אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוכה/כ

יום שלישי יח אב - מסכת סוכה דף כ

פטור תלמידים העוסקים בתורה ממצות סוכה

הזקנים לא מיחו ברבי יהודה וחבריו שישנו תחת המיטה

תנן (סוכה כ:) הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו, אמר רבי יהודה נוהגין היינו שהיינו ישנים תחת המטה בפני הזקנים ולא אמרו לנו דבר. ומבואר בגמרא (כא:) שרבי יהודה לשיטתו שסוכה דירת קבע ולא אתי אהל ארעי (מטה) ומבטל אהל קבע (סוכה), משא"כ חכמים סבירא להו דסוכה דירת ארעי ואתי אהל ארעי ומבטל אהל ארעי. ובמשנה ובגמרא לא מבואר מה השיבו חכמים על ראיה זו שהיה מנהג רבי יהודה וחבריו לישון תחת המטה בפני הזקנים, מדוע באמת לא מיחו בהם הזקנים.

ובירושלמי (פ"ב ה"א) איתא: מחלפא שיטתיה דרבי יודה, תמן הוא אמר המעשה קודם לתלמוד וכא הוא אומר הכין [- מוחלפת שיטתו של רבי יהודה, שהרי שם אמר שהמעשה קודם לתלמוד ואילו כאן הוא אומר כך]. היינו שהוקשה לירושלמי כיצד סבר רבי יהודה דמותר לתלמידים לישון תחת המטה בסוכה והרי הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו, ועל כרחך טעם הדבר כיון שבאו ללמוד תורה מפי רבותיהם פטורים ממצות סוכה, ועל זה מקשה הירושלמי שהרי דעת רבי יהודה אינה כן אלא הוא הסובר שהמעשה קודם לתלמוד וכיצד זה מתיר ללומדים לישון תחת המטה מחמת לימודם. ומיישב הירושלמי: סבר רבי יודה הישן תחת המטה כישן תחת הסוכה. היינו כפשטות סוגיית הגמרא דידן שרבי יהודה חולק על דעת חכמים וסבירא ליה שמותר לישן תחת המטה בסוכה כיון שעדיין חשיב בכך ישן תחת הסוכה, וממילא אינו מחמת שתלמוד קודם למעשה אלא שאין התלמוד סותר למעשה דהיינו קיום מצות סוכה.

ביאור העמק סוכות שלא מיחו בהם לפי שתלמוד קודם למעשה

על פי זה כתב בעמק סוכות שיתכן שהזקנים שלא מיחו ברבי יהודה וחבריו, באמת לא סבירא להו כרבי יהודה וסבירא להו שסוכה אהל ארעי ומטה שהיא אהל ארעי מבטלת הסוכה שאף היא אהל ארעי, ומכל מקום לא מיחו בהם משום דסבירא להו כסברת הירושלמי בהוה אמינא שהתלמוד קודם למעשה, וכיון שהתלמידים עוסקים בתורה ממילא פטורים הם ממצות סוכה.

מחלוקת רש"י ותוספות אם תלמוד עדיף או מעשה עדיף

והנה בגמרא בבבא קמא (יז.) מובא שבמיתתו של חזקיה מלך יהודה עשו לו כבוד גדול בכך שהניחו ספר תורה על מטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה. ועוד מובאת בגמרא עדותו של רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן שאף בזמנינו עושים כן אך 'קיים אמרינן לימד לא אמרינן'. ומקשה הגמרא על כך מהא דאמר מר גדול לימוד תורה שהלימוד מביא לידי מעשה.

ופירש רש"י (ד"ה מביא) ​שכיון שהלימוד מביא לידי מעשה ממילא המעשה עדיף, ואם כן מה הרבותא ש'קיים אמרינן לימד לא אמרינן' הלא ה'קיים' עדיף על ה'לימד'. ומיישבת הגמרא: לא קשיא, הא למיגמר הא לאגמורי. דהיינו שביחס לאדם עצמו אכן 'קיים' עדיף על 'למד', אך 'לימד' דהיינו לאחרים - גדול משניהם, ועל כך אמר רבי יוחנן שאין אנו נוהגים בזמנינו לומר על אדם 'לימד' אלא רק 'קיים'.

