שו"ת בית הלוי/א/ב

שו"ת בית הלוי א ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן ב

יחקור עוד בענין מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהך דכלאים בבגדי כהונה:

א

הנה לכאורה קשה לי על הראב"ד דבפרק ראשון דכלים משנה ט' איתא אמר ר' יוסי בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל שאין בע"מ ופרועי ראש ושתויי יין נכנסין לשם כו' והקשה הר"ש אמאי לא חשיב גם מחוסרי בגדים ותירץ משום דלפעמים נכנסין לתקן כדתניא בתוספתא הכל נכנסין לתקן כו' מצוה בכהנים כו' וכשהכהנים נכנסין קאמר דכל הני אין נכנסין וכמו לעבודה אבל ללבוש הבגדים אי אפשר משום כלאים דלא הותרו אלא לעבודה ועוד דלא ניתנו ליהנות בהן כדאמרינן בפרק בא לו עכ"ד הר"ש והנה לכאורה תירוץ השני של הר"ש הוא מחוסר הבנה דהא אדרבא בפרק בא לו דף ס"ט מסקינן דבמקדש ניתנו ליהנות בהן ומותרין ללובשם אפילו שלא לעבודה והא צריך לומר דכוונת הר"ש דס"ל כמש"כ התוס' ביומא שם ד"ה בגדי כהונה דהא דניתנו ליהנות בהן הוי רק בלבשן לעבודה אבל ללובשם לכתחילה שלא לעבודה אסור אפי' במקדש והוכיחו זה מהא דאיתא במס' קידושין דף נ"ד דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת פי' שיוכלו להזהר ולפושטן תיכף אחר העבודה והוכיחו מזה דהא ללובשו לכתחילה שלא לעבודה אסור דבזה הא יכולין להזהר וזו שכתב הר"ש דלא ניתנו ליהנות בהן פירושו ללובשם לכתחילה שלא לעבודה והא דכתב הר"ש כדאמרינן בבא לו אע"ג דמסוגי' דבא לו ליכא שום הוכחה לזה ורק התוס' הוכיחו שם כן מסוגיא דקידושין צריך לומר דכוונת הר"ש הוי כדפירשנו בבא לו וא"כ הא יש לומר דהרמב"ם לשיטתו שכתב בפרק ח' מהל' כלי המקדש בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן לפיכך כהן לובשם ביום עבודתו בין בעת עבודה ובין שלא לעבודה חוץ מן האבנט כו' הרי דס"ל להרמב"ם דלא כהתוס' דיומא רק ס"ל דניתנו ליהנות בהן דאפילו ללובשם לכתחילה שלא לעבודה מותר וכן הוא דעת רש"י במס' קידושין דף ס"ו דלגמרי מותרים בהנאה וא"כ לדידי' אי אפשר לומר כפי תי' השני של הר"ש ומוכרח לומר כתי' הראשון דמשום איסור כלאים לא חשיב ר' יוסי מחוסרי בגדים ומש"ה פוסק הרמב"ם כן וא"כ הא תיקשה לכאורה על הראב"ד דבפרק ח' מהל' כלי המקדש השיג על הרמב"ם במה שכתב חוץ מן האבנט וכתב דגם האבנט מותר ללבוש הרי דס"ל דגם בלבישה לכתחילה מותר גם באבנט וליכא לא איסור הנאה ולא איסור כלאים ולדידי' תיקשה אמאי לא חשיב ר' יוסי גם מחוסרי בגדים. גם קשה לי טובא דברי הרא"ש דבפירושו על מס' כלים הקשה קושי' הר"ש וכתב רק תי' הראשון דא"א משום כלאים וזהו כדעת הרמב"ם ובפירוש הרא"ש להל' ציצית כתב להדיא דבגדי כהונה אין בהם משום כלאים דלא ניתנה תורה למלאכי השרת והרי הוא סותר את עצמו וצ"ע:

ב

אמנם באמת גם להרמב"ם קשה קושי' זו דהנה לתי' הראשון של הר"ש קשה לי טובא דהא לפי זה מוכח דר' יוסי ס"ל דבאבנט של כהן הדיוט היה בו כלאים וגם מוכח דאיסור כלאים אסור שלא לעבודה כהרמב"ם לכאורה הני ב' דברים סותרים זה את זה דבנזיר דף כ"ז תנן האיש מדיר את בנו בנזיר וקאמר שם ר' יוחנן הלכה היא בנזיר ור"י בר"ח קאמר משום ר"ל כדי לחנכו במצות ופריך הגמ' דלמ"ד לחנכו הא קעביד הקפה ומשני קסבר הקפת כל הראש דרבנן ואתי חינוך דרבנן ודחי הקפה דרבנן ופריך עוד הא הוי חולין בעזרה ומשני קסבר חולין בעזרה לאו דאורייתא וכבר מפורסם הקושיא דלהרמב"ם דסבירא ליה דאם לבשו האבנט לוקים הרי דהוי לדידיה איסורא דאורייתא ואם כן תיקשה למאן דאמר לחנכו היאך ילבשו הכהנים בגדיהם דהוי כלאים שלא לעבודה ועיין שם בקונטרס אחרון לשאגת ארי' שהובא קושיא זו בשם הגאון מוהר"ר יעקב מאיר ז"ל והוא ז"ל מתרץ לה דנאמר דמ"ד דס"ל לחנכו ס"ל דבאבנט של כהן הדיוט לא היה בו כלאים והגם דלפום רהיטא נראה דהוי קצת דוחק מ"מ להרמב"ם בודאי מוכרח לומר כן דלמאן דס"ל דהאבנט של כה"ד כלאים ס"ל ע"כ הלכה היא בנזיר והנה בנזיר שם איתא לימא כתנאי עד מתי מדיר את בנו בנזיר עד שיביא ב' שערות דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר עד שיגיע לעונת נדרים מאי לאו בהא קמפלגי דרבי סבר הלכה מש"ה ס"ל עד שיביא ב' שערות ור' יוסי בר"י ס"ל לחנכו ומש"ה ס"ל עד שיגיע לעונת נדרים ודחי לא דכ"ע סבירא ליה הלכה היא והא דאמר ר"י בר"י עד שיגיע לעונת נדרים משום דס"ל מופלא הסמוך לאיש הוי דאורייתא ורבי סבר מופלא סמוך לאיש דרבנן ואי בעית אימא דכ"ע ס"ל לחנכו ומופלא הסמוך לאיש דרבנן ורבי ס"ל אתי חינוך דרבנן ודחי מופלא הסמוך לאיש דרבנן ור"י בר"י סבר לא דחי הרי חזינן דלמ"ד דאין האב מדיר את בנו בנזיר רק עד שיגיע לעונת נדרים מוכרח לדידיה חדא מהני שני הסברות או דס"ל דהוי רק לחנכו ורק אם נאמר דס"ל מופלא הסמוך לאיש דאורייתא מצי ס"ל דהוי הלכה. והרי בנזיר שם איתא ברייתא מעשה בר' חנינא שהדירו אביו בנזיר והביאו אביו לפני ר"ג לבודקו לידע אם הביא ב' שערות אם לא ר' יוסי אומר לידע אם הגיע לעונת נדרים אם לאו הרי דס"ל לר' יוסי דאינו מדירו רק עד שיגיע לעונת נדרים וא"כ לפי תירוץ הראשון של הר"ש דמש"ה לא חשיב ר' יוסי מחוסרי בגדים משום איסור כלאים הא מוכרח ע"כ דס"ל לר' יוסי הלכה היא דהא אי אפשר לסבור לחנכו דהיאך ילבש הכהן כלאים ואפ"ה הא קאמר ר' יוסי לידע אם הגיע לעונת נדרים וא"כ הא מוכרח ע"כ דס"ל לר' יוסי מופלא הסמוך לאיש הוי דאורייתא וא"כ תקשה לן טובא בהא דבמס' נדה דף מ"ו ס"ל לרב כהנא מופלא סמוך לאיש הוי דרבנן ור' יוחנן ור"ל ס"ל דהוי דאורייתא וקאמר אביי ת"ש קטן שלא הביא ב' שערות ר' יהודה אומר אין תרומתו תרומה ר' יוסי אומר עד שלא בא לעונת נדרים אין תרומתו תרומה משבא לעונת נדרים תרומתו תרומה כו' אלא אי אמרת דרבנן אתי גברא דרבנן ומתקן לטיבלא דאורייתא ודחי קסבר ר' יוסי תרומה בזמן הזה דרבנן ושקיל וטרי הגמ' שם טובא היאך קסבר ר' יוסי בתרומה בזה"ז ובודאי דלתי' הראשון של הר"ש קשה דהיאך הוי ניחא לי' להגמ' בנדה לומר דר' יוסי ס"ל מופלא סמוך לאיש הוי דרבנן דהרי איהו ס"ל דבאבנט היה כלאים מדלא חשיב גם מחוסרי בגדים וא"כ ס"ל ע"כ הלכה היא בנזיר ואפ"ה ס"ל עד שיגיע לעונת נדרים ומוכרח דסבירא ליה דמופלא הוי דאורייתא אמנם ע"ש בנזיר בעובדא דר"ח שהביאו אביו שכתבו התוספות דבתוספתא איתא ר' יוסי בר' יהודה אומר לידע אם הגיע לעונת נדרים ואפשר דכן היה גורס הר"ש אבל לפי גירסתינו בגמ' ר' יוסי אומר לידע אם הגיע לעונת נדרים קשה:

