אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/כח

יום שני כ"ט שבט תשפ"ג - מסכת נזיר דף כח

חובת האם בחינוך בנה

אשה אינה מדרת בנה בנזיר שאינה חייבת לחנכו

במשנה בנזיר (כח:) תנן: האיש מדיר את בנו בנזיר, ואין האשה מדרת את בנה. ובגמרא (כח:-כא.) איש אין, אבל אשה לא [- דקתני אין האשה מדרת בנה בנזיר. תוספות]. מאי טעמא, רבי יוחנן אמר, הלכה [- למשה מסיני] היא בנזיר. ורבי יוסי ברבי חנינא אמר ריש לקיש, כדי לחנכו במצות. אי הכי אפילו אשה נמי. קסבר איש חייב לחנך בנו במצות, ואין אשה חייבת לחנך את בנה, ע"כ.

וכך נפסק בשו"ע (או"ח סימן שמג ס"א): קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו להפרישו. וכתב המגן אברהם (סק"א): אביו מצווה לגעור בו להפרישו, אבל אמו אינה מצווה, וכ"ה בנזיר (כט.) ובתרומת הדשן (סימן צד).

קושיית תוספות הרא"ש מהמעשה בהילני המלכה שחינכה בניה בסוכה

ובשיטה מקובצת (כט. ד"ה ואין) הקשה מהמבואר בגמרא במסכת סוכה שהילני המלכה היתה מושיבה את בניה בסוכה מדין חינוך, הרי שאף האשה חייבת בחינוך בניה. וכה"ק גם בתוספות רבינו פרץ, ובשיטה לחכמי איוורא. וכך איתא בגמרא שם (ב:): סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה, פסולה, ורבי יהודה מכשיר עד ארבעים וחמשים אמה. אמר רבי יהודה, מעשה בהילני המלכה בלוד, שהיתה סוכתה גבוהה מעשרים אמה, והיו זקנים נכנסין ויוצאין לשם ולא אמרו לה דבר. אמרו לו, משם ראייה, אשה היתה ופטורה מן הסוכה. אמר להן, והלא שבעה בנים הוו לה. ועוד, כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים.

ומבארