אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/תענית/ה

יום רביעי יג כסלו תשפ"ב - מסכת תענית דף ה

יעקב אבינו לא מת

דברי התורה תמימה שאגדה זו היא יותר ע"ד הסוד והרמז מאשר ע"ד הפשט

בגמרא במסכת תענית (ה:) מובאת מימרתו המופלאת של רבי יוחנן: אמר רבי יוחנן, יעקב אבינו לא מת [- אלא חי הוא לעולם. רש"י. הגמרא מוסיפה ומספרת שרב יצחק אמר מימרא זו לרב נחמן, ורב נחמן תמה בפניו: וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא. ופירש רש"י: וכי בחינם ספדו ספדיא וחנטו חנטיא, דכתיב ביה ויחנטו (בראשית נ ב), ויספדו (שם פסוק י).

על תמיהת רב נחמן, השיב לו רב יצחק ואמר: מקרא אני דורש, שנאמר (ירמיה ל י) "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה', ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק, ואת זרעך מארץ שבים" - מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.

מאמר זה מפליא כל לומד, ואכן, התורה תמימה (שם מט לג הערה מו) עומד על הפלא הגדול שבדברי רבי יוחנן, והוא מציין כי אגדה זו היא מאלה האגדות הדורשות רמזים דקים ועתיקים. והיא יותר על דרך הסוד והרמז מאשר על דרך הפשט. עוד הוא מוסיף, כי נראה ש"היתה אגדה זו מצויינה ומופלאה גם לחז"ל", ומתוך כך מעלה התו"ת מהלך נפלא בסוגייתנו, וכדלהלן.

כדי להעמיד את הדברים על מכונם, ראוי לצטט את מהלך הגמרא מתחילתו ועד סופו: רב נחמן ורב יצחק הוו יתבי בסעודתא. אמר ליה רב נחמן לרב יצחק, לימא מר מילתא [- בדברי תורה]. אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן, אין משיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבוא לידי סכנה. לבתר דאכלי, אמר ליה רב יצחק, הכי אמר רבי יוחנן, יעקב אבינו לא מת. אמר ליה רב נחמן וכי בכדי ספדי ספדיא וחנטו חנטיא כו'. הדר אמר ליה [- חזר רב יצחק ואמר לו דבר אחר], כל האומר 'רחב' 'רחב' מיד נקרי. אמר ליה, והא אנא אמינא ולא אכפת לי. אמר ליה, ביודעה ומכירה קאמינא.

ביאור התורה תמימה שר"י הפליא את ר"נ בדברים להמחיש לו הסכנה בשיחה בסעודה

עתה, מעיר התו"ת מספר הערות בפשט הסוגיא: ראשונה, למה תפס רב יצחק לאחר הסעודה דוקא אלו שני המאמרים. גם קשה מדוע אמר "אין משיחין בשעת הסעודה" במשקל 'מפעיל' ולא "אין שחין". ובפרט שהלא רואים אנו בחוש ששחין בשעת הסעודה, על ידי שמפסיקים רגע אחת מהאכילה, והם מעשים בכל יום ובכל שעה.

מכח הערות אלו מציע רבי ברוך עפשטיין, כי באמת למדבר בעצמו אין כל סכנה לשוחח, שהרי יכול הוא להיזהר מסכנה זו על ידי שיפסיק רגע מאכילתו. אלא שמכל מקום המשוחח בסעודה יש בכך חשש סכנה, אם לא עבורו אזי עבור השומע. יען כי יקרה אשר לפעמים ישמע השומע דבר זר ומתמיה ומבהיל מאד, עד שמרוב התפעלות נפשו למשמע דבר זה, לא יעצור כח לשלוט בנפשו להמתין עד אחר בליעת המאכל שבגרונו, אלא עוד המאכל בבית הבליעה ישתומם וישאל או ישיב על השמועה המבהילה והמפליאה. ואז, באמת סכנה קרובה היא שמא יקדים קנה לושט.

את הדבר הזה, אומר התו"ת, רצה רב יצחק להראות לרב נחמן בחוש. ולכן בחר לו לאחר הסעודה את שני המאמרים הנפלאים האלה, ואכן כששמע רב נחמן דבריו, בחומו והתפעלות נפשו שאל תכף ומיד, על המאמר 'יעקב אבינו לא מת' שאל 'וכי בכדי ספדו ספדיא', ועל המאמר 'כל האומר רחב' וכו', קפץ ושאל היתכן כן, ו'הא אנא אמינא ולא איכפת לי'. ובזה הסביר לו רב יצחק, כי לו אמר לו אלו המאמרים בתוך הסעודה, ולא היה שליט רב נחמן ברוחו לחכות עד אחר הבליעה, אלא היה שואל תכף, כפי שארע לבסוף, אז היה מסתכן ולפי זה מדוקדק היטב הלשון 'אין משיחין' ולא 'אין שחין', כי עיקר החשש הוא מה שמביא אחר לידי שיחה.

ממוצא דבר, מסיק התו"ת, הנך רואה, מכך שבחר לו רב יצחק מאמר זה ד'יעקב אבינו לא מת', לתכלית שרצה להורות בזה, שמע מינה שהמאמר הזה היה נחשב בעיניהם לאחד מהנפלאים מאד, עכ"ד.

ראיית התוספות מפקיחת עיני יעקב וביאור החתם סופר בקרא 'למה אשכל שניכם יום אחד'

ובאמת מוצאים אנו בפסוקים כמה סתירות בענין זה. התוספות (ד"ה יעקב) הביאו משמעות כדברי הגמרא שיעקב אבינו לא מת, מהפסוק (בראשית מט לג) "ויכל יעקב לצוות את בניו, ויאסוף רגליו אל המטה, ויגווע ויאסף אל עמיו". ולא כתיב 'וימות'. וכך גם כתב רש"י בפירושו לתורה (שם): ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, יעקב אבינו לא מת.

ועוד הביאו התוספות סמך לדברי רבי יוחנן, מדברי הגמרא בסוטה (יג.) במעשה שארע בקבורתו של יעקב, כשבא עשו לעכב, ושלחו את נפתלי למצרים להביא שטר מכירה שכתב לו עשו. וחושים בן דן שהיה שם, אמר, ועד דאתי נפתלי מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון, שקל קולפא [- מקל] מחייה ארישיה, נתרן עיניה ונפלו אכרעא דיעקב. פתחינהו יעקב לעיניה ואחיך, והיינו דכתיב "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע", ע"כ. הרי שיעקב אבינו לא מת אלא שעה אחת קודם קבורתו פתח עיניו ואחיך.

אלא שיש להעיר שבהמשך הגמרא שם אמרו עוד: באותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה, דכתיב "למה אשכל גם שניכם יום אחד", ואע"ג דמיתתן לא ביום אחד הואי, קבורתן מיהא ביום אחד הואי, ע"כ. ומשמע שמתו שניהם ורק שלא מתו ביום אחד. ואמנם בדרשות חתם סופר (צב:) ביאר הטעם דחשיב "אשכל גם שניכם יום אחד" אף שרק הקבורה היתה באותו יום, כי מאחר שיעקב אבינו לא מת, אם כן סילוקו מעמנו לא היה אלא בעת קבורתו, ולכן הוא חשוב כיום מיתתו.

ביאור המקראות 'אנכי מת' ו'מת אביהם' האמורים ביעקב ויוסף והשבטים

והרמב"ן (בראשית מט לג) מעיר על דברי רבי יוחנן, מדברי יעקב אל יוסף "ויאמר ישראל אל יוסף, הנה אנכי מת..." (שם מח כא). ומציע שני יישובים: ואולי לא ידע בנפשו, או שלא רצה לתת כבוד לשמו. דהיינו, או שיעקב לא ידע שאינו עתיד למות והיה סבור שעומד הוא למות. או שידע זאת ואעפ"כ שינה ואמר "הנה אנכי מת" כדי שלא לתת כבוד לשמו. אמנם מעיר הרמב"ן מהכתוב אחר פטירת יעקב (שם נ טו) "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם". ומיישב, "כי להם הוא מת", היינו שאף לא מת אך מכל מקום הסתלק מאיתם. ועוד יישב הרמב"ן, או שלא ידעו הם בזה כלל. היינו שאף שיעקב אבינו לא מת, אך האחים לא ידעו מכך.

והבעל הטורים בביאור דברי יוסף אל פרעה אחר מיתת אביו, "אבי השביעני לאמר הנה אנכי מת" (שם פסוק ה), וז"ל: אנכי מת, ג' במסורת [- לשון זו מצינו במקרא בעוד שלשה מקומות]: חדא ביעקב [- בדברי יעקב ליוסף], ואידך במשה (דברים ד כב), ואידך ביוסף (בראשית נ כד). רמז, כי אע"פ שאמרו יעקב לא מת, כיון שאמר משה 'אנכי מת' אמר אותו גם הוא [- יוסף] לכבוד משה שאמר כן. ובלשון שאמר יעקב אמר גם כן יוסף, עכ"ל. ואמנם לפי דברי הרמב"ן יש לומר כי אף יוסף לא ידע מכך שלא מת אביו, אך מכל מקום נראה שאי"צ לומר זאת כי נקט יוסף בלשונו של יעקב, ולכן הרמב"ן לא העמיד קושייתו על דברי יוסף כי אם על דברי השבטים.

מדוע וכיצד נחנט יעקב אבינו כיון שלא מת

והתמיהה הגדולה מכולם, הלא היא ממקרא מפורש: "ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים לחנוט את אביו, ויחנטו הרופאים את ישראל" (שם פסוק ב). ובפשוטו חניטה אינה שייכת במי שהוא בחיי חיותו, וכך ביאר בדעת זקנים מבעלי התוס' את ענין החניטה: ויחנטו, המתיקו גופו לאחר שהשליכו בו הסמים המרים כדי להוציא טנף שבמעיו וכדי שלא יסרח, השליכו בתוכו אחרי כן סמנין מתוקים להריח ריח טוב.

ואמנם היה אפשר לבאר שזה גופא הקשה רב נחמן לרב יצחק, וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא. אלא שבביאור יישוב רב יצחק, "מקרא אני דורש", הוסיף רש"י: והאי דחנטו חנטיא, סבורים היו שמת, עכ"ל. הרי שלא כן ביאר קושיית הגמרא, כי אם אכן אין חניטה שייכת אלא במת, מה הועיל בכך שהם היו סבורים שמת, סו"ס כיצד נעשית בו החניטה והוא חי.

והאמת שדקדוק לשון הגמרא "וכי בכדי... חנטו חנטייא", משמע שאין קושיית הגמרא איך חנטוהו מחיים, אלא שמאחר שחי היה, לשם מה חנטוהו, והלא כל טעם החניטה כדי שלא יסריח וכיון שחי הוא כיצד יסריח. ועל זה ביאר רש"י יישוב הגמרא 'כסבורים היו שמת', ובכלל זה מי שציווה על החניטה דהיינו יוסף, ואם כן למדנו שגם דעת רש"י כדעת הרמב"ן שאף שנשאר בחיים, לא ראו זאת יוסף ואחיו.

והאור החיים הקדוש (שם) ביאר באופן אחר הטעם שהוצרך יוסף לחנוט את אביו אף שיעקב אבינו לא מת, וז"ל: והגם שנאמר שגופו של יעקב לא יסריח כי לא מת, אבל עכ"פ עיפוש המאכל אשר ישאר בגוף האדם, כי ירבו לו הימים כנוס יתעפש ויסריח, ולזה חש יוסף וציוה לחנוט. ועוד הוסיף שם כדברי רש"י: או אפשר כי יוסף לא ידע מסוד זה וציווה לחנוט. ובתחילת דבריו כתב שם עוד בטעם הדבר שחנט יוסף את אביו, שעשה כן כדי שלא יטעו בו כשלא יחנטוהו שלא מת, ויעשוהו אלוה, כי הוא פלא בעמים המזוהמים.

ויעויין ברמב"ן שם סוד ענין זה ש'לא מת' שנפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים, עי"ש, וזה דלא כדברי התוספות שהוכיחו שיעקב לא מת מהמעשה בחושים בן דן, ומבואר שלדעת תוספות אכן לא מת ממש. וכן מבואר בדברי רש"י בסוגייתנו שכתב: יעקב אבינו לא מת, אלא חי הוא לעולם, ומשמע כפשוטו.

יסודו הנורא של ר' לייב חסמן על הריחוק בין דעתנו לדעת חז"ל

לימוד מוסרי נאה למד ר' לייב חסמן מסוגיית הגמרא דידן, וכך מובאים הדברים בספר שיחותיו 'אור יהל' (ח"ב, פ' ויחי, מאמר 'מקרא אני דורש'): למדנו מכאן יסוד נפלא. הנה אם אדם יראה בעיניו את ראובן חבירו, ושומע קולו ונדמה לו לקול שמעון, ודאי ישפוט שחוש שמיעתו הטעהו ובאמת ראובן הוא ולא שמעון, כי חוש הראיה יותר חזק מחוש השמיעה. כ"ש אם יאמרו לו על אחד שמת, ורואהו עומד לפניו, מי פתי יחשוב אחרת שאמירה זו אינה מכוונת.

וראה זה פלא! שרב נחמן תמה ושואל 'וכי בכדי חנטו חנטייא', משיב לו רב יצחק, מקרא אני דורש, ומה תשובה היא זו נגד המציאות, הא ראינו שמת חנטוהו וקברוהו. וגם רב נחמן שתיק ליה ומקבל תשובתו, ואילו היינו התם ודאי שתשובתנו היתה שכל זה רק בדרך דרוש.

אבל צא וראה האיך למדו חז"ל תורה. שאם נסתר חוש הגשמי ע"י מה שמצאנו בתורה הקדושה איפכא, ע"כ מסיקים שזה החוש הגשמי הטעה, ורק נראים כחונטים, כי מכיון ש'מקרא אני דורש' על פי הכללים האמתיים שניתנו לנו מסיני, הרי שהקב"ה אומר כן. וממילא ברור שרק נדמה להם שמת, אבל חי היה. ומכאן ההבדל הגדול והריחוק הנורא שבין דעתנו לדעת חז"ל, מן ההיפך אל ההיפך, שאצלנו בעניותנו העולם הזה הוא מציאות "והתורה נדרשת", משא"כ חז"ל בעיני קדשם, המה ראו את התורה בחושיהם כמציאות, וכשמקרא אני דורש - בטלים ומבוטלים כל החושים ועיני הבשר, כי שקר המה, טועים ומטעים, ורק נראה להם שחונטים.