אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוטה/כז

יום שלישי ד' אייר תשפ"ג - מסכת סוטה דף כז

היתר הזכרת שם רבו בהוספת תואר

איזהו אפיקורס זה הקורא רבו בשמו

תנן (סוטה כז:) בו ביום [- שמינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא] דרש רבי עקיבא, 'וכלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא', אינו אומר 'טמא' אלא 'יטמא' - לטמא אחרים, לימד על ככר שני שמטמא את השלישי. אמר רבי יהושע, מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי, שהיית אומר, עתיד דור אחר לטהר ככר שלישי שאין לו מקרא מן התורה שהוא טמא, והלא רבי עקיבא תלמידך מביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא, שנאמר 'כל אשר בתוכו יטמא', ע"כ.

ובגמרא במסכת סנהדרין (ק.) מובאת דעת רב נחמן, לפיו אפיקורס זה הקורא רבו בשמו, דאמר רבי יוחנן, מפני מה נענש גיחזי מפני שקרא לרבו בשמו, שנאמר "ויאמר גחזי אדני המלך זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע", ע"כ. וכך נפסק להלכה (שו"ע יו"ד סימן רמב סט"ו): אסור לתלמיד לקרות לרבו בשמו, לא בחייו ולא במותו.

והנה לפי זה יש לתמוה כיצד אמר רבי יהושע 'מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי', הלא שנינו במסכת אבות (פ"ב מ"ח): חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, ואלו הן: רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך. ורבי יהושע סתם הוא 'רבי יהושע בן חנניה' [וכמובא שם גם בהמשך המשנה: 'רבי יהושע אומר, חבר טוב']. ואם כן כיצד הזכיר רבי יהושע את שמו של רבו - רבן יוחנן בן זכאי.

ואמנם רש"י (ד"ה בשמו) פירש מה שאמרו 'זה הקורא רבו בשמו' וזה לשונו: שאומר 'פלוני' ואינו אומר 'מורי רבי פלוני', ע"כ. ומבואר בדברי רש"י שכל כמה שמזכיר תואר כבוד תחילה, שוב יכול אחר כך גם להזכיר את שמו של רבו, ודי שאומר 'מורי רבי פלוני' ואינו צריך לומר רק 'מורי ורבי'. ואם כן מבואר היטב מה שאמר רבי יהושע 'רבן יוחנן בן זכאי' שכיון שהקדים תואר 'רבן' אין כל איסור בהזכרת שם רבו.

ובגמרא במסכת שבת (קטו.): אמר רבי יוסי, מעשה באבא חלפתא שהלך אצל רבן גמליאל בריבי, ומצאו שהיה יושב על שולחנו של יוחנן הנזוף וכו'. ופירש רש"י: אבא חלפתא, אבא של רבי יוסי 'חלפתא' שמו.

קושיית רבי עקיבא איגר איך הזכיר רבי יהושע את רבן יוחנן בן זכאי רבו

ובקושיות עצומות לרע"א הקשה היאך הזכיר רבי יוסי את אביו בשמו, הא אמרינן (קידושין לא:) שאסור להזכיר שם אביו. וכך נפסק להלכה (יו"ד סימן רמ ס"ב): ולא יקראנו בשמו, לא בחייו ולא במותו, אלא אומר 'אבא מארי', והניח בצ"ע. וכך גם בהגהותיו לשו"ע (סק"ג) הקשה רע"א: קשה לי הא בברכות י"ח ע"ב אמר להו בעינא אבא, וכן שבת קט"ו ע"א אמר רבי יוסי מעשה באבא חלפתא, ע"כ.

ובדרוש וחידוש (שבת שם) הביא קושייתו זו, והוסיף: ובני הבן יקיר לי, קיר לבבי, רבי שלמה נ"י, תירץ לי על פי דברי רש"י פרק חלק (סנהדרין שם) 'ואינו אומר רבי ומורי פלוני' - מבואר דבמקדים שבח לפני שם העצם שרי, והוא הדין הכא שהקדים 'אבא' לשם העצם 'חלפתא'.

רע"א מוסיף שבנו, רבי שלמה איגר, הקשה אף הוא קושיא כעין זו על דברי המשנה במסכת עירובין (לה.): אמר רבי יוסי, אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים על ספק עירוב שכשר, ע"כ. וברש"י (לו.) בתוך ביאור הסוגיא שם כתב 'ומתניתין דרביה אבטולמוס היא', הרי מבואר שאבטולמוס היה רבו של רבי יוסי, ואעפ"כ הזכיר רבי יוסי את שמו. וכאן כבר לא יועיל היישוב הנזכר, שהרי כאן לא הזכיר כל תואר לפני שם העצם אלא אמר 'אבטולמוס העיד'. ומסיים רע"א: והיה בינינו מו"מ של דברים בזה. [בהערה אותה הוסיפו בני המחבר, רבי שלמה ורבי אברהם, הם מפנים את הלומד לחלק הכתבים בשו"ת של אביהם, אך לא מצאתיו בנדפס לפנינו].

היתר הרמ"א באומר 'רבי מורי פלוני'

ועיקר חידושו של רבי שלמה הוא לכאורה במה שביאר ש'אבא' הוא תואר והשם 'חלפתא' הוא שם העצם, ונקט שתואר 'אבא' קודם שם אביו, הוא בדומה לתואר 'רבי' קודם לשם רבו. כי עצם הדקדוק מדברי רש"י שאם מקדים לשם רבו את התואר 'רבי' או 'רבי ומורי' אינו עובר משום הזכרת שם רבו, אין זה חידושו של רבי שלמה איגר, אלא כבר נפסק כן בדברי הרמ"א (יו"ד סימן רמב סט"ו) שעל פסק השו"ע שלא יזכיר שם רבו בחייו ובמותו, כתב הרמ"א: וכל זה דוקא כשאינו מזכיר, רק שמו לבד, אבל מותר לומר 'רבי מורי פלוני'.

ובדרכי משה (אות ז) כתב ויש ללמוד דמותר להזכיר שמו כשמזכיר גם כן 'מורי ורבי', ובדרכי משה הארוך (אות ו) הוסיף בה דברים: פרק חלק פירש רש"י בשמו שאומר פלוני ואינו אומר מורי רבי פלוני, עכ"ל, ועל זה הוסיף הדרכי משה, ויש ללמוד דמותר להזכיר שמו כשמזכיר גם כן מורי ורבי.

ובגמרא בברכות (יד.): אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא, הכי אמר רבי חייא אמר רבי יוחנן. ובהגהות יד אברהם (יו"ד סימן רמב) הביא בשם ספר תי"ע שהקשה איך קרא רבי אבא לאביו בשמו, ויש שרצו להגיע 'הכי אמר אבא'. וכתב היד אברהם שלפי פסק הרמ"א שברב מותר להזכיר שמו בהוספת תואר 'רבי ומורי' יש לומר שהוא הדין באב, וכיון שאמר 'רבי' אין בכך איסור. ואף זה בכלל חידושו של הגר"ש איגר, ללמוד מדין כבוד רבו לדין כבוד אביו.

ובאמת כבר ציין לכל זה הגר"א בביאורו (ס"ק לו) כשהביא מקור לפסק הרמ"א מספרי בפרשת דברים, על הפסוק "ותענו אותו" וגו', שאמרו שם במדרש שאמר להם משה: היה לכם לומר 'משה רבינו ממי נאה ללמוד תורה ממך או מתלמידך' - הרי שאם אומרים 'משה רבינו' אין בכך איסור כדברי רש"י וכפסק הרמ"א. והוסיף עוד: וכן באביו כשאמר 'אבא' מותר, כמו שכתוב בכמה מקומות, 'אבא חלפתא', 'ליוחאי אבא', 'יוחאי אבא', 'לינאי אבא' וכיוצא.

הגבלת הש"ך שכל היתר הרמ"א הוא רק שלא בפניו

והש"ך (ס"ק כד) חידש שכל ההיתר לקרוא לרבו כשמזכיר תואר כבוד לפניו הוא דוקא שלא בפניו, אבל בפניו אין להזכיר שמו כלל, רק יש לקרותו 'רבי', וכן נוהגין. והוסיף הש"ך להוכיח כדבריו, שהרי הדרכי משה הוציא כן מדברי רש"י בפרק חלק, ושם לומדת הגמרא דין זה מאלישע, ושם מיירי שלא בפניו.

ואמנם הרמב"ם (ת"ת פ"ה ה"ה) פסק: ואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו, ואפילו שלא בפניו, והוא שיהיה השם פלאי שכל השומע ידע שהוא פלוני. וכך פסק גם השו"ע (יו"ד סימן רמב סט"ו): ואפילו לקרות לאחרים ששמם כשמו אסור אם הוא שם פלאי שאין הכל רגילין לקרות בו.

ובדרישה (יו"ד סימן רמ סק"ד) הקשה מה נענש גיחזי על שקרא לרבו בשמו אפילו שלא בפניו, הלא שם אלישע אינו שם פלאי, כי כמה אלישע נינהו בשוקא. ויישב הדרישה שכאשר ידוע שכוונתו להזכיר את שם רבו, הרי ביוש הוא לרבו שקוראו בשמו בלא תואר, שלא אמר 'רבי ומורי פלוני', אלא שבאופן שאין השם 'פלאי' אז אין ידוע שכוונתו לרבו ולכן אין בו גנאי שלא בפניו. ומשום כך כשאמר גיחזי 'זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע' הרי אף שלא היה בפניו, אך כיון שכולי עלמא ידעי שאלישע רבו הוא שהחיה את בנה ממילא יש כאן זילותא שלא קראו רבי ולכך נענש.

והנה לפי זה יוצא שבמקום שידוע שכוונתו להזכרת שם רבו, אזי לעולם הרי הוא כבפניו, ואעפ"כ מדוקדק שאם אמר 'רבי ומורי פלוני' אין בכך איסור, ואם כן לכאורה מבואר בדברי הדרישה שלא כדעת הש"ך - ואפילו בפניו אם אומר 'רבי ומורי פלוני' אין איסור בדבר. אמנם פשוט שאין כאן כל קושיא, כי סברת הש"ך שבפניו לא מהני לומר 'רבי ומורי פלוני' הוא משום שהזכרת שם הרב בפניו יש בו משום זילותא, ולזה לא מועיל מה שמוסיף תואר כבוד בתחילה כיון שסוף סוף מזכיר שמו בפניו, והזלזול הוא בעצם הזכרת השם בפניו ולא בהזכרתו שלא בדרך כבוד. משא"כ דברי הדרישה הם בנוגע לזלזול שבהזכרת השם בלי תואר כבוד, ורק שחילק הדרישה שכשידוע שכוונתו לרבו אזי הזלזול מצד השמטת התואר כבוד היא כאילו עומד בפני רבו שהכל יודעים שהוא רבו והוא מזלזל בו, אך עדיין אין כאן את הזילותא מצד מה שעומד לעומת רבו וקוראו בשם.

האם מותר לומר 'פלוני רבי ומורי' או רק 'רבי ומורי פלוני'

ובתוך דבריו כתב הדרישה "הוא ביוש לרבו על שקראו בשמו לחוד ולא אמר 'פלוני רבי ומורי'", ומשמע מדבריו שאמירת 'פלוני רבי ומורי' אין בה בושת, ולכאורה לדבריו אין חילוק בין אומר 'רבי ומורי פלוני' ובין אומר 'פלוני רבי ומורי'. אמנם הברכי יוסף (אות יח) כתב בשם הפרשת דרכים (דרוש טו ד"ה ומפי רבותי) שכל ההיתר הוא רק כשאומר מורי פלוני, אבל אסור לומר פלוני מורי.

ובשם ספר אור יקרות כתב הברכי יוסף להקשות על חילוק זה מדברי הגמרא בגיטין (יד:) שם מובאים דברי רבי דוסתאי ברבי ינאי: אילו הרגו את דוסתאי מי נתן לינאי אבא בר כמותי. והנה קשה לכאורה איך הזכיר שם אביו, ועל כרחך צריכים לומר שכל שאמר תואר 'אבא' בצירוף לשם העצם 'ינאי' אין בכך איסור, וכיישוב הגר"ש איגר. אך כאן הלא שם התואר 'אבא' נזכר אחרי שם העצם 'ינאי', ולדברי הפרשת דרכים באופן זה אין את היתרו של הרמ"א. והחיד"א הוסיף להקשות כן מדברי הגמרא בפסחים (קיב.) בדברי רבי שמעון לבנו: אני אומר ליוחאי אבא ומוסרך למלכות, וכן במעילה (יז:) אמר רבי שמעון, אילו היה יוחאי אבא וכו'. וכך נמצא במקומות רבים.

דעת החולקים על הש"ך שההיתר הוא אף בפניו כאמירת יהושע 'אדוני משה'

ובעיקר חידושו של הש"ך שלא מהני אמירת 'מורי ורבי פלוני' אלא שלא בפניו, הנה הכסף משנה (ת"ת פ"ה ה"ה) הביא דברי רש"י, וכתב על כך: ומקרא מסייעו, דקאמר יהושע אדוני משה, ע"כ. וכוונתו לדברי יהושע על נבואת אלדד ומידד (במדבר יא כח): ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר אדני משה כלאם. הרי שהזכיר יהושע את שם רבו, רק שהקדים לו תואר 'אדוני' וכדברי רש"י.

אלא שאם ראיה יש כאן לדברי רש"י, הרי שתמיהה יש כאן על דברי הש"ך, שכן הש"ך מפרש שכל דברי רש"י הם רק שלא בפניו, ואילו יהושע אמר כן למשה בפניו. והש"ך על כרחך אינו מסכים למקור זה, כי אם כן מה לו למצוא מקור דינו ברש"י, הלא מקרא מפורש דיבר הכתוב. ואכן הפתחי תשובה (סק"י) הביא דברי הבאר היטב (ס"ק טז) בשם הש"ך דדוקא שלא בפניו, והביא בשם ספר רגל ישרה (קושיות שבסוף הספר) ובשם ליקוטי פרי חדש שחלקו על הש"ך בזה, ומקורם מהפסוק "אדוני משה כלאם".

גם מקורו של הגר"א מהספרי, ממה שאמר שם היה לכם להשיב 'משה רבינו' וכו', מבואר שהיתר זה הוא אפילו בפניו.