אורים/חושן משפט/קי

אורים ‏ חושן משפט קי

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) כל תנאי שבעולם. ועיין תומים מ"ש בשם מהר"א בן חיים בדכתב בשטר שיגבה מיתומים קטנים דגובה וע"ש דעשיתי לו סמוכים מדברי התוס' וכן עמא דבר:

(ב) שלוה אביהם מכותי כו'. וכדי שלא יכלה קרן יתומים תיכף מוכרין בשל יתומים ופורעין ואם לא קיבל על עצמו להמתין ימי אכרזתא בלי רבית אפילו ימי אכרזתא לא ממתינין דאין הרווח שעולה אם ימתינו ימי אכרזתא שוה בנזק הרבית שזהו ודאי וזהו ספק רש"י ותוס':

(ג) שקבל עליו וכו'. פי' לרבותא לא מבעיא שלא קבל כלל כבר כתבנו דאפילו הכרזה א"צ וכן בדלא תבע כלל פשיטא דמוכרין כי למה לנו לשלם רבית וסוף סוף פתאום יבא לתבוע מעותיו וא"כ מ"מ יצטרכו לשלם בקנונתן ולא ימתינו אולי ימצאו שובר ויתנו רבית ג"כ אלא אפילו שקבל עליו להמתין עד שיגדלו ה"א כדאי ליתן רבית כי אולי אח"כ ימצאו שובר קמ"ל כיון דלא קיבל עליו לוותר רבית לא מפסידין ליתמי ומשלמין תיכף סמ"ע ועיין תומים דמיירי דיש בו נאמנות בשטר ע"ש:

(ד) הרשות ביד ב"ד לגבות. וה"ה אם יש קנס אם לא יפרע ש"ך בשם מהרא"ן חיים וצ"ל ג"כ בגוי שאין לו רבית רק קנס ולא ציית לדין ישראל אבל בישראל כיון ששורת הדין דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים קנס מה עבידתא מי יכריחם לקנס אנוסים הם במימרא דחז"ל ובכה"ג משמע אף בישראל וצ"ע:

(ה) כתובת אשה. אם מוכרן למזונת אפילו ימי אכרזתא לא ממתיני' אבל לכתובת אשה עכ"פ בעי אכרזתא כשום יתומים ותוספת ונדוניא דינו ככתובה ועיין מזה בא"ע כי שם מקומו:

(ו) משום דחיישינן וכו'. צררי ויש כאן ראיה או עדים וכאשר יגדלו יתומים יחפשו ויחקרו אחרי עדים ושובר משא"כ בקטנותם מי ינוד להם. ולכך בשיש אחד משלשה דרכים או תפס דליכא חשש צררי גובין משא"כ לר"פ דס"ל טעם משום יתמי לאו בני מיעבד מצוה לא מהני ג' דרכים או תפיסה רק לא קי"ל כר"פ:

(ז) אפילו אחרי מות אביהם וכו'. והש"ך השיג ודעתו לאחר מיתה אף דהוא רשאי בפ"ע ויוצא ידי שמים אם תפס כיון דברור לו דאין נפרע מ"מ אם בא לב"ד ואמר שתפס אע"פ שיש לו מגו מ"מ מוציאין ב"ד מידו ומניחין ביד שליש. ועיין תומים דכתבתי דליתא ואף ב"ד פוסקים שיהיו בידו וכתבתי דברי רי"ו שהעתיק הסמ"ע ס"ק ה' לחלק דאם תפס מעות הוא דאין מוציאין ואפילו שבועה א"צ אם יש לו מגו אבל אם תפס מטלטלין והם בעין ולא טען שהם ממושכנים בידו מהאב מוציאין מידו ומניחים ביד שליש אפילו דאית ליה מגו כתבתי דליתא להלכה ולא קי"ל כוותיה בזה רק לעולם כל שיש לו מגו אין מוציאין מידו ויכול להחזיק בו עיין תומים:

(ח) אחר מות אביהם. דעת אחרונים היינו בתר תקנת גאונים דמטלטלי משתעבדי אבל זולת זה לא ועיין תומים דכתבתי כדעת הב"י אפילו לדינא דגמרא מהני תפיסה כל זמן שיש ליתומים קרקע מספקת לפרוע חובו:

(ט) והוא בענין וכו'. משמע הא תפס בעדים אפילו תפס בחיי אב לא מהני תפיסתו לגבי יתומים קטנים ומוציאין ממנו דלמא צררי אתפיס דהא לית ליה מגו ועיין תומים דכתבתי דצ"ע מלעיל סימן פ"ה ס"ה דמשמע בדתפס מחיים מהני אפילו בלי מגו ע"ש:

(י) נזקקים לנכסי ערב וכו'. ולא אמרינן ערב בתר יתמי אזיל וכמו שאין צריכין לפרוע כך הערב א"צ לפרוע כמו דלעיל סימן ק"ח סי"א דהתם א"צ יתומים לפרוע כלל אבל בזו כשיגדילו יתומים צריכין לפרוע אמרינן דערב יפרע מיד והיתומים לא יפרעו לו עד שיגדילו ויש לפקפק קצת הא לכך ממתיני' ביתומים אולי יגדילו וימצאו ראיה או עדים מול החוב וא"כ איך יפרע הערב אם אחר כך ימצאו היתומים שובר יפסיד הוא פרעון שלו ואיך נכוף אותו לפרעון וצריך לומר דיתומים אם כבר נפרע בהיותם קטנים אין מהדרין אחר שובר אבל בערב כשימצאו יתומים שובר יחזור הוא על המלוה ויגבה מה שפרע שלא כדת ולומר דבין כך יפסיד מעותיו לא חיישינן אבל ביתומים אם נפרע בקטנותם לא יחפשו כלל אחרי שובר:

(יא) תנו שדה וכו'. דה"ל בחייב מודה ומ"מ מוקמינן אפטרופוס להפך בזכותם דלמא יש פקפוק בלשון:

(יב) וכן אם אמר וכו'. בגמרא אמרינן אמר רבא אין נזקקין לנכסי יתומים ואם אמר תנו נותנין אמר שדה זו מנה זו נזקקין ואין מעמידין אפוטרופס שדה סתם מנה סתם נזקקין ומעמידין אפטרופס נהרדעי אמרי בכולהו נזקקין ומעמידין אפטרופס בר מנמצאת שדה שאינו שלו אחזוק סהדי בשקרא לא מחזיקינן א"ר אשי הלכתא אזקוקי לא מזקקינן דהא א' רבא לא מזקקינן ואי מזקקינן מעמידין אפטרופס דהא אמרי נהרדעי בכולהו מעמידין אפטרופס בר משדה שאינו שלו וכו' עכ"ל הגמרא ופירש הרשב"א לדעת הרמב"ם כך מילתא דר' אשי אזקוקי לא מזקקינן דהא אמר רבא וכו' היינו לשאר טענות מלוה ואי מזקקינן פי' דתמצא ב"ד שיפסקו דלא כרבא מ"מ מוקמינין אפטרופס דהא אפילו נהרדעי אמרי דיש להעמיד אפטרופס חוץ משדה שאינו שלו וא"כ מהכ"ת לפסוק בשארי טענות בלי אפטרופס. וא"כ זהו לב"ד שיפסקו דלא כרבא אבל אנן קי"ל כרבא ולכך דוקא בשדה סתם או מנה סתם או לנמצא שאינו שלו דלא נזכר בלישנא דרבא רק בנהרדעי ש"מ דס"ל דמעמידין אפוטרופס אבל באומר שדה זו או מנה זו ס"ל לרבא דעדיף משדה שאינו שלו דהוא דבר מבורר בלי ספק ולכך אין מעמידין אפוטרופס. וזהו כוונת הרמב"ם וא"צ לגי' אחריני כמ"ש הסמ"ע ועיין במ"מ:

(יג) שנתן וכו'. עיין תומים טעמו של דבר כי הואיל דעליו מוטל פרעון והוא נתנו לקטן הרי זה דומה למי שלוה והלך למד"ה דנפרעין שלא בפניו ולא חיישינן לצררי משום ת"ה שלא יטול כל אחד מעות חבירו וילך למד"ה ואף זה כמוהו דעליו הפרעון והוא הפקיעו לתת נכסיו לקטן והרי זה כמי שהלך למד"ה וזהו נכון וא"צ לטעם סמ"ע וש"ך:

(יד) מורידין ב"ח לנכסים. והמחבר סתם אפילו לא נתקיים השטר בחיי המוריש או בעוד שהיו הנכסים בחזקת יורש גדול אבל הרא"ש והטור כתבו דוקא באופן הלזה אבל אם לא נתקיים אין מקיימין השטר בפני הקטן דה"ל שלא בפניו. ותמהו כולם הא מקיימין השטר שלא בפני בע"ד ותי' האחרונים דתרתי לא אמרינן להיות נפרע מן יורשים קטנים וגם לקיים השטר שלא בפניהם לא אמרינן וכה"ג תי' דכיון דלא נתקיים השטר לא חל עדיין חובת פרעון על הגדול וא"כ לא שייך דהפקיע זכותו של ב"ח במה דנתן נכסיו לקטן כיון דלא נתקיים עדיין משא"כ אם נתקיים הרי חלה עליו תורת פרעון ולא ה"ל להפקיע זכות ב"ח שלו. ולכך אם לא נתקיים אין יורדים לנכסי קטן ועיין תומים דכתבתי דאפשר דמיירי בקיום שאין כאן עדים אשר מכירים זה השטר רק עדי שטר בעצמן וקיום זה אפשר לא מקיימין שלא בפני בע"ד ועיין תומים דהבאתי לדברי הרא"ש ראיה מגמרא ע"ש:

(טו) שהיה גזל וכו'. ודעת הרא"ש דמ"מ בעינן שיהיה נתקבל עדות בחיים אבל דעת הרמב"ם ותוס' אינו כן דבזה הואיל דלית ביה חשש דאחזוקי עדים בשקר לא מחזיקינן מקבלין אפילו שלא בפני בע"ד:

(טז) ולהרמב"ם וכו'. כבר כתבתי פי' של הרמב"ם לפי שיטת הגמרא וכתב המ"מ דאפטרופס שמעמידין היינו שיטעון קודם קבלת עדות דבר לזכות יתומים אבל אחר קבלת עדות אין מאחרין הדין בשביל טענותיו ע"ש והביאו הש"ך ג"כ:

(יז) אין אומרים נמתין וכו'. ואפי' מודה האחר שהיה של אבי הקטן רק שלקחה ממנו ג"כ מועיל סמ"ע ופשוט:

(יח) ודוקא וכו'. דעת הסמ"ע דמ"מ אף ביש לו חזקת אבות מ"מ צריך להיות עכשיו הקטן תופס בשדה ההוא שהוציא להאחר מן שדה אבל אם לא הוציאו והאחר דר בו אע"פ שיש להקטן חזקת אבות אין הבית דין מוציאין השדה מן האחר עיין תומים שהארכתי בזה והעליתי עיקר דלא נ"מ בזה ולדעת ר"י שגריר אחריו הרמ"א אפילו עדיין מוחזק בשדה כיון שיש לקטן חזקת אבות ב"ד מוציאין מידו. אבל העליתי עיקר כדעת רוב מחברים ריב"א ור"ת ור"א ור"ש מלונויל ובעה"ת וסייעתו דאם האחר מוחזק בשדה אפילו אית חזקת אבות לקטן אין מוציאין ואפי' תקפו הקטן לא מועיל רק בדלית להאחר חזקה בשדה והקטן דר בו בזו תליא בחזקת אבות או לא דבלית ליה מוציאין ממנו ובדאית ליה אין מוציאין אבל כשהאחר היה מוחזק בשדה לכ"ע אין מועיל תקיפת הקטן וחזקת אבות ומוציאין ע"ש כי זה ברור:

(יט) שיש לו היזקות. רוצה לומר עי"כ שאין יכול להתפרע מאתם נגרם לו היזקות רבות:

(כ) שהם מזיקים בידים. ואז נזקקין לסלק היזיקן אבל לא לשלם מה שכבר הזיקו כי חש"ו פגיעתן רעה ואם שורם היזיק מעמידין אפטרופוס לגבות מעות כמבואר בגמרא דב"ק:

(כא) בין שיש ממש וכו'. פי' ממש בדברי של אפוטרופס לטובת יתומים או לא ולעולם דקתני לאו דוקא דבשדה גזולה מבואר דהוא מחלוקת הרמב"ן ויתר הפוסקים סמ"ע ופשוט:

(כב) אין מוציאין וכו'. דוקא בטענת גזלה הוא דמקבלין עדות בפני קטנים אבל טענת לקוחה אין מקבלין דעת הרמב"ם ותוס' והרא"ש והטור ס"ל דאף גזולה אין מקבלין ואי מקיימין שטר עיין מש"ל בזה ולדינא מקיימין שטר לדעת רוב מחברים אפי' בקטנים:

(כג) בכת"י. ולדעת רוב מחברים זולת הרא"ש מקיימין הכת"י אפילו לאחר מיתת האב סמ"ע ועיין מ"ש לקמן בכת"י כי יש בזה ספק:

(כד) וכן אם גזל מורישם וכו'. זהו תליא לדעת רמב"ם ותוס' ורוב מחברים מקבלין ע"ז עדות אפילו במות אב ולרא"ש וטור צריך להיות דקבלו עדות בחיי אב או שצוה בכת"י או שהוא ידוע ומבורר לכל שגזלה עד דהוה כאלו קבלו עדות ועיין תומים שהארכתי בישוב דברי הרא"ש וע"ש. ולדעת הרמב"ם צריך להעמיד אפוטרופס דמ"ש גזל שדה או גזל חפץ ולדעת מחברים החולקים א"צ להעמיד אפוטרופס ופשוט:

(כה) בין נתייאשו. דקי"ל רשות יורש לאו כרשות לוקח וא"כ לא ה"ל יאוש ושינוי רשות והא דגובין בהניח מטלטלין היינו בתר תקנת הגאונים אבל קודם התקנה צריך להיות דוקא קרקע:

(כו) אם לוו ב"ד. דבזה לא שייך חשש צררי דהם היו לוים וגם לא שייך לאו בני מצוה נינהו וגם כדי שלא תנעול דלת בפני לוין דינם שגובים מהם וגם בינונית כשאר ב"ח והכל מפני שיהיה מצוים להם ללוות ולכך עדיפי מלוה גופיה דבלוה צריך עכ"פ הכרזה ובהם א"צ הכרזה:

(כז) אין נזקקין לנכסיהם. משום דאין מקבלין עדות וכו' אבל אם ידוע או שהודו שלוו והם הגיעו לעונת פעוטות צריך לשלם תיכף סמ"ע:

(כח) וכן עדי צוואה כו'. הרמב"ן נתן טעם דהוי מילתא דיתמי וכאלו לוה אפוטרופס לטובת ולצורך יתומים מקבלין א"כ ה"ה צואה ה"ל מילתא דיתמי ולכך מקבלין:

(כט) הניכרת לב"ד. עיין תומים דס"ל למחבר כי מקיימין שטר שלא בפני בע"ד וה"ה ביתומים קטנים היינו בשטר גמור בעדים אבל כת"י אין מקיימין ולכך מצריך בכ"י דוקא ניכרת לב"ד. ועיין חדושי רשב"א לב"ק דדעתו להנך דס"ל דאם התובע חולה או עדים חולים מקבלים אפילו שלא בפני בע"ד ה"ה בקטנים נמי. וצ"ע כי לא מצינו לו חבר בפוסקים ואפשר אף הוא לא אמר אלא בדברים שנזקקים לנכסי יתומים רק מעמידין אפוטרופוס ובדבר נחוץ אין ממתינים על הקמת אפטרופוס וכן נכון לדינא אבל במקום דאמרו חז"ל אין מקבלין בשום גווני אין מקבלין. ועיין מש"ל בסימן כ"ח ודוק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.