אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוטה/לב

יום ראשון ט' אייר תשפ"ג - מסכת סוטה דף לב

זכירת יציאת מצרים ומעשה עמלק בהרהור

נידון השאגת אריה אם יכול לזכור יציאת מצרים בהרהור

תנן (לב.): אלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה, ווידוי מעשר, קרית שמע, ותפלה, וברכת המזון, ושבועת העדות, ושבועת הפיקדון. ואלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא ביכורים, וחליצה, ברכות וקללות, ברכת כהנים, וברכת כהן גדול, ופרשת המלך, ופרשת עגלה ערופה, ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם, ע"כ.

והתוספות (ד"ה קרית) הקשו: תימה אמאי שייר הלל וקידוש של שבת וברכת הפירות וברכת המצוות. ותוספות שאנץ יישב על קושיא אחרת, תנא ושייר. והתוספות לא ניחא להו בזה והקשו מה שהקשו ויישבו מה שיישבו, יעויין בדבריהם.

ובשאגת אריה (סימן יג) דן האם אדם יוצא ידי חובת הזכרת יציאת מצרים בהרהור. ותורף השאלה דאף שלכל מיני קיימא לאן שהרהור לא כדיבור דמי, ואם כן יש לומר שהזכרת יציאת מצרים שוה לכל מילי ואינו יוצא ידי חובת הזכרה זו על ידי הרהור. אך מאידך יש לדון שמא חלוקה הזכרה זו מכל מילי, ואף שלכל הדינים אין הרהור כדיבור, מכל מקום לענין זכירת יציאת מצרים, יוצא אף בהרהור.

חילוק בין זכירת מצרים שבכל הלילות לליל הסדר אם סגי בזכירה בלב

וראיה לנידון זה מביא השאגת אריה מסוגיית הגמרא במגילה (יז.-:) שם שנינו במשנה קראה על פה, לא יצא. דהיינו אם קרא על פה את המגילה. ובגמרא מבאר רבא מקור הדין, שנלמד מגזירה שוה 'זכירה - זכירה', כתיב הכא 'והימים נזכרים ונעשים' וכתיב התם 'כתוב זאת זכרון בספר' - מה להלן בספר אף כאן בספר. ומקשה הגמרא: ממאי דהאי זכירה 'קריאה' היא, דילמא 'עיון בעלמא'. ומיישבת הגמרא שמאחר וכתוב 'זכור' על כרחך היינו זכירה בפה, כי לא לשכוח בלב כבר נכלל בציווי התורה 'לא תשכח', ועל כרחך ש'זכור' בא לרבות שצריך לזכור בפה, ע"כ סוגיית הגמרא שם.

והמקדק בדברי הגמרא, הרי מבואר שאילו לא נכפל 'זכור' ו'לא תשכח', היה אפשר לפרש ש'זכור' היינו עיון בעלמא, וזכירה בלב, ורק מחמת שכבר נאמר 'לא תשכח', על כרחנו מתפרש 'זכור' בזכירה בפה. ומעתה, כיון דבזכירת יציאת מצרים לא גלי לן קרא שצריך לזכור בפה - אם כן בהרהור בעלמא גם כן יוצא ידי חובתו.

וכ"כ גם בשו"ת בשמים ראש (סימן קעג), שזכרון יציאת מצרים שבכל התורה יוצאים ידי חובה אף בזכירת הלב, וראיה מדאיצטריך 'לא תשכח' לגבי זכירת מעשה עמלק לגלות ש'זכור' הוא בפה, ומכך מוכח ששאר זכירות היינו בלב, מלבד ליל פסח שנאמר בו 'והגדת'. וכ"כ בפרי מגדים (משב"צ פתיחה להל' פסח) בביאור החילוק שבין דין הזכירה שבכל השנה לדין הזכירה שבליל הסדר, שבכל השנה סגי בהזכרה בלב, ובליל פסח בענין הגדה דוקא.

ובספר פרחי כהונה (יז:) דקדק ממאמר רבי אלעזר בן עזריה (יא:) הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי 'שתאמר' יציאת מצרים בלילות, הרי משמע שהוא דין אמירה בפה.

ובפשטות יש לבאר דהאמירה שם היא של פרשת ציצית הכוללת גם זכירת יציאת מצרים, דהיינו שבכלל קריאת שמע של ערבית תקנו לומר גם פרשת ציצית מחמת זכרון יציאת מצרים שבה, ואם כן יש לומר שהאמירה אינה מדין 'זכירת יציאת מצרים' אלא מדין 'קריאת שמע', ורק שלולי שהיה דין לזכור בלילה לא היו מתקנים קריאת פרשת ציצית שאינה נוהגת בלילה - לקרותה בלילה.

כיצד הוכיח רבינא שהרהור כדיבור מהרהור בעל קרי שמא מהרהר כדי לזכור יצי"מ

אלא שמאידך, מביא השאגת אריה ראיה ברורה כי אף לענין זכירת יציאת מצרים אין די בהרהור בעלמא, אלא צריך לזכור בפה דוקא. וזאת ממה ששנינו במסכת ברכות (כ:) בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו. ונחלקו אמוראים בדקדוק דברי המשנה. רבינא הוכיח מהמשנה ש'הרהור כדיבור דמי', דאי סלקא דעתך לאו כדיבור דמי - למה מהרהר. ואילו רב חסדא דקדק לאידך גיסא, ש'הרהור לא כדיבור דמי', דאי ס"ד הרהור כדיבור דמי, יוציא בשפתיו.

ולכאורה כיצד הוכיח רבינא ש'הרהור כדיבור דמי' כי אם לא כן למה מהרהר, הלא אם אכן אפשר לצאת ידי חובת זכירת יציאת מצרים בהרהור, שמא מה שחייבוהו להרהר בקריאת שמע הוא משום 'יציאת מצרים' שבה בפרשת 'ויאמר' שיוצא בה ידי חובה בהרהור בזכירה בלב, ומה הקושיא 'למה מהרהר'. והשאגת אריה מוסיף ומוכיח מסוגיית הגמרא שדי שצריך להרהר באחת הפרשיות, כדי לחייבו בהרהור בכל הפרשיות, כי "שוינהו רבנן לכל ג' פרשיות של ק"ש כחדא מילתא, וכל היכא שצריך לקרות את מקצתה גומר את כולו". ואם כן אפשר שמהרהר מחמת פרשת ויאמר ומשום זכירת יציאת מצרים שבה, ומחמת כן צריך להרהר את כל הפרשיות.

ומכאן מוכיח השאגת אריה שזכירת יציאת מצרים בהרהור אינה מועילה, ויוצא ידי חובתו רק בזכירה בפה. וביישוב קושייתו מדברי הגמרא במגילה, כתב שאכן אילו לא נכתב בתורה 'לא תשכח' לגבי זכירת מעשה עמלק, הוה אמינא ש'זכור' אינו בפה דוקא וסגי בהרהור, אך כיון שנתבאר לענין עמלק ש'זכור' היינו בפה דוקא, מכאן בנה אב לכל מקום בתורה שכתבה תורה 'זכירה' שאינו אלא בפה, והרי זה גילוי מילתא בעלמא לכל המקומות. ולפי זה הוסיף השאגת אריה שאין צריך לגזירה שוה של 'זכירה - זכירה' ללמדנו שמגילה נקראת בפה, שהרי זאת יודעים גם בגילוי מילתא שלשון 'זכירה' הוא בפה, ואין צורך בג"ש אלא לענין קראה על פה לא יצא.

קושייתה השאגת אריה למה לא נזכר במשנה בסוטה זכירת יציאת מצרים ומעשה עמלק

על מסקנתו זו שזכירת יציאת מצרים אין יוצאים בו ידי חובה בהרהור, מקשה השאגת אריה מכח המשנה בסוטה המובאת בראשית הדברים: ואם תאמר למאי דפירשתי דזכירת יציאת מצרים אינו יוצא ידי חובתו בהרהור, אם כן תקשה לך הא דתנן ריש פרק שביעי דמסכת סוטה, 'אלו נאמרין בכל לשון, פרשת סוטה, ווידוי מעשר, קרית שמע, ותפילה, וברכת המזון וכו' אלו נאמרין בלשון הקודש, מקרא ביכורים וחליצה וכו' - והשתא, אמאי לא תני נמי להזכרת יציאת מצרים באיזה לשון נאמרת.

ואין לומר שזכירת יצי"מ כלולה בדין קריאת שמע כיון שהיא נאמרת בפרשה השלישית של קריאת שמע - פרשת 'ויאמר', שהרי מה שקריאת שמע נאמרת בכל לשון, לומדת הגמרא מהכתוב בה 'שמע' - בכל לשון שאתה שומע, ושני הפרשיות 'ואהבת' ו'והיה', הם תקנה דרבנן שתקנו מעין פרשת שמע שהיא מדאורייתא. אבל זכירת יצי"מ, שחיובה מהתורה, מנין באמת שתהיה בכלל קריאת שמע ותאמר בכל לשון, ובגמרא לא מצאנו מקור לזה כדרך שהביאה הגמרא מקור לשאר הדינים המובאים במשנה.

זאת ועוד, קריאת שמע וזכירת יציאת מצרים אין זמניהם שווים, כי ק"ש של יום זמנה עד ג' שעות ותו לא, ואילו יציאת מצרים זמן זכירתה כל היום. ובלילה - קריאת שמע זמנה עד הנץ החמה, ואילו יציאת מצרים זמנה - כך דעת השאג"א (יעויין במש"כ סימן ט) עד שיעלה עמוד השחר בלבד. ועל כרחך שקריאת שמע וזכירת יציאת מצרים שני דברים הם, ואין זה כלול בזה.

והנה אם אכן היינו נוקטים שיוצאים ידי חובת זכירת יציאת מצרים בהרהור, וכך גם קידוש היום שהקשו התוספות מדוע לא נזכר במשנה, ואף הוא נלמד מהכתוב בתורה 'זכור את יום השבת לקדשו' שדרשוהו: זכרהו על היין, אף הוא היה דינו שיוצא בו בהזכרה שבלב, אם כן יש לומר שלכן לא נשנו אלו במשנה, שהרי פשוט הוא שאם סגי להו בהרהור בעלמא, שכל לשון תועיל בהם, שהרי בהרהור לא שייך 'לשון'.

יסוד הרשב"א שלא שייך 'לשון' בדבר שיוצא בו בהרהור

וכמו שפירש הרשב"א (ברכות טו.) בדעת רבי יוסי הלומד מ'שמע' 'השמע לאזניך מה שאת מוציא מפיך' למעט 'לא השמיע לאזנו', ואילו תנא קמא דרש 'שמע' - בכל לשון שאתה שומע. ואמרו בגמרא: ורבי יוסי, תרתי שמע מינה. ופירש הרשב"א, שכיון שכתבה תורה 'שמע' בכל לשון שאתה שומע, הרי מכאן מוכח שגם צריך שישמיע לאזנו, כי אילו אינו צריך להשמיע לאזנו, אם כן אפילו בהרהור סגי ומה שייך להתיר 'בכל לשון שאתה שומע'. ואם כן לדבריו כן יש לומר גם לענין זכירת יצי"מ שמאחר ומועילה אף בהרהור, לכן לא הוצרך התנא לפרש שמועילה בכל לשון.

ומה שקריאת שמע נזכרת בכלל הדברים הנאמרים בכל לשון, על אף שלדעת רבינא הרהור כדיבור דמי לענין קריאת שמע, ואם כן מדוע הוצרך התנא להשמיענו שק"ש שדי לה בהרהור נאמרת בכל לשון, הלא לגבי הרהור אי אפשר לדון איזה 'לשון' צריך לומר. מבאר השאג"א, שזה גופא חידושו של התנא שק"ש סגי לה בהרהור, או שהמשנה בסוטה סוברת כדעת רבי יוסי שאם לא השמיע לאזנו לא יצא, ואכן לא סגי בהרהור, ובא התנא להשמיענו שאעפ"כ נאמרת בכל לשון. אבל קידוש היום ויציאת מצרים שנאמר אצלם 'זכירה' שמשמע אפילו בלב, ממילא נאמרים בכל לשון ולכן לא הוצרך התנא להזכירם - ואם כן ראיה יש לנו מדברי התנא בסוטה שזכירה בלב הוי זכירה. [אמנם יעויין שם שהשאג"א נוטה מדעת הרשב"א ונוקט שאף בהרהור שייך ליתן דין 'לשון'].

כדי ליישב ראיה זו סולל השאגת אריה דרך חדשה בנידון המשנה: ומה שנראה לי בזה הוא, דודאי כל היכא דלא גלי לן קרא שנאמר דוקא בלשון הקודש - מילתא דפשיטא היא שנאמר בכל לשון, דמהיכי תיתי לומר לשון הקודש דוקא, כיון דלא גלי קרא. וכל הני הנאמרים בלשון הקודש דתנן במתניתין - כולהו מקראי ילפינן להו, כדמפרש בגמרא. הילכך, קידוש היום, וזכירת יציאת מצרים ועמלק, מילתא דפשיטא היא שנאמרין בכל לשון, ולא צריך תנא למיתנינהו שלא תימה בלשון הקודש דוקא, דמהיכי תיתי לומר כן. אבל כל הני דחשיב במתניתין שנאמרין בכל לשון, רבותא קמ"ל, דקסלקא דעתך דניבעו לשון הקודש דוקא. והשאג"א מונה את כל המבוארים במשנה ומפרש את הרבותא שבכל אחד ואחד מהם.

מדוע לא יצאו אנשים בקידוש נשים מדין הרהור כששומעים את הקידוש

ראיה נוספת לעיקר הנידון אם 'זכירה' בכל מקום אינה אלא בפה כבמעשה עמלק, או שאני התם שגילתה תורה שכן הוא, משא"כ בכל מקום זכירה אפילו בלב, מביא השאגת אריה מדין קידוש היום. דהנה כתב הבית יוסף (או"ח סימן רעא) בשם הכלבו, שהנשים מוציאות את האנשים ידי חובתם בקידוש היום, וזאת "הואיל וחייבות מן התורה כמותן", כפי שדרשו חז"ל: אמר קרא 'זכור ושמור' - כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשים הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה.

והנה, אם ננקוט שזכירה אף בהרהור היא, אם כן מה הוצרכו הפוסקים לומר שאשה מוציאה את האיש מדין מחוייב בדבר, הלא אף אם אינה מחוייבת, כיון שסוף סוף שומע את הקידוש ומהרהר בו - הרי השומע יוצא בהרהור של עצמו ואינו צריך להשמעת השומע שיוציאו ידי חובה. אלא שחילק השאג"א שאין להביא ראיה מקידוש היום לזכירת יציאת מצרים, כי קידוש היום מדאורייתא אינו אלא זכירה בעלמא בלי ברכה, וגם אין צריך לקדש על היין, וכיון שתקנו חכמים לקדש על היין ולברך מסתמא תקנו כשאר ברכות שהרהור לא כדיבור. אבל זכירת יציאת מצרים זמנה כל היום, ואם עבר זמן ק"ש ותפילה מזכירה בפני עצמה, ואינה נטפלת לברכות ק"ש, ואם כן יש לומר שבזכירה לבד יוצא ידי חובתו בהרהור. יעו"ש בדבריו שהאריך עוד הרבה וכך נקט למסקנא שזכירת יציאת מצרים יוצא בה בהרהור לבד.

קושיית רע"א מה הספק אם נשים חייבות בברכמ"ז דאורייתא סו"ס יצא השומע מדין הרהור

ובעיקר קושייתו מקידוש מדוע לא יצא השומע עכ"פ מדין הרהור, הנה כעין זה הקשה רע"א (ברכות כ:) על ספק הגמרא שם אם נשים חייבות בברכת המזון מדאורייתא או מדרבנן, וספק זה רבינא מספקא ליה, ובגמרא מובאת נפקא מינה אם אשה יכולה להוציא את הרבים ידי חובתן. ותמה רע"א הלא רבינא סובר שהרהור כדיבור דמי, ואם כן כל ששמעו הרבים את דברי האשה, יצאו מחמת הרהורם ומה שייך לדון בדבר. ובתשובה כתב רע"א ליישב בדוחק שרבינא לא אמר את הנפק"מ המובאת בגמרא, אלא רק נפק"מ לענין ספק אם הוא ספק דאורייתא או ספק דרבנן, אלא שהגמרא נקטה לנפקא מינה זו לפי מה דקיימא לן שהרהור לאו כדיבור דמי.

ובקהילות יעקב (ישנות סוס"י ד) כתב ליישב וזה לשונו: דיש שני ענייני מחשבות. יש לומר דגבי הרהור כדיבור דמי צריך הרהור בפועל בהרהור המילות, ובשמיעה עדיין אינו אלא ראות המילות בעיני שכלו ולא שמהרהר בפועל. ולפי זה סרה גם הערת השאגת אריה.

ובשו"ת בית שלמה (או"ח יז) תמה באמת על השאג"א מדוע לא הקשה קושיא זו על דברי הגמרא בברכות, וכקושיית רבי עקיבא איגר. ועל כרחך צריך לומר "כיון דהשומע נתכוין לצאת רק בהשמיעה ששומע מפי הקורא, ולא בהרהור דנפשיה - אינו יוצא ידי חובתו בהרהור אף למאן דאמר הרהור כדיבור דמי". והחזו"א (או"ח סימן כט) דן בדבריו: "ומיהו עדיין צריך להתיישב בזה, דלכאורה כיון שמכווין לצאת בשמיעה, וחלק השמיעה הוא בהרהור, ובו יכול לצאת, ומכוין לצאת בו, ולא יתכן כי אם על ידי תנאי, שאם הוי בזה 'שמיעה כדיבור' יפוק, ואי לא הוי כדיבור לא יפוק, ולא משמע כן כלל דהאיבעיא בפירש תנאי כזה", עכ"ד.