אורים/חושן משפט/לד

אורים ‏ חושן משפט לד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) ואפי' עד כשר כו'. כי כוונת הקרא אל תשת ידך עם רשע דאפילו שהעדות אמת מ"מ ע"י הב"ד מוציאין ממון עפ"י עד אחד כי הב"ד לא ידעו מרשעו ואסור עליו לצרף עמו ומכ"ש שיודע בו שגוף העדות שאומר שראה שקר הוא וא"כ פשיטא דאין לו לצרף עמו לגרום לב"ד להוציא ממון עפ"י עדים ובאמת הוא רק ע"א כי חבירו משקר והש"ך טרח בס"ק ג' למצוא טעם במילתא דממון דלא איברי סהדי אלא לשיקרא למה לא יעיד דמה בכך דהעדות של חבירו שקר מ"מ הוא יודע האמת ועושה כן להציל ממון חבירו ונתן הש"ך הטעם משום דנמצא אחד מהן קרוב או פסול כל עדות בטלה ואף עדותו בטל. ועם כל זה לא הועיל דסוף כל סוף יודע שממון חבירו ביד זה ולמה לא יעשה כל טצדקאות להציל העשוק וגם למה לא יצרף עם העד שמשקר ולא היה בעת העדות וא"כ אין כאן צירוף כיון דבשעת ראי' לא היה שם ולכ"ע בעת ראי' בעינן ובפרט אם יעיד לאחר כ"ד דלכ"ע אין מצטרף ומה יאמר הש"ך בשלשה שלוי' ואחד יהיה בע"ד ושני עדים דהא ג"כ אמת שהלוה ומ"מ אסרה תורה כי אין לנו לעשות תחבולות רשע וה' לא צוה וכך גזרת המלך הוא ואין לנו להרהר ולחפש בטעמים:

(ב) פסול מדרבנן. ה"ה בועלי ארוסה בלי כתובה פי' בלא ברכה דכלה בלי ברכה אסורה לבעלה פסולים מדרבנן ובועלי גוי' פסולים ג"כ מדרבנן סמ"ע ואם בעלה בפרהסיא או לקחה דרך אישות עבר מהתורה ופסול ד"ת דעבר על לאו לא תתתתן בם:

(ג) משום חמוד ממון. דהואיל דראינן דבשביל ממון לא חש לאיסור חיישינן דבשביל איזה הנאה מעיד לשקר סמ"ע:

(ד) מפני שהם סוברים כו'. וה"ה במלוה על ספרים ולמד בהן אף למ"ד דמקרי שולח יד מ"מ לא נפסל בזה לעדות דחושב מצוה קעביד סמ"ע בשם ד"מ ועיין לקמן סי' ע"ב:

(ה) המגביה יד כו'. דאע"פ דאסור מהתורה מ"מ אין בו מלקות ולכך פסול רק מדרבנן ואפי' לא תבעו המוכה מ"מ פסול עד שישוב מן רשעתו סמ"ע בשם מרדכי.

(ו) ואפי' עבר על חרם כו'. אבל המועל בחרמי תקנות הקהל כשר דנעשה להם כהיתר דאל"כ לא ימצא אחד מאלף דיוכשר לעדות וכן המסרב לכנוס בתקנות הקהל סמ"ע בשם ד"מ ופי' תקנות קהל ליתן קנס העובר דבר פלוני והוא עבר ואין רוצה ליתן קנס הקצוב עלה בשעת השואל דהוי כגזלן דהרי מחזיק תחת ידו ממון שהוא מחויב ליתן לקהל מ"מ כתב מהרי"ק הואיל והוא מעות שלו לא נפסל וכן אם יש חרם על המס והוא אינו נותן מס כראוי לא נפסל בשביל הגזל רק בשביל החרם תלי' אם מיפסל ע"י שבועה דלהבא ע"ש במהרי"ק:

(ז) אבל בשבועה דלהבא כו'. והריב"ש הכריע דאם נשבע שלא יאכל ואכל נפסל דקעביד מעשה אבל שיאכל ולא אכל דלא עביד מעשה לא נפסל והמ"ב כתב הלכה כדברי המכריע ועיין בתומים שהעליתי דלדידן מ"מ מדרבנן פסול וגם העליתי דהא דלאו שאין בו מעשה הואיל ואין בו מלקות לא מיפסל היינו בשאר איסורים אבל במילתא דאי' בי' חימוד ממון מ"מ מיפסל:

(ח) אינו נאמן שוגג כו'. עיין מש"ל סי' צ"ב מזה באריכות ע"ש:

(ט) או אנוס הייתי. דהיה מתחילה בעת שבועה אנוס בזה אינו נאמן אבל בנשבע לפרוע בזמן מה ועבר הזמן ולא פרעו נאמן לומר דלא ה"ל זוזי ש"ך ועיין תומים בו כתבתי כי דין זה צ"ע ע"ש. ראובן שנשבע שלא מחל לשמעון פתיחת החלון לחצירו ובאו עדים שראובן היה מסייע בפתיחה אף דלענין הדין א"י למחות דאמרינן הואיל וסייע מסתמא מחל מ"מ לא נעשה בשביל זה חשוד על שבועה דאפשר דסייע ומ"מ לא מחל סמ"ע בשם רשב"א:

(י) טבח כו'. ברמב"ם כתב שוחט לעצמו ומוכר לאחרים וכתב הכ"מ דמשום דעבר על לאו דלפני עור לא תתן מכשול לא מפסל דאין בו מלקות דהוא לאו שבכללות רק הואיל ושוחט לעצמו ומוכר לאחרים חזקתו הוא אוכל מהבשר וא"כ מיפסל בשביל לאו אכילות אסורות ולפירושו צ"ל ודאי דאיצטרך הרמב"ם לומר שוחט לעצמו דאי שוחט לאחרים אין כאן חזקה שאוכל ממנו דהא אינו שלו אבל הא דכתב ומוכר לאחרים ולא סתם שוחט לעצמו צ"ל רבותא קמ"ל דאפילו מוכרו לאחרים ה"א דאולי אין אוכל ממנו רק מכשיל לאחרים דעובר על לפני עור לחוד ולא מיפסל קמ"ל דחזקה דאוכל או משום החזרה לכשרותו נקט מוכר לאחרים דתשובתו חמור כדלקמן אבל דעת הסמ"ע דלא מיירי דאוכל ממנו רק הואיל והם בהמות של עצמו ומוכר לאחרים הואיל ואי' בי' חמוד ממון דמרוויח בהו נפסל וא"ש וזהו סיוע למ"ש דבדבר חימוד ממון לא בעינן לאו שיש בו מלקות:

(יא) ואעפ"י שהחזירו. עיין מ"ש רמ"א בסי' זה ס"ס כ"ט דוקא בהחזיר ע"י כפיית ב"ד או שהוא מוחזק לגנבא:

(יב) החולק עם גנב וכו'. עיין תומים שהעליתי דין זה בצ"ע ועל כל פנים איירי שהוציא הגזלה מתחת ידו ואעפ"י שהיה בכפי' ב"ד מ"מ הא אין גניבה תחת ידו אבל אם עדיין גניבת ישראל בידו ואין מחזירו פשיטא דהוי רשע דחמס ע"ש:

(יג) ושילם כו'. ה"ה דלא שילם דהוזם קודם שנעשה המעשה מ"מ מיפסל משום דהעיד שקר רק קמ"ל אפילו שילם מ"מ אינו מיכשר בכך והוא בפסולו:

(יד) עד שיאמרו בב"ד וכו'. וה"ה אם כתבו בשטר כן שטר זה בזמנו כתבנו ש"ך בשם הר"ן:

(טו) שאפשר שכתבוהו ואחרוהו. ובמקום דמאוחר כשר דהיינו בשטרי הלואה וכתב ביה דאקני אבל שטרי ממכר או הלואה ולא כתוב בי' דאקני ל"ל דמאוחר הוא סמ"ע ועיין תומים דהעליתי להך דיעה לקמן בסימן מ"ג ס"ח בהגה דעדים נאמנים לומר טעינו בזמן אפילו במה שאין מצוים לטעות ואפילו כת"י יוצא ממקום אחר בלא"ה אין לפוסלם דאולי טעו ואפילו אמרו בזמנו כתבנו וע"ש:

(טז) אם יש עדים כו'. והא דלא הוו הן עדי הזמה כתב הסמ"ע דאיירי דלא קראו השטר ולא ידעו איזה זמן ואיזה מקום נכתב בו והט"ז תי' בשטר שיש בו קנין ויכולים להקדים הזמן ליום קנין אף דנכתב מאוחר ועיין בתומים שכתבתי בלא"ה לק"מ דזהו הוי רק הכחשה ולא הזמה כיון שאינו בגוף העדות:

(יז) כמו שנחקרה עדותן כו'. וא"כ אם השטר כתוב בניסן והעדים ראו השטר באייר מפסלו עד אייר יום שראו אותו העדים אבל לא עד ניסן כי אולי באייר בו ביום שראו העדים השטר זייפו וכתבו שטר והקדימו אותו לניסן ולכך לא מחזיקינן אותו למפרע ועיין תומים דלמה לא אמרינן אז שהגידו בב"ד בזמנו כתבנו היו פסולים ואמרו שקר ובאמת שטר מאוחר הוא זה וע"ש מה שתי' וגם הקשיתי דהוא נגד דעת הש"ע בי"ד סי' פ"א בגבינות שנעשו מבהמה טריפה וצ"ל עד זומם חידוש הוא ע"ש:

(יח) שיעידו בב"ד שזה כת"י כו'. עיין תומים שכתבתי הא דנקט הרמב"ם הך ולא סתם דאפשר דכת"י יוצא ממקום אחר ומ"מ אמרו בזמנו כתבנו ולכאורה י"ל דאין עדים נאמנים בזה כי עי"כ יתבטל השטר משא"כ לולי כן השטר כשר ולאו כל כמיני' לבטל השטר אבל באין כת"י יוצא ממקום אחר יש להם מגו דמזויף אבל חזרתי בו דא"כ איך פסלינן אותם למפרע ומבטלין כל השטרות שחתמו מיום שראו עדים השטר ביד מלוה עד היום הזה ואפי' כת"י יוצא ממקום אחר ואולי הם בכוונה אומרים לבטל השטרות ההם ושם לית להו מגו ודוחק לומר דבאמת אין נאמנים על שום שטר שכת"י יוצא ממקום אחר כי זהו לא נזכר בשום דוכתי ולכן העליתי דדעת הרמב"ם דלא שייך הזמה בשטר כדעת הרז"ה רק באין כת"י יוצא ממקום אחר דאז על מנה בשטר מעידים וה"ל הזמה אבל בכת"י יוצא ממקום אחר ה"ל עדות בכתב ולכ"ע לא שייך בו הזמה כדעת הרז"ה ועיין תומים שבררתי דברי הרז"ה ועשיתי לו סמוכים רבים מהש"ס ע"ש:

(יט) שיש לו כמה שנים. ר"ל שחתמו על השטר כאילו היה נחתם וניתן ליד מלוה זה כמה שנים ובאמת להד"ם והיום נחתם בזיוף:

(כ) פסולים לעדות. עמש"ל בסי' מ"ג בזה באריכות כתב הסמ"ע בשם תשובת רשב"א מי ששכר עדים שיעידו לו אינם נפסלים עד שעה שיעידו עכ"ל ודבריו סתומים דפשיטא מהכ"ת יפסלו כל זמן שלא היו מעידים בשקר וכי יפסלו על המחשבה אבל שם בגוף התשובה הדבר מבואר כך דמי ששכר לעדים שיעידו לו והעידו ולא נתברר אם שקר העידו וכתב הרשב"א אע"פ דקי"ל הנוטל שכר להעיד עדותו בטלה מ"מ העדים לא נפסלו אם לא דנוטלים שכר להעיד בשקר והעידו שקר אבל אם לא העידו שקר לא נפסלו זהו לשון הרשב"א והסמ"ע קיצר במקום דהיה לו להאריך:

(כא) אחד הלוה כו'. אבל עדים וערב לא נפסל דלא משמע להו איסור ובסמ"ע לקמן ריש סי' נ"ב משמע דגם הערב פסול ולא נראה כן בש"ע ש"ך:

(כב) דבא"ר אינו נפסל כו'. עיין תומים דהעליתי לפי שיטה זו ברבית קצוצה לא נפסל אפילו המלוה רק מדרבנן ע"ש:

(כג) משום דקסבר מצוה קעביד. כמו קוברי מת בי"ט ראשון סמ"ע ועיין תומים שיישבתי במה שקשה בתו' פז"ב ע"ש:

(כד) או שהיה טועה כו'. היינו בדבר שאפשר שלא ידע כי אין אסורו מפורסם לכל אבל בשבועה ועדות שאיסורו ידוע לכל כי הכל יודעים שאסור לישבע לשקר ולהעיד שקר לא נאמן לומר טעיתי כדלעיל סעיף ה' סמ"ע:

(כה) כגון שגזל מציאת חש"ו. הואיל והוא מציאה ואין דעת אחרים מקנה אותן הוא רק גזל מדרבנן עפני ד"ש והמחבר שהשמיטו סמך עצמו במה דפסל לקמן מפריחי יונים שהוא ג"כ גזל מדרכי שלום וא"כ ה"ה למציאת חש"ו וא"צ לפורטן סמ"ע:

(כו) שלא לרצון בעלי' וכו'. עיין תומים מ"ש העיקר כמ"ש הסמ"ע לקמן דאף דאיסור לאו דלא תחמוד הוא אפילו בנותן דמים ממש הואיל ולאינשי לא משמע רק בלי דמים אינו נפסל ד"ת וגם ד"ת אם עבר ועשה אין עליו חיוב השבת הכלי לבעלים כמו בגזילה אבל חז"ל עשהו כגזל וניתק להשבה ע"ש:

(כז) מניחין בהמתן לרעות בשדות אחרים כו'. הנך איירי בשדות ולכך לא חילק בין רועה בהמה דקה לבהמה גסה דבשדה בכל ענין אסור אבל בבית דקה מ"מ אסור שדרכו לישמט ולילך לשדה משא"כ גסה וכ"כ הש"ע לקמן סימן ת"ש והא דלא כ"כ כאן דדקה אפילו בבית פסול משום דזה הפסול אינו אלא במקום שרוב שדות הן של ישראלי' כמו א"י ובבל בימים ההם וזה אין מצוי בינינו והא דפסק לקמן בסימן תכ"ה דרועי בהמה דקה לא מורידין ולא מעלין משמע אבל לא גסה י"ל דשם איירי בהמות של אחרים ולכך צריך דווקא דקה משא"כ כאן דלענין פסול צריך להיות דוקא בהמה של עצמו ובשל עצמו לא חלקו בין דקה לגסה וא"נ לענין לא מעלין דנוגע לפקוח נפש לא היו מחמירין עליו אם לא בשל דקה סמ"ע ומ"ש דלא שייך בזה"ז איסור בהמה דקה בבית יש"ל למה הביאו הרא"ש בפ' מרובה דאסור לגדל וכן בטור לקמן סימן ת"ש אם אינו מצוי בזה"ז וצריך לומר דמכל מקום אף דאינו מצוי בזה"ז הרבה שדות מישראל מכל מקום מידי ספיקא לא נפקא ולכך החמיר לענין איסור אבל לענין פסול עדות אוקמינן בחזקתו חזקת כשרות:

(כח) המוכסים כו'. מוכס הוא ליטול מן אדם ומן הסחורה כפי אומד דעתו ולכך סתמא פסול דהלא מרבה ליטול כפי הראוי אבל גבאים הוא כפי חוק המלך בשוה מכל גלגולת וקרקפתא דגברי ואם כן קשה ליטול יותר מכפי הראוי ולכך סתמא כשר:

(כט) אפילו פ"א כו'. נסתפק הסמ"ע בפי' אם ידוע דלא לקח רק פעם אחת יותר מהראוי אי נפסל או לא נפסל רק אי ידעינן דלקח פ"א שלא כדין אמרינן מסתמא לקח כמה פעמים שלא כדין אבל אי ברור לנו שלא לקח שלא כדין רק פ"א משום פ"א אין לפוסלו:

(ל) לגבות פסולים. אפילו החזירו מה שגבו מ"מ פסולים הואיל וא"י למי יחזרו וגם הואיל ועדיין עוסקים באומנות ההוא בקל יחזירו לסורן תו' סמ"ע ועיין תומים דהעליתי כל זמן שלא החזירו פסולים מן התורה כגזלן ואין צריך הכרזה ע"ש:

(לא) י"א דפי' מוכסי'. ואפילו אינו נוטל לנפשו כלום רק כל מה שגובה נותן לכיס המלך רק הואיל ומיקל ומכביד שלא כדין יפסלוהו חכמים כן משמע בהגה"ת הרא"ש וכן ענין בשמאים שאין המעות לעצמן רק לקופת הקהל:

(לב) קודם שתגמור מלאכתן. דאז מורה היתר דאוכל חלף טרחתו ולא נחשד להעיד שקר וכן לי"א בדבר שנגמרה דמורה היתר הואיל והתירה התורה לאכול מהפירות אף שם גניבה ליכא עליו סמ"ע:

(לג) שגוזלים יונים כו'. זהו חד פי' בגמ' ויש בו גזל מפני דרכי שלום ודוקא בישוב אבל במדבר אין להם גזל כלל והרי הם הפקר ולכך נקט בישוב ומפריחי יונים דהוא שחוק אם תקדום יוני ליונך לא הזכירו המחבר לכתחלה בבירור דהוא נכלל בכלל משחק בקוביא ולכך לא הזכירו בפירוש סמ"ע:

(לד) הרי זה בחזקת כו'. עיין מ"ש בתומים בזה והעליתי בביאור דברי הרמב"ם ולשיטת הרמב"ם אם משחק בקוביא עם הגוי לא נפסל ועיין לקמן בסימן ש"ע דהכריע הרמ"א וכתב דמנהג דלא כרמב"ם ע"ש:

(לה) וכן לא יונים לבד כו'. אף דלא נזכר שחוק מיונים לעיל רק מפריחי יונים בישוב מכל מקום הך מפריחי יונים נכלל בכלל משחק בקוביא כמ"ש הסמ"ע לעיל נקט וכן לא יונים בלבד ע"ש:

(לו) הרי זה בחזקת רשע כו'. כי אינו יודע מה הדרך הטוב שיעשה ומהו הוא הדרך הרע שירחק ממנו:

(לז) לפיכך כו'. פירוש כשידוע לנו שהוא לא במקרא ומשנה וגם אינו בדרך ארץ הוא בודאי פסול דא"א לו לשמור דרך מצות. ואם הוא בן מקרא ומשנה והולך בדרך ארץ הוא בחזקת כשרות אעפ"י שלא הוחזק לנו ששומר מצות ונמנע מעשות רע אבל אם אנו יודעים שהוא לא בר מקרא ולא בר משנה רק אין יודעים אם הוא בעל דרץ ארץ ואם כן אף בזר יש ספק אולי מתחזק במצות להיותו בדרך ארץ עושה מה שאנשים כשרים עושי' והולך בדרכיהם ולכך אין מוסרין לו עדות לכתחיל' עד שיתחזק לנו ששומר מצות ובדיעבד אין פוסלין עדותו ספר מאירת עינים:

(לח) שהולכים ואוכלין בשוק בפני כל אדם כו'. אבל שלא בפני כל אדם אף שהוא בשוק לא מיפסל לעדות רק אמרו גנאי לת"ח שלא יאכל בשוק סמ"ע ועוד יש לחלק בין ההולכים בשוק ואוכלים שהוא פחיתות גדול בזוי מאוד ובין הקובעים מקום בשוק שהוא אין כבוד לת"ח אבל לא בשביל כך מיפסל לעדות:

(לט) שנוטל שכר להעיד כו'. כי כלל כל המצות צריכין להיות בחנם דכתיב ראה למדתי אתכם וכו' מה אני בחנם אף אתם בחנם:

(מ) שאין זה וכו'. עיין תומים שלא כל העדות פסול דמחזקינן שנוטל שכר וגם אם ישנו עוד שנים שלא נטלו שכר לא נתבטלה עדותן כדין נמצא ביניהם קרוב או פסול. וגם אם העיד לחובת זה שנתנו לו שכר להעיד לא נתבטל עדות ע"ש:

(מא) ונוטל שכר כדי לילך ולראות מותר. ומשמע בא"ע סי' ק"ל סכ"א דמ"מ אם נוטלים יותר מכפי שכר בטלה דמוכח הרי זה חשש פיסול ע"ש. ונראה דאם חתמו על שטר מכירה מותרים ליקח שכר הרבה דעי"כ אסורים ליקח לכתחילה השדה ההוא מיד לוקח וזה שוה שכר הרבה וכעין טעם זה כתב הרמ"א שם בגט דהם אסורים ליקח הגרושה:

(מב) אסור לקבלו. עיין תומים מ"ש בישוב זה וע"ש דהעליתי כל שמותר במודר הנאה מחבירו ליהנות ממנו מותר גם בזה דלא מקרי הנאה ע"ש:

(מג) לסיבת יסורים כו'. עיין תומים דאין במציאת לגבי עדות רק לענין טוען ונטעון דתבעהו ע"פ הוגד לי שאמר אחד בערכאות שעינוהו ביסורי' והודה שיש לו מעות אצל פלוני דלא הוי טענת ברי ע"ש:

(מד) כותי ועבד כו'. עיין לקמן סי' ס"ח אי גוים פסולים ד"ת ועיין מ"ש שם:

(מה) השונא לחבירו כו'. דוקא בשונא שיש לומר מחמת שנאתו יעשה כן סמ"ע. ומקור הדין במרדכי לא נזכר השונא רק סתם המריב עם חבירו וא"ל אלך וכו' דהואיל דאמר כן בפני רבים לא שייך גזם ולא עביד ואפשר לומר הואיל ובדבר הזה יש חולקים וס"ל דוקא בהוחזק ועיין לקמן סימן שפ"ח דהביא הרמ"א דעת החולקים גם כן אפשר דהמחבר הוסיף מילת השונא דבהא ליכא מחלוקת ולכך לקמן סימן שפ"ח לא נזכר השונא וצ"ע כי במשמעות מהרי"ק סימן קנ"ו דהרמב"ם חולק הואיל ולא הביאו משמע דסבירא ליה דחולק אף בשונא ג"כ וכן משמע בתשובת מהרי"ו דאפילו בשונא יש חולקים וכן משמע תשובת רמ"א סימן י"ב ע"ש ולכך דין זה נ"ע ובמחלוקת שנויה אם לא בשונאים וחשודים מעיקרא פסק הרמ"א בתשובה הנ"ל דודאי אינם נאמנים לעדות ע"ש:

(מו) ממזר וכו'. אם הם פסולים לקהל אין מעשיהם גורמי' וערל רחמנ' פטרי' מחמת אונס וחשש סכנה סמ"ע:

(מז) מומר שחזר כו'. דהואיל דהוא בין האומה שיש להן כל תאות עה"ז והוא מבדיל עצמו מהם להדבק בדת אמת ש"מ לבו שלם עם ה' סמ"ע ומשמע דוקא במומר אבל לא בשארי עבריינ' וכן העליתי בתומים וגם במומר צריך בחינה ונמסר לבחינת הדיין ע"ש:

(מח) קודם שהכריזו כו'. הואיל והוא רק פסול דרבנן לי' לי' קלא ושלא להפסיד הבריות שלוקחים אותו לעדות ולא ידעו מפסוליהם לכך תקנו שלא יפסלו עד אחר הכרזה והא דאמרינן סתם מוכסים וסתם רועה פסולים אין הפי' סתמא בלי הכרזה רק סתמא אף ע"פ שלא נודע שעשו גזל באמונתם מכל מקום חזקה שעושים שלא כדין ומכריזין תיכף עליהם אבל בעי הכרזה סמ"ע:

(מט) כשרה. וכתב הנ"י פז"ב דלאותו עדות שנפסל בשבילו אפילו בלי הכרזה פסול ועיין תומים מ"ש בזה והעליתי דבמחלוקת שנויה ויכול המוחזק לומר קים לי' כחולקים ע"ש:

(נ) עד דידעינן דעבר קודם לכן. זהו מבואר לעיל סעיף ט' גבי עד זומם ועיין מ"ש שם בתומים מה דקשי' לשיטת הרשב"א ע"ש:

(נא) שהרי אינו לוקה. ואע"פ דכתב בריש סימן דעבירה שאין בו מלקות לא נפסל ד"ת התם הלאו אין בו מלקות וקיל הוא אבל הכא הלאו יש בו מלקות רק דחסר המלקות להעדר התראה ש"ך ופשוט ועיין מש"ל בהתראת ספק:

(נב) שמא שוכח. דכיון דמלאכה ידוע לכל שאסורה בשבת יש לחוש דילמא שכח בשבת וטועה שהוא יום חול סמ"ע:

(נג) אין אדם נפסל וכו'. עיין מש"ל בסימן מ"ו בסופו ובכללי מגו סי' פ"ב בזה באריכות:

(נד) עד לכתחלה. פי' למסור לו ולייחד אותו לעד ש"ך:

(נה) על קול כו'. אפילו בקלא דלא פסיק כשר לעדות סמ"ע בשם הרא"ש לאפוקי דעת רשב"א:

(נו) לוה וכו'. וכתב הסמ"ע אפילו אמר שנתן לו הרבית ולאפוקי המרדכי דפי' דמעיד דקצץ לו ולא שקל מידי ועיין מ"ש בסמוך בהגהת רמ"א דרמ"א סותם כמרדכי ולכן אין מדברי המחבר שום ראי' דסבירא ליה דלא כמרדכי דהא מעתיק רק לשון גמרא וכמו שי"ל לשון הגמ' כך י"ל בלשון הרמב"ם ומחבר ש"ך ונכון ועיין מ"ש בתומים:

(נז) פלגינן דבוריה. כאילו אמר פלוני הלוה ברבית ולא לי' וכתב המרדכי דלא אמרינן פלגינן דבורא במקום שצריך להוסיף טעם או צ"ל מילתא דלא שכיח סמ"ע ודברים אלו הן דברי תו' כתובות פ"ב ועיין מש"ל סימן מ"ו:

(נח) או שבא על אשתו. ברשב"א מחלק כשאומר אני זניתי עם אשתך א"א למפלוג דבורא אבל באמר אשתך זנתה עמי י"ל אשתך זנתה ומילת עמי כלא אמרו כלל סמ"ע ועיין מ"ש בתומים כי נראה דלדידן לא נ"מ בדין זה:

(נט) או שרבע שורו כו'. בזה אף על שור להורגו נאמן ולא כהנך דלעיל דא"נ על אשתו ונאמן על האחר וכאן אף על השור נאמן אלא דלא נ"מ בזה"ז דליכא דיני נפשות סמ"ע ועיין מ"ש בתומים דלדעת הרא"ש בזמן ד"נ אף על האדם התובעו א"נ ע"ש:

(ס) ובלבד שלא יהיה הנאה כו'. עיין תומים כי דין זה נראה תלוי במחלוקת רבוותא ע"ש. ואם כבר עמד עמו בדין על הרבית א"י להעיד עליו אח"כ בשום אופן לכ"ע:

(סא) להעיד עליו ולפוסלו. היינו דצריכין להעיד אח"כ עדות מחדש ולא סגי במה שאמרו בשעת התביעה בב"ד רק צריכין להעיד עליו מחדש דהשתא אינם נוגעים כלל סמ"ע ואין להקשות הא מה שהבע"ד מעיד שנשבע לשקר הוא שנשבע הוא שלא לוה והוא היה מלוה לו א"כ עיקר העדות ההלואה ואז היה בע"ד נוגע דכל זמן שלא נשבע נוגע הוא ואין כאן תחילתו וסופו בכשרות. וצ"ל או דאז הוי בע"ד ואינו בגדר עדות כמ"ש הראב"ד או בנגיעה בממון לא בעינן תחילתו בכשרות ועיין לקמן סימן ל"ז:

(סב) וי"ח. היינו דאין עד ובע"ד מצטרפים וכ"פ היש"ש בב"ק ועיין תומים:

(סג) אינם מצטרפים. והיש"ש הכריע דהעדים יכולים להצטרף לפוסלו אבל לא להוציא ממון כיון דאמנה דקמסהיד האי לא מסהיד האי ואין חילוק בין נשבע לפטור או ליטול בין ש"ד לרבנן והב"ח הכריע כדברי רמ"א ע"ש:

(סד) אבל קודם לכן. אפילו שני מיני גזלות זה מעיד על גזלה בניסן וזה על אייר ואפילו שני נגזלים יכולים להעיד אם אינם נוגעים בעדותן כמ"ש רמ"א בסעיף שלפני זה סמ"ע:

(סה) הרי זה ספק פסול. עיין תומים שנראה אי תרי ותרי אמרו עליו שעבר איסור דרבנן משחק בקוביא וכדומה דהוי כשר דאוקמינן בחזקת כשרות ואי נחלקו רבוותא אי הוה פסול או לא הוי ג"כ כמו תרי ותרי דנחלקו בכשרותו ולא אמרינן אוקי אחזקתו והרי זה פסול מספק ולא כמ"ש פ"מ ע"ש:

(סו) ואין מוציאין וכו'. היינו העדות שהעיד לאחר שנולד הספק בחזקת כשרותו אבל מה שהעיד מקודם אוקמינן בחזקת כשרות כדלעיל ס"ט וסכ"ג בהגה סמ"ע:

(סז) כיון שלקה כו'. עיין תומים העליתי ברור דבפיסול מחמת רשעת בעינן תחלתו וסופו בכשרות כמו בפיסול מחמת קורבא ודלא כש"ך בסימן זה:

(סח) אע"פ ששלמו כו'. כי מה בכך שהחזירו הגזל עדיין לא לקו ולא סבלו שום עונש על שהיו ממרים פי ה' לעבור על לאו של תורה סמ"ע:

(סט) עד שיודע שחזרו כו'. לקמן סימן מ"ו סכ"ו סתם המחבר כהרי"ף דאפילו נודע ע"פ עדים שחזרו מרשעתן בניסן כל כמה דלא נתברר כן בב"ד הרי כל עדותן פסול דלא מכשרי אלא משעה שהעידו עליו בבית דין ועיין מש"ל בזה ש"ך:

(ע) משיקרעו שטרותיהם. פי' שטר שיש בו רבי' יקרעו ולא יגבו הקרן סמ"ע:

(עא) אפילו לגוי כו'. בהג"מ נסתפק אי אפילו כדי חייו לא ילוה דיותר מכדי חייו בלא"ה אסור או אף דלא ילוה יותר מכדי חיו הוי ג"כ חזרה כיון שמודה באיסורו סמ"ע ואין נ"מ לדידן דהכל מיקרי כדי חייו כמ"ש הפוסקים ולכן יש להקל:

(עב) וצריך להחזיר. היינו הוא מחויב לעשות שלא להחזיק ולא לעכב תחת ידו ממון של איסור אבל אם מקבלין הימנו עיין לקמן סימן שס"ו ממי מקבלין וממי שאין מקבלין ע"ש וכתב רי"ו חזרת לוה ברבית דאפילו מגוי לא יהיה לוה סמ"ע:

(עג) שלא יעשה אפילו בחנם. נר' אפילו לדעת הרא"ש שאין הטעם משום אבק גזל רק ביטול ישובו של עולם הוא הכל מכל מקום בעוסק בקובי' במעות שיש בו גירוי יצה"ר אבל בחנם ודאי אין שום שחוק עליו ואין בזה בכלל פיסול משחק בקובי' כי אין עליו שם שחוק:

(עד) צריכים להחזיר המעות כו'. הסמ"ע הקשה דלא כתבו הרא"ש אלא למ"ד דאסמכתא לא קני' וא"כ הוי גזל גמור לכך סבירא ליה דצריך להחזיר אבל לפי דקי"ל לכ"ע אינו אלא אבק גזל לא צריך החזרה. ויפה הקשה וצ"ע:

(עה) אלא כותב כו'. בגמ' לא נזכר כותב והרמב"ם נקט כותב לתוקף וחיזוק הענין סמ"ע:

(עו) שאין מכירין אותו. הא דהוצרכו מועלי שבועות טבח עד זומם לילך למקום שאין מכירין אין הטעם במקום מכירין בלא"ה אין מוסרין להם שבועה ועדות ולוקחין מבשר טבח כזה דהא יכולים לעשות דברים אחרים להחזיר אבידה בדבר חשוב וכדומה המורה על הכשרם רק כל ענין הואיל בדבר זו שקלקלו יכשירו אותו שקלקל בשבועה ועדות איך יכשירו אותו בו וכן טבח בדבר שקלקל איך יכשירו בתשובה כל דהו ולכך החמירו לילך למקום שאין מכירין וכו' והואיל והוצרכו בטבח להחמיר בענין שיהיה חוזר לאומנותו החמירו גם כן לענין כשרות עדות ושבועה. משא"כ במשחקי בקובי' ושארי פסולים זו לא מוכשרים לדבר שקלקלו בו ולכך לא החמירו כ"כ בתשובתן סמ"ע:

(עז) ודוקא מועלי שבועות. בהג"א כתב דא"ז נסתפק דהחשוד בשבועות ממון אפשר דא"צ כ"כ מאחר דצריך להחזיר הממון שהרוויח בשבועת שקר סמ"ע. ונראה דאם צריך להחזיר עפ"י ב"ד כגון שנשבע והעדים העידו שבשקר נשבע לא ס"ד דיועיל זה לו לכשרותו דהא מוכרח ע"פ ב"ד ומה זה מועיל לכשרותו וכמ"ש הרמ"א לעיל סכ"ט ואם נעשה חשוד על שבועה אחת והוא נשבע מקדם ועל זה לא נעשה חשוד כי לא מחזקינן לי' לחשוד למפרע והוא אומר שבשקר היה נשבע ומחזיר המעות נראה דזו ודאי מועיל דהיינו שנתחייב בב"ד שאין מכירין אותו ואומר להם חשוד אני ומ"ש אדרבא כאן מתבייש עצמו מה דלא נודע לב"ד רק אם שנים עדים שנשבע להכחישן הם מצטרפים לפוסלו אבל לא להוציא ממון ממנו והוא בעצמו מחזירו בזו י"ל דנסתפק הא"ז וצ"ע:

(עח) אבל העבירו. זהו פי' הב"י דתליא אם העבירו מאומנותו ולכך החמירו הרבה כי יש לחוש לערמה והסמ"ע חולק ודעתו לחלק כמש"ל בס"ק ע"ו בשמו במה שקלקל בו הכשרו קשה ואין דבריו מוכרחים:

(עט) ילבש שחורי'. להכניע לבבו ולהתאבל על רב מעלו ועוצם פשעו שהכשיל רבים:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.