אורים/חושן משפט/טו

אורים ‏ חושן משפט טו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) שבא לפניו. תחילה פירוש שעמד עצמו לפני דיין והדיין הכין עצמו לשמוע טענתו:

(ב) להפך בזכותו. וכתב הסמ"ע דכמו דאין ת"ח בזמנינו לענין קנס ליטרא דדהבא כן לענין זה. ועיין תומים דכתבתי דליתא דלענין זה אף בזמן הזה חובהעל הדיין לעשות כן בלי הבדל:

(ג) אפי' כבר פתחו בדין כו'. דעיקר דאין להקדים דין שבא לפניו מאוחר נלמד מקרא כקטן כגדול תשמעון דאם שמע תחילה משפט קטן לא יקדים לו משפט גדול שיבוא אחריו וזהו אם כבר שמע משפט הקטן אבל כ"ז שלא שמעו אינו מהקרא שאסור להקדים המאוחר רק חז"ל אמרו גם בזה אם כבר בא הראשון יש להקדימו ולכך בפתחו לו שהוא מהתורה אינו לבטלו כי אם בבוא ת"ח עצמו דיש לו עשה דכבוד התורה ודוחה אבל לא קרובו דלית בי' עשה. אבל אם עדיין לא פתחו דאינו רק אזהרה דרבנן הן אמרו והן אמרו אפי' קרובו של ת"ח יש להקדימו משום כבוד התורה סמ"ע. ועיין תומים שכתבתי מהיכן יצא לרבו של הריטב"א דעת זו וישבתי כל מה שהקשו עליו:

(ד) צריכין לדון אותו וכו'. עיין תומים שהעליתי דיש לדיין לומר לבע"ד הטעם למה מקדים הדין כדי שלא יהיה לו תלונה על הדיין ע"ש:

(ה) דין היתום לאלמנה. דכתיב ראשון בקרא שפטו יתום ריבו אלמנה סמ"ע:

(ו) ודין אלמנה קודם לת"ח. ומכ"ש דהיתום קודם לת"ח ועיין תומים מ"ש בזה ליישב דלא תקשי לרמב"ם מגמ' וגם למה השמיט הך דין דיש להקדים קרובו של ת"ח. ועיין בתשובת חות יאיר סי' קכ"ד דנחלקו אם כל הקדימות שייכים אף אם הנתבע ת"ח וכדומה או לא דהכל תלוי בתובע ועיין תומים שעשיתי סמוכים לדעת האומר שהכל תלוי בתובע וכתב מהרש"ל בתשובה סי' כ"ד דגם לאלמנה מחויבים להפוך בזכותא כמו לת"ח וכתב הב"ח אפילו לא בא ת"ח בעצמו רק שלוחו ומורש' שלו לב"ד ג"כ יש להקדימו ונראה אם כבר פתחו בדין אחר אין להקדימו דרבו של ריטב"א נתן טעם דלכך בת"ח אפי' פתחו ליה משום דביטל הת"ח מלימודו וזה לא שייך אם אין הת"ח בעצמו שם:

(ז) ודין האשה קודם לדין האיש. אבל אינה קודמת לת"ח דוקא אלמנה דאי' בי' אלמנה לא תענון אבל באשה דאינה אלמנה דאין בי' רק טעם דזיל' לה וזהו עשה דכבוד התורה ודאי עדיף וכ"כ הב"ח ועיין כה"ג:

(ח) ידרוש ויחקור בו היטב. וכן אם בא לפניו שטר ונראה שיש בו רמי' ג"כ מחויב לדרוש ולחקור אע"ג דקיי"ל עדים שחתמו בשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד מ"מ בדין מרומה צריך דו"ח לברר האמת מהרי"ק וסמ"ע:

(ט) ומ"מ אין דינו כו'. עיין לקמן סי' ל' מ"ש בזה כי שם מקומו:

(י) והרי הן דברים מסורים ללב. פי' אם מרגיש הדיין בלבו שיש כאן צד רמי' לא יתנצל לומר איני מרגיש רמי' וחושב אני שהדברים כהוייתן כי בוחן לבבות יביאו במשפט על כל דבר נעלם שהבחין שיש בו רמיה ומ"מ למראה עינו שפט סמ"ע:

(יא) וכשהיה רואה הרא"ש כו'. הקשה הסמ"ע הא לעיל אמר וידון אותו מי שלבו שלם ואיך כתב שאין לשום דיין להשתדל בזה והטור באמת היה גירסא שלו ידונו מלכו של עולם אבל לגירסת הש"ע קשה. ונראה לומר אם דיין מומחה ומובהק בדורו מסתלק מי הוא אשר יעיז ויאמר לבבי יותר שלם וזך לברר האמת מהשקר וערמה והוא עזות וחוצפא ויהור' ולכך אין רשות לדיין לדון בזה וזהו בענין הרא"ש שהיה שלם ומובהק בדורו ורב רבנן וא"כ יפה היה כותב שאין רשות לדיין לדון אבל דיין פשוט שאין מפורסם ומובהק בדורו אם מסלק עצמו ובא רעהו הגדול ממנו וחקרו היטב ואומר זך לבבי לדון בזה מה"ת לא ידון ולכך נאמר והדבר מסור ללב דהיינו מי שלבו יותר שלם יוכל לדון ותלוי בזכות הלב ובחינת השכל:

(יב) אבל כשהנתבע רמאי. דין זה כת' הר"ם והרא"ש לתרץ קושיא התו' דבפד"מ אמרינן דבדין מרומה צריך דו"ח ואילו במס' שבועות אמרי' מדבר שקר תרחק היינו דין מרומה ותי' לחלק בין תובע לנתבע דאם יסלק הדיין בדין מרומה של הנתבע יהיה חוטא נשכר. ואילו מדברי הרמב"ם נר' דס"ל תי' אחר דלכתחילה צריך דו"ח לברר הדבר ואם אחרי החקירה ודרישה נתברר לו שהדין מרומה יסלק עצמו. וא"כ המחבר בסעיף ג' העתיק לשון הרמב"ם לא היה לו להעתיק בסעיף ד' דינו של הר"ם והרא"ש ואפשר דס"ל למחבר דשניהם אמת בסברא אף שאין לדין אחד מהם ראיה מקושיא הנ"ל מ"מ שניהם מסתברי בסברא סמ"ע:

(יג) באומדנא דמוכח כו'. וכן אם אין הנתבע רוצה להשיב לדיין על כל דבר שחוקר אותו ודאי רמאי הוא ויכול לפסוק לו כאילו השיב לו ונתברר השקר כ"כ הרא"ש בתשובה הביאו סמ"ע וש"ך:

(יד) ומשרבו בתי דינים כו'. אבל מ"מ יש לדון ע"פ האמת שנתאמת לו ולא עפ"י הטענות המכחישות האמת מהרי"ק והביאו הסמ"ע:

(טו) וכן אין מוציאין מן היתומים. הוא הדין הנאמר לקמן בסי' רצ"ו דמי שמת ונמצא בעזבונו כלי כסף דלא אמיד בי' ובא א' וטען שהפקידו בידו ונתן סימנים והוא לא רגיל בבית זה שמת עד דנימא דראה בהכלי הסימן מחזירין למפקיד עפ"י אומדנא זהו מדינא דגמ' אבל עכשיו שנתמעטו הלבבות אין מחזירין בזה. וכתב הסמ"ע הואיל והרי"ף והרא"ש הם העתיקו הך דינא דלעיל ש"מ דקאי להלכתא אף בזמן הזה. ולכך תמה על רמ"א שהשמיט דעתם ולא כתב וי"א. ונ"ל דס"ל לרמ"א דלכך הביאו הרא"ש ויתר פוסקים שהיו אחרי הרמב"ם לא שיחלקו אהרמב"ם בזה מה שהעיד שהיה בזה הסכמת חכמי דור ותקון לצורך שעה רק אף לרמב"ם אי עשה הדיין כן והוציא מיד יתומים אין כאן טעות לא בדבר משנה ולא בשיקול הדעת וקם דינא ופטור הדיין כי כתורה עשה כפי הנאמר בגמרא אף שהסכימו שלא לעשות. ולכך הביאו הרא"ש כי על כל פנים נ"מ לדינא אף בזה"ז. ובהכי ניחא דפסק הרמב"ם גופי' בפ"י מהלכות נחלאות דאין להלוות מעות יתומים על כלי שיש בו סימן דלמא שכיב הלוה והוא לא אמיד ויבא אחר ויטלנו בסימן ולא כתב דבזה"ז יש להלוות דהא עכשיו אין דנין דין זה ואין נותנים לזה דנתן סימן באומד (ועיין לקמן ס"ס רצ"ו) ולפמ"ש ניחא דכיון דאי עשה הדיין כן והוציא מה שעשה עשה אין לנו לסמוך בשל יתומים על זה וחוששין לכך כי לכל החששות חוששין בשל יתומים וא"ש:

(טז) שאחד גוזל חבירו ולא יכול להוציאו ממנו בדין כו'. פי' דשורת הדין לשלם רק לרב אלמותו א"א להוציא או שעושה דחיות מבלי לירדן לדון עם שכנגדו ואם תנשא לאחר יהיה אחר כך קשה להוציא כמו שהיה עובדא בתשובת פסקי מהראי' סי' ר"ס ורס"א ע"ש. וע"ז עבדינן לכך אבל אם א"א להוציא מחמת שאין ביד ב"ד לברר כי אין לנו כח לפסוק אומדנא וכמ"ש הרמב"ם פשיטא דאין לו לעשות כזה למחות מבלי להנשא וכל כיוצא בזה דאין לך כפייה גדולה מזה וא"כ היינו שב"ד מוציאים באומדנ' וכמ"ש הרא"ש גבי דיני קנסו' דלא משמתינן בזה"ז דהיינו מוציאים בדין ומכ"ש באופן זה דהוא יותר חמור משמתא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.