אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוטה/כא

יום רביעי כ"ח ניסן תשפ"ג - מסכת סוטה דף כא

'תורה מגנא ומצלא' בתורה שלא לשמה

מחלוקת אמוראים אם תורה מגנא בעידנא דלא עסיק בה

במשנה במסכת סוטה (כ.) מבואר שאם יש לסוטה השותה 'זכות', אותה זכות תולה לה ואינה מתה מהמים. והגמרא (כא.) מבארת תחילה שהזכות התולה היא 'זכות דמצוה'.

על כך מקשה הגמרא מדברי הברייתא: את זו דרש רבי מנחם בר יוסי, "כי נר מצוה ותורה אור" - תלה הכתוב את המצוה ב'נר', ואת התורה ב'אור'. את המצוה בנר לומר לך, מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה. ואת התורה באור לומר לך, מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם... דבר אחר, עבירה מכבה מצוה [- שכר מצוה. רש"י] ואין עבירה מכבה תורה [- שכר מי שעסק בתורה קודם לכן], שנאמר "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה".

ובפשטות מבואר בברייתא זו שאין כח כל כך ביד המצוה להגן עליו, ומיישבת הגמרא: אמר רב יוסף, מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא. תורה, בין בעידנא דעסיק ובין בעידנא דלא עסיק בה - מגנא ומצלא.

חילוק בין תורה לשמה לתורה שלא לשמה ושני מיני תורה שלא לשמה

והנה בכמה מקומות מצאנו חילוק בין לומד תורה לשמה ללומד תורה שלא לשמה, ואמנם בלומד תורה שלא לשמה מצאנו גם כן חילוק דברים, שכן מחד מבואר בגמרא (סנהדרין קה: ועוד): אמר רב יהודה אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק, זכה ויצא ממנו רות. ובגמרא (ברכות טז:-יז.) בתפילה שהתפלל רב ספרא אחר תפילתו: יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתשים שלום... ובין התלמידים העוסקים בתורתך, בין עוסקין לשמה, בין עוסקין שלא לשמה. וכל העוסקים שלא לשמה יהי רצון שיהו עוסקין לשמה.

ומאידך אמרו בגמרא (שם): מרגלא בפומיה דרבא, תכלית חכמה - תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו... שנאמר "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם" - 'לעושים' לא נאמר, אלא 'לעושיהם' - לעושים לשמה ולא לעושים שלא שלמה. וכל העושה שלא לשמה נח לו שלא נברא. ובתענית (ז.): וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות. ובמסכת כלה רבתי (פ"ח ה"א): רבי עקיבא אומר, כל הקורא שלא לשמה, נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו.

וכבר ביארו רבותינו הראשונים שיש לחלק בין תורה שלא לשמה, לשם כבוד, שיקראוהו רבי וכיוצא בזה, ובין תורה שלא לשמה אלא על מנת לקנטר (ראה תוספות ברכות ותענית שם, אך עיין רש"י תענית שם ובמק"א הארכנו). או שחילקו בין תורה שלא לשמה אך חפץ בקיום המצוות, ובין הלמד שלא על מנת לעשות, (ראה תוספות סוטה כב:).

והנה בלמד תורה שלא לשמה באופן שנעשית לו סם המות, או שמוטב לו שנהפכה שלייתו על פניו, בזה פשוט וברור שאין את המעלה של 'תורה מגנא ומצלא', והחוטא בעצם לימודו ודאי וודאי שלא תצילנו תורתו מן החטא. ואמנם יש לדון באדם הלומד תורה שלא לשמה, לשום כבוד וכדומה, אך כוונתו לקיים המצוות ולא לקנטר ח"ו, באופן שעתידה תורתו לבוא לידי לימוד לשמה, וכהבטחת חז"ל ש'מתוך שלא לשמה בא לשמה' - האם בהיותו עוסק בתורה שלא לשמה כבר זוכה בהגנת והצלת התורה, או ש'תורה מגנא ומצלא' הוא רק באופן שתורתו בגדר 'תורה לשמה' בכל מעלתה וטהרתה.

דעת האור החיים שאין תורה שלא לשמה מגנא ומצלא

ודברים ברורים בזה אנו רואים בדברי האור החיים הקדוש (ויקרא כו ג) על הפסוק "אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם", שם העלה בפירושו מ"ב ביאורים בפסוק זה. וכך כתב בפירושו השביעי: יתבאר על דרך אומרו בגמרא 'הלומד שלא לשמה נוח לו שלא נברא'. והקשו בתוספות עם אותה שאמרו 'לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה'. ותירצו, כי הם שני אופנים שלא לשמה, אחד לקנטר ואחד להתכבד, לקנטר - נוח לו שלא נברא, להתכבד - יעסוק, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

והוא מאמר הכתוב "אם בחוקותי תלכו", ותנאי הוא הדבר "ואת מצותי" - שבה, שני מצות הצריכין בלימודה, שלא ילמדו לא לקנטר ולא להתכבד, אז "תשמרו ועשיתם אותם" - מבטיח הכתוב שהגם שתבא עבירה לידו יהיה ניצול ממנה, וכאמרם "תורה מגינא ומצלא" מיצר הרע. וכמו שאמרו במסכת עבודה זרה (יז.) באותו מעשה של רבי חנינא ורבי יונתן שחלפו אפיתחא דזונות וכו', דכתיב (משלי ב יא) "מזימה תשמור עליך" וגו'...

והגם שדרש רבא (פסחים נ:) בפסוק (תהילים נז יא) "כי גדול עד שמים חסדך" - זה הלומד שלא לשמה אלא להתכבד. הטעם, לא שיש רצון הבורא בלימוד זה, אלא לתכלית היוצא ממנו שיבא ללמוד לשמה. ותורה זו אין בסגולתה להציל מיצר הרע בבא עבירה לידו, עכ"ד. הרי מבואר להדיא שתורה 'שלא לשמה' אף באופן שעתיד לצאת ממנה תורה לשמה, דהיינו שהוא לומדה שלא לקנטר אלא לשם כבוד, מכל מקום אין בה מעלה זו של 'תורה מגנא ומצלא'.

יישוב האור החיים לקושיית רבה על רב יוסף על פי יסודו

והגמרא בסוטה שם מקשה על מסקנתו של רב יוסף שתורה אפילו בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא: מתקיף לה רבה, אלא מעתה דואג ואחיתופל מי לא עסקי בתורה, ואמאי לא הגינה עלייהו [- מיצר הרע שהחטיאם ועשאם רשעים גמורים. כלומר, אמאי לא תצילהו מן העבירות], ע"כ. ולכך מחלק רבא באופן שונה ואומר: תורה בעידנא דעסיק בה - מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה - אגוני מגנא אצולי לא מצלא. מצוה, בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא אסיק בה, אגוני מגנא אצולי לא מצלא.

על קושיא זו כתב האור החיים שם בהמשך דבריו: ובזה יש לתרץ מה שהקשו שם בסוטה לרבי יוסף שאמר תורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא, אלא מעתה דואג ואחיתופל מי לא עסקו בתורה אמאי לא אגינא עלייהו, עד כאן. ולדברינו אין קושיא, שהם היו לומדים מתחילתם שלא לשמה, ואין כח בתורה כזו להגין עליו מיצר הרע.

וכך כתב גם בפרשת שלח (במדבר יג כו), שם הכריח האור החיים שהגמרא בקידושין (לט:) סוברת למסקנא כדעת רב יוסף בסוגיא בסוטה. והוסיף על כך האור החיים: ומה שדחה הש"ס בסוטה סברת רב יוסף ממה שלא הגינה תורה לדואג ואחיתופל אינה דחיה, לפי מה שאמרו בחגיגה (טו:) במתניתא תנא דואג ואחיתופל טינא היתה בליבם, פירוש שתורתם היתה שלא לשמה, ומעתה אין הוכחה ממה שלא הצילתם תורתם שהרי לא היתה תורה לשמה, או למה שפירשו שם התוספות שהיו בעלי עבירות קודם שעסקו בתורה, וקדמה תורתם ליראת חטאתם, שבכגון זה אין תורה מצילתם מיצר הרע, עכ"ל.

ביאור העיון יעקב על פי יסוד זה לכמה פסוקים בתהילים

יישוב זה לקושיית רבה על רב יוסף העלה גם העיון יעקב: ורב יוסף סבירא ליה כדאיתא בחגיגה דף ט"ו שטינא היה בלבם, וכהאי גונא אמרינן בסנהדרין (קו.) שלא היתה תורתם רק מן השפה ולחוץ, ופירש רש"י שם: ולא בלב.

על פי זה ביאר העיון יעקב את לשונו של דוד המלך בתהילים (קיט יא): "בלבי צפנתי אמרתך למען לא אחטא לך", כי על ידי ש'אמרתך' דהיינו תורתך תהיה 'צפונה בלבי' - דהיינו שלא תהיה מן השפה ולחוץ ולא בלב, אלא אדרבה תהיה בלב. "למען לא אחטא לך" - כי על ידי שתהיה תורתו לשמה יזכה לשמירת התורה ש'תורה מגנא ומצלא' מהיצר הרע, ולא יחטא.

וזה הביאור גם בלשונו של דהע"ה (שם פסוק פ): "יהי לבי תמים בחוקיך" - שתהיה התורה בלבו ולא מן השפה ולחוץ, לשמה - "למען לא אבוש" מן החטא, כי תורה מגנא ומצלא. ועוד אמר (שם לז לא): "תורת אלקיו בלבו" - לשמה, ולא מן השפה ולחוץ, "לא תמעד אשוריו". ועל דרך זה יבואר הפסוק (שם לב ב): "אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון" - שאין עבירה מכבה תורה, אך בתנאי ש"ואין ברוחו רמיה" - שאין טינא בלבו, ולימודו לשמה.

קושיית המסכימים לספר חפץ חיים על תקנת חז"ל שילמד תורה כדי שלא יבוא ללשון הרע

ובהסכמת הגאונים רבי יוסף ורבי בצלאל הכהן מוילנא לספר חפץ חיים, עמדו על דברי הגמרא בערכין (טו:): אלא מה תקנתו שלא יבוא לידי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה וכו'. והקשו, שהרי בגמרא בסוטה הקשה רבה 'אלא מעתה דואג ואחיתופל מי לא עסקי בתורה, אמאי לא הגינה עלייהו'. והסיקה הגמרא: 'אלא אמר רבה, תורה בעידנא דקא עסיק בה אגוני ומצלי, בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא'.

ומעתה, מקשים הגאונים, יש לדון בדברי הגמרא בערכין מהם עולה כי התקנה שלא לבוא לידי לשון הרע אם תלמיד חכם הוא, היא לעסוק בתורה, ולכאורה אם כוונת הגמרא שינצל מלשון הרע בזמן עסקו בתורה, הרי אין זה תקנה רק ללשון הרע, שהרי בזמן עסק התורה התורה מצליתו מכל חטא כמבואר בגמרא בסוטה. מה גם שבזמן שמדבר בדברי תורה, איך יכול הפה לדבר דברי רכילות ולשון הרע. ועל כרחך כוונת הגמרא שכשעוסק בתורה ניצול מלשון הרע גם בעידנא דלא עסיק בה, ובזה נשתנה עון לשון הרע משאר עוונות, שתורה שלא בעידנא מצילה מלשון הרע ולא משאר עוונות.

ואם כן, תחזור למקומה קושיית רבה מדואג ואחיתופל, שעל כל פנים היה לתורתם להצילם מאיסור 'לשון הרע' כמבואר בגמרא בערכין, והרי אין לך פרוץ בעון לשון הרע יותר מדואג שעל ידו נהרגו כל אנשי נוב וכמפורש בפסוק.

התורה המצלת מלשון הרע היינו לימוד הלכות לשון הרע על מנת לקיים

ומכח תמיהה רבתי זו העלו הגאונים שמה שמבואר בערכין שהתקנה שלא יבוא ללשון הרע היא על ידי עסק התורה, היינו רק בהך תורה עצמה של דיני איסור לשון הרע ורכילות, שאם יעסוק אדם ללמוד היטב כל פרטי הלכות האיסורים החמורים הללו שמצינו בכל הש"ס, וידקדק בהם לידע ולהבין ולשמוע איך לשמור את עצמו בכל עת מבלי להיכשל ח"ו כרגע אף באבק של העוון החמור הזה מאד ר"ל - אז יהיה לו תקנה באמת שלא יבוא לידי לשון הרע לעולם.

ולפי זה יש ליישב בפשיטות את הקושיא מדואג, שהרי אולי באמת לא היה דואג עוסק כלל בתורה זו עצמה של איסור לשון הרע כדי שתועיל להצילו מעון זה. ולכן נכשל באמת בעון החמור הזה בזמן שלא עסק בשאר כל התורה, ששאר כל התורה אינו מצילו אלא בעידנא דעסיק בה כמבואר בגמרא.

והוסיפו שעדיין דוחק לומר שלא עסק דואג כלל בתורת איסור לשון הרע האמור בכל התורה, אלא צריך לומר שגם לימוד תורה זו עצמה של איסורי לשון הרע ורכילות, אינו מועיל אלא למי שמקבל על עצמו בעת למודו ועסקו בהלכות אלו לשמור את עצמו בכל לבבו ובכל נפשו מבלי לעבור ח"ו אף כרגע על כל פרט מאיסורי ההלכות הללו, ולומד אותם רק על מנת לקיים ככל הכתוב בתורת ה' בכל כללות ופרטות ההלכות הללו באמת. אבל דואג מצינו שאמרו שכל תורתו של דואג לא היה רק מן השפה ולחוץ, כלומר, שלא קיבל בלבו בעת לימודו ללמוד על מנת לקיים. וכמו שאמרו עליו בחגיגה ש'טינא היתה בלבו'.

ביאור השמועת חיים שלרב יוסף תורה מגינה אף בלומד שלא לשמה

ובספר שמועת חיים (ערכין פ"ג סימן כא) כתב שנראה דחוק לומר שרק תורה של לימוד לשון הרע ורכילות היא המצלת, שהרי הגמרא דרשה על כך את הפסוק "מפרא לשון עץ חיים" ודרשו: אין עץ חיים אלא תורה, שנאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה", והרי פסוק זה נאמר על כל התורה כולה, ומנין לנו לדורשו רק על הלכות לשון הרע ורכילות.

ולכן רצה ליישב באופן אחר, שדברי הגמרא בסוטה ש"תורה מגנא ומצלא" הם גם בלומד תורה שלא לשמה - ולכן מקשה רבה מדואג מדוע לא הצילתו תורתו - שהיתה שלא לשמה כמבואר בחגיגה ובסנהדרין - מן העבירה. משא"כ הגמרא בערכין המלמדת שהלומד תורה ניצול מעון לשון הרע - זה רק בלומד תורה לשמה, שהרי הגמרא דרשה על כך את הפסוק "עץ חיים היא למחזיקים בה" אותו דורשת הגמרא בתענית (ז.) על עוסק בתורה לשמה: ר' בנאה אומר, כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה".

וכן בנדרים (סב.) אמרו: שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רבי, אשנה שאהיה זקן ואשב בישיבה. אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא, שנאמר... ואומר "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" - הרי שפסוק זה הוא על הלומד מאהבה. והמהרש"א שם פירש שהחילוק בין לומד 'שיקראוני חכם' ל'לומד מאהבה' הוא החילוק שבין לומד תורה 'שלא לשמה' ללומד תורה 'לשמה'.

רב אחא ברבי חנינא סובר כרב יוסף בפרט אחד וכרבה בפרט אחר

ובאופן אחר הציע השמועת חיים (שם סק"ג) לבאר על פי דברי האור החיים, שמדבריו עולה שנחלקו רבה ורב יוסף בדבר זה אם 'תורה מגנא ומצלא' בלומד תורה שלא לשמה, ומכח זה נחלקו גם אם תורה מגנא רק 'בעידנא דעסיק בה' או לא. ומעתה יש לומר שרב אחא ברבי חנינא שנקט שתורה מצילה מלשון הרע, סבר בדבר אחד כרבה ובדבר אחר כרב יוסף, דהיינו שהוא למד כרב יוסף ש'תורה מגנא ומצלא' זה רק בלומד תורה לשמה, ולכן תורתו של דואג לא הצילתו כלל, אף לא מעון לשון הרע. ומאידך סבר כדעת רבה שתורה מגינה רק 'בעידנא', ועל זה חידש שלגבי עון לשון הרע תורה מגינה גם 'שלא בעידנא'.