהלכה א' כתב, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה בכל כו':

חזינן מדברי רבינו דמחזיר גרושתו היא אסורה לאכול בתרומה כדין זונה, וכן שומרת יבם, וזה מתנגד לסוגיא מפורשת סוף אלמנה לכה"ג דאמר ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו, לאיש זר אמר רחמנא מי שזר אצלה מעיקרא לאפוקי האי דלא זר אצלה מעיקרא הוא וכן מפורש בדף מ"ד וחכ"א יש לו בה קדושין וכו' והיא כשירה וולדה כשר למאן לאו לכהונה ולעיל פרק ט"ו ה"ב המחזיר גרושתו משניסת הולד כשר שהרי אינה ערוה ובה לא הזכיר רבינו מידי, וע"כ דנכללת בכל איסורי לאוין השוין בכל, וכן בשומרת יבם דמבעי ליה בפ"ק בהך דשאלו לר"י בני צרות הא היא עצמה ודאי לא עשאה זונה, לכן פריך על הקו"ח מאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת וערש"י שם ובסוגיא דהחולץ דף מ"ד מ"ה היטב. ולומר דסבר כר' יוחנן בן נורי דאמר שם (דף י"ד) נעשה כדברי ב"ה הולד פגום לדברי ב"ש, והיינו דיליף קו"ח מאלמנה לכה"ג ולא פריך שכן היא עצמה מתחללת. וע"כ דסבר דגם בשומרת יבם עשאה זונה ופסלה לכהונה אף ע"ג דאינה זרה אצלו מעיקרא, כן במחזיר גרושתו פסולה לכהונה, הגם דרבנן קדמאי העלו בפלפולם כך ומהם הרמב"ן בחידושיו, בכ"ז קשה לומר שעל דקדוקים כאלה דחה רבינו סוגיות ערוכות הלא כל קושיא יש לה תירוץ, וביחוד על הא דפלפלו רבנן אמאי אמר בשילהי נדה ר' יהושע לאנשי אלכסנדריא מקרא דהיא תועבה ואין בניה תועבין, הלא בל"ז ליכא קו"ח מאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת, ומה שתירצו רבנן בתוספות דמשום דכתיב תועבה או טומאה כעריות לכן סד"א דולדה פגום לא סבר רבינו, זה אין לומר כלל, דרבינו בפרק ט"ו כתב ביחוד דין דמחזיר גרושתו ולדה כשר הרי דמשום דכתיב תועבה סד"א דולד הוי ממזר כמוש"פ ההמ"ג שם, ופשיטא לכהונה, הן דיש מקום לומר שם דרבינו כתב במחזיר גרושתו אע"ג דהוי לאו דשאר כמו שכתב ר"ת בתוספות סוף החולץ אפ"ה אין הולד ממזר ומשום שנשנה במשנה (דף מ"ד), וחלוצה שנשנה במשנה סבר רבינו דהוי מדבריהם כמוש"כ בפ"א מהלכות יבום יעו"ש, בכ"ז דחוק לומר דזה טעם רבינו שדחה סוגיות ערוכות מתוך קושיא ופירוקא, ועל כיוצא בזה אמרו אנן אשנויי ניקום ונסמוך, ונדחו ג"כ דברי השעה"מ מתוך דברינו:

אולם בירושלמי פרק החולץ הלכה י"ג ר"ח בשם ר"י המחזיר גרושתו משנשאת פסלה מן הכהונה בלא כך אינה פסולה מן הכהונה אלא פסלה מלאכול בתרומה ר"ז ר"ח בשם ר"י המחזיר גרושתו משנשאת בתה כשרה לכהונה ומ"ט כי תועבה היא, היא תועבה ואין הולד תועבה, וחזינא דרבינו סבר כשיטת הירושלמי דלא בעינן זר אצלה מעיקרא, וולדה כשר מהיא תועבה ואין בניה תועבין, וא"כ בכל חייבי לאוין דילפינן קו"ח מאלמנה לכה"ג דנעשית חללה שיהיו הבנות פגומין לכהונה, ע"ז אשיב הקו"ח, הלא מחזיר גרושתו יוכיח שאין בניה תועבין אע"ג דהיא מתחללת ואיסורה שוה בכל, ונמצא דשיטת רבינו כהירושלמי אליבא דר' יוחנן ובזה אזלא שיטת ר' יהושע בשילהי נדה בתשובתו לאנשי אלכסנדריא מהיא תועבה ואין בניה תועבין דהיא פסולה לכהונה, אולם לסמוך ע"ז לדחות שיטת הגמרא בבלי מהירושלמי לא יתכן בלא ראיה:

והנראה דסמך על הך דתנן בתורת כהנים בפרשה ה' דאמור, על קרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר כו' מנין אלמנה לכה"ג וגרושה וחלוצה לכ"ה ת"ל לאיש, לאיש המאכיל, והלא דין הוא ומה אם ישראל שאין ביאתו פוסלתו מן הכהונה כו' הואיל והוא מאכיל אחרות כו' ת"ל לאיש לאיש המאכיל עכ"ל, א"כ איך מצינן לומר דבזר אינו נכלל מי שאינו זר מעיקרא כיון שכל איסורי כהונה נכללו בהך קרא אעפ"י שאינו זר אצלה מעיקרא, אע"ג דהא דדרשינן לפסולים היינו על ביאתן, בכ"ז גם מחזיר גרושתו ושו"י לשוק נכללו בה, דלא כוונה התורה שיהא זר אצלה מעיקרא, ומצאנו בירושלמי פרק הבא ע"י ה"ג על פלוגתא דת"ק ור"א ור"ש במשתמרת לביאה פסולה, ז"ל, מ"ט דרבנן נאמר כאן הויה כו' מה הויה שנאמר להלן אירוסין כו' מ"ט דר"א ור"ש נאמר כאן הויה כו' אף כאן נשואין, א"ר יוסה מנא לר"א ור"ש בת כהן שנתארסה לישראל שאינה אוכלת בתרומה לא מן הדין קרא ובת כהן כי תהיה לאיש זר הכא אינון עבדין ליה אירוסין והכא אינון עבדין ליה נשואין ולא מתרץ ע"ז כלום, מ"ט דרבנן לאיש לאיש המאכיל כו' יעו"ש שמביא כל הברייתות דת"כ, וזה לא מתרץ הירושלמי לר"א ור"ש. אולם לפי גמרא דילן דדריש כי תהיה היינו שאם נבעלה לפסול פסלה, וכן כי דרשינן לאיש המאכיל היינו ג"כ שהכהן פסלה מלאכול בתרומה, ואלמנה לכה"ג ג"כ שבביאתו נתחללה מתרומה כמו לכהונה ואתיא ברייתא דתו"כ כר"א ור"ש ג"כ, ואדרבא לפי הבבלי לא יתכן לומר כן רק אליבא דר"א ור"ש, דלת"ק דמשתמרת לביאה פסולה דאורייתא לא אכלה בתרומה וכי נתאלמנה או נתגרשה אכלה בתרומה, והך קרא לא מיירי רק במידי דלא אכלה לעולם וכמו דפסול פוסלה בביאתה, אולם ז"א, דחזינן גם להבבלי הא דארוסה לישראל אינה אוכלת בתרומה מקרא דכי תהיה נפקא, כמו דאמר בריש דף ס"ח והאירוסין אי בת כהן לישראל הוא פסיל לה דהא קנייה בהויה ומשעת הויה איפסלא כדכתיב ובת כהן לאיש זר, רש"י, אולם ז"א מוכרח לשיטת רבינו בהלכות תרומות דאשת זר ללאו נפקא ליה מקרא דוכל זר לא יאכל קדש מרבויא דוכל, ומשעתא דקני לה הוא בכלל וכל זר [והמהרש"א לא עיין בו], אך הא בלאו הזה נכללו שני ענינים היינו דאם ניסת לזר ונתארמלה שאינה אוכלת בחזה ושוק, ושם על אירוסין קאי משעת אירוסין, ויש להתבונן, אם דמשתמרת לביאה פסולה דלשיטת הירושלמי מקרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר נפקא, אכן לבבלי אפשר דמדרש דאם היתה משתמרת לביאה פסולה היינו באירוסין לכה"ג ונתארמלה מן האירוסין דאינה אוכלת בחזה ושוק, וזה חדש, נמצא דמכי תהיה נפ"ל דרשה אחת לפוסלים לה מתרומה לעולם ע"י ביאה, ולענין שנפסלת בחזה ושוק ע"י זר משעת אירוסין, נמצא דהך ברייתא דתורת כהנים מוכח דלא בעינן שיהא זר אצלה מעיקרא. ובכריתות פליגי אם בעינן שיהא זר מעיקרא עיין שם (דף ו') וקיי"ל כחכמים ומש"ה מי שנתחללה אינה משלמת חומש יעו"ש, אך כאן דאיכא רבויא מן קרא דלאיש דמוכח דלא בעינן זר מעיקרא, נמצא דרבנן דמכשרי בפרק החולץ מחזיר גרושתו לכהונה ע"כ דפליגי על הך דתו"כ ורבינו סמך על הך דרשא דת"כ ושיטת הירושלמי. ובירושלמי סוטה פ"ב ה"ה מעשה היה וכהנת היתה והתירוה לביתה אמר ריב"ב אף לא מכות אין בה, פירוש בתמיה אטו מלקות אין בה וא"כ לא גרע מכל חייבי לאוין דנעשית זונה בביאתם כדתנן ריש פרק הבא ע"י בבת ישראל לממזר, ואיהו לטעמו אזיל דמחזיר גרושתו פוסל לכהונה אף ע"ג דאינו זר אצלה מעיקרא ופשוט, ולפי מה שבארנו יתכן דמשתמרת לביאה פסולה ונתאלמנה מן האירוסין כיון דכל זמן אירוסין לכה"ג נפסלה מן התרומה תו כי חוזרת אינה חוזרת לחזה ושוק ודוק בכ"ז:

ד

הבא על אחת מהשניות וכיוצא בהן כגון הבא על קרובת חלוצתו או על חלוצתו לא עשה אותה זונה כו':

ירושלמי מפורש פרק ר"ג ה"ד הבא על חלוצתו פסולה מלאכול בתרומה אלא בשבאו אחיו עליה ניחא כמ"ד האחין בכרת כו'. והפירוש דסובר הירושלמי דאינו חייב אף מלקות בחלוצה לחולץ וכן לאחין לר' יוחנן ואינה נעשית זונה בפסול דרבנן, וגם בכהן הבא על צרת חלוצתו דלמשויא נפשה זונה לא נפק"מ לענין כהן וכמו שפסק רבינו, דאין לאמר דפריך דהא לא הוי זר אצלה מעיקרא, דהא הירושלמי בפרק החולץ הי"ג אמר דמחזיר גרושתו פסל אותה מלאכול בתרומה (וכן כתב הש"ק) ולסוף מסיק א"ר יוסי תיפתר שהיה יבמה כהן ובא עליה וחללה, פירוש דמשום חללה דכהן אסור בחלוצה דזהו מאיסורי כהונה ויעוין שיטת רבינו פי"ט ה"ח ומשל"מ שם, אבל משום דאיהי חלוצתו שלו דעבר בלא יבנה מדברי סופרים זה אינו מאיסור כהונה דשוה לכל ישראל ולא נעשית מאתו חללה, וזונה אינה נעשית ג"כ דהוא איסור דרבנן, ולכן אם בא הכהן על אחות חלוצתו אינה נפסלת מתרומה, דאין זה רק איסור השוה בכל, וכן אם בא על צרת חלוצתו דאין חלל לשיטת רבינו רק מאיסורי כהונה, וזונה לא נעשית כיון דאינו רק מד"ס. וזה הוא הברור בשיטת רבינו ושיטת הירושלמי ודוק:

ה

הא למדת שאין היותה זונה כו' ומי שנשאת לחלל כו':

נסתפקתי טובא במצרי שני שנשא מצרית שניה הלא הולד הוי שלישי ומותר בישראלית, ואם נשא מצרית ראשונה הולד שני וכרב דימי, וכמו שפסק רבינו לעיל פי"ב, וא"כ הוו שני אחים אחד מצרי שלישי דהוא מותר באשה ישראלית והשני מצרי שני, ונשא מצרי שלישי ישראלית ומת דסובר רבינו דמה"ת מתייבמת אע"ג דהוי חייבי עשה כמוש"פ רבינו הלכות יבום וחליצה פ"ו ה"י לפי מה שכתבו האחרונים בשיטתו וא"כ כי מיבמה הלא הוה ביאת היתר מה"ת אם נפסלה מה"ת לכהונה ע"י ביאת היתר זו, ולכאורה נראה דנפסלת דמ"מ איש זר קרינא ביה וכדברי רבינו דלא איכפת לן בביאת היתר רק מי שהוא איש זר כחלל נעשית זונה לכהונה בביאתו והוא אדם האסור לה שרק בביאה זו מותרת, ובפרט לשיטת רבינו דכל חייבי לאוין ועשה רק ע"י קדושין מתסרו ובביאה לחודא לא הוי ביאת איסור ואפ"ה פוסלין בביאתן, ועיין מה שפלפלו רבנן בתוספות יבמות סוף פ"ק ופרק עשרה יוחסין דף ע"ה גבי כותי דפוסל בביאתו אע"ג דאינה אסורה ביאתו מן התורה לדידהו יעו"ש, וזה נראה לדעתי ודוק:

ובזה יש ליישב דברי הגמרא פרק עשרה יוחסין ע"ח, ור"י גר נמי פוסל בביאתו ומייתי לה במה הצד מהאי דינא והא לא שייך שיפסול בביאתו רק ישראלית וא"כ ביאתו בעבירה במצרי ואיכא למפרך מה להצד השוה שכן יש בהן צד עבירה וכן הקשו בתו"י, ולפ"ז א"ש, דמשכחת כה"ג (ועיין ריש פרק יש מותרות) דאין ביאתו בעבירה ופוסל בביאתו דאיש זר מיקרי ודוק, אולם א"כ מאי פריך על אלמנה לכה"ג וחלל שכן ביאתו בעבירה ואיכא בהו צד עבירה, הלא כה"ג שיבם אלמנה מן האירוסין דמה"ת ביאת היתר הוא ואין בהו עבירה ואפ"ה מחללה ובנו חלל, וכן משכחת בכה"ג חלל אך הא לק"מ, דהתוספות כתבו דמה"ת לא משתרי רק העראה דבה קני ליבמה וביאה שניה לאו דוקא דה"ה גמר ביאה, וא"כ ליכא לאשכוחי שיהא חלל וכן כה"ג פוסל בתו רק בגמר ביאה, דכ"ז דליכא גמר ביאה לא ראויה לזרע, וא"כ איכא צד עבירה דגמר ביאה לא משתרי ע"י יבום ודוק, אולם שיטת רבנן קדמאי הרמב"ן ורשב"א דכל הביאה שריא דכתיב יבמה יבוא עליה להקים זרע לאחיו ובהעראה לחודא לא מקרי להקים זרע, וא"כ איכא בהו צד שאינו עבירה, אך מסתפקנא טובא בכה"ג שמייבם אלמנה מי מחללה בביאתו, דהתם אין האיש זר רק מסיבת האיסור, ואין חללה אלא בביאת איסור דקרינא ביה לא יקח קרינא ביה לא יחלל וזה צ"ע, וכמדומה לי שכבר עמד ע"ז בספר המקנה, ובאמת מכח קושיות ופירוקים קשה לברר ספיקות כאלה:

י

כהן שקידש גדולה או קטנה כו':

הנה בירושלמי אמר דאף באשת ישראל ליכא שני ספיקות דקול יוצא לאנוסה ואסורה משום ספק סוטה ואמר כזה בכל מילי כגון בבוגרת ובתולה מן הנשואין ובטוענת מוכת עץ וביהודא וכיו"ב, ורבוותא בתוספות פירשו דמשום זה לא אוקים אחזקת היתר לבעלה דמשום דאונס לא שכיח, ולענין ספק אינו תחתיו הא איכא חזקה דהשתא נבעלה כו' ולא הזכירו משום ספק סוטה, דבספק סוטה לא אוקימנא על חזקת כשרות דילה, ונראה דהא ילפינן ספק טומאה ברה"י מספק סוטה ובספק טומאה ברה"י הלא לא טהרו בס"ס, וכל ספיקות שאתה מרבה ברה"י טמא. וא"כ כאן אף בס"ס צריך להיות טמא, ועל כרחין דלא משוה הגמרא לספק סוטה, ובאמת מביא הירושלמי דברי בן זומא דספק טומאה ברה"י גמרו מסוטה (בפ"ק דסוטה) אולם מצאנו תנאי דסברי ספק ספיקא בטומאה ברה"י טהור יעוין תוספות פרק חזקת הבתים דף נ"ה בפלוגתא דר"א ורבנן יעו"ש, ובגמרא דילן נראה דלא הזכירו ספק סוטה, דספק סוטה הוא דוקא במקום שגרמה עצמה לספק הזה והביאה את עצמה לסתירה זו לספק את בעלה, אבל כאן הלא אם היתה אנוסה או נבעלה קודם שנתארסה או מוכת עץ, או מבעלה ולא קים ליה, הלא לא הביאה במרד לידי זה ואינה בגדר סוטה, שעל אופן זה לא פשעה כלל בבעלה ולא מעלה מעל באשה, וספק סוטה אף בנסתרה עם מאה בני אדם כיון דבעל קפיד והיא גרמה עצמה לזה שפיר אסרה רחמנא ואף ברי דילה לא מהני והבן. וכאן לא מזכיר הירושלמי ספק טומאה ברה"י רק ספק סוטה, ובסוף פירקא גבי תינוקת שנאנסה דאמר ר"י בן נורי אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה, מייתי דדומה לספק טומאה ברה"י ופריך דהא קרונה של צפורה רשות הרבים הוי, ומשני מכיון שיכולין להסתתר ולהתייחד הוי כרה"י, והנה תמן ודאי לא שייך ספק סוטה דלענין כהונה איירינן והיא נאנסה, אך דלא ידעינן אם מכשר או מפסול, רק טומאה שייך דנטמאה כתיב לכהונה, אבל מה דלא מייתי כאן ספק טומאה צע"ק. ולומר כיון דהיא אומרת בתולה מצאתני רק איהו שויא אנפשה חתיכה דאיסורא א"כ לא שייך ספק טומאה, זה דחוק, דהא הירושלמי גם על אם אומרת שמבעלה הראשון אף שנשאה בחזקת בתולה נאסרה עליו, וכן באומרת משארסתני נאנסתי דהיא מודה שפתחה פתחו ולא מצא לה בתולים ובכ"ז אמר דהויא ספק סוטה ולא ספק טומאה, ואולי כיון דאנחנו לא נדע מקום הזנות היכן הוי אם בגוונא דהוי מקום סתירה כרה"י, או דהוי ברה"ר, וא"כ הוי ספק ברשיות גופא באיזה מקום הוי ברה"י או ברה"ר וזה דחוק:

אמנם באמת היכי דטוענת ברי תו לא שייך ספק טומאה דהתם אם עד אחד ומכש"כ בעלים אומר שלא נטמאה סגי, רק משום ספק סוטה דטענת ברי דילה לא מהני ואסורה אף לבועל ואף שהן שניהן טוענין ברי, ומכש"כ לבעל אף שאומרת ברי, ובסוף פירקא בפירש אחד מצפורי ובעל כיון שפירש מן הקבוע בפנינו שפירש מן הבתים הוי כנטל מן הקבוע שגם היא אינה יודעת מהיכן פירש ואינה טוענת ברי שפיר מזכיר הירושלמי ספק טומאה וז"ב. והתוספות ב"ק פ"ק גבי שליא שיצאת מקצתה פירשו דלאסור לבעלה לא שייך ספק טומאה בנדה יעו"ש, ולפי מש"כ תוספות דספק ראיה אינו דומה לספק מגע, בל"ז ל"ק מה שהקשו בשמועה תמן דמפלת שליא טמאה לידה והויא רואה דטומאתה מגופה אתא ואין אומרין בזה ספק ברה"י טמא כמוש"כ בתוספות נדה דף י"ז בד"ה שורפין כו' ודוק. ויעוין למהרש"א בנדה דף י"ט שהעיר קצת בזה, וכבר בררנו בעזהש"י:

ולכאורה היה מקום לומר דמש"ה לא מייתי הירושלמי בהנך שמועתא דלעיל הך דספק טומאה, עפ"י מש"כ תוס' ריש נדה דלטמא למפרע לא למדנו בספק טומאה ברה"י, א"כ תמן בראינו פורש מן הבתים מציפורי ובעל דהשתא נולד לנו הספק אם הוא כשר או פסול שייך ספק טומאה, אבל כאן שבעת הטומאה לא נודע לנו מאומה רק השתא שמצא פתחה פתוח, נולד הספק למפרע לכן לא שייך לספק טומאה, אך א"כ מאי מייתי דלכן לא מוקמינן אחזקה משום ספק סוטה, הא בסוטה בשעת הסתירה נולד הספק אי נטמאה לטמאה להבא ומאי ראיה לכאן שאין מעשה הטומאה לפנינו וצריך לטמאותה למפרע, ולכן מחוור כדפרישית בס"ד:

נתברר מדברינו, דלהירושלמי דלא מוקים לה על חזקה משום ספק סוטה א"ש הא דאמר בירושלמי באומרת משארסתני נאנסתי, וכן מוכת עץ אני, וכן בבוגרת וביהודה וכיו"ב, דטענת ברי דילה לא מהני להתירה רק לענין כתובה סבר ר"ג דנאמנת, כמו בספק סוטה דלא מהני ברי דילה, אולם גמרא דילן דסבר דאי מסוטה ילפינן כמו טומאה תו מטמאינן גם בספק ספיקא דכמו דלא מוקמינן על חזקת כשרות כן לא מוקמינן להתיר משום ס"ס כמו"ש תוספות פרק חזקת דף נ"ה, וא"כ גמרא דילן דסברה בסוטה ובנדה דספק טומאה גמר מסוטה ולהכי מטמא בספק ספיקא, א"כ כאן היה צ"ל גם בס"ס טמא ומדמקיל הגמרא באשת ישראל דאיכא ס"ס, הרי דסבר דלא דמיא לספק סוטה וכמוש"ב דאיהי לא גרמה להיאסר אם האמת שהיא מותרת ולכן יכול להיות דמועיל ברי דילה גם נגד רובא וכמו דמועיל לענין ממון, ואין סתירה מהירושלמי דאיהו לטעמו דחשיב לה ספק סוטה, והלכות טומאה סבר דלא ילפינן מסוטה וכמו דאמר בפ"ק דסוטה דמיליהון דרבנן פליגא על בן זומא, ולכן סבר דהלכות טומאה גמירי לה לטמא בס"ס, או דיליף מדרב גידל דכל טהור יאכל בשר שיהא כולו טהור, וכן כתב המראה פנים שם, דהא דבר"ה טהור יליף מפסח יעו"ש ודוק:

והנה הרא"ה בספר בדק הבית העיר דהא הוה ליה לאוקמי אחזקת כשרות דילה וכתב דמדרבנן הוי, והמשמרת הבית בשער ב' מבית ד' העיר דהוי ספק סוטה וזה שיטת הירושלמי לא שיטת הש"ס דילן כמו שבארנו בס"ד:

והנה מש"כ תוספות, דלכן ספק ספיקא טמא ברה"י דילפינן מסוטה, דמן הדין יש לאוקמה אחזקת כשרות, וכבר הקשו תוספות ריש נדה דהא תמן איכא רגלים לדבר, ותירצו דמשום זה אינו צריך להיות רק ספק טומאה לבעלה ומדגלי רחמנא דודאי טמאה דע"ז יש חזקה דאינה טמאה מודאי, ילפינן דספק טומאה ברה"י גלי רחמנא דטמא אף במקום דאיכא חזקה, ותו כיון דמודאי טמאה רחמנא ובפרט לפי מה שביאר הפלתי מדטימאה לבועל אף ששניהן טוענין ברי ובזה בכל ספק מועיל ברי דשניהם כמו בתרי ותרי וניסת לאחד מעדיה, ועל כרחין דמתורת ודאי טמאה הכתוב, לא שנא בין ספק לספק ספיקא, דרחמנא חשביה כודאי מגזה"כ אף שיהיו כמה ספיקות, וכן כתבו תוספות פרק כשם שנענש עליה בעלה אם בא עליה קודם סתירה כמו שבא על חייבי עשה ודאין לא כספק איסור יעו"ש. ונתבונן דילמא הרגלים לדבר מוכיח דנטמאה בודאי ובא עליה ולא נסתרה זו אחרי קנוי וקפידא דבעל אם לא דנטמאה עמו והתינח למ"ד דלאחר סתירתה מצי למחול מוכח דאין המעשה מוכיח דנטמאה דאל"כ כי מחיל מאי מהני, הלא אומדנא וידיעה בלא ראיה דנטמאה בודאי, אבל לפום מה דקיי"ל דאינו יכול למחול אחר סתירה א"כ מאי ראיה. והנראה לי, דא"כ מה מועיל השתיה מה שמשקה אותה אימור הזכות תלה לה אם לא דרגלים לדבר דסתירה אינו רק להוציאה מחזקה ונשארה מספק טמאה ותו גזרה רחמנא עליה תורת טומאה ודאי אף נגד החזקה דאינה טמאה בתורת ודאי, וכי שתיא דתו איכא הוכחה קצת דמדשתתה ולא מירתתה מבדיקתן שתהא בטנה צבה כו' בטל הרגלים לדבר ואימור דעל זה סמכה שנסתרה שחשבה לשתות כמוש"כ תוס' דמשום זה לא הוי עוברת על דת דסמכה ע"ז כמוש"כ בפרק החולץ ל"ח יעו"ש, ולכן התירה תורה וכמו דכתבה ונקה האיש מעון אינו חושש שמאי תלה לה זכות (ירושלמי פרק היה נוטל הביאוהו תוס' שם דף י') אבל אם נימא דהרגלים לדבר הוא הוכחה ברורה שנטמאה בודאי א"כ היא בחזקת טומאה ותו כי שתיא צריך לחוש שמא הזכות תלה לה, דעדין לא נפקא מחזקת טומאה דכי באתה לטהרה לא תטהרנה מספק:

וזה טעם פסק רבינו שפסק בהנך בעיות דנשאר בספק היכי דמחקו בב' כוסות ועירבן כו' וחלקן כו' ובנשפכו ונשתייר מהן דאם השקה כשר (פ"ד דסוטה) ופי' דמותרת לבעלה היכי דלא בדקו אותה המים, משום דלפי מה שנתבאר נתבטל הרגלים לדבר אחרי ששתתה כיון שסמכה על ההשקאה והיא לא ידעה שההשקאה תהי שלא כדין ותו הוי ספק ככל הספיקות ואזלינן בתר חזקה דילה וטהורה לבעלה, ועוד דרבינו אזיל לטעמו דפסק דכל הספיקות דאיבעי לענין קרבנות להקל דבדיעבד הורצו בסוף הלכות עבודת יוהכ"פ, ובסוף פרק ב' מפסוהמ"ק ובפ"ו מאיסורי המזבח הי"א, ובהלכות כלי המקדש פ"י ה"ז, וטעמו דלא גזרו חכמים בספיקות לשיטתו דכל הספיקות מד"ת להקל, כן הכא נמי פסק להקל דחכמים לא החמירו למחוק ש"ש על ספק אבעיא אם כבר שתתה ולכן תקרב המנחה אח"כ כדין וכרבנן דאמרי בירושלמי מנחה היא שהיא בודקת, ובדקה המנחה כדין והיא טהורה לבעלה ופשוט:

ולפ"ז א"ש מה דאמר ריש נדה דר' שמעון סבר בכל ספק טומאה ברה"י תולין ולא גמר מסוטה דמה התם טמא ודאי אף כאן טמא ודאי, דתמן רגלים לדבר, ועל כרחין דסבר דהא דטמאה ודאי היא שההוכחה ברורה דזינתה דלמאי נסתרה, וכמו דידוע לן דנטמאה ולא משום דחדית רחמנא לאטולי עלה טומאה ודאית, רק שמוכח שהמעשה היה בודאי, ואי דא"כ אמאי כששתתה טהורה ניחוש שמא הזכות תלה לה ע"ז ר' שמעון לטעמיה סבר דאין הזכות תולה במים המאררים במשנה פרק היה נוטל, וא"כ ודאי מוכחא דלא נטמאה וכאילו באו עדים ואמרו דלא נטמאה ומשום דילמא יש לה עדים במדה"י שנטמאה הא אמר דלא שכיחא כלל, וא"כ אין להוכיח ספק טומאה ברה"י מסוטה רק מדוכתא אחרינא, לכן סבר דרק מתורת ספק טמא וספק ברה"י אין שורפין רק תולין ודוק, אך דא ברור אם הוי סבר תלמודין דכאן איכא ספק סוטה אף בספק ספיקא היה טמא כמו דמטמא ברה"י משום דגמר מסוטה ולכן טמא אף בס"ס וע"כ דלא מחשיב זה לספק סוטה ולכן יתכן להיות דמועיל טענת ברי דילה ודוק:

והנה בחידושי הרמב"ן (המיוחסים להרשב"א) העיר דדברי ירושלמי סותרים דהא דאמר על משנתנו דמשארסתני נאנסתי מורה לנו דלענין איסור ג"כ נאמנת, ז"ל, ר' ירמיה בעי מעתה אין טענת בתולים לא כר"ג וכר"א אלא כר' יהושע, פירוש דהא דמשכחינן בכולא פירקא טענת בתולים להפסידה כתובה זהו דלא כר"ג, וחזר ואמר יש טענת בתולים כר"ג כו' בשותקת ואפילו תימא במדברת באומרת מצא ואיבד, פירוש שמכחשת אותו ואומרת שבתולה היתה, אבל אם טענה משארסתני נאנסתי נאמנת ליטול כתובה ותהא נאמנת לית יכול דאמר ר' אילא בשם ר' אלעזר מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה, והפירוש לדעתי, דא"כ מאי אמר ריש פירקא שאם היה לו טענת בתולים משכים לבית דין מה יהיה לו התועלת מזו התקנה הלא תאמר משארסתני נאנסתי או מוכת עץ ותהיה נאמנת. וזה פירוש ותהא נאמנת [לא כמו שפירשו הפוסקים שתהא נאמנת באומרת מצא ואיבד לענין כתובה ומשוה איסורא לממון, דזה מתנגד לדברי ירושלמי לעיל כמוש"כ והבן] דתטעון משארסתני נאנסתי ותהיה נאמנת ומשני לית יכיל [שתהא נאמנת לאיסור] דאמר ר' אילא בשם ר"א מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה, וא"כ אף אם תטעון משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני, ג"כ יהא אסור לקיימה משום ספק סוטה וכמו דאמר בהלכה א' וכולהון מן הדא דאמר ר"ה בשם ר"א מצא פתח פתוח אסור לקיימה כו' ופריך ע"ז תמן איתמר אינה נאמנת והכא איתמר נאמנת, פירוש דכיון דלבעלה בכל המשניות דתני אין להם טענת בתולים ע"כ לומר לר' אלעזר דאסורה רק הכוונה לענין כתובה. ואמאי כשהיא מכחישתו מצא ואיבד אינה נאמנת לענין כתובה וכאן נאמנת לענין כתובה, ומשני תמן שניהן מודין בשהפתח פתוח, שגם היא מודה לדבריו רק שטוענת משארסתני נאנסתי או מוכת עץ או טענות אחרות דהוי ברי נגד שמא, אבל במכחישתו דהוי ברי וברי הוא נאמן שלא מצא או שהפתח פתוח וכיו"ב, כן נראה פירוש הירושלמי ואין סותרין דבריו כמוש"כ הקדמונים, ועיין בחידושי הריטב"א ובש"ק, וראה באו"ז בשו"ת ראב"י מה שפירש הירושלמי בסימן תרט"ו באופן רחוק מאד אינו רשאי אינו חייב וזה רחוק מאד מכוונתו והנלע"ד כתבתי:

והנה בפני יהושע בקונטרס אחרון הביא ראיה לשיטת הר' יונה דנאמנת לענין איסור ג"כ מהא עובדא דרבה תוספאה דאישתהי הולד עד י"ב חודש והתירה לבעלה, הרי דאע"ג דרובא דרוב ולדות אינם משתהים יותר מט' חודש מתנגד לה א"כ כש"כ באשת ישראל שנתקדשה פחותה מג' שנים דנאמנת בברי דתחתיו נאנסה, ונראה לי דבאמת בתולה זו שנשאת היתה בחזקת בתולה וכי אישתכח שפתחה פתוח הרי איתרע חזקה דילה אם כי תאמר דנאנסה עדיין בחזקת היתר וחזקת צדקת קיימת כדמעיקרא, אבל לא בחזקת בתולה, או אף אם תטעון מוכת עץ ג"כ הריעותא בגופה שמוחזקת היתה כמו רוב נשים דעלמא שבתולות נישאות ומגידין שבחן שנמצאו שלימות, והיא פתחה פתוח. אבל כאן אם תאמר דמבעלה היא מעוברת הלא לא איתרעי בגופה כלל והיא כשרה וצדקת כאשר החזקנוה בצדקתה עד עתה, רק דהולד נשתנה משאר ולדות שנשתהה בלידתו בבטנה עד י"ב חודש ואטו הוא ריעותא לגוף האשה, לכן מועיל לחזקה דילה דלא איתרעי ברי שלה נגד הרוב ולדות דנולדין לתשעה, ודוגמא רחוקה ממה שאמרו פ"ק דחולין הא אתילדה ביה ריעותא כו' סכין איתרעי בהמה לא איתרעי כו' יעו"ש. והאחרונים כתבו מטעם זה דאשה מזנה מתהפכת ומזנה ומסתמא כיון דנתעברה לא זינתה ומבעלה הוא, וזה נכון ומתבאר בדברי הריב"ש סימן תמ"ו ז"ל, דלא תלינן לעולם בזנות כל שאפשר לתלות בבעלה כו' דתלי טעמא בבעל עד י"ב חודש ואעפ"י שהוא בתכלית הזרות, ובסימן תמ"ז כתב דלרשב"ג בבן שמונה כגון שניסת היום ומת בעלה וילדה לשמונה כו' ולדבריך היה לחוש לזנות דקודם נשואין כו' אלא שאין תולין לעולם בזנות כל שאפשר לתלות בבעלה אפילו ע"צ הרחוק שאין חוששין בכשרות, ועוד דאשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר, ובפרק אלמנה לכה"ג כו' ואפילו לגבי תרומה שהוא במיתה כו' וכש"כ באשה שהיתה בחזקת כשירה כו', הרי דכוון הריב"ש לכל הסברות שכתבנו, ועיין שו"ת תשב"ץ ח"ב סימן צ"א בסברא דאשה מתהפכת יעו"ש:

והנוב"י תנינא סימן י"ט כתב עוד סברא, דכיון דהרוב הוא שהולד הוא מרוב ולדות דלתשעה ילדן וא"כ על כרחין דזינתה, וזה רובא דע"י מעשה, דמה ברביעה דבהמה אמר הגמרא בבכורות פ"ג דחשיבא רובא דתלי במעשה, כש"כ ביאת זנות, ואם נחשוב שהיא מעוברת מבעלה הלא לא היה מעשה חדשה, וא"כ החזקת היתר בלא מעשה עדיף טפי מלאמר שהיה מן הרוב ונתהווה מעשה וגם זה נכון, ולא קשה משילהי קדושין דרוב תינוקות מטפחים בעיסה וחזקת היתר מורה שלא טפח בעיסה, א"כ אם תלך בתר רובא תאמר שהיה מעשה שהתינוק טפח בעיסה ואפ"ה רובא עדיף, דזה טעות, דשם הרוב הוא שהתינוקות מטפחין ועושין מעשה הטפוח בעיסה, משא"כ כאן אטו הרוב מזנין ועושין מעשה דזנות הלא כל הנולדין מאיש ואשה נולדין וכתבו בתוספות שזה אינו מעשה שממילא אדם נזקק לאשתו ועל דעת זה כנסה, ובפרט כאן שהבעל היה עמה בעת שהיה עמה, רק שאתה אומר שנתהווה בה מעשה דזנות ואין הרוב מזנין והתם רוב תינוקות מטפחין בעיסה, ובנו הרב שם לא דק בזה יעו"ש ודוק, ומכל הני סברות נסתרה ראיה זו להך דרבינו יונה דתהא נאמנת לומר נאנסתי או קודם שארסתני נאנסתי להיפוך דעת האוסרים ומהם רבינו אשר דעתו לאסור כמו שכתב הרב המגיד, ובתשובה הארכתי הרבה בזה, ודוק בכל מה שהעליתי בהלכה זו בס"ד:

כא

אפילו זה שמעיד שהיא טהורה אשה או שפחה הרי זו מותרת.

נ"ב גירסא שהביאה רש"י מהו דתימא כו' במקום עד פסול כו' יעו"ש.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.