אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/תענית/כד

יום שני ב טבת תשפ"ב - מסכת תענית דף כד

המתת בני אדם ע"י תנאים ואמוראים במאמר ובהבטה

המתת בנו ובתו של רבי יוסי דמן יוקרת

הגמרא במסכת תענית (כג:-כד.) מספרת על רבי יוסי בר אבין שהיה רגיל ללמוד בפני רבי יוסי דמן יוקרת, לימים עזבו והלך ללמוד אצל רב אשי. כששאלו רב אשי מפני מה עזב את רבי יוסי דמן יוקרת, השיבו: גברא דעל בריה ועל ברתיה לא חס, עלי דידי היכי חייס [- וכי אדם שעל בנו ובתו לא חס והרגם כשראה צורך בכך, עלי יחוס]. ומבארת הגמרא שיום אחד שכר רבי יוסי דמן יוקרת פועלים ולא האכילם, וכשאמרו לבנו שרעבים הם, אמר לתאנה: תאנה, תאנה, הוציאי פירותיך ויאכלו פועלי אבא, והוציאה התאנה פירות. וכששמע מכך אביו, אמר לו: בני, אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנה, יאסף שלא בזמנו. ומעשה דומה אירע עם בתו, כשפעם אחת מצא אדם שכמעט ונכשל בראייתה, וכשראה זאת אמר לה: בתי קא מצערת להו לברייתא, שובי לעפריך ואל יכשלו ביך בני אדם. וכך היה.

ואגב אורחא נציין למה שהעיר העיון יעקב, מדוע לא מוזכר בגמרא שכך היה אלא לגבי בתו ולא לגבו בנו. וביאר, שבנו שמת כיון שהטריח את קונו שתוציא התאנה פירותיה קודם זמנה, לא היה טעם להמיתו מיד אלא רק שימות קודם זמנו אפילו יום אחד, וממילא לא היה ניכר הדבר שמת קודם זמנו. משא"כ בתו שטעם מיתתה היה כדי שלא יכשלו בה בני אדם - היה צורך שתמות מיד, ולכך אמרה הגמרא שכך היה שמתה מיד.

ומעשים אלו תמוהים עד מאד, כיצד עשה כן רבי יוסי דמן יוקרת להמית את בניו בדיבור פיו. ובשלמא בנו אפשר לומר שהיה חייב מיתה כפי שהאריכו המפרשים לתת טעם לדבר, אך בתו שכל פשעה היה במה שמצערת לבריות, כיצד נהג כן להמיתה. וגם יש לדון האם להחשיב מעשים אלו כמעשה הריגה ע"י רבי יוסי או שאין זה אלא גרמא בעלמא.

נידון ההלכות קטנות אם הורג ע"י שם חשוב הריגה וחילוק החיד"א מ'נתן בו עיניו'

והנה בהלכות קטנות (ח"ב סימן צח) דן אם ההורג נפש על ידי שם או כישוף חשוב הריגה או לא, וכתב בתשובה שאפשר שמאחר ובדיבורו איתעביד מעשה הרי זה כזורק חץ להורגו, ועליהם נאמר (ירמיה ט ז) "חץ שחוט לשונם".

והחיד"א בספרו דבש לפי (מערכת מ אות ה) שם דן אם יש טעם לפטור אדם שהרגו בשם, כיון שאם הרגו בשם הרי הסכימו מן השמים על מעשהו ואילו היה הורג שלא מן הדין, לא היה מצליח לכיון ולפעול על ידי השם. ושוב כתב שיש לומר שאי אפשר לפוטרו מצד זה, כי מאחר והאדם הוא בחירי [- בעל בחירה], וכך רצונו יתברך שהמזכיר שם או משביע תהיה פעולה זו פועלת את הריגתו של זה, אם כן כשהאדם עושה כן - אין מעכבין על ידו, והבחירה נתונה.

