אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/תענית/כה

יום שלישי ג טבת תשפ"ב - מסכת תענית דף כה

נר בתו של רבי חנינא בן דוסא וסוד נצחון החשמונאים

קושיית החיד"א למה לא נהפך לשמן וביאור המהרש"א למה דלק עד מוצ"ש

בגמרא במסכת תענית (כה.) מובא המעשה המפורסם ברבי חנינא בן דוסא ובתו: ערב שבת אחד בין השמשות ראה רבי חנינא בן דוסא את בתו כשהיא עצובה. אמר לה: בתי מדוע עצובה את. אמרה לו: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו אור לשבת. אמר לה: בתי, מה אכפת לך, מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק. תנא, היה דולק והולך כל היום כולו עד שהביאו ממנו אור להבדלה.

החיד"א (נדפס בילקוט מפרשים בש"ס מהדו' עוז והדר) מביא מה שיש מקשים למה לא אמר שיהיה החומץ לשמן וממילא ידלק. ויישב שם, שהנס צריך שיהיה נסתר כל מה שאפשר, ואם החומץ נעשה שמן היה ניכר מאד ומתפרסם הנס ביותר, אבל שידלוק החומץ אינו ניכר.

אמנם בגמרא מבואר שהנר היה דולק והולך כל היום כולו עד מוצאי שבת, וכתב רש"י (ד"ה עד) שכשהגיע עת הבדלה הדליק ממנו נר אחר ליהנות בו, ונר של מעשה ניסים כיבה, כמו שעשה רב יהודה בחול שנעשה לסולת (לעיל כד:). והיינו כמו שפירש רש"י שם (ד"ה אמר): וכמה דאפשר להתרחק ממעשה ניסים יותר טוב ונכון. ולפי זה תמוה ביותר מדוע באמת דלק הנר כל היום כולו, והא "שרגא בטיהרא למאי אהני" - ולמה עשה ה' נס זה שימשיך הנר לדלוק גם אחר עלות השחר.

והמהרש"א (ח"א) כתב שאכן לא היה צריך לה לדלוק אלא בליל שבת משום שלום בית, אבל היה דולק כל היום לפרסם הנס לרבים ביום גם שבאו להדליק ממנו נר למצות הבלדה, ע"כ. הרי שלדעת המהרש"א אדרבה רצון היה מאת ה' שיתפרסם הנס, ולפי זה לכאורה היה ראוי לעשות הנס באופן גלוי יותר וכדרך הקושיא שהביא החיד"א. ויעויין בחיד"א שיישב עוד על פי מה שכתב בספר גל של אגוזים הביאו בספר ישרש יעקב, שכל שהנס אינו גלוי כל כך ועיקרו נמצא כבר בעולם, בכה"ג אין איסור להנות ממעשה ניסים, ולכן, אילו היה נהפך החומץ לשמן היה אסור בהנאה ולכן לא ביקש רחב"ד אלא שידלק החומץ וכיון שהוא בעולם ואינו ניכר כל כך מותר להנות ממנו.

כיצד נהנה רבי חנינא בן דוסא ממעשה ניסים

ובזה יישב לנו החיד"א קושיה נוספת שיש לתמוה במעשה זה, כיצד אכן נהנה רחב"ד ממעשה ניסים להנות מחומץ שדולק. אך לדברי הגל של אגוזים מבואר הדבר, כי מאחר ועיקר החומץ בעולם אין בכך איסור הניה ממעשה ניסים. אמנם יש להבין עיקר סברתו, מה אכפת לן אם הנס גלוי או מוסתר - סוף סוף נס הוא, ומעשה ניסים אסור בהנאה. וכעין זה מעיר רבי חיים פרידלנדר בספרו שפתי חיים (חנוכה, עמוד ט) הרי כלל בידינו מחז"ל 'אין סומכין על הנס' (זוהר ח"א קיא:). וכמו שאמרו בגמרא (תענית כ:) אמר רבי ינאי, לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס. ואם תמצי לומר עושין לו נס - מנכין לו מזכויותיו.

ואכן מהלך מחודש אנו מוצאים בבן יהוידע, שם מקשה אף הוא כיצד אמר רחב"ד לבתו 'מה אכפת לך', הרי ודאי אכפת לה שהרי אין נהנין ממעשה ניסים. ודוחק לומר שכיון שהנאת הנר בליל שבת מצוה לכן מותר. ועוד קשה מדוע במוצאי שבת הדליקו נר אחר להבדלה ולא הבדילו על נר זה עצמו [וכבר הובאו לעיל דברי רש"י ליישב הערה זו]. ומבאר הבן איש חי, שאכן רחב"ד ובני ביתו כלל לא היו צריכים לנר זה, שהרי נר זה הדליקה בתו, ובודאי שאף אשתו של רחב"ד הדליקה נר, והיו אוכלים לאור נרה של אשתו, ואילו נר זה שהיה מעשה ניסים באמת היה אסור בהנאה ולכן למוצאי שבת הדליקו ממנו נר אחר ולא השתמשו בו.

הערה נוספת מעיר רבי אליהו אליעזר דסלר במכתב מאליהו (ח"א עמוד 197), מדוע לא המציא לו הקב"ה שמן שלא יצטרך לנס, עד שהוצרך לומר מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק.

אם בת רחב"ד ראתה שכבר דולק החומץ מדוע נעצבה

ובאמת הערה זו מביאה אותנו לנידון נוסף, והוא באיזה זמן אירע מעשה זה שמצא רחב"ד את בתו כשהיא בוכה על שנתחלף לה כלי של חומץ בכלי של שמן. הרי ממה נפשך, אם אותה שעה לא נכנסה עדיין שבת הרי היה לה למהר ולנקות הנר ולהדליקו שנית [כי מן הסתם לא הדליקה הנרות בשקיעה אלא מעט קודם לכן]. ואם הדליקה הנרות ורק אחר שנכנסה שבת עמדה על טעותה - הרי בעיניה ראתה את הנס, כי הכיצד ידלק חומץ אף לרגע קט, ואם נדלק החומץ ונעשה עמה נס מדוע תבכה.

כעי"ז מדקדק הגר"ח פרידלנדר, כי המתבונן בסיפור המעשה בגמרא, ידקדק מלשונה של בת רחב"ד "והדלקתי ממנו אור לשבת", שמשמע מדבריה שכבר הדליקה בחומץ ודלק. ואם כן למה היתה עצובה, הרי הנס כבר נעשה לה.

וכך גם מקשה הבן יהוידע: אמאי ראה אותה עציבה, הא ודאי עד שהרגיש בפניה שהיתה עצבה, ועד ששאלה והחזירה לו תשובה שנתחלף לה השמן בחומץ, ועד שאמר לה מי שאמר לשמן וכו', עברו כמה רגעים שכבר הדליק החומץ, ואם כן התחיל הנס, כי החומץ לא ידליק אפילו חצי רגע. מה גם שבודאי שפכה החומץ גם על גוף הפתילה, וכיון שהיתה הפתילה שרויה בחומץ כיצד נדלקה, וכיון שנדלקה הרי ראתה הנס ומדוע נעצבה.

כמה דקדוקים מרבי חיים פרידלנדר בתפילת על הניסים

יסוד נפלא בענין זה מלמדנו רבי חיים פרידלנדר, ושורשיו בדברי רבו המכתב מאליהו (מאמר 'הנס והטבע', ח"א עמוד 177 ואילך). ותחילה מקדים הגרח"פ ועומד על מספר נקודות בתפילת 'על הניסים' הנאמרת בימי החנוכה: א' 'בימי מתתיהו בן יוחנן' - יש להבין מדוע הזכירו כאן חז"ל גם את שמו של אביו של מתתיהו, מה שלא נהגו כן אצל מרדכי בתפילת על הניסים הנאמרת בפורים. ב' קומץ לוחמים חלשים קמו נגד צבא אדיר ומזויין היטב של אימפריה גדולה, כדי לקדש שם שמים ולהעמיד העבודה על תילה. אך למרות זאת, על אף מסירות הנפש הגדולה של מתתיהו ובניו שנהרגו במלחמות, חז"ל אינם מזכירים אותם בתפילת 'על הניסים' אלא תולים את הנצחון בה' דוקא 'עמדת' להם בעת צרתם, 'רבת' את ריבם, 'דנת' את דינם, 'מסרת' גבורים ביד חלשים, ולך 'עשית', ולעמך 'עשית' תשועה. ורק כאשר מדובר בהשבת העבודה על מכונה מיוחס הדבר לחשמונאים, 'פינו' את היכלך 'וטהרו' את מקדש 'והדליקו' נרות בחצרות קדשך.

ג' 'מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים' - לכאורה אין כל הדברים המצוינים כאן שווים זה לזה. כי גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים, פירושם 'אפילו ביד חלשים או מעטים', ואילו טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים, פירושו 'בגלל שהם טהורים וצדיקים'.

והנה בגמרא במסכת ברכות (נז.) מבואר שהרואה 'חנינא', 'חנניא', 'יוחנן' בחלום - ניסי ניסים נעשו לו. ומפרש רש"י: נוני"ן הרבה, ניסים הרבה. אמנם המהרש"א (ח"א) מבאר ששמות אלו משמעותם חן, חנינה ומתנת חינם. אלא שיש להבין מדוע בשל כך ניסי ניסים נעשו לו. והביאור הוא, שכשהאדם מכיר שלא כוחו והשתדלותו ואפילו לא מעשיו הטובים וזכויותיו הם שמביאים לו את מבוקשו, אלא יודע ומרגיש כי ה' בחנינתו הוא הנותן לו הכל במתנת חינם - אז מתנהג עמו הקב"ה במידה כנגד מידה ונותן לו מתנה כזו, ולמתנה שהיא מאת ה' ואינה תלוי במעשה האדם אכן אין גבול וראוי הוא לניסים מעל גבולות הטבע.

ובאמת שורש הדבר שהאדם מרגיש כביכול במעשיו הוא פועל ואין הכל מתנת חינם ממש מאת ה', הוא בהסתר הפנים הבא מכח ענין 'הטבע', וכפי שמתאר הרב דסלר את תפיסת עולמם של אלו: באמרם, בודאי הכל ממנו יתברך, אך הטבע הוא אשר נתן השי"ת חוק בבריאה שתתנהג בהנהגה מוגבלת בדרך סיבה ומסובב. וכך היא מציאות כל העולם הזה, ורק לפעמים בשביל הכרח גדול, ולמי שיש בידו זכויות גדולות, הקב"ה יוצא מהגדרה זו שגדר ועושה ניסים גלויים שהם בלי סיבה טבעית. לפי תפיסה זו - הניהוג הטבעי נובע מכח מעשי האדם, ורק הניהוג הניסי - כביכול - הוא שבא מאת ה' למי שיש בידו זכויות.

אין מנכין זכויות עבור נס אלא לסבור שנס אינו נעשה אלא למי ש'זכויותיו גדולות'

ומעתה, כשנבוא לדון בדבר האיסור לסמוך על הנס, ושלא לילך במקום סכנה שמא לא יעשו לו נס או שינכו לו מזכויותיו - פשוט הדבר שאין לחוש לכל זה אלא רק באדם התופס את הטבע כניהוג קיים, שאז אם סבור הוא שראוי לעשות לו נס, הרי שלדעתו יש לו 'זכויות גדולות' ואם כן יש לדונו אם אכן ראוי הוא לנס ואף אם ראוי הוא ינכו מזכויותיו. אבל אדם שתפיסתו היא שנס וטבע אין ביניהם הפרש כלל, וכלשון הרמב"ן (שמות יג טז): ומן הניסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בניסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה. שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם. אדם כזה הרי בקשתו לנס אינה בעבור שסבור הוא שיש לו זכויות רבות, אלא להפך סבור הוא שהכל מתנת חינם מאת ה' ושווים הטבע והנס לפניו - וממילא אין טעם שלא יעשו לו נסים וניסי ניסים.

זו היתה מדרגתם של מתתיהו ויוחנן וחנינא בן דוסא, אשר כידוע מבואר בחז"ל בכמה מקומות שדרשו את שמות האנשים לדעתם את מהותם. וכתב הפרי צדיק (בראשית, חנוכה יד עמוד 163) ש'מתתיהו' היינו "מתת י' ה' ו'" ו'יוחנן' היינו "י' ו' חנן", כלומר שה' הוא הנותן והחונן. וכך גם שמו של ר' חנינא בן דוסא מורה על ענין זה - וכפי שהביאה הגמרא שהרואה 'יוחנן' או 'חנינא' ניסי ניסים נעשו לו.

זה היה כוחם של החשמונאים, ולכן היו ראויים הם לנס. לכן מזכירים חז"ל גם את אביו של 'מתתיהו' - 'יוחנן' - להורות על ענין זה הרמוז גם בשמו. לכן מדגישים חז"ל כי הנצחון היה בידי ה' ולא בידי החשמונאים, כי כל נצחונם בא מחמת שהבינו שהכל מאתו יתברך במתנת חינם ואין הם עושים מאומה. ולפי זה מבואר גם מה שאמרו 'מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים' שאין ביאורו כפי שהורגלנו שאפילו שהיו חלשים ואפילו שהיו מעטים - ניצחו, אלא להיפך - בגלל שהיו חלשים ומעטים והכירו שהכל מאתו יתברך - רק מחמת כן ניצחו.

כך גם יתבאר היטב המעשה בבתו של רבי חנינא בן דוסא. אכן, ודאי שאף היא ראתה את הנס המתרחש לנגד עיניה, אך זה עצמו הסב לה צער - שהרי מנכין לו מזכויותיו, ונגד עיניה רואה היא את זכויותיה כלות בהדלקת הנרות. על כך אמר לה אביה עצה שבעבורה יוכל הנס להתרחש בלי לנכות לה מזכויותיה: מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק, אם תבין שדליקת החומץ אינה 'נס' ואינה 'חסד' גדול יותר מאשר דליקת ה'שמן' אלא הכל נס והכל במתנת חינם - ממילא לא יהיה שום חילוק בין הדברים. וכשהבינה זאת המשיך הנר לדלוק עד מוצאי שבת, להורות על ענין זה - כי אם נס הוא דבר מיוחד, יציאה מגדרי הטבע הנעשית רק לצורך גדול ולאדם בעל זכויות, אם כן מסברא היה לנס להפסיק מיד כשאין צורך בו, אך כיון שהבינה שאין הנס כן אלא שווה הוא לניהוג הטבע - ממילא המשיך לדלוק גם אחר שהפסיק הצורך בו.

לכן גם יכולים היו להנות מנר זה, שהרי הטעם שאסור ליהנות ממעשה ניסים כתב רש"י בתענית (כד. ד"ה אלא): ואסור לאדם ליהנות ממעשה ניסים כדאמר לעיל (כ:) ואם עושין לו נס מנכין לו מזכויותיו. הרי שתלה רש"י את הטעם שאוסר ליהנות ממעשה ניסים במה שמנכין לו מזכויותיו, וכיון שכשבא אדם להכרה זו שנס וטבע הכל אחד אין מנכין לו מזכויותיו, ממילא שפיר מותר לו אף ליהנות ממעשה הנס.

ובזה אפשר לבאר גם את סברת הגל של אגוזים, כשאין הנס ניכר מותר ליהנות ממנו, והיינו כי ככל שהנס אינו ניכר, נקל לאדם להבין שאין חילוק בין ניהוג הנס לניהוג הטבע וממילא מותר לו ליהנות ממנו ואין מנכין לו מזכויותיו. משא"כ כשרואה שנעשה נס ודבר חדש, יקשה על האדם יותר להגיע להכרה אמיתית זו.

וממילא מיושבת גם הערת הרב דסלר מדוע לא המציא לו ה' נס שיהיה לו שמן להדלקה, כי אדם במדרגה זו אין כל טעם 'לחסוך' עבורו בניסים, כי אין הנס שונה לגביו מהנהגת הטבע וכיון שכבר הניחה חומץ בנר - ידלק החומץ כדרך שהיה דולק השמן.

הנהגת רבי חנינא - 'אין עוד מלבדו'

יסוד זה אנו מוצאים גם בגמרא בחולין (ז:) בדרכו של רבי חנינא [שאף שמו מורה על ענין זה]: "אין עוד מלבדו" (דברים ד לה) - אמר רבי חנינא, ואפילו כשפים. ומביאה הגמרא מעשה במכשפת אחת שרצתה לקחת עפר מתחת רגליו כדי לכשפו, ואמר לה שיכולה לקחת אך לא יעלה הדבר בידה שהרי 'אין עוד מלבדו' כתיב. ומבארת הגמרא שאמר רבי יוחנן למה נקרא שמן כשפים - שמכחישין פמליא של מעלה, מכל מקום שאני ר' חנינא דנפישא זכותיה.

וביאר רבינו חיים וולאזי'נר בנפש החיים (שער ג פי"ב) שאין כוונת הגמרא שסמך רבי חנינא על תורתו ומעשיו הטובים והמרובים עד שהיה סמוך לבו בעבורם שלא ישלוט בו פעולת הכשפים. אלא שידע ושיער בנפשו שזאת האמונה קבועה בלבו לאמיתה שאין עוד מלבדו יתברך שום כח כלל. וממשיך הגר"ח בסגולתו הידועה: ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל, כשהאדם קובע בלבו לאמר הלא ה' הוא האלוקים האמיתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם... ומבטל בלבו ביטול גמור ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם... שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם שלא יכולו לפעול לו שום דבר כלל.

לפי דרכו, מבאר הגר"פ פרידלנדר, כי אדם הסבור שרק נס הוא מאת ה' ואילו חוקי הטבע נמסרו ביד האדם, חושב שבידו לפעול כרצונו ואף ביד המכשף יש כוחות מסוימים לפעול כחפצו. ולכן לאדם כזה יכול הכישוף להזיק, כי הקב"ה נוהג עמו מדה כנגד מדה כפי השקפתו. אבל ר' חנינא, מהותו כשמו, האמין והרגיש ש'אין עוד מלבדו' וכל מה שנעשה בעולם לטוב ולרע, טבע כנס, הכל מאת ה' הוא - וכפי השקפתו כך התנהג עמו ה' ולכן לא חשש מכשפים.