ג

ובדברינו אלה נתיישבו לי דיבור תוספות אחד אשר לפום רהיטא הוי קשה לי טובא דבחולין דף כ"ח פריך הגמ' למ"ד דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה מהא דתנן מלק בסכין מטמא בגדים בבית הבליעה ואי אין שחיטה לעוף מה"ת וסגי לי' בנחירה נהי דכי תבר לי' שדרה ומפרקת הוי' טרפה תהני לה סכין לטהרה מידי נבלה וכתבו התוס' בד"ה תהני דהך פירכא ליתא לר' יוסי דס"ל בזבחים דף ס"ט דרק שחיטת עוף מטהרת טרפתה מידי נבלה אבל מליקה אינו מטהר טרפתה מידי נבלה ובדפוס הגיהו על הגליון בדברי התוס' הללו שלא כדת והרבה הי' לדבר על המדפיסים כעת הגהות על גליון הש"ס ולא נדעו מי המחברם אלא לר"מ פריך דקאמר התם דמליקה נמי מטהרת ולכאורה הוי קשה לי טובא על התוס' דהא י"ל דעד כאן לא מחלק ר' יוסי בין שחיטת עוף למליקה רק משום דס"ל יש שחיטה לעוף מן התורה אבל אי נאמר דאין שחיטה לעוף מה"ת אפשר דאין סברא כלל לחלק בעוף בין שחיטה למליקה ומש"ה אע"ג דעיקר הדבר דבעוף מטהר שחיטתו את טריפתו מנבלה ילפינן לה בזבחים שם מבהמה ובבהמה הא אינו מטהר רק שחיטה מ"מ גבי עוף אין סברא כלל לחלק ביניהם למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת ור' יוסי דמחלק הוא משום דס"ל יש שחיטה לעוף וא"כ הא פריך הגמ' שפיר מהך סתם משנה למ"ד דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת וה"ה דהוי מצי להקשות לי' מדברי ר' יוסי גופה רק עדיפא פריך לי' מהך סתם משנה אבל לדברינו כתבו התוס' שפיר דהרי מדחזינן בנדה דס"ל להגמ' דר' יוסי מצי ס"ל מופלא סמוך לאיש דרבנן וא"כ יהי' מוכרח דס"ל לחנכו מדקאמר עד שיגיע לעונת נדרים והרי בנזיר שם פריך למ"ד לחנכו הא קאכל הכהן מליקה ומשני קסבר אין שחיטה לעוף מה"ת הרי דס"ל להגמ' דגם ר' יוסי מצי ס"ל אין שחיטה לעוף ואפ"ה הא ס"ל לר' יוסי דרק שחיטת עוף מטהר טרפתה ולא מליקתה וכתבו התוס' שפיר ונהדר לדידן דלגירסא דידן הא קשה על תי' ראשון של הר"ש:

ד

ולכאורה היה נראה בדעת הר"ש דהוא דיעה שלישית דחולק על הראב"ד במה דס"ל דמותר לכתחילה ללבוש האבנט גם שלא לעבודה ואיהו ס"ל דאסור וחולק גם כן על הרמב"ם במה שכתב דבלבשו שלא לעבודה לוקין הרי דס"ל דהוי דאורייתא ואיהו ס"ל דאיסורא מה"ת ליכא בלובש שלא לעבודה והוי רק איסורא מדרבנן והסברא לזה נאמר דהך תי' של הר"ש אזל בשיטתו של רש"י ביומא דף ס"ט דס"ל דכלאים קשין אין בהן כלאים אפי' בלבישה גמורה והרי בגדי כהונה קשים הם ואם כן מותרים מדאורייתא אפילו בלבישה ומה דקשה על שיטת רש"י מהא דריש ערכין דקאמר כהנים איצטריכא לי' דאשתרי כלאים גבייהו כבר תי' המאור סוף פ"א דביצה הביאותי לקמן בסי' ג' ורק מדרבנן ס"ל להר"ש דאסור בלבישה אפילו בקשין וסברא זו מצאנו בשיטה מקובצת סוף פ"א דביצה שכתב להדיא כן בשם מורו הרב דקשין מותרים מה"ת אפילו בלבישה ומדרבנן אסורין בלבישה דעכ"פ איכא הנאה קצת שמתקשט בהן ומש"ה בנכנסין לתקן כיון דע"פ דין תורה אינו צריך ללבוש הבגדים לא הצריכו חכמים ללבוש הבגדים ולעבור על איסור דרבנן ומש"ה אע"ג דלפי"ז יהי' מוכרח דס"ל לר' יוסי דבאבנט של הדיוט הי' בו כלאים מ"מ מצי ס"ל לחנכו דכיון דבלבישתו לא הוי רק איסורא דרבנן אתי חינוך ודחי לי' וכמו דדחי לאיסורא דרבנן דהקפת כל הראש ושפיר נסתפקה הגמ' בנדה היאך ס"ל לר' יוסי במופלא אי הוי דאורייתא או דרבנן אבל להרמב"ם דס"ל דלוקים על האבנט הא ס"ל דהוי איסורא דאורייתא הא א"א לומר כתירוץ כראשון של הר"ש וגם תי' השני של הר"ש הא ג"כ א"א לומר לדידי' וכמו שכתבנו באות ב' דהרמב"ם הא ס"ל דהא דניתנו ליהנות בהן היינו דגם לכתחילה מותר ללובשו וא"כ גם להרמב"ם קשה אמאי לא חשיב ר' יוסי מחוסרי בגדים:

ה

ועוד דהא בלא כל הנ"ל נראה דלהרמב"ם אי אפשר כלל לומר כתירוצו של הר"ש דמש"ה לא חשיב ר' יוסי מחוסרי בגדים משום דלפעמים נכנסין לתקן ואז לא הי' אפשר ללבוש הבגדים דזה ניחא אם נאמר דאיסור מחוסרי בגדים הוי רק בעבודה ולא על ביאה רקנית אבל הרמב"ם הא פסק בפרק ששי מה' ביאת המקדש כל כהן שיש בו מום לא יכנס מן המזבח ולפנים ואם עבר ונכנס לוקה אע"פ שלא עבד וכתב המשנה למלך בפרק ט' מה' ביאת המקדש דלדידי' כ"ש דזר חייב גם בביאה רקנית בין האולם ולמזבח יעו"ש ולפי"ז ודאי נראה דגם מחוסרי בגדים חייבים גם על ביאה רקנית דהרי ילפינן מחוסרי בגדים מזר דאין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהם וכדאיתא בזבחים דף י"ב ועוד דהרי כתב הכסף משנה בפרק א' מה' ביאת מקדש דמדברי הרמב"ם משמע דשתוי יין מוזהר גם על כניסה לחודה מן המזבח ולפנים ובאמת דכן הוא מבואר להדי' בספר מנין המצות להרמב"ם דמוזהר אביאה גרידתא וע"ש בל"ת והרי בזבחים דף י"ח ילפינן שתויי יין ומחוסרי בגדים זה מזה בג"ש דחוקה ומכל זה מוכרח דגם בלא עבד מוזהר אמחוסרי בגדים להרמב"ם וא"כ הא ודאי דלדידי' כהנים הנכנסין לתקן צריכין ללבוש הבגדים להרמב"ם ולא שייך כלל לא איסור הנאה ולא איסור כלאים הן אמת דאליבא דר"ל דס"ל ביומא דף כ"ג דהרמת הדשן כשר בשני כלים ולא הי' לובש רק את המכנסיים וכתונת אבל מצנפת ואבנט לא הי' לובש להרמת הדשן הרי נראה ודאי דלביאה רקנית אין צריך כל הארבעה בגדים לבין האולם ולמזבח דלא עדיף מנכנס להרמת הדשן וצ"ע] ועכ"פ להרמב"ם א"א לומר כתי' הר"ש וגם דהא כבר נתבאר לעיל מה שקשה על הרא"ש דבה' ציצית כתב כדעת הראב"ד דלבישת האבנט הי' מותר לגמרי ובמס' כלים כתב דמש"ה לא חשיב מחוסרי בגדים משום איסור כלאים וגם דתי' השני של הר"ש במש"כ דלא ניתנו ליהנות בהן קשה וכמש"כ באות א' ומה שכתבנו לפרשו הוא דחוק כמבואר למעיין ועל כן נראה לומר בכוונתו של הר"ש דהכי פירושו דלפעמים נכנסין לתקן איזה דבר המעכב עבודה וכגון מזבח שנפגם דאמרינן בזבחים דף נ"ט דכל הזבחים שנזבחו אז פסולין וא"כ אז הוי בעזרה כמו במדינה דאמרינן בפרק בא לו דבמדינה לא ניתנו ליהנות בהן ואתי' שפיר שני תירוצים של הר"ש כפשטי' דכיון דאז אינו ראוי לעבודה ודאי דלכ"ע איכא איסורא דכלאים וגם לא ניתנו ליהנות בהן וא"כ ניחא לכל השיטות וזה ברור:

ו

גם נראה לישב על הרמב"ם הא דלא חשיב ר' יוסי מחוסרי בגדים דהר"ש כתב שם על קושי' זו דאין לומר דתני ושייר דמאי שייר עוד דנימא דשייר גם הא ועוד דהרי תני מניינא והנה קושי' השני' מהא דתני מניינא לא קשה כל כך דהא דעת התוס' בקידושין דף י"ו ד"ה והא ארבעה דגם היכא דתני מניינא נוכל לומר דתני ושייר רק קושי' הראשונה קשה דמאי שייר דהאי שייר אמנם הרמב"ם כתב בפ' רביעי מה' בית הבחירה הלכה כ' בין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בע"מ ופרועי ראש וקרועי בגדים נכנסין כו' הרי דגם קרועי בגדים אסורי' ובמשנה הא לא תני גם קרועי בגדים ושפיר י"ל דשייר הני תרתי מחוסרי בגדים וקרועי בגדים והא דלא ס"ל להר"ש סברא זו דקרועי בגדים הוי שיור י"ל דטעמו כיון דתני בזבחים דף י"ח דבגדים המקורעין פסולין א"כ הא קרועי בגדים הוי מחוסר בגדים והכל חדא מילתא הוי ולא הוי שיורא דנימא דשייר תרתי מילי אבל לשיטתו של הרמב"ם הא הוי שני דברים דבפרק ח' מה' כלי המקדש הלכה ד' כתב דבגדי כהונה שהיו מקורעים ועבד עבודתו פסולה ובפרק א' מה' ביאת מקדש הלכה י"ד כתב אם עבד והוא קרועי בגדים חייב מיתה בידי שמים אע"פ שעבודתו כשרה ולא חילל עכ"ד הרי דכתב דקרועי בגדים אינו מחלל עבודה ולא הוי כמחוסר בגדים ולכאורה הוא סותר את עצמו דבה' כהמ"ק הא כתב דמחלל עבודה וביאור דבריו נראה פשוט דבה' כהמ"ק איירי בהיו קרועין לגמרי ועל זה אמרינן בזבחים דהיו מקורעין פסולין והוי כמחוסר בגדים דמחלל עבודה ובה' ביאת מקדש איירי שכל הבגד שלם רק שיש בו קרע אחד במקום אחד כדרך שקורע על מת כדאיתא שם בהלכה ט"ו ובזה חייב מיתה בידי שמים ואינו מחלל עבודה דלא הוי כמחוסר בגדים לגמרי וא"כ שפיר הוי שני דברים לגמרי דמחוסר בגדים הא מחלל עבודה וקרועי בגדים אינו מחלל ושפיר י"ל תני ושייר:

ז

אמנם לדידי קשה לי עדיין על הרמב"ם דהנה כבר הבאנו לעיל אות ג' מה דקשה על הרמב"ם מהא דנזיר דף כ"ט דס"ל לר"ל דהא דהאב מדיר את בנו בנזיר הוי רק לחנכו במצות דא"כ היאך ילבש הכהן כלאים וצ"ל דס"ל לר"ל דבאבנט של כהן הדיוט לא הי' בו כלאים ואחר העיון אין זה מספיק עדיין ונאריך קצת בזה דהנה בגמר' בנזיר שם איתא לימא בהא קמפלגי דרבי סבר הלכה ור"י בר"י סבר לחנכו ודחי דכ"ע מצי ס"ל הלכה ופליגי במופלא הסמוך לאיש אי הוי דאורייתא או דרבנן ואבע"א דכ"ע ס"ל לחנכו ומופלא סמוך לאיש דרבנן ורבי ס"ל אתי חינוך דרבנן ודחי מופלא סמוך לאיש דרבנן ור"י בר"י ס"ל דלא דחי הרי דהך אבע"א קאמר דכ"ע מצי ס"ל לחנכו וגם רבי ס"ל לחנכו והנה זה אין להקשות על הרמב"ם דהיאך מצי רבי ס"ל לחנכו דהא רבי ס"ל במס' יומא דף כ"ג דבאבנט של הדיוט הי' בו כלאים וא"כ הא בע"כ לא מצי ס"ל לחנכו זה אינה קושי' כלל דהא בפשיטות י"ל דה"פ ואבע"א דכ"ע כדי לחנכו פי' דמהך פלוגתא אין הכרע ושפיר מצי ס"ל לרבי לחנכו אבל לפי האמת מודה דרבי בודאי ס"ל הלכה ואין זה דוחק כלל דמלבד דהרי מצינו כן בש"ס בהרבה מקומות ועוד דהא בלא"ה הקשו התוס' בחולין דף כ"ח על הך ואבע"א דהיאך קאמר דרבי ס"ל לחנכו א"כ ס"ל ע"כ אין שחיטה לעוף מן התורה וכדאמרינן בנזיר שם דאל"כ היאך יאכלו הכהנים מליקה ורבי הא ס"ל בחולין שם דיש שחיטה לעוף מה"ת ותירצו התוס' כמש"כ דבנזיר לא הוי רק דיחוי בעלמא דמההיא פלוגתא אין ראי' הרי דבלא דברי הרמב"ם מוכרחין לפרש כן ואע"ג דהתוס' בחולין שם תירצו עוד תי' אחר דלרבי הי' מביא חטאת העוף ולא הי' נאכל כמו חטאת העוף הבא על הספק דקיי"ל דאינו נאכל וכ"כ התוס' בנזיר רק תי' זה אמנם עיקר תי' השני הלא צריך עיון לי וכמו שנבאר חדא דא"כ מאי פריך הגמר' בנזיר שם לר"ל הא קאכיל כהן מליקה ודחקה לומר דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה עדיפא ה"ל לתרץ דלא הי' נאכל דהרי תיכף ומיד קאמרה הגמר' על רבי דמצי ס"ל לחנכו והיינו דלא הי' נאכל ולמה דחקה אליבא דר"ל ומה שתי' המהרש"א שם בחולין קושי' זו דבתחילה לא ידע הגמר' בנזיר סברא זו דלא הי' נאכל ורק בסוף הסוגי' דמביא שם דרך אגב הך דינא דחטאת' העוף הבא על ספק אינו נאכל שפיר קאמר בתר הכי ואבע"א דגם רבי מצי ס"ל לחנכו דברים אלו קשה טובא דכי לא ידע הגמרא דיש חטאת העוף שאינו נאכל דהרי היא משנה מפורשת במס' כריתות דף ז' יש מביאות קרבן ואינו נאכל ומובא בגמר' בכמה דוכתי אכן אי משום הא לא אירי' ועדיין יש לומר כתי' השני של התוס' וקושיות מהרש"א נוכל לישב בדרך אחר במה דהוי קשה לי טובא גם בלא דברי התוס' בהא דהקשה הגמר' לר"ל הא קאכיל כהן מליקה ומאי פריך נימא דהיו מחלקין הכהנים ביניהם הקרבן עד שלא הי' מגיע לכל אחד כזית והוי רק חצי שיעור ור"ל לשיטתו דס"ל ביומא דף ע"ד חצי שיעור מותר מן התורה והוי רק איסור דרבנן ואתי חינוך דרבנן ודחי חצי שיעור דרבנן וכמו דמשני השתא דס"ל דאין שחיטה לעוף מן התורה והרי עכ"פ הוי נבלה דרבנן אלא דחינוך דחי לה וכמו כן ידחה איסור דאורייתא אם הוא חצי שיעור דהרי ודאי נראה דבמצות אכילת קדשים לא בעינן שיהי' דוקא כזית וראי' לזה מהא דאיתא בפסחים דף ג' גבי חילוק לחם הפנים שהי' מגיע להם כפול הרי דבמצות אכילת קדשים לא בעינן כזית שוב מצאתי בספר דורש לציון דרוש א' שחקר במצות אכילת קדשים אי בעי כזית והביא להך דהגיעני כפול ודחק א"ע לדחותה ולדידי נראה ברור דלא בעי כזית והחילוק שיש בין מצות אכילת קדשים למצות אכילת פסח דבעי דוקא כזית נראה פשוט דבפסח ומצה הוי החיוב על האדם דהוא מחוייב לאכול פסח ומש"ה אם אכל פחות מכזית לא שמי' אכילה והוי כלא אכל פסח אבל מצות אכילת קדשים הא לא הוי המצוה כלל על אדם מיוחד דהא לא הוי חיובא אקרקפתא דגברא רק המצוה דבשר קדשים יהיו נאכלין ומי שיש לו בשר קודש הרשות בידו ליתנו לאחר לאכלו וג"כ מקויים מצוה זו וא"כ הרי גם באכל כל אחד פחות מכזית מ"מ הא הקדשים נתאכלו ובחילוק זה מיושב לנו דברי הרמב"ם במנין המצות דבקרבן פסח מנה שחיטתו ואכילתו לשתי מצות ובחטאת מנה הכל במצוה אחת והקשה במעייני החכמה דמה בין זה לזה ובדברינו יובן היטב דבכל הקרבנות לא הוי המצוה רק שיהי' הקרבן נאכל ולא על האדם ומש"ה הוי אכילתו פרט אחד ממצות שבאותו קרבן וכמו הקטרת אימורין דאינו נחשב למצוה אחרת בפני עצמו אבל בפסח הוי החיוב על האדם ולא שייך כלל לעשיית הקרבן ומש"ה הוי ב' מצות ומש"ה בכל הקרבנות לא בעינן כזית והראי' מהא דהגיעני כפול הוי ראי' נכונה וכן ביומא דף ל"ט אמרינן דבימי שמעון הצדיק הי' ברכה בלחם הפנים וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע יש אוכלו ומותיר מכאן ואילך נשתלחה מאירה וכל כהן מגיעו כפול הצנועין מושכין ידיהן והגרגרנים נוטלין ואוכלין הרי דלא היו מגיעו רק כפול וגם בימי שמעון הצדיק קאמר דכשמגיעו כזית יש אוכלו ומותיר ונמצא הא אכל פחות מכזית ועיי' בתוס' ישנים ביומא שם שכתב וז"ל אומר רבי דדוקא מגיעו כפול היו מושכין ידיהם אבל בכזית לא היו מושכין ידיהם כי דימו לקיים מצות אכילה ושוב הקשו דבהגיעו כפול היאך הי' מקיימין מצות אכילה וי"ל דלא בעי כזית לגמרי אלא דכזית עדיף וחשיבא עכ"ד הרי להדי' דע"פ דין לא בעינן כזית כלל וכמו שכתבנו ובזה ניחא אצלי הא דבזבחים דף צ"ז איתא יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל ופריך דניתי עשה דאכילת קדשים של הכשרה ותדחה ל"ת של אכילת הפסולה ומדייק מזה דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ומאי פריך דהרי תיכף כשאכל כזית מן הכשרה והפסולה ביחד הא עובר על האיסור של הלא תעשה דבקדשים הא קיי"ל דהיתר מצטרף לאיסור כמבואר בחולין דף צ"ח והעשה לא יקיים רק עד שיאכל כזית מן הכשרה לבדה וא"כ הא לא הוי בעידנא דמעקר לאו מקיים לעשה אבל השתא דנתבאר דלא בעינן באכילת קדשים כזית ניחא:

רק זה יש לישב בלא זה די"ל דהכי פריך דמתחילה יאכל מההיתר לחודא כפי השיעור של האיסור שיש בכזית מן התערובת ואח"כ כשיאכל כזית מן התערובת יהי' נשלם גם הכזית מן הכשרה והוי שפיר בעידנא אבל הרי עכ"פ בתוס' ישנים דיומא הא מבואר להדי' דלא בעינן כזית וא"כ קשה טובא מאי פריך לר"ל הא קאכל הכהן מליקה דר"ל הא ס"ל חצי שיעור מותר מן התורה ולכאורה נוכל לתרץ דעיין ביבמות דף מ' דאמרינן מצות תאכל במקום קדוש מצוה שבתחילה הי' בכלל היתר רצה אוכלה רצה אינו אוכלה נאסרה חזרה והותרה יכול תחזור להתירה הראשון רצה אוכלה רצה אינו אוכלה ת"ל מצות תאכל מצוה ופריך רצה אינו אוכלה והכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם אלא רצה הוא אוכלה רצה כהן אחר אוכלה ת"ל מצות תאכל וכתבו שם התוס' בד"ה רצה בתירוץ השני דכהן המקריבה דוקא צריך לאכול קצת ממנה ולא סגי במה שיאכלוה כהנים אחרים יעו"ש הרי דעל כהן המקריב איכא מצוה דהוא מחויב לאכול ממנה וא"כ הא שוב לגבי האי כהן המקריבה הוי כמצות אכילת פסח ומצה כיון דהוי אקרקפתא דגברא ואיהו מחויב לאכול ממנה ושוב בעינן כזית דלא שייך סברתינו הנ"ל והא דכתבו התוס' ישנים דלא בעינן כזית בע"כ לא קאי רק על שארי הכהנים לבד המקריבה דעליהם ליכא חיוב אכילה ובנזיר פריך לר"ל דעכ"פ הכהן המקריבה הא יאכל נבלה ואדרבה מדוקדק היטב הלשון של הגמר' דבנזיר דקאמר אלא לר"ל דקאמר לחנכו הא קאכיל כהן מליקה ולא אמר כהנים דקאי רק על הכהן המקריבו ואע"ג דלא מצינו הך סברא דהמקריב מוכרח לאכול ממנה, רק גבי מנחה ולא בשארי הקרבנות דקרא דמצות תאכל הא לא כתיב רק במנחה מ"מ הא לא, קשה כלל דהרי כל הקרבנות למדין זה מזה בהיקשא דזאת התורה בכל הדברים וכדאיתא במס' זבחים דף צ"ח ובמנחות דף פ"ב וע"ש וא"כ הא ניחא סוגי' דנזיר אמנם זה אינו מספיק חדא דהא לא כתיב מצות תאכל והוי קאי המצוה על המקריב רק כתיב מצות תאכל וא"כ קאי על המנחה שתהי' נאכלת ומש"ה אע"ג דהמקריב צריך לאכול ממנה מ"מ אין לנו לחייבו לאכול ממנה דוקא כזית כיון דהכתוב קאי על המנחה שתהי' נאכלת ועוד דלפום רהיטא לא מצאתי דין זה כלל ברמב"ם שיהי' מצוה על המקריב קרבן שיאכל ממנה דוקא הוא ולא יהי' יכול ליתנה במתנה לכהן אחר וצ"ע למה והנראה בטעמו ז"ל דס"ל דלהלכה קיי"ל דליכא מצוה כלל על המקריב שיאכל ממנה מהא דאמרינן בכמה דוכתא דכהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל ואי נאמר דהמקריב מחויב לאכול ממנה א"כ ממילא יהיה אסור לו להקריב אונן דהא לא יהיה יכול לאכול ממנה ויעבור על מצוה זו אלא ודאי דאין עליו חיוב כלל לאכול דהרי הא דכהן גדול מקריב אונן קאי גם על קדשים הנאכלין וכמו דמוכח להדיא בב"ק דף ק"י וע"ש וגם במס' מנחות דף פ"ב ובזבחים דף צ"ח משמע ג"כ כן דמביא שם ההיקש דכל הקרבנות זה לזה מקרא דזאת התורה לעולה כו' וקאמר שם מנחה מה מנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה אף כל אינן נאכלין אלא לזכרי כהונה וכתבו שם התוס' בד"ה מה מנחה דדבר אחר לא הוי ליה מה ללמוד ממנחה ואמאי לא חשיב נמי מה מנחה מחויב המקריב לאכול ממנה דהא במנחה כתיב מצות תאכל ומוכח דהני סוגיות לא ס"ל הך סברא ומש"ה לא הביאו הרמב"ם ונהדר לדידן דמאי פריך הגמרא על ר"ל נימא דהיו שוהין באכילתה יותר מכדי אכילת פרס או היו מחלקין אותה להרבה כהנים וליכא איסור נבלה מדאורייתא. והנראה לתרץ קושיא זו דהגמ' פריך לריש לקיש כיון דהמשנה נקטה סתמא האיש מדיר את בנו בנזיר בודאי משמע דהוי דינו ככל דין של נזיר גדול דאם נאמר דיש חילוק באיזה פרט אחד מדין נזיר גדול ה"ל להמשנה לפרש זה דכאן צריך לאכול הקרבן פחות פחות מכזית ומש"ה פריך שפיר והא קאכיל הכהן מליקה ומוכרח לתרץ דס"ל לר"ל דאין שחיטה לעוף מן התורה ואין להקשות על זה דא"כ מאי מתרץ דאין שחיטה לעוף מה"ת והרי התוס' בנזיר הקשו דאכתי מיד כשחותך שדרה ומפרקת קודם שיגיע לסימנים הא נעשית טרפה ותירצו דיחזיר סימנים אחורי העורף וא"כ הא אכתי הוי משונה בזה מכל דין נזיר גדול דכאן מוכרח להחזיר סימנים דוקא ובכל מליקה א"צ להחזיר זה אינו קושיא דהא י"ל דס"ל לר"ל כמ"ד בחולין דף י"ט מחזיר דוקא וע"ש בחולין בתוס' ד"ה מסתברא דהך מ"ד לא איתותיב כלל וע"ש וכן ס"ל לר"ל וא"כ בכל המליקות היה צריך להחזיר הסימנים דוקא או נאמר כמ"ש המהר"ם לובלין בחולין דף כ"ח דלהך מ"ד דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה הוי כולה חדא נחירה וגם כשחותך מקודם השדרה ומפרקת ליכא איסורא של טרפה כלל וע"ש וא"כ אינו חלוק מדין נזיר גדול כלל וא"כ הא מיושב שפיר קושית המהרש"א בחולין דשפיר כתבו התוספות בתירוצם השני דלרבי לא היה נאכל הקרבן והא דפריך הגמ' על ר"ל הוי רק מדסתמה המשנה מוכרח דהיה נאכל ככל נזיר גדול אבל על רבי דלא איירי רק בפרט אחד בהך דינא דעד מתי מדירו בנזיר שפיר נוכל לומר דס"ל דלא היה נאכל והמשנה הוי דלא כרבי וא"כ הא שפיר קאמר הגמרא ואבע"א דכ"ע כדי לחנכו דגם רבי מצי ס"ל כן:

ח

וכן אין להקשות על תי' הב' של התוס' דהיאך מצינן לומר דרבי ס"ל לחנכו דנהי דנאמר דלא היה נאכל מ"מ הרי כיון דס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת א"כ כשמלקו הא הוי נבלה והיאך מותר למולקן בעזרה והרי במס' עירובין דף ק' אמרינן דהמכניס שרץ למקדש לוקה וא"כ הא הוי מכניס נבלה למקדש גם זה לא קשה כלל דדוקא בשרץ קאמר שם דלוקה על הכנסה גרידא כיון דשרץ מטמא במגע א"כ הא הכניס טומאה בעזרה אבל נבלת עוף טהור דאין לו שום טומאה במגע כלל מה"ת ורק בבית הבליעה מטמא הא שפיר י"ל דכל זמן שאינו בבית הבליעה אין עליו שם טומאה כלל ואינו חייב על הכנסה שלה וראיה ברורה לזה דהרי בנזיר דף כ"ט תני' מה זכר מביא קרבן על הספק פי' אשם תלוי אף נקבה מביאה על הספק חטאת העוף אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקבה מביאה ונאכלת לא אי אמרת בזכר שכן איסור אחד פי' איסור של חולין בעזרה תאמר בנקבה שכן שני איסורים ם פי' של חולין בעזרה ומליקה וא"כ הרי גם על ההבאה יוכל להקשות כן מה לזכר שכן איסור אחד דחוב"ע תאמר בנקבה דאיכא חוב"ע והכנסה דנבלה במקדש דאם לא ילדה הא הוי נבלה והיאך יליף נקבה מזכר לענין ההבאה אלא ודאי מוכרח כמו שכתבתי דבנבלת עוף טהור ליכא שום איסורא בהכנסה וע' עוד בזבחים דף ס"ט דאמרינן יכול תהא מליקה שהיא לפנים מטמא בגדים בבית הבליעה ופרש"י דנהי דהותרה מליקת חטאת לכהנים מגזרת הכתוב כו' עולה שלא הותרה להם תטמא בבית הבליעה ואם נאמר דלא כדברינו וגם המכניס נבלת עוף טהור לוקה א"כ הרי ע"כ גם בעולה ליכא שום טומאה משום נבלה מדמותר לעשותה בעזרה וכמו דפשיטא ליה בחטאת הא כמו כן הוי פשיטא בעולה אלא ודאי כמש"כ וא"כ לא קשה על תי' הב' של התוס' דחולין:

ט

אמנם הא קשה לי על תי' הב' דהיאך נוכל לפרש דלפי האמת יסבור רבי כדי לחנכו והרי הגמ' פריך שם בנזיר לר"ל הא קא מייתי חולין בעזרה ומשני קסבר חולין בעזרה לאו דאורייתא ורבי הא ס"ל להדיא דחולין בעזרה הוי דאורייתא דהרי בחולין דף כ"ד תנן דהשוחט חולין בעזרה ר"מ מחייב בכיסוי וחכמים פוטרין ואמרינן שם ראה רבי דבריו של ר"ש בכיסוי הדם דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ושנאו בלשון חכמים הרי דהך משנה הוי דעת רבי ועיין בחולין דף פ"ו דפריך הגמרא מהא דראה רבי על מימרא אחריתא של רבי וא"כ הרי מדפוטרו רבי מכיסוי הא מוכח דס"ל דחוב"ע אסורין מדאורייתא דאי הוי דרבנן הא פשיטא דהיה חייב בכיסוי כיון דמה"ת הוי שחיטה ראויה והרי להדיא איתא בחולין דף כ"ז דקאמר ר' יצחק דאין שחיטה לעוף מן התורה ופריך עליו מהא דתנן השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מכיסוי הרי דס"ל להגמרא דאי הוי מותרת מה"ת אע"ג דמדרבנן אסורה חייבת בכיסוי ואע"ג דזה יש לדחות ונאמר דהגמרא פריך שפיר דהרי הך משנה דהשוחט ונתנבלה בידו ר"מ קאמר לה שם דבנמצא טרפה מחוייב בכיסוי דס"ל שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ומ"מ בנתנבלה בידו פטור דלא הוי שחיטה כלל וע"ז פריך שפיר דאם נאמר דאין שחיטה לעוף מן התורה א"כ הא מדאורייתא הוי שחיטה ויהיה חייב בכיסוי דאע"ג דמדרבנן אסור באכילה מ"מ הא לא גרע מנמצא טרפה דחייב כיון דאיהו לא בעי שיהיה ראויה לאכילה אבל למ"ד דס"ל שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה דאיהו בעי שתהיה ראויה לאכילה הא י"ל דלדידיה גם באיסור דרבנן פטור מכיסוי דחשיבא כאינה ראויה אכן אכתי הרי הגמרא פריך שם על ר' יצחק ג"כ מהא דתניא השוחט וצריך לדם כיצד עושה נוחרו או עוקרו ומאי הקשה נימא דס"ל להברייתא כר"ש דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ומש"ה אע"ג דשחיטת עוף הוי רק דרבנן פטור מכיסוי ומוכח דבאיסורא דרבנן ודאי חייב והגם דזה יש ג"כ לדחות דהא י"ל דהכי פריך מדתני בברייתא כיצד עושה נוחרו או עוקרו ולא תני תקנה דיעשה אותה טרפה מקודם השחיטה מוכח דס"ל דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וטרפה חייב בכיסוי וכמו דדייקינן בחולין דף פ"ו ולמ"ד צא ונחור מ"ט לא אמר ליה צא טרוף וע"ש ומש"ה מדקדק שפיר מדפוטרה הברייתא בנחירה מכלל דס"ל יש שחיטה לעוף מה"ת אמנם גם בלא ראיה נראה פשוט הסברא דאי לא הוי רק איסורא דרבנן צריך להיות חייב בכיסוי אפי' למ"ד שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה כיון דמה"ת הוי שחיטה ראוי' שפיר ועיין בב"ק דף ע"ח בתוס' שכתבו להדי' כן דגם למ"ד לא שמה שחיטה מ"מ באיסור דרבנן הוי שחיטה שפיר וחייב בד' וה' וכן מבואר בתוס' חולין דף פ"ה ד"ה אין דאי חוב"ע הוי דרבנן הוי חייב בכיסוי וכן בדף פ"ו מחייבי שם רבנן בכיסוי בחרש שוטה וקטן ששחטו ואין אחרים רואין אותן משום דהוי ספק מתוקן אע"ג דאסור לאוכלו דהוי ספק נבלה דאורייתא דמה"ת הוי לחומרא וחמור מודאי איסור דרבנן וא"כ הא ודאי מוכרח מדס"ל לרבי דחוב"ע פטור מכיסוי דס"ל חוב"ע הוי דאורייתא וא"כ הא לא מצי ס"ל לרבי לחנכו. ולכאורה היה נראה דגם זה יש מקום לישבו דהנה בפסחים דף כ"ב דאמרינן ואידך חולין בעזרה לאו דאורייתא ופירוש רש"י איסור הנאתו הוי לאו דאורייתא הרי דס"ל לרש"י דאפי' למ"ד דס"ל דלאו דאורייתא מ"מ באכילה לכ"ע אסור מדאורייתא ורק בהנאה מותר לדידי' וכן כתב רש"י במס' קדושין דף נ"ח וז"ל לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו הרי דכתב דלמ"ד לאו דאורייתא היינו השחיטה וההנאה אבל באכילה הוי דאורייתא והנראה דס"ל לרש"י דבקידושין דף נ"ז דרשינן כי ירחק ממך המקום וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום יכול לא ישחוט ואם שחט מותר ת"ל וזבחת ואכלת מה שאתה זובח בריחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום וס"ל לרש"י דגם הך מ"ד דס"ל לאו דאורייתא מ"מ דריש להך קרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת מה שאתה זובח בריחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום רק הך מ"ד חולק על הדרשה הראשונה דדרש ואי אתה זובח בקירוב מקום ומש"ה ס"ל דבשוחט חולין בעזרה לא קעבד איסורא ומ"מ אם שחטו נאסרו החולין מדאורייתא וזה ברור בדעת רש"י והנה התוס' בפסחים שם הקשו מהא דאמרינן בנזיר על ר"ל דס"ל לחנכו ס"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא והרי שם מוכח דנאכל ג"כ מדקפריך הא קאכיל הכהן מליקה ומשני דס"ל אין שחיטה לעוף מה"ת הרי מוכרח דגם באכילה ליכא איסורא דאורייתא לר"ל בחוב"ע. וכן קשה לי טובא על שיטת רש"י מהא דאיתא בחולין דף פ"ה דלמ"ד חוב"ע לאו דאורייתא הא דאסרוהו רבנן גזרה שמא יאכל קדשים בחוץ הרי להדי' דס"ל דגם באכילה אינו אסור רק מדרבנן משום גזרה בעלמא אטו קדשים וצע"ג אמנם הגם דמוכח מהני סוגיות דס"ל דלגמרי הוי לאו דאורייתא מ"מ הרי עדיין נוכל לומר על איזה תנא דהוא יסבור כסברת רש"י הנ"ל דשחיטתו הוי לאו דאורייתא ובאכילה אסורה מדאורייתא ונאמר דרבי ס"ל כן ומש"ה שפיר פוטרו רבי מכיסוי כיון דאסורה באכילה הא הוי שחיטה שאינה ראוי' ומ"מ שפיר אמרינן בנזיר דרבי מצי ס"ל לחנכו ושפיר יביא קרבן דבהבאת חוב"ע ס"ל לרבי דליכא איסור דאורייתא והקרבן לא יהי' נאכל וכמו שכתבו התוס' בתי' השני דלרבי לא היה נאכל אמנם אין זה מספיק דבשלמא על הך קושיא דרבי הא ס"ל דיש שחיטה לעוף מן התורה שפיר כתבו התוס' דלא יהיה נאכל כמו דמצינו בחטאת העוף הבא על הספק דאינו נאכל וכמו כן תיקנו רבנן גבי נזיר משום חינוך אבל על קושייתינו מהא דחזינן דלרבי חוב"ע אסורין באכילה מדאורייתא הרי קושיא זו הוי גם על קרבן בהמה שלו דגם היא הוי חוב"ע ובודאי קשה לומר על זה דגם הוא לא היה נאכל כיון דלא מצינו שום קרבן בהמה שיהיה נקרב ולא נאכל דנימא דגם כאן תיקנו רבנן כן. ועוד דעדיין תיקשה מהא דבמנחות דף פ' איתא תודה שנתערבה בתמורתה אין לה תקנה משום דתודה חייב בלחם ותמורה פטורה מלחם אמרו למדין לפני רבי וליתי ולתני והשיב לו רבי וכי מביאין חולין בעזרה וכתבו התוס' בחולין דף ק"ל בד"ה אי דמדקאמר אין לו תקנה משמע דהוי מדאורייתא הרי מוכח דההבאה הוי לדידיה איסורא דאורייתא דאין לומר דלעולם ההבאה מותרת מה"ת ורק אם מביאה נאסרת מה"ת ומש"ה כשיבוא ויתנה הוי ספק חוב"ע ואסורה באכילה ככל ספק דאורייתא ומש"ה אי אפשר להתנות דשמא הוי תודה ונמצא מביא קדשים לבית הפסול כיון דאי אפשר לאוכלו דזה אינו דעד כאן לא נאסרו חוב"ע רק אם שחטן בעזרה וכמו דדרשינן בקידושין ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום אבל בעושה בחולין בעזרה שארי עבודות לבד משחיטה אפי' למ"ד דס"ל חוב"ע דאורייתא מ"מ אין החולין נאסרין בזה מלאוכלן וכמש"כ רש"י במס' כריתות דף כ"ז דבמולק חוב"ע אין החולין נאסרין יעו"ש וא"כ מוכרח דלרבי איכא בהבאתן איסורא דאורייתא ולהתי' הב' נצטרך לומר דחולק על זה וס"ל דגם אי הוי דרבנן תני אין לו תקנה אבל לתי' הראשון של התוס' דחולין ניחא כל זה בפשיטות דהא דקאמר ואבע"א כדי לחנכו היינו דמהכא ליכא למידק אבל באמת ס"ל לרבי ע"כ הלכה היא בנזיר ואין בזה שום דוחק דהא מצינו כן בכמה מקומות וא"כ גם על הרמב"ם לא קשה כלל ולעולם מצינן לומר דמ"ד דס"ל לחנכו ס"ל ע"כ דבאבנט של הדיוט לא היה כלאים כלל:

י

אמנם מכלל דברינו יצא לנו קושיא על הרמב"ם דאע"ג דס"ל להך מ"ד דבאבנט של הדיוט לא היה בו כלאים מ"מ הרי בבגדים של כהן גדול הא בודאי היה בו כלאים וא"כ להרמב"ם תיקשה דלמ"ד דס"ל לחנכו יהיה אסור לכה"ג להקריב קרבנותיו דאין לומר דבאמת לדידיה לא היה מקריבם רק כהן הדיוט דהא לעיל הוכחנו דעיקר קושי' הגמרא לר"ל דפריך הא קאכיל כהן מליקה ולא משני דהיו אוכלין פחות פחות מכזית הוא משום דס"ל להגמרא דמדנקטה המשנה סתמא מכלל דאינו חילוק בשום דבר מכל דין נזיר גדול ואם נאמר דלכה"ג אסור להקריב קרבנותיו הרי הוי בזה משונה מנזיר גדול וה"ל להמשנה לפרש זה ובסי' שאחר זה מבואר תי' נכון בע"ה:

יא

והנה השאגת ארי' בסי' כ"ט הקשה על הרמב"ם מהא דבנזיר דף כ"ט יליף ר' יוסי בר"י דמביאין חטאת העוף על הספק מזכר מה זכר מביא על הודאי ועל הספק פי' אשם תלוי אף נקבה יולדת מביאה על הספק חטאת העוף אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקבה מביאה קרבן ונאכלת לא אי אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה שכן שני איסורין פי' איסור חולין בעזרה ואיסור נבלה ולהרמב"ם הא איכא עוד איסור כלאים בשעת עבודה דאם אינו מחוייב בקרבן הוי כלאים שלא במקום מצוה וה"ל לומר דבזכר איכא ב' איסורים ובנקבה איכא שלשה איסורים ותי' הש"א דלא קחשיב רק האיסורים דהוי בהאכילה דקאמר דזכר איכא באכילתו רק איסור אחד דחוב"ע ואין ללמוד מיניה בנקבה דיהיה נאכל דהרי באכילתה יהיה ב' איסורים אבל בהאיסורים דהוי בהבאה דידהו והם שוים בזכר ובנקבה בזה לא איירי כלל ולכאורה תירוצו הוא פשוט אמנם לכאורה אי אפשר לומר כן דבהך סוגיא הוי קשה לי טובא דהיאך קאמר דבעוף הוי ב' איסורים של נבלה וחוב"ע והרי בכריתות דף כ"ו איתא גבי חטאת העוף שנודע שלא ילדה בדין הוא דמותרת בהנאה ומדרבנן תקבר ופרש"י דמה"ת אין כאן חוב"ע דלא אסרה תורה אלא בשחיטה ולא במליקה שוב מצאתי קושיא זו כתובה על ספר. וכן בקידושין דף נ"ח קאמר דלר"ש חוב"ע הוי דאורייתא ופריך מהא דתנן ר"ש אומר המקדש בחוב"ע אינו מקודשת ומשני הכא במאי עסקינן כגון ששחטה ונמצאת טרפה ור"ש לטעמי' דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה הרי דכיון דלא הוי שמה שחיטה ליכא משום חוב"ע והרי עד כאן לא פליגא רבנן עלי' דר"ש אלא בנמצאת טרפה דס"ל לרבנן דגם שחיטה שאינה ראויה הוי שמהשחיטה אבל במנבל חוב"ע הא לכ"ע לא הוי שחיטה כלל וא"כ לכ"ע ליכא בו משום חוב"ע והיאך קאמר בנזיר דבנקבה איכא ב' איסורים משום נבלה וחוב"ע והרי הם תרתי דסתרי כיון דהוי נבלה הא לכ"ע ליכא משום חוב"ע. ולכאורה היה אפשר לדחות מהך דקידושין לפי מש"כ התוס' בכמה דוכתין דאיסור חוב"ע הוי רק בעושה בהם כעין עבודה אבל בהכנסה גרידא שמכניסה בעזרה ליכא איסורא דחוב"ע ומש"ה בקידושין דאיירי בשחט בהמה חוב"ע דבקרבן בהמה הוי העבודה שלה שחיטה ומש"ה בנמצאת טרפה דלא הני שחיטה לר"ש או במנבל חוב"ע גם לרבנן נמצא דלא עשה בהחולין מעשה עבודה כלל ומש"ה ליכא משום חוב"ע אבל במולק עוף חוב"ע דבקרבן עוף הוי מעשה עבודה שלה מליקה ומש"ה כשמלק עוף עשה בה מעשה עבודה ומש"ה איכא איסורא דחוב"ע אבל בהך דכריתות הא מבואר דגם בעוף ליכא כלל במליקה משום חוב"ע כיון דלא הוי שחיטה וכן מצאתי בירושלמי דנזיר פרק ד' על המשנה דהאיש מדיר את בנו בנזיר דשאל מליקת העוף שלו מהו שתאכל עד דאת מקשה למליקת העוף אקשיתיה לשחיטה תמן ספק אחד וכאן שני ספיקות אמר ר' מני ואפי' הכא ספק אחד כהדא דתני הנוחר והמעקר אין בו משום חוב"ע הרי מבואר להדיא דבמליקת העוף ליכא משום חוב"ע וא"כ היאך קאמר דהוי שני איסורים וע"ש עוד בנזיר דהוי ס"ד בתחילה דשני איסורים דקאמר הוי מדאורייתא דמה"ת אסור משום נבלה וחוב"ע ולכאורה היה נראה לומר דהרי בכלל איסור חוב"ע יש בו שני דברים אחד שאסור לעשות בחולין בעזרה כעין עבודה והשני דאם עבר ועשאן בעזרה נאסרין החולין באכילה ובהנאה וא"כ נאמר דהא דמבואר בכריתות ובקידושין דכל היכא דלא הוי שחיטה ליכא משום חוב"ע והרי שם אמרינן לענין הא אי נאסרו החולין בהנאה במה שנעשו בעזרה וזהו דס"ל להגמרא דלא הוי רק היכא דאיכא שחיטה ובלא שחיטה לא נאסרו דהרי איסורא דידיה נפקא לן בקידושין דף נ"ז מקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת מה שאתה זובח בריחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום ומש"ה ס"ל להגמרא דרק ע"י שחיטה נאסרין החולין ולא ע"י מליקה אבל עיקר העשי' של חולין בעזרה ודאי דגם במליקה אסורה דכל מה דהוי כעין עבודה אסור לעשותה בחולין בפנים דהרי לא גריעי מליקה מתנופה דאמרינן במנחות דף פ' דאסורה משום חוב"ע וכן בב"ב דף פ"א אמרינן גבי הבאת ביכורים דאיכא איסורא דחוב"ע דאע"ג דאם הניף חוב"ע לא נאסרו באכילה מ"מ אסור להניפן וכמו כן אסור למלקן וא"כ צריך לומר דהא דאמר בנזיר דבנקבה איכא ב' איסורין דחוב"ע ונבלה הך חוב"ע דקאמר לא קאי כלל על אכילה רק על ההבאה והדרא קושית השאגת ארי' לדוכתא דלהרמב"ם ה"ל לומר בזכר שני איסורים ובנקבה שלשה משום כלאים וחולין בעזרה ונבלה:

אמנם זה אינו מספיק דהרי לפי דברינו תיקשה עדיין דמאי חומר איכא בנקבה מבזכר דהרי בזכר איכא בהבאתן ספק מביא חוב"ע וגם באכילתו איכא ג"כ ספק איסור חוב"ע דהא אם אינו חייב קרבן והוי שוחט חוב"ע ונאסרה באכילה ובחטאת העוף איכא בהבאתה ספק איסור חוב"ע ובאכילתה הא ליכא ספק איסור זה דממ"נ אינה נאסרת רק איכא ספק נבלה וא"כ בשניהם איכא ספק אחד באכילתו וספק א' בהבאתו וא"כ אמאי לא יליף ג"כ מזכר דיהיה נאכל כמו דיליף לענין הבאה מזכר וצ"ל דאי אפשר לנו ללמוד להתיר איסור בנקבה מה שלא מצינו שהותר איסור זה עצמו גבי זכר דבשלמא בהבאה שפיר ילפינן נקבה מזכר דכמו דהותר בזכר איסור הבאה חוב"ע כמו כן הותרה בנקבה אבל באכילה אין לנו ללמוד שיותר איסור נבלה מזכר כיון דבזכר לא מצינו שהותרה אצלו איסור נבלה וא"כ הרי בפשיטות נוכל לומר דזהו כוונת הגמרא והא דקאמר מה לזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה שכן ב' איסורים האי אחד וב' דקאמר אין הפי' שהם שנים במספר רק ה"פ דבזכר הוי הכל איסור אחד דאותו איסור של חוב"ע שהותרה בהבאה הותרה באכילה תאמר בנקבה שהן ב' איסורים נפרדים דאיסור אכילה שבה אינו אותו האיסור שיש בהבאה והאיסור השני הא לא מצינו כלל שהותר בקרבן מספק וא"כ לא נחית הגמרא כלל הכא לחשבון ומספר של האיסורים (שוב אחר זמן כמה מצאתי בשו"ת פנים מאירות חלק ג' סי' קכ"ט שדרך קצת בדרך זה לישב הקושי' הלזו רק לא הביא כל הדברים שכתבנו כאן] ומש"ה לא חשיב כאן איסור כלאים ובמקום אחר כתבנו לפרש הך סוגיא דנזיר כפשטיה דבאכילה עצמו איכא שני איסורים דנבלה וחולין בעזרה ואין כאן מקומו:

יב

וראיתי להמשכנות יעקב שהקשה על הרמב"ם מהא דאיתא ביבמות דף ל"ג בע"מ ששימש בטומאה ר' חייא אמר חייב שתים משום בע"מ ומשום טומאה וב"ק אמר אינו חייב אלא א' קפץ ר"ח ונשבע העבודה כך שמעתי מרבי שתים קפץ ב"ק ונשבע העבודה כך שמעתי מרבי אחת יעו"ש וא"כ רבי הא ס"ל ביומא דף י"ב דבאבנט של הדיוט היה בו כלאים וא"כ ללקי שלשה גם משום כלאים דע"כ הא איירי בלבשו הבגדים דאל"כ אפי' תמימים הוי כזרים ומוכרח דליכא איסור כלאים בבגדי כהונה והנה קושיא זו לא על הרמב"ם תיסוב רק אליבא דכ"ע דודאי דגם הראב"ד מודה דאיכא איסור כלאים בבגדי כהונה לבעל מום כיון דבע"מ אינו בר עבודה הא פשיטא דלא עדיפא מזר והרי זהו ברור דאם ילבש זר בגדי כהונה בודאי דלוקה משום כלאים ג"כ וראיה לזה דהא בערכין דף ג' איתא הכל חייבין בציצית כהנים ולויים וישראלים ופריך פשיטא ומשני כהנים איצטריכא ליה דסד"א הואיל ואשתרי כלאים גבייהו לא לחייבו בציצית קמ"ל ואם נאמר דגם אם לבשם זר ליכא איסורא דכלאים א"כ הא לא קילא איסור כלאים לגבי כהנים יותר מלישראל ופשיטא דכהנים חייבים בציצית דאע"ג דזר אסור לו ללבוש הבגדים משום איסור נהנה מהקדש מ"מ הא לגבי איסור כלאים שוים זרים לכהנים דבבגדים אלו הותר איסור כלאים אלא ודאי דזר לוקה עליו משום כלאים ובלאו הך ראיה נראה ברור דהוי כן וכשיטא דבע"מ דג"כ אינו ראוי לעבודה דלא עדיף מזר ואפי' לפי מש"כ התוס' בחולין דף ק"י בשם ר"ת דציצית של כלאים התירה התורה לגמרי ומותרים אפי' בלילה ואפי' לאשתו והקשה לו הר"א ממיץ דהא דכוותיה מצינו שהותרה כלאים בבגדי כהונה ואפ"ה אמרינן בערכין דשלא בעידן עבודה לא אשתרי והשיב לו ר"ת דגם שם מותר אפילו שלא בשעת עבודה והא דאמר בערכין דשלא בעידן עבודה לא אשתרי היינו בגדים שאינם ראוין לעבודה ואח"כ מסקי התוס' לחלק בין בגדי כהונה לציצית דיותר יש להתיר גבי ציצית מבבגדי כהונה וא"כ הא לפי מה דס"ל להתוס' בתירוץ הראשון להשוות בגדי כהונה לציצית ומדחזינן דס"ל לר"ת דבציצית גם אשה מותרת ללבוש טלית של איש א"כ הא לכאורה נראה מוכרח דס"ל לר"ת דבבגדי כהונה ליכא איסור כלאים גם לזר זה אינו דודאי דגם בתחילה ס"ל להתוס' דלגבי זר אין לדמות בגדי כהונה לדין ציצית של כלאים לנשים דבשלמא בציצית שייך לומר דלגמרי התירה התורה בבגד זה איסור כלאים וגם לאשה מותר כיון דהוי טלית של איש והתירה התורה להתכסות בו מי שירצה אבל גבי בגדי כהונה הא גם בלאו איסורא דכלאים אסור לזר ללובשם משום דהוי הקדש ואסורים בהנאה ואע"ג דמעילה ליכא כמבואר בקידושין מ"מ בהנאה אסורים וא"כ הא לא התירה לו התורה לבישת בגד זה ומש"ה ממילא קיימא בו איסור כלאים והר"א ממיץ לא הקשה לר"ת רק מהא דחזינן בערכין דאפי' לכהנים דניתנו ליהנות בהן מ"מ איכא איסור כלאים שלא בשעת עבודה וא"כ שפיר הוכיח מזה דגם בציצית בלילה ולנשים איכא איסור כלאים ועל זה השיב לו ר"ת דבאמת גבי בגדי כהונה מותר לכהן אפי' שלא בשעת עבודה אבל לזר ודאי דאסור וכמו שכתבנו וא"כ הא כמו כן בע"מ כ"ע מודים דאיכא בו איסור כלאים דהא כתב המל"מ בפרק שני מה' תמידין ומוספין דלגבי בע"מ לא אמרינן בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן וכן נראה מוכרח מדברי הרמב"ם שכתב בפרק ח' מה' כלי המקדש וז"ל בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן לפיכך כהן לובשם ביום עבודתו כו' הרי דרק מי שראוי לעבודה לדידיה הוא דניתנו ליהנות בהן ולא לבע"מ וכ"ש דלבעל מום איכא איסור. כלאים ואליבא דכולי עלמא קשה אמאי לא חשיב רבי הך לאו דכלאים ולכאורה יש לומר דלהראב"ד ניחא שפיר דמש"ה לא חשיב כלאים דהא ביומא דף כ"ב תניא דהא דכתיב ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן שומע אני שלובש בגדי חול ת"ל ופשט ולבש מקיש בגדים שלובש לבגדים שפשט ומה ת"ל אחרים פחותין מהם דבגדים שבשל בהן קדרה לרבו לא ימזוג בהם כוס לרבו ר' אליעזר אומר אחרים והוציא לימד על הכהנים בעלי מומים שכשרים להוצאת הדשן והרי גם ר"א ס"ל הא דקאמר ת"ק דמקשינן בגדים שפשט לבגדים שלבש וכמש"כ התו"י שם ולר"א שוב הוי בע"מ אצל בגדי כהונה כמו כהן תמים כיון דמותר לבע"מ ללבוש הבגדים עבור הוצאות הדשן שוב ליכא גביה איסור כלאים אפילו לובשם שלא לעבודה להראב"ד וא"כ הא י"ל דרבי ס"ל כר"א וגם בלא"ה נראה קצת דרבי ס"ל כר"א דהא ביומא דף י"ב דרש רבי לקרא דילבש דכתיב גבי הרמת הדשן דבא לרבות השחקין ופרש"י שאף השחקין כשרין לעבודה ואני שמעתי דוקא שחקין משום בגדים שבישל בהן לרבו לא ימזוג בהן כוס ואינו נראה דבשלמא גבי הוצאת הדשן אמרינן הכי מפני שהבגדים מתלכלכים אבל תה"ד שאינו אלא מחתה ליום אין שם לכלוך. וא"כ להיש מפרשים הא לרבי כבר ידעינן דבעינן פחותין מקרא דילבש דכתיב גבי הרמת הדשן ולדידי' הא אייתור הך קרא דאחרים דכתיבא גבי הוצאה דהא ודאי דוחק גדול לומר דבא הכתוב לומר דיהיו פחותין גם מאותן שלבש בעת הרמה ונאמר דהיו שלשה מיני בגדים של הרמה היו פחותין משל כל היום ושל הוצאה היו פחותין משל הרמה ובודאי יותר נראה לומר דרבי ס"ל כר"א דהך קרא בא להכשיר בע"מ וגם אם לא נקבל ראיה זו מ"מ נוכל לומר דרבי ס"ל כר"א ומש"ה ליכא גם בבע"מ איסור כלאים ואין להקשות דהא ביומא דף כ"ב אפליגי ר' יוחנן ור"ל גבי הרמת הדשן והוצאת הדשן דר' יוחנן ס"ל דהיה לובש ארבעה בגדים ור"ל ס"ל דלא היה לובש רק כתונת ומכנסיים ולא מצנפת ואבנט וא"כ הניחא לר"י אבל לר"ל דגם לר"א לא הי' בע"מ לובש כלל האבנט וא"כ הא איכא איסור כלאים ותיקשה לר"ל אמאי לא חשיב רבי איסור כלאים והרי ביומא שם אמרינן לימא כתנאי ורצה הגמ' לומר דרבי ס"ל כר"ל אמנם גם זה ניחא דלר"ל נאמר להיפוך דרבי ס"ל כרבנן דר"א דס"ל דבע"מ אסור בהרמה והוצאת הדשן וכיון דבהו לא צריך ללבוש האבנט אם כן הא משכחת לה עבודה שאסורה לבע"מ וליכא איסור כלאים ומש"ה לא חשיב רבי הך איסורא דכלאים דהרי ביבמות שם איירי לענין איסור חל על איסור ומש"ה לא חשיב רק הך דבע"מ וטומאה דתלוי בהך דינא דאיסור חל על איסור לאפוקי איסור כלאים דהוי לאו בפני עצמו ולא שייך כלל בהך סברא ולא איירי בו כלל כיון דמשכחינן אופן דיהי' בו איסור בע"מ וטומאה ולא יהיה בו איסור כלאים וכגון הרמה והוצאה וא"כ הא לר"ל ניחא שפיר ולר' יוחנן דלא משכחינן שום עבודה שלא יצטרך בו ללבוש אבנט וא"כ הא תיקשה שפיר דהיאך קאמר רבי דחייב שתים כיון דלעולם מוכרח להיות בו גם איסור כלאים רק דלר' יוחנן נאמר דרבי ס"ל כר' אליעזר ועכ"פ להראב"ד ניחא אבל להרמב"ם קשה אמנם עיקר קושיתו של המשכנות יעקב אינה דהרי ביבמות שם לא פליגא רבי חייא ובר קפרא אליבא דרבי בעצמו רק חולקין היאך קאמר רבי אליבא דר' יוסי או אליבא דר"ש וכמו דמבואר שם בגמ' והרי לא מצינו היאך ס"ל לר' יוסי ור"ש בהא דאבנט של הדיוט אם היה בו כלאים או לא והיאך יאמר רבי לדידהו דחייב משום כלאים ומש"ה לא איירי כלל באיסור כלאים ועוד דהא בקידושין דף ל"ו תנן הקמיצות כו' נוהגין באנשים ולא בנשים ומפרשינן שם טעמא דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן והקשו התוס' דתיפוק לי' דנשים ה"ל מחוסר בגדים ותירצו דאיירי כשלבשו הבגדים אי נמי כיון שלא נצטוו בבגדי כהונה לא הוי מחוסרי בגדים א"כ הא י"ל גם בבעל מום כן דכיון שלא נצטווה ללבוש הבגדים ליכא בו חיוב דמחוסר בגדים וכן כתב להדי' המל"מ בפרק ה' מה' תמידין יעו"ש והרי דכוותה מצינו בתורת כהנים פרשה שמיני הביאו הכ"מ בפרק א' מה' ביאת מקדש דבעל מום אינו חייב משום שתויי יין ואע"ג דבתו"כ יליף לה מקרא ומשמע דבלא הפסוק היינו מחייבין גם בע"מ משום שתויי יין הא ודאי דמחוסר בגדים לא דמי כלל לשתויי יין וקל לחלק ביניהם ובודאי די"ל דבבע"מ ליכא משום מחוסר בגדים וכהמל"מ ושפיר איירי הך דיבמות בלא לבשו הבגדים:

יג

והנה השאגת ארי' הקשה על הרמב"ם מהא דאיתא במס' זבחים דף ע"ז באיברי חטאת שנתערבו באיברי עולה דר' אליעזר אומר יתנו למעלה ולהרמב"ם הא ילבש הכהן כלאים בעת שיקטיר איברי החטאת ובאמת מצינו בכמה דוכתי עבודה שהיו צריכין לעשותה מספק ומכולם קשה על הרמב"ם וכן קשה על הרמב"ם מהא דביומא דף כ"ד דס"ל לרב ששת דהיו מפיסין בבגדי קודש והרי הפייס אינו צריך בגדים כלל וקשה להרמב"ם ובודאי דוחק גדול לומר דחוץ מן האבנט קאמר וגם בלא"ה נצטרך לדחוק להרמב"ם בכמה דוכתי בגמר' וכמבואר בכמה מחברים שהקשו עליו מכמה סוגיו' והכל מסגנון א' של קושי' הש"א וע"כ הנראה לומר דבר אחד ויתיישבו בו כמעט כל הקושי' שהקשו עליו המחברים דהנה לדידי קשה טובא על הרמב"ם וגדולה היא דהרי ביומא דף ס"ט מסקינן דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן ובמס' קידושין דף נ"ד איתא נמי הואיל וניתנו ליהנות לפי שלא ניתנה תור' למלאכי השרת הרי דמהך סברא מדייק דניתנו ליהנות בהן והרי סברא זו שייך גם לענין איסור כלאים דהא גם האבנט לא ניתן למלאכי השרת וא"כ נדקדק מזה ג"כ דגם איסור כלאים ליכא בבגדי כהונה ואם סברא זו אינו מספיק ללמוד מיני' היתר כלאים היאך למדין מיני' דניתנו ליהנות בהן ועיי' ברא"ש ה' ציצית שכתב דבגדי כהונה אין בהם משום כלאים דלא ניתנה תורה למלאכי השרת וכוונתו לראי' זו אבל על הרמב"ם קשה וע"כ נראה מוכרח דס"ל להרמב"ם דהא דמסקינן ביומא דניתנו ליהנות בהם לא הוי כלל הטעם משום הך סברא דלא ניתנה תורה למלאכי השרת וראיה ברורה לזה דבכל הסוגיא דיומא שחקרה הגמרא בהך דינא לא הביא' הגמרא הך טעם כלל ורק בקידושין הובא זה דרך אגב ואמרי' להאי טעמא ומוכח דביומא גם בלא טעם זה מסיק דניתנו ליהנות וכמו שמוכיח מהברייתא והא דאמרינן בקידושין האי טעמא הוא משום דשם לא איירי כלל בדין זה רק אמרינן שם דמש"ה אין מעילה בשוגג בבגדי כהונה ולא נחית כלל להא דמסקינן ביומא דניתנו ליהנות בהן דאפילו אם נאמר דלא ניתנו ליהנות בהן מ"מ הא לא ניתנה תורה למלאכי השרת ובע"כ מוכרח לשהות בהם איזה זמן קודם העבודה ואיזה זמן אחר העבודה ובאותה שהיה מועטת הא ודאי דניתנו ליהנות בהן לכ"ע ושוב לא מקרי מש"ה קדשי ה' ואין בהם מעילה ומש"ה אין יוצאין לחולין אם נהנה מהם בשוגג אבל הא דמסיק ביומא דניתנו ליהנות בהן לא הוי משום האי טעמא ועיין ביומא דף ס"ט דכתבו התוס' דהא דניתנו ליהנות בהן הוי רק אם לבשם לעבודה אבל ללובשם לכתחילה שלא לעבודה אסור וראייתם דהא הטעם הוי משום דלא ניתנה תורה למאה"ש שיוכלו להזהר להסירן מיד אחר העבודה ומשמע הא ללבוש לכתחילה אסור דבזה הא אפשר לו להזהר והרמב"ם הא פוסק דניתנו ליהנות בהן ומותר ללובשם לכתחילה שלא לעבודה דהא כתב בפרק שמיני מהלכות כהמ"ק וז"ל בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן לפיכך כהן לובשם ביום עבודתו כו' הרי דחולק להדיא על התוס' והנראה טעמו בזה דהוכיח מהא דחזינן דביומא שם רצה בתחילה הגמ' לפשוט דניתנו ליהנות בהן מהא דתנן לא היו ישנים בבגדי קודש אלא פושטן ומקפלן ומניחן תחת ראשיהן ודחי לא תימא תחת ראשיהן אלא נגד ראשיהן והכי נמי מסתברא דאל"כ תיפוק לי' משום כלאים ודחי רב אשי לעולם תחת ראשיהן ממש בגדי כהונה קשין הם וליכא איסור כלאים הרי דרוצה הגמרא לומר דמשום דניתנו ליהנות בהן מש"ה מותר לו להניחו תחת ראשו והרי הוי כהתחלת לבישה ומש"ה פוסק הרמב"ם דגם בכה"ג מותר [ואע"ג דהרמב"ם בעצמו פוסק שם בהלכה ו' דהיו מניחין נגד ראשיהן ותחת ראשיהן פוסק דגם להמסקנא אסור ע' לקמן בסי' ה' שכתבנו ישוב לזה מנין הוכיח כן הרמב"ם] אבל עכ"פ חזינן דגם היכ' דלא שייך סברא לא ניתנה תורה למאה"ש ג"כ ניתנו ליהנות בהן וכן מהא דרצה הגמר' להוכיח ביומא שם מעובדא דשמעון הצדיק מוכח כן ועכ"פ הא להדי' פוסק הרמב"ם דגם בלבישה לכתחילה שרי ומש"ה ס"ל דהא דמסיק דניתנו ליהנות בהן לא הוי כלל משום הך סברא דלא ניתנה תורה למאה"ש דהרי הך סברא לא שייך רק בלובשם בתחילה לעבודה ולפי זה אע"ג דס"ל להרמב"ם דהא דתניא ביומא בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן קאי על שארי הבגדים חוץ מן אותן שהם של כלאים מ"מ הרי הך סברא דקידושין דלא ניתנה תורה למאה"ש הא שייך גם באבנט וכמו שהקשינו ורק דהך סברא לא שייך רק כשלבשם לכתחילה לעבודה אבל ללבוש לכתחילה לא מהני האי טעמא וכמו שכתבו התוס' ביומא וא"כ נאמר דכן ס"ל להרמב"ם דבלובשם משום עבודה מותר גם באבנט ורק ללובשו לכתחילה הוא דס"ל דאסור דכמו דס"ל להתוס' דהך דינא דניתנו ליהנות בהן לא הוי רק בלובש משום עבודה אבל בתחילה אסור משום דסבירא ליה להתוס' דעיקר טעם דניתנו ליהנות הוי משום דלא ניתנה תורה למאה"ש ובלבשן לעבודה מיהא מותר וכמו כן ס"ל להרמב"ם בהך דכלאים והרי זה לשון הרמב"ם בסוף ה' כלאים כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה לוקים מפני האבנט הרי דלא כתב איסורא רק בלבשו לכתחילה שלא לעבודה ומוכח דבלבשו לעבודה ליכא איסורא אע"ג דהם עליו אחר העבודה דאין לומר דמש"ה נקט שלבשו דוקא דבלא"ה הא הוי לאו שאין בו מעשה וליכא מלקות אע"ג דאסורים גם בכהאי גוונא דזה אינו דהא מבואר במס' מכות דף כ"א בלובש בגד כלאים דגם בשהה כדי לפשוט וללבוש חייב כיון דהתחלה הוי ע"י מעשה מש"ה גם מה ששוהה בהם אח"כ ואינו פושטן חשיבא מעשה ולוקה ואפי' אם נאמר כמו שרצה המל"מ לומר בפ"ה מה' ביאת מקדש דרק היכא דהתחלת המעשה הי' באיסור אז הוא דגם השהי' נחשבת כמעשה אבל אם התחלתו היה בהיתר לא נחשב השהי' כמעשה ועיי' מש"כ לקמן ואם כן נאמר דבלבשם לעבודה הוי לשאב"מ מ"מ הרי בפרק ח' מה' כלי המקדש כתב הרמב"ם וז"ל בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן כו' חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז אסור לכהן הדיוט ללובשו והרי שם לא איירי כלל לענין מלקות רק לענין איסורא גרידא ואפ"ה לא כתב רק דאסור ללובשו ולא כתב כלל דמיד אחר העבודה מוכרח לפושטו וזהו כמש"כ דבלבשם לעבודה מותרים משום טעמא דלא ניתנה תורה למאה"ש והא דכתב בה' כלאים ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מ"ע כציצית לא קאי רק על התחלת הלבישה דבלובשו שלא משום עבודה אסורים וכל זה נראה נכון בדעתו של הרמב"ם:

יד

והנה בהך סברא דלא ניתנה תורה למאה"ש מצינו בו מחלוקת גדולה בין הראשונים דבמס' קידושין דף ס"ו בעובדא דינאי המלך דקאמר הקם להם בציץ שבין עיניך וכתב רש"י דאע"ג דהי' שלא בשעת עבודה מותר כדאמרינן לעיל דף נ"ד וכוונתו להא דאיתא שם הך סברא דלא ניתנה תורה למאה"ש הרי דס"ל לרש"י דמהך סברא ידעינן דגם ללובשו לכתחילה שלא לעבודה שרי דס"ל לרש"י דהך סברא הוי הוכחה דכיון דמוכרח בעל כרחו ליהנות מהם מעט אחר העבודה בע"כ התירה התורה לגמרי ההנאה מהבגדים אלו לכהנים ומש"ה מותרים גם ללובשם לכתחילה והתוס' בקידושין שם הקשו על רש"י דמדאמרה טעם דלא ניתנה תורה למאה"ש משמע דמיד דאיכא שהות לפושטן אסור לו ליהנות בהן ומוכרח לפושטן יעו"ש ועיי' ביומא דף ס"ט בתוס' ד"ה בגדי שכתבו וז"ל וכן משמע בקידושין דאפי' בעזרה אסור ללובשו לכתחילה שלא לעבודה דקאמר כו' הא לכתחילה ללובשו אסור דבזה אפשר להזהר עכ"ד הרי חזינן דהני ב' דיבורי התוס' חולקין דהתוס' דקידושין ס"ל דמשום הך סברא אין ראיה להתיר ואפי' בלבשן לעבודה מ"מ תיכף שיש לו שהות לפושטן מוכרח לפושטן והתוס' דיומא ס"ל דכיון דבע"כ מוכרח לשהות זמן מעט בהבגדים אחר העבודה ידעינן מיני' דלגמרי התירה התורה השהיה בבגדים אלו וגם באיכא שהות לפושטן שרי ורק ללבוש לכתחילה אסור דזה לא נוכל להוכיח מהך סברא ורש"י ס"ל דמהך סברא ידעינן דלגמרי שרי וא"כ נאמר דהרמב"ם ס"ל כהתוס' דיומא ומש"ה בלבשן לעבודה גם הוא מודה דשרי לשהות בהן ואפי' באותן שהם של כלאים ולא נחלקו הרמב"ם והראב"ד רק בלובשו לכתחילה שלא לעבודה וא"כ מיושב בזה כמעט כל הקושיות שהקשו על הרמב"ם מהא דאיברים באיברים וכן מה שהקשינו עליו מהא דהאב מדיר את בנו בנזיר דס"ל לר"ל דהוי רק מדרבנן כדי לחנכו במצות וגם מה שהקשה עליו השאגת ארי' מהא דהיו מפיסין בבגדי קודש הרי דלבשם קודם שעושה עבודה ג"כ ניחא בזה דהרי כמו דס"ל להתוס' דיומא דכיון דלא ניתנה תורה למאה"ש ומוכרח לשהות מעט אחר העבודה ידעינן מזה דהתורה התירה לשהות בהן ואפי' באיכא שהות לפושטן והרי כמו כן נוכל לדקדק על ההתחלה דהרי גם בהתחלת הלבישה לא ניתנה תורה למאה"ש שלא ילבשם רק באותו רגע שמתחיל לעבוד ובע"כ מוכרח לשהות זמן מועט קודם העבודה ונדייק מזה ג"כ דכל שהלבישה הוי משום עבודה התירה התורה גם ללובשם מקודם ובין קודם עבודה ובין אח"כ התירה התירה השהי' בהם ורק בלובשו לגמרי שלא לעבודה הוא דס"ל להרמב"ם דאיכא איסור כלאים וכל זה נראה לי ברור בדעת הרמב"ם ועיי' במנחות דף מ' בתוס' ד"ה תכלת שהביאו דברי התוספתא דתניא בה בגדי כהונה ובגדי כהן גדול אין בהם משום כלאים ולכאורה הוי להדיא להיפוך מדברי הרמב"ם ולפי הנ"ל ניחא דאיירי בלובשו משום עבודה ואין להקשות על זה מדברי הירושלמי שהבאנו לעיל סי' א' דתני בו אין עראי לכלאים במקדש ופריך מהא דתניא כהן שיצא לדבר עם חבירו אם הפליגו טעון טבילה ומשני כאן בבגדי זהב כאן בבגדי לבן והביאו מזה ראיה להרמב"ם יעו"ש ולפי מש"כ דאם לובשם לעבודה גם הרמב"ם מודה דשרי א"כ מאי הקשה בירושלמי נימא דהא דתני אין עראי לכלאים הא בע"כ איירי בלובשו לכתחילה שלא לעבודה דבלא"ה הא כתבנו דשרי והך דיצא לדבר עם חבירו הא איירי בהי' לבוש מקודם ומש"ה מותר גם זה ניחא דס"ל להירושלמי דכיון דללבוש לכתחילה אסור הרי דלא התירה התורה לגמרי איסור כלאים בבגדים אלו ורק בלבשם לעבודה שרי דזה שרי מהא דלא ניתנה תורה למאה"ש וס"ל להירושלמי דהך סברא לא שייך רק בעזרה דכיון דשם מוכרח ללבוש הבגדים לעבודה ואינו יכול לפושטן תיכף כשגמר העבודה אבל בחוץ דלא הוי מקום עבודה כלל הא לא שייך סברא זו כיון דלעולם אינו צריך ללבוש שם הבגדים ומדתני' כהן שיצא לדבר עם חבירו בע"כ איירי ביצא מעזרה להר הבית ומקשה שפיר מדשרי ביצא מוכח דלגמרי התירה התורה וגם ללובשם לכתחילה וכמו דניתנו ליהנות בהן בהה"ב ושרי אפי' ללובשם לכתחילה כמו כן הוי הך דכלאים דבהר הבית לא שייך סברא לחלק בין לבישה מקודם להי' עליו מקודם משום עבודה. ואדרבה מהירושלמי הלז נסתייע דעת הרמב"ם דהא חזינן דיש חילוק בין איסור הנאה מבגדי כהונה ובין איסור כלאים דידהו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף