דרישה/חושן משפט/פט

דרישה ‏ חושן משפט פט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כל הנשבעין שבתורה נשבעין כו' שבועות דף מ"ד אלא שלשון המשנה הוא נשבעים ולא משלמים וכך היא הגירסא בספרי רבינו בדפות ב"י ואלישנא דקרא קאי דכתיב בפ' שומרים ולקח בעליו ולא ישלם ור"ל שיקח המפקיד התובע את השבועה מהנתבע הנפקד שנשבע לו שנגנב מידו ולא ישלם לו הנפקד ולפי גירסת ס"א בדברי רבינו דכתוב בהן ולא נוטלין צ"ל דניחא לרבינו לנקוט דבר והיפוכו דאלו נשבעים ואינן נוטלין ואלו נשבעים ונוטלין ועפ"ר:

ו

כתב הרמ"ה שצריך לישבע ש"ד ז"ל מ"ו ר"ש ז"ל וא"ת דהוה לן למימר כיון דאילו הוה ב' היו מחייבין הבע"ה ממון דהשכיר היה נשבע ונוטל ולא הבע"ה השתא נמי דאיכא ע"א ואין בע"ה יכול לישבע להכחיש העד שהרי מודה ששכרו אלא שאומר שפרעו וע"ז לא האמינוהו חז"ל לישבע כיון שהוא טרוד בפועליו הו"ל משויל"מ וי"ל דלא אמרינן הכא אלא כשב' מחייבין אותו ממון בודאי בלא שבועת התובע אז גבי ע"א אמרי' מתוך כו' משא"כ בנדון זה כדלעיל סי' ע"ה עכ"ל ור"ל ששם בסי' ע"ה סעיף י"ז כ"ר בשם הרמ"ה גופיה כן ולעד"נ דבלא"ה לק"מ דהא כתב שם הרמ"ה ג"כ דלא אמרינן מתוך שאי"ל משלם אלא בש"ד וכאן אין על הבע"ה אלא כעין ש"ד דהא אין עד מכחישו לומר שלא פרעו ועמש"ר שם בסי"ב וי"ד וי"ז ותמצא כדברי:

ז

ואם יש לו עדים כו' בב"מ דף קי"ג אל' המשנה דקתני שם ז"ל ואם יש עדים שתבעו ה"ז נשבע ונוטל ופירשו אביי דר"ל דתבעו כל זמנו (והרא"ש כתב בסוף זמנו ע"ש) ופריך ולעולם לא פרע ליה (ופירשו התוספות דר"ל וכי בשביל זה תקנו שלעולם ישבע השכיר ויטול אין זה תקנה טובה שיהא נאמן לעולם לומר לא פרע ליה) א"ר חמא בר עוקבא כנגד אותו יום של תביעה. וז"ל רש"י א"ר חמא כנגד כל היום של תביעה יום אחד לאחר זמנו נתנו לו חכמים לישבע וליטול עכ"ל רש"י. וז"ל הרי"ף והרא"ש כנגד אותו יום של תביעה פירוש אינו נשבע ונוטל אלא למחר בלבד שהוא כנגד אותו יום של תביעה אבל מכאן ואילך המע"ה עכ"ל. וז"ל הר"ן שם כנגד אותו יום יום א' אחר שתבעו דכל שמתמיד בתביעתו מידק דייק אבל כשנתרשל בדבר איכא למימר נמי בפועל דטרוד בעסקיו הוא ואינו נשבע ונוטל וכך הן דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"א דשכירות אלא שהוא ז"ל לא נתן לפועל כל יום מחרתו אלא אם יום אם לילה הרנב"ר ז"ל אבל מדברי רש"י והרי"ף ז"ל נראה שאינו נאמן אלא יום א' אחר זמנו עכ"ל. ביאור דברי ר"ן נ"ל דהכי הוא דמתחילה כתב יום א' אחר שתבעו כו' דמשמע לעולם נותנים לו כזמן התביעה וכתב שכך הן דברי הרמב"ם ולא כרש"י ורי"ף הנ"ל דס"ל דאין נותנין לו אלא יום א' בלבד שאם אחר פעולתו תבעו בלילה נותנין לו זמן לישבע וליטול יום א' אחר התביעה שהרי הרי"ף והרא"ש סתמו וכתבו דאינו נשבע אלא למחר בלבד כו' ועוד כתב הר"ן חילוק בינייהו שמל' רש"י והרי"ף דלא הזכירו עונה א' אלא כתבו סתם דנותנין לו יום א' כנגד אותו יום של תביעה משמע דס"ל דמכח שתבעו בסוף לילה שאחר זמן פעולתו נאמן לישבע וליטול יום שלם כל היום שלאחריו דהיינו יום ולילה ב' עונות ע"ז כ' שהרמב"ם לא ס"ל הכי שהוא ז"ל לא נתן לפועל כל יום מחרתו כמשמעות ל' הרי"ף אלא אם יום אם לילה. ומדסתם הר"ן ולא כתב דהרמב"ם ס"ל דכשתבעו יום ולילה דאזי גם הוא ס"ל דנותנין לו יום ולילה משמע דס"ל דלדעת הרמב"ם לעולם אין נותנין לו אלא עונה א' אחר תביעתו (ועד ופירשו) [ועד"ז פירש] נמי הכ"מ שם בפי"א דשכירות ונדחק שם בביאורו ע"ש אבל רבינו לא פי' דברי ל' הרמב"ם כן וכן נלע"ד מוכח מכח כמה דקדוקים וכתבתים בפרישה לכ"נ פירוש דברי הרמב"ם עיקר כמ"ש בפרישה ע"פ שיטת דברי רבינו ע"ש ודו"ק:

ח

אבל אם חלוקים על הקציצה וכו' נשבע כעין דאורייתא ונפטר מדכתב כעין דאורייתא אע"ג דמיירי נמי במ"מ וכן בסמוך כתב או שלא נשאר לו אצלו אלא מה שאומר לו אע"ג דהוי מ"מ אפ"ה כ' דאינו נשבע אלא היסת היה נראה לכאורה לומר דרבינו סבר דגבי שכיר לא שייך ש"ד כמ"ש הר"ן ס"פ כל הנשבעים בשם ספר המאור שמפרש הגמרא כן וז"ל ויותר נכון בעיני מ"ש בספר המאור דקאמר שלא חייבה תורה שבועה במ"מ אלא במלוה ופקדון דכתיב בהו כי הוא זה דכתיב כי יתן איש אל רעהו וגו' וס"ל עירוב פרשיות כתיב כאן בהדי פ' דאם כסף תלוה ואף על פי שהרמב"ן השיב עליו שכיון שהשלים פעולתו נעשה השכירות מלוה ואין ראוי שיורע כחו מפני שהיה עיקרו שכירות אין אני רואה בזה קושיא כלל שלא נוכל לומר כן וכ"ש למאי דס"ד מעוקרא כו' (פי' אפילו לפי האמת נוכל לומר כן כ"ש שנוכל לומר שהיה ס"ד דמקשן לומר כן כו' ע"ש) ובזה הוא מיושב גם כן למה כ"ר מ"מ זה דפרעתי לו א' לאשמועינן דאפילו במ"מ זה דאיכא בו צד חילוק פרעון אפ"ה לא ישבע ש"ד אבל א"א לומר כן דהא בסמוך גבי הנותן טליתו לאומן כו' כתב דאם אין הטלית בידו נשבע בע"ה היסת אם הוא כופר בכל ודאוריתא במ"מ ועוד דהרא"ש כתב בהדיא הכא דמ"מ ישבע כדינו דר"ל כמו שדינו מפורש בדאורייתא. ולכן עכצ"ל מ"ש כעין דאורייתא כמ"ש בפרישה:

ט

נשבע בע"ה היסת אם הוא כופר הכל כו' ז"ל הרמב"ם בפי"א מהלכות שכירות נשבע בע"ה היסת או ש"ד אם הוא מודה מקצת כדין כל הטענות שאין זה כדין השכיר עכ"ל וכתב המ"מ ז"ל ואם לא הביא ראיה ישבע בע"ה היסת כך נמצא בספרים וא"כ נראה שחילק הרב בין שכירות לקבלנות בזה שלמעלה אמר בזמן ששכרו בעדים ותבעו בזמנו ונחלקו בקציצה שבע"ה נשבע בנק"ח וכאן בטלית כתב היסת ולא ידעתי למה זה ובגמרא לא חילקו גם רבו ז"ל לא חילק וגם השוה אותם רבי' מאיר ז"ל וגם רבינו בעצמו כתב בפ"ט דטוען ונטען ז"ל ונשבע בע"ה בנק"ח על הקציצה כמ"ש בהל' שכירות עכ"ל ואפשר שדבריו כאן אינן אלא כשתבעו בלא זמנו וצ"ע אם הנמצא בספרים הוא אמת עכ"ל המ"מ ור"ל אם הנמצא כתוב כאן בספרים (כמ"ש בריש דבריו כך נמצא בספרים) אם הוא אמת דהיה נראה להגיה בנק"ח במקום היסת. אך קשה לי לפירושו וישובו שפירש דהרמב"ם איירי בלא זמנו אם כן מה זה שכתב הרמב"ם שאין זה כדין השכיר הא גם בשכיר הדין כן לאחר זמנו וכמש"ר לפני זה וגם הרמב"ם שם וצ"ל דס"ל להמ"מ דמ"ש ברמב"ם שאין זה כדין השכיר בשי"ן הוא ט"ס וצ"ל ואין זה כו' בוי"ו וענין (אתי) [אחר] הוא ור"ל בזה דאין הטלית בידו אין דין אומן כדין שכיר דאפי' אם מחולקים בהפרעון ותבעו בזמנו וגם שכרו בעדים אפ"ה בע"ה נשבע בנק"ח ונפטר משא"כ בשכיר וכנ"ל. וס"ל דלא התחיל לכתוב הדין בקציצה אלא לאשמועינן דאפילו בקציצה אם הטלית ביד האומן נאמץ האומן בשבועה ומכ"ש בפרעון ובאין הטלית תחת ידו נקט סתם ואשמועינן דאפי' בפרעון הבע"ה נאמן. ונראה שזהו ג"כ כוונת ב"י שכתב אדברי הרמב"ם הנ"ל ז"ל ונ"ל דר"ל דל"ד אומן לשכיר דאמרינן ביה נשבע ונוטל כו' דלפי פשוטו קשה הא כאן בטלית במחולקים בקציצה מיירי וגם בשכיר אינו נשבע ונוטל כשמחולקים בקציצה אלא ר"ל כמ"ש דמדלא חילק באומן בין מחולקים בקציצה ומחולקים בפרעון ש"מ דס"ל דגם בפרעון אינו נשבע ונוטל כשאין הטלית בידו אבל אכתי קשה דהרמב"ם סיים וכתב בזה ז"ל ואם לא הביא ראיה ישבע הבע"ה היסת או ש"ד במודה מקצת כשאר כל הטענות כו' (וס"ל) ובשאר כל הטענות [ס"ל] אפילו בתבעו בזמנו אינו נשבע אלא היסת וצ"ע. ומ"ש ב"י והטעם לפי שדרך השכיר שאין לו כו' צ"ע לפ"ז דהיה יכול ליתן הטעם דל"ד לשכיר משום דהתם שייך לומר דטרוד בפועליו דדרך הוא לשכור הרבה פועלים בבת א' משא"כ באומן שנותן לו טלית לתקנו ומש"ה אין חילוק בין פרעון לקציצה ואפשר לומו דהב"י סובר שגם באומן אף שאינו טרוד בנתינת תיקון בגדיו לאומן מ"מ יש לכל בע"ה כמה טרחות בשאר פועליו ומשמע ליה כן אדאיצטריך הרמב"ם לכתוב שאין אומן דומה בזה לשכיר ש"מ שיש ג"כ באומן שייכות לומר שהוא טרוד בפועליו אבל אינו מוכרע וי"ל דלא שייך בו לומר שטרוד כמו גבי שכיר והרמב"ם דרך פשיטות כתב כן שאין זה כדין השכיר ור"ל שהרי באומן אין שייך לומר טרוד בפועליו:

י

(יא) אין מגלגלין על שבועת שכיר ל' הרמב"ם כו' מקור דין זה הוא בשבועות א"ר הונא לכל מגלגלים חוץ משכיר שאין מגלגלים רב חסדא אמר לכל אין מקילין חוץ משכיר שמקילין (ופירש"י אין מקילין אלא מגלגלים והיא היא) מאי בינייהו א"ב לפתוח לו פירש"י אם לא טען התובע שיגלגלו עליו אם יפתחו לו ב"ד לר"ה דאמר מגלגלים ס"ל דפותחין לו למ"ד אין מקילין אם לא טענו התובע אין לנו לפתוח לו אבל אם טוענו התובע אין מקילין עליו אלא מגלגלין חוץ משכיר דאף אם טוען התובע מקילין ואין מגלגלין עכ"ל וז"ל הרי"ף לפתוח לו כלומר שאע"פ שלא טוען טוענין לו עכ"ל וכ' הר"ן שם ז"ל מדהביא הרי"ף דברי שניהם ש"מ דלא ס"ל כפירש"י דר"ח פליג עם ר"ה רבו דא"כ הו"ל הלכתא כר"ה ולא הו"ל לחבירן דברי ר"ח אלא ס"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ ורב חסדא אשמועינן קולא אחריתא שפותחין לו לומר השבע וטול ואף ע"פ דל' מ"ב לא א"ש מ"מ כך מצאתי להרמב"ם פי"א מהלכות שכירות כו' והב"י הביא ג"כ ל' הר"ן כאן והסכים עמו ועיין בב"י מה שפירש בדברי הר"ן ומסיק הב"י וכתב ז"ל ואין דעת רבינו כהרמב"ם כמבואר בסי' צ"ד עכ"ל ב' גם שם בסי' צ"ד בס"ה בד"ה חוץ משכיר הביא הב"י ל' הגמרא הנ"ל וכתב עליו פירש"י הנ"ל ומסיק וכתב ז"ל רבינו פסק כר"ה דרביה דר"ח הוה וכ"כ הר"ן והנ"י בשם התוס' כו' עכ"י והנה דברי הב"י תמוהים במ"ש דרבינו לא ס"ל כהרמב"ם לא הו"ל להביא כאן דברי הרמב"ם סתם מאחר דלא ס"ל כוותיה במ"ש דמקילין לשכיר ופותחין לו ועוד שאדרבה דברי רבי' מוכחי ומדוקדקים דס"ל כדברי הרמב"ם וכמ"ש שם בסימן צ"ד וכ"ש במ"ש שהר"ן ג"כ ס"ל כפירש"י וז"א שהרי בפרק כל הנשבעין כתב בהדיא דלא כרש"י וכמ"ש בסמוך בשמו גם במ"ש בפירוש מאי בינייהו כו' דקאמר בגמרא הוא דחוק. ע"כ תני אומר שהב"י נדחק בכל זה משום דס"ל דמ"ש הרמב"ם חוץ מן השכיר שמקילין עליו ופותחין לו תחילה ואומרים לו אל תצער עצמך כו' הוא חדא מילתא דקולתו היא במה שפותחין לו וז"א לדעתי דא"כ לא הו"ל להגמרא לסתום ולכתוב א"ב דפותחין לו כיון דשם אגלגול קאי אלא נראה דמ"ש בגמרא א"ב דפותחין לו ר"ל דפותחין לו להשכיר דכשבא השוכר לגלגל על שבועתו הב"ד אומרים דאין מגלגלין על שבועת השכיר וזה הנראה מל' איכא בינייהו דהרי רב הונא לא אמר אלא שאין מגלגלין הבית דין לכתחילה מעצמן על השכיר בלא בקשת השוכר אבל אם השוכר מבקש מהב"ד שיגלגלו עליו והשכיר שותק מזה לא דיבר ר"ה אם פותחין לשכיר לומר שאין מגלגלין עליו ור"ח דיבר מזה וקאמר דמקילין עליו ופותחים לו בזה וס"ל להרי"ף ולהרמב"ם ורבינו והר"ן דל"פ ר"ה ור"ח אהדדי אלא כל חד איירי בדין שלא דיבר בו חבירו ור"ה ס"ל כר"ח דבשכיר אפילו ביקש השוכר שיגלגלו עליו אין שומעים לו והא דלא אמר כן בהדיא דהוי רבותא טפי משום דר"ה עיקר דבריו ללמדנו בא דבעלמא בית דין מגלגלין מעצמן בלא בקשת התובע ואגב סיים ואמר חוץ משכיר שהוא דבר והיפוכו ור"ח נמי ס"ל דבעלמא אפילו לכתחלה מגלגלין עליו הבית דין והא דלא אמרו משום דעיקר דבריו לא היו אלא ללמדנו דבשכיר אפילו פותחים לו אחר בקשת השוכר הגלגול ואגב סיים בדבר והיפוכו ואמר משא"כ בעלמא וס"ל להרמב"ם דכמו דמקילים להשכיר ופותחין לו בזה ה"ה דפותחין לו בענין אחר וא"ל אל תצער נפשך השבע וטול משא"כ בעלמא דמאיימין עליו כדי שלא ישבע ומש"ה האריך הרמב"ם מתכלה בלשונו וכתב מתחלה אין מחמירין ואין מגלגלין עליו והיינו כדברי ר"ה ואח"כ כתב דמקילין עליו כדברי ר"ח והוסיף עליו וכתב דפותחין לו כו' שזהו נלמד ממ"ש ר"ח דמקילין עמו וכמ"ש וזה ברור בעיני והן דברי רבינו שכתב בדיני גלגול בר"ס צ"ד דבעלמא מגלגלין אפילו בלא בקשת תובע ובשכיר אין מגלגלין אפילו כשיבקשנו השוכר ומהא דא"ל השבע ואל תצער נפשך לא כ"ר שם כלום כי אין שם מקומו וסמך אמ"ש כאן כן בשם הרמב"ם דלמדו ממ"ש בגמרא אליבא דר"ח דפותחין לו דמ"ש הא מהא וכמ"ש. גם מדברי המ"מ מוכח שפירש דברי הרמב"ם כן בפי"א ע"ש אלא שמסיק וכתב שם שהרמב"ם פסק כר"ח ותמה עליו הב"י דא"כ למה כתב הרמב"ם גם ל' דר"ה וגם איך יפסוק כתלמיד במקום הרב ואני אומר דגם המ"מ ס"ל דהרמב"ם פוסק כתרווייהו אלא דקאי אלשון הגמרא דמייתי שם דאמר א"ב לפתוח לו דמל' זה משמע לכאורה דפליגי ולפי מ"ש בפי' לשון הגמרא דל"פ כן הוא דעת המ"מ ודוק ותמצא כן בדבריו ועמ"ש עוד מזה לקמן בר"ס צ"ד בדרישה:

יב

ואפי' היה שכרו פרוטה א' ובע"ה אומר כו' ז"ל המ"מ דע שרבינו נחלק על רבותיו בדין הנשבעים ונוטלים ודעתו שהן צריכין כפירת שתי כסף כמבואר פ"ג מטוען וא"כ מ"ש כאן או הוא כדעת רבותיו או שהוא מחלק בין השכיר לשאר נשבעים ונוטלים והטעם מפני שהשכיר אל שכרו הוא נושא את נפשו ואין ראוי שיפסיד אם אינו ב' כסף ומ"מ היה ראוי לבאר ולחלק ביניהם אם היתה כוונתן לחלק בין שכיר לשאר נשבעים ונוטלים ואולי סמך לו על מ"ש כאן וצ"ע עכ"ל. ועיין בב"י מה שהקשה על המ"מ. ועיין עוד בב"י מ"ש בפי' דברי הרמב"ם. ועיין בכ"מ פי"א מהל' שכירות שכתב הכ"מ עוד ז"ל וכבר אפשר לומר שאף ע"פ שלא נראה לרבינו דעת רבותיו מ"מ לא מלאו לבו לחלוק עליהם לענין מעשה מאחר שלא היה לו ראיה ברורה ומפני כך אע"פ שגילה דעתו בפ"ג מהל' טוען לא רצה לסמוך עליו לענין מעשה ולפיכך פה סתם הדברים כדעת רבותיו ואיפשר שלזה נתכוין המ"מ בתירוץ הראשון עכ"ל. ולכל הישובים קשה ליישב דברי רבינו שמביא הכא דברי הרמב"ם בסתם דמשמע דעל פרוטה נשבע ובריש הסימן מבואר דאינו נשבע עד שיהא הכפירה ב' מעין כסף דגם לישובו דהב"י לא הו"ל לרבינו לסתום אלא לפרש. ונלע"ד ליישב דהרמב"ם אזיל ונקיט כאן דיני קולא שמקילים בשכיר ולכן כתב אל תאמר כיון שמקילום כ"כ בשכיר נקיל בו גם בזה דאם היה שכרו פרוטה שיטול אותו בלא שבועה מאחר שאין נשבעים ש"ח על פחות מב' מעין מטעם שכתב הראב"ד מה יעשה השכיר שהשכיר עצמו בפרוטה ילך בפחי נפש בשלמא פחות מש"פ אין נזקקים לטענותיהן כמ"ש המ"מ אבל בפרוטה נימא דיטול בלא שבועה לכן כתב אפילו היה שכרו פרוטה לא יטול אלא בשבועה כלומר לא מקילינן ביה בקולא זו לענין דיטול שום דבר בלא שבועה דדי שמקולינן דיטול בשבועה וממילא נשמע הואיל שא"א לו לישבע וליטול הוא מפסיד ונראה דלזה נתכוין גם המ"מ דמ"ש בשינויא קמא דכ"כ לדעת רבותיו ר"ל עיקר דברי הרמב"ם אינם אלא לאשמועינן דלא יטול בלא שבועה רק על מ"ש דלא יטול אלא בשבועה דמשמע דבשבועה מיהא שקיל ליה האי משמעות אינו אלא לרבותיו אבל מ"מ גם לדידיה ל"ק ליה דה"ק אלא בשבועה לכל מר כדאית ליה ועד"ז כתב ג"כ המ"מ שינויא בתרא דמ"ש אלא בשבועה ככל הנשבעים ונוטלין עיקרו לא בא אלא לומר דל"ת הואיל שמקילים בהו לישבע וליטול ה"נ מקילים דהיכא דל"מ לישבע כגון בפרוטה יטול בלא שבועה קמ"ל דלא. ומ"ש אלא בשבועה האי דיוקא נקט משום רישא דאיירי בשכיר ושם בשכיר ס"ל להרמב"ם דנוטל בשבועה אפילו בפרוטה ואגב רישא נקט האי לישנא נמי בסיפא בכל הנשבעים ול"ד קאמר. כנ"ל כוונת הרב הגדול המ"מ דודאי ג"כ ראה אשר כתוב לפניו בדברי הרמב"ם וכן כל הנשבעים ונוטלין כו' ודוק:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.