והחיד"א מביא ראיה לדבר ממה שאמרו חז"ל על אנשי דור המבול שהיו בקיאים בשמות, ואמרו זה לזה שאם יביא הקב"ה פורענות עליהם ישביעו הם את המלאכים שיעשו כרצונם ויעכבו את הפרענות. עד שהחליף הקב"ה סדרי המלאכים, וכשהיו קורין למשל לשר של מים היה משיבם אני איני ממונה על המים. וכ"כ חז"ל לענין חורבן הבית. ולכאורה, למה הוצרך הקב"ה להחליפם הלא היה יכול למונעם מלעשות פעולתם ע"י שלא יוכלו לכוון בשם וכיו"ב. אלא על כרחך כנ"ל שנתן ה' הבחירה בידו של האדם, ואם עושה פעולות על ידי שם אין מונע אותו. וממילא כיון שנקבע שע"י אמירת שם ימות האדם, נמצא שהאדם יכול להרוג על ידי פיו, ועקימת שפתיו הרי היא מעשה.

אלא שמעיר על כך החיד"א ממה שמצאנו כמה פעמים בדברי חז"ל 'נתן בו עיניו ועשאו גל של עצמות' וכיו"ב, ולכאורה לפי מה שנתבאר הרי פעולה זו שווה היא למעשה רציחה, וכיצד עשו כן תנאים ואמוראים. ומבאר החיד"א שיש לחלק בין הדברים, כי במקרים אלו "אינו מסוג הורג בשם, רק היו מכוונים איזה כוונה להמשיך ניצוץ קדושה שיש ברשע אליו ונשאר גל של עצמות".

מחלוקת הקהילות יעקב וחכם אחד בביאור סברת החיד"א ובין מזיק בדבר סגולי

במכתב שכתב מרן הקהילות יעקב לחכם אחד (ונדפס בקה"י ב"ק סימן מה) שדן האם מזיק באופן סגולי חייב או לא. והביא מספר שמירת הנפש שכתב בשם גאון אחד שאדם הזורק צפרנים ועברה אשה עוברה עליהם והפילה, הרי הזורק חייב לשלם דמי ולדות. ותמה אותו חכם שבודאי רק מזיק ממש חייב בדמי ולדות משא"כ מי שזורק צפרנים שאין זה מזיק טבעי אלא סגולי, אינו חייב בדמי ולדות. והביא ראיה מסברא לכך, שהרי בכמה מקומות הזכירו בש"ס ענין 'עין הרע', ובודאי לא יעלה על הדעת שאם נראה בחוש שאחר הבטת עין הרע ניזוק אותו אדם, שנחייב את המביט בממון, ועל כרחך שכיון שהוא ענין סגולי אינו חייב עליו. והביא דברי ההלק"ט שההורג חבירו ע"י שם או כישוף חייב משום רציחה, והשיג עליו שהרי אינו אלא דרך סגולה ולא בידים באופן טבעי.

ושוב הביא אותו חכם את דברי החיד"א וכתב שאין כוונתו לומר שכיון שרק חשבו כן במחשבה לכן אינו נידון כמזיק, אלא כוונתו לומר שאפילו היה עושה זאת על ידי דיבור או מעשה, מכל מקום כיון שענין נתינת עיניו הוא דבר סגולי לכן אינו בתורת מזיק. ואם כן מוכח מדברי החיד"א כיסוד זה שאין חייב על ענין סגולי.

והקה"י תמה על דבריו שאם כך לא היה צריך החיד"א להוסיף ולבאר את אופן פעולתם, שהיו מוציאים ממנו את ניצוץ הקדושה וכו'. ולכך ביאר הענין באופן אחר, שהדבש לפי כלל לא התכוון לדון מצד מזיק או איסור רציחה, וכל שאלתו היתה מצד איסור מקלל בשם, שבפשטות משמע שכל שנתן עיניו בו היינו שקללו, ועל זה הוקשה לו הרי אסרה תורה לקלל בשם, ולכן ביאר שלא קללו אלא רק הוציא ניצוץ הקדושה שברשע וממילא מת. וסיים הקה"י: ואין לי ספר דבש לפי לעיין בו, אבל לפי הלשון המועתק ע"י מעכ"ת משמע לי הכי.

ואמנם אנן שבא ספר דבש לפי לידינו הרי רואים אנו להדיא שאכן עיקר קושייתו היא מצד מה שחשוב רוצח כדברי ההלק"ט, ובזה חילק החיד"א בין הורג על ידי שם להורג על ידי כוונה להמשיך קדושה. ואם כן אין לפרש בדבריו כדברי הקה"י. [וכן יישב שם עוד החיד"א שאותם חכמים התנו את פעולתם שלא תועיל כוונתם אלא אם אותו רשע חייב מיתה על כך, או שלא נתנו עיניהם באדם אלא כשהיה ברור להם שאותו רשע חייב מיתה].

אך מאידך גם אי אפשר לפרש בדברי החיד"א כהבנת אותו חכם, שהרי החיד"א עצמו הביא דברי ההלק"ט שהריגה על ידי שם הרי היא כרציחה וחילק בין זה ל'נתן בו עיניו', ואילו לסברת אותו חכם גם הריגה על ידי שם הרי היא דרך סגולה. ואם אכן כוונת החיד"א ש'נתן בו עיניו' היינו דרך סגולית ולא טבעית, אם כן חזרה הקושיה מה חילוק מצא החיד"א בין הורג על ידי שם - שם מסכים החיד"א עם סברת ההלק"ט, ובין 'נתן בו עיניו' - שם סובר החיד"א שאינו חשוב רוצח, וצ"ע. [אא"כ נפרש שלדעת החיד"א פעולה סגולית אינה חשובה רציחה, וס"ל שהריגה על ידי שם כיון שכך טבע השם שהמזכיר שם או משביע תהיה פעולה זו ממילא אינו חשוב כפעולה סגולית אלא כפעולה טבעית].

שלשה סוגים של המתת בני אדם בידי תנאים ואמוראים - בלא כוונה, בקפידה ובתפילה

והקה"י מראה מקום למקומות רבים בהם מצאנו בחז"ל שפעלו איזה פעולות היזק והמתה על ידי מחשבה ודיבור, והוא מחלקם לג' סוגים: א' כשלא נתכוונו כלל להזיק, רק שמתוך שהביט על אחד דרך תמיהה במה שהוא מצטיין באיזה פרט יותר מחבריו, על ידי זה ניזוק, כי כך היא סגולת העין. ומהסוג הזה מה שמצאנו בגמרא בבבא בתרא (יד.) שרב הונא כתב שבעים ספרי תורה, ולא הזדמן לו שיהיה גובה והיקף הספר שווים, ואילו רב אחא בר יעקב כתב ספר אחד והזדמן לו גובהו והיקפו שווים. ויהבו ביה רבנן עינייהו ונח נפשיה. ופשיטא שלא התכוונו להזיקו ורק תמהו על מה שאירע לו ומכח זה נח נפשיה.

וכ"כ החזו"א (ליקוטים סימן כא) שמסודות הבריאה הוא שהאדם במחשבתו מניע גורמים נסתרים בעולם המעשה, ובמחשבה קלה יכול לגרום הרס וחורבן לגשמים מוצקים. ובשעה שבני אדם מתפעלים על מציאות מוצלחה מעמידים מציאות זו בסכנה. אמנם החתם סופר ביאר שם שחכמים חשבו שרב אחא בר יעקב עשה כן על ידי השבעת השם [וכדרך שביאר השל"ה מה שכתב משה רבינו י"ג ספרי תורה ביום מיתתו, ובמק"א הארכנו], וחשבוהו שאינו ראוי להשתמש בשמות ולכן נתנו בו עיניהם.

סוג שני אותו מציין הקה"י, הוא כשחכם נותן עיניו באדם בתורת הקפדה, כעין מה שנתן רשב"י עיניו ביהודה בן גרים (שבת לד.) ורב ששת נתן עינו בצדוקי שביזהו (ברכות נח.) וכיוצא באלו.

וגדרם, מבאר הסטייפלר, שבכל אלו לא היה התנא פועל בנתינת עיניו כדרך שעין הרע פועל, אלא שנתינת עיניו היתה כעין פסק דין שאותו אדם חייב עונש, ומן השמים הסכימו עם פסק דין זה והענישוהו. וממילא לא עשה התנא או האמורא שום איסור בכך, כי אותו אדם נענש על פי הוראת בית דין של מעלה שקיבלו את דעתו של התנא.

והסוג השלישי, שהיו אומרים בהדיא שפלוני יענש כך וכך, וכמו שאמר רבא על בר הדיא 'יהא רעוא דלימסר בידא דמלכותא' (ברכות נו.), ורב שאמר 'מאן דמצערן לא ליהוי ליה בני' (שבת קח.) וכיו"ב. ואמנם ודאי שלא היה זה דרך קללה, שהרי אסור לקלל את חבירו אפילו בלא שם. וצריך לומר שהיה זה דרך תפילה, שאחרי שהחליטו שאותם אנשים חייבים עונש זה, ולא הם הענישום אלא בית דין של מעלה על פיהם, והרי זה כעין גרמא המותרת כיון שעל פי דין אדם זה מחוייב בעונש זה. ועוד ביאר הקה"י שאפשר שתלמיד חכם מותר לו לקלל כדרך שמותר לו לנדות לכבודו, כיון שכבודו כבוד התורה הוא וכבוד שם שמים.

ביאור הקהילות יעקב בהמתת בתו של ר"י דמן יוקרת וחששו של ר"י בר אבין

אמנם אחר כל זה כתב הקהילות יעקב שעדיין לא נתיישב בכך המעשה המובא בגמרא דידן, שהרי בתו של רבי יוסי דמן יוקרת לא חטאה ולא עשה דבר, ואם כן לא שייך כאן התפעלות ולא שייך כאן פסק דין ולא שייך כאן תפילה כיון שכל ההיתר להתפלל הוא אם חייב בעונש זה על פי דין.

וביאר הקה"י שלא אמר כן לשם קללה אלא על דרך הפלגה, שכך היה נראה בעיניו טוב, אבל דבריו עשו רושם, ומן השמים הסכימו. ועל פי זה ביאר שזה גופא היתה כוונת רבי יוסי בר אבין שאמר 'גברא דעל בריה ועל ברתיה לא חס' והיינו שכיון שכלל לא נתכוון לקללם ולא אמר כן אלא דרך הפלגה, ועל ידי כך נגרם הדבר שמשמים המיתום כיון שהסכימו על ידו, הרי אם היה חס עליהם לא היה מוציא לשון זו אפילו דרך הפלגה, ולכן חשש ר"י בר אבין.

חילוק בין הריגה על ידי שם שחשיב הריגתו לשאר המעשים שחשיב הריגה בידי שמים

ועל פי כל זה כתב הקה"י שמעתה אין כל מקום לדמות כל עניינים אלו לנידון ההלכות קטנות, שהרי כשהורג ע"י שם או כישוף יש מקום לומר שחשוב הריגתו שלו וכדעת ההלק"ט כיון שכבר נגזר משמים באופן הכרחי שהשבעת שם כזו או כישוף כזה בהכרח תהרוג את האדם. משא"כ בכל אלו המעשים שבית דין של מעלה הם שגומרים הדבר על ידי תפילתו או פסק דינו של החכם, בכה"ג ודאי שאין המעשה הריגה מתייחס לאדם ואין כאן אלא גרמא בעלמא.

והנה בגמרא בברכות (ז.) מבואר שרבי יהושע בן לוי רצה לקלל את הצדוקי בשעת זעמו של הקב"ה ולבסוף ניים, ואמר שמע מינה לאו אורח ארעא. ולכאורה, יש להבין מאי שנא מכל אלו המעשים שהענישו החכמים.

אמנם על פי החילוק הנ"ל ביאר הקהילות יעקב, שכשם שאסור להרוג על ידי שם או כישוף כיון שהוא דבר מוכרח שיארע, ממילא הוא הדין מקלל בשעה זו של 'רגע באפו', כביכול כבר הובטח מתחילת הבריאה שקללה בשעה זו מועילה - ומשום כך נחשב הדבר ל'מעשה דידיה' ואינו רק כגורם שבית דין של מעלה יענישוהו [אך העיר שמדברי התוספות שם משמע שלא ביארו כן].