אמנם התוספות (ד"ה והאמר) הקשו על פירושו מדברי הגמרא בקידושין (מ:) שם למדו ממימרא זו שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה לשאלה שנשאלה מפי הזקנים כשהיו מסובין בעליית בית נתזה בלוד אם לימוד גדול או מעשה גדול, והכריעו שלימוד גדול שמביא לידי מעשה. ומכח זה ביארו התוספות את קושיית הגמרא באופן אחר שכיון דאמרינן ש'קיים' אם כן בכלל זה גם 'למד' שאם לא כן כיצד קיים והלא הלימוד הוא שמביא לידי מעשה, אך בודאי שהלימוד עדיף שמביא לידי מעשה.

ואם כן לדעת התוספות, לפי האמת לימוד עדיף שמביא לידי מעשה וכהכרעת הזקנים בעליית בית נתזה, ולדבריהם אפשר שפיר לומר שהזקנים במעשה דרבי יהודה וחבריו לא מיחו בהם לפי שכן סבירא להו. אך גם לדעת רש"י, מבאר רבי משה בצלאל לוריא, יש לומר שאף שבכל המצוות גדול המעשה מן הלימוד, מכל מקום סוכה שאני שהרי אף לדבר הרשות נפטר אדם ממצוה זו, כמו הולכי דרכים הפטורים מחובת סוכה וכמו שביארו התוספות (כו. ד"ה הולכי) דילפינן לה מ'תשבו' כעין תדורו, שאדם בדירתו אינו נמנע מלצאת לדרך, ואם כן בודאי לא יגרע הרצון ללמוד מדבר הרשות. ולכן אף לדעת רש"י שגדול המעשה מן הלימוד, בסוכה ידחה הלימוד את חובת הישיבה בסוכה.

תמיהת הטוב ירושלים איך נפטור מסוכה מחמת ת"ת והרי נח לו שלא נברא

והנה בביאור טוב ירושלים על הירושלמי, תמה אף הוא על דברי הירושלמי שרצה לבאר טעמו של רבי יהודה משום דתלמוד גדול מן המעשה, והלא אמרו בגמרא בכמה מקומות שאי אפשר לומר שתלמוד קודם למעשה כיון שהלומד שלא על מנת לעשות נח לו שלא נברא, והיינו שאפילו אם נאמר שהלימוד גדול כיון שמביא לידי מעשה אך בודאי אין הלימוד קודם לקיום המצוה, שאם קודם לו הרי לעולם ילמד ולא יקיים המצוה והרי זה כלומד שלא על מנת לעשות שנח לו שלא נברא.

ויישב אף הוא שאפשר שמצות סוכה שאני אך מטעם אחר, והוא שמצות סוכה אף בישיבה מועטת כבר קיים מצות סוכה, נמצא שיכלו לקיים תחילה מצות סוכה בישיבה מועטת בסוכה ושוב אינם בגדר לומד שלא ע"מ לעשות, ואף שאם ימשיכו לישב בסוכה יקיימו עוד מצות סוכה, לגבי תוספת קיום זו אמרו שהתלמוד גדול מן המעשה.

אך מכל מקום העיר שם שנדון זה תלוי בנדון המפורסם האם מצות ישיבה בסוכה היא מצוה תדירית, או שרק יש איסור לאכול ולישן חוץ לסוכה. ולכאורה כוונתו שאם אכן מצות סוכה היא רק על דרך השלילה שאסור לאכול ולישן חוץ לסוכה, אם כן יש לדון שמא גרע טפי שלעולם כשלומד ומחמת כן לא יושב בסוכה הרי הוא מבטל בידיים מצות סוכה שהוא ישן חוץ לסוכה ושמא בכה"ג אין טעם לומר שהתלמוד גדול מן המעשה.

מחלוקת הראשונים אם עוסק במצוה פטור רק בשעת העסק או כל זמן הקיום

ובגמרא לקמן (כו.) אמרו כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא כי הוו עיילי בשבתא דרגלא לבי ריש גלותא הוו גנו ארקתא דסורא, אמרי אנן שלוחי מצוה אנן ופטורין. ופירש רש"י: שלוחי מצוה אנן, שבאנו לשמוע הדרשה ולהקביל פני ריש גלותא.

ובעיקר דין שלוחי מצוה הפטורין מהסוכה, כתב רש"י (כה.) שפטורים אף בשעת חנייתם שאין הולכים. ותמהו התוספות (ד"ה שלוחי): ותימה אם יכולין לקיים שניהם אמאי פטורין, דאטו אדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו מי מיפטר בכך משאר מצות. ולכך הכריעו התוספות: וצריך לומר דהכא נמי איירי בכי האי גוונא דאי מיטרדי בקיום מצות סוכה הוו מבטלי ממצות. וכ"כ התוספות לעיל (י: ד"ה שלוחי מצוה ובכ"ד).

בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן קפג) כתב לדחות ראיית התוספות (בשינוי מעט): ושמא אין זה ראיה, דפשיטא בשעה שאינו עוסק במצוה כלום אלא מקיימה, שבכך לא יפטר מכל המצות, ומילה תוכיח שכל ישראל יש עליהם מצות מילה כו' אלמא שזהו קיום מצותה, וכן מצות תפילין שבראש וציצית שבבגדו. אבל כשהתחיל לעסוק במצוה ולא גמר עסקו, כגון שהולך ללמוד תורה או לשמוע דרשה או להקביל פני רבו, אפילו בשעת חנייתו ואפילו הגיע למקום שרוצה לילך והתחיל ללמוד, כל זמן שלא גמר לימודו הוא פטור מכל המצות.

ביאור הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא גנו ארקתא דסורא

ועוד הביא מה שכתב אביו האור זרוע על מעשה דרב חסדא ורבה בר רב הונא דהוו גנו ארקתא דנהרא, אע"פ שהיו יכולים ללכת לסוכה, משום דהואיל שהיו הולכים לדבר מצוה ועדיין לא הגיעו לשם, הוי כמוליך בהמת אבידה להשקותה דפטירי מליתן פרוטה לעני עד שישקנה. כך הם שבאו לשמוע הדרשה ולהקביל פני ריש גלותא, פטורים מן הסוכה עד שישמעו הדרשה ויקבילו פני ריש גלותא אע"פ שהיו יכולים ללכת לסוכה.

אמנם התוספות לשיטתם דסבירא להו שכל שאינם עסוקים במצוה אינם פטורים ממצוה אחרת, כתבו בביאור מה שגנו בארקתא דנהרא כפי שהבאנו דבריהם לעיל, דאיירי בכה"ג דאי מיטרדי בקיום מצות סוכה הוו מבטלי ממצות.

תמיהת היד דוד כיצד הוכיח רבן גמליאל את חכמת טבי עבדו

והיד דוד (כו.) הקשה על מה שכתב רש"י ששמיעת הדרשה יש בה משום עוסק במצוה הפטור מן המצוה, מדברי התוספות (כ: ד"ה וראיתם) שכתבו שם שטבי עבדו של רבן גמליאל היה ישן תחת המטה משום שרצה לשמוע דברי חכמים. ולכאורה אם כן כיצד הוכיח רבן גמליאל לזקנים שטבי עבדו תלמיד חכם ויודע שעבדים פטורים מן הסוכה, שמא טועה וסובר שעבדים חייבים בסוכה ומה שישן תחת המיטה לפי שהוא עוסק במצוה לשמוע דברי חכמים.

ויישב, שהרי החכמים עצמם אף הם היו עסוקים בתורה שהרי טבי בא לשמוע דבריהם, ואעפ"כ ישבו בסוכה ועל כרחך שהיה בידם לקיים שניהם, וממילא אילו סבר טבי שהוא חייב בסוכה היה לו לישב בסוכה ולקיים שניהם. משא"כ במעשה דרב חסדא ורבה בר רב הונא מוכח שלא יכלו לישב בסוכה והראיה דגנו ארקתא דסורא, וממילא לא יכלו לקיים שניהם, ולכן שפיר חשיב עוסק במצוה הפטור מן הסוכה.

אך לכאורה כל דבריו הם בדעת התוספות שהם סוברים שפטור עוסק במצוה הוא רק באופן שאינו יכול לקיים שניהם, וממילא יש לחלק שרב חסדא ורבה בר רב הונא לא יכלו לקיים שניהם, משא"כ הזקנים וטבי עבדו של רבן גמליאל. אך לדעת רש"י וכפי שביאר מהר"ח אור זרוע שכל שהתחיל במעשה המצוה ואף אם התחיל ללמוד כל שלא סיים מצוותו הרי הוא פטור מן הסוכה, אם כן לשיטתם הדרא קושיא לדוכתה מה ראיית רבן גמליאל שטבי עבדו ת"ח. ואולי אכן התוספות לשיטתם פירשו שזה היה סיבת מעשהו של טבי, ואילו רש"י ע"כ יחלוק ויפרש שלא עשה כן לצורך לימוד תורה.

כיצד תועיל שמיעת דרשה לפטור מסוכה מדין עוסק במצוה

והנה מלבד מה שיש להעיר על דברי רש"י והאור זרוע שביארו שהיה במעשה זה דרב חסדא ורבה בר רב הונא משום ב' מצוות, הקבלת פני רבו והליכה לשמיעת דרשה, ולכאורה צ"ב למה הוצרכו לב' המצוות ובפרט שלעיל (י:) במעשה כעין זה פירש רש"י (ד"ה שלוחי) [שהלכו] להקביל פני ראש גולה כו'. ולא הזכיר המצוה השניה של שמיעת הדרשה, ויעויין בערוך לנר ובשארי אחרונים. אך מלבד זאת יש לתמוה הרבה שהרי שמיעת דרשה הרי היא בכלל מצות תלמוד תורה, וקיימא לן שכל המצות דוחות מצות תלמוד תורה, ולא אמרינן בה עוסק במצוה פטור מן המצוה, שאם לא כן לעולם לא יקיים מצוה והרי הוא כלומד שלא על מנת לעשות.

ולכאורה מוכח מכאן כסברת העמק סוכות, שהיתר הגמרא כאן אינו רק מחמת הדין דעלמא שעוסק במצוה פטור מן המצוה, אלא יש כאן סניף ותוספת מפטור הולכי רגלים בסוכה, וכמו שפירשו התוספות שהוא מדין "תשבו" כעין תדורו, ולא גרע אם רוצה ללמוד תורה מדבר הרשות. וממילא אתי שפיר דגנו ארקתא דסורא מחמת שהיו עסוקים במצות תלמוד תורה. או שנאמר כסברת הטוב ירושלים דשאני סוכה שאפשר שקיימו מצות ישיבה בישיבה מועטת ורק ישנו שנת קבע ארקתא דסורא.

חידושו של רבי יחזקאל אברמסקי בטעם שאין דין עוסק במצוה בתלמוד תורה

באופן אחר מטו לבאר בשם רבי יחזקאל אברמסקי. לדבריו, הטעם שאין אומרים לגבי תלמוד תורה עוסק במצוה פטור מן המצוה, אינו רק מחמת שהתורה ניתנה כדי לקיימה ואם נאמר דין עוסק במצוה פטור מן המצוה נמצא שלעולם ילמד ולא יקיים המצוות, כי אפשר שמטעם זה לבד יתכן ועדיין יש לנו לפוטרו כיון שסוף סוף הוא עוסק במצוה והרי הוא פטור מקיום המצוה השניה.

אלא ביאור הדבר, שלגבי מצות תלמוד תורה הרי הוא מקיים מצוה בכל רגע ורגע, באופן שנמצא שברגע זה שרוצה להמשיך בלימוד תורה אין לו שייכות למה שלמד קודם לכן, ואין זה עוסק במצוה. רק שעתה עומדות לפניו שתי מצות, מצות תלמוד תורה והמצוה האחרת, ובזה יש לנו לומר שפיר שכיון שכל התורה ניתנה לצורך קיומה ממילא יש לו להעדיף את קיום המצוה מלימוד התורה.

מעתה באופן שהולך לשמוע דרשה, כאן כבר יש לדון את התלמוד תורה כמעשה אחד ארוך, כי אין זה לימוד תורה בעלמא שאנו מגדירים כל רגע בו כמצוה בפני עצמה, אלא מעשה אחד של לימוד תורה של שמיעת דרשה, המתחיל בהליכתו לשמיעת הדרשה וכלה אחר השמיעה - ובכהאי גוונא שפיר יש לומר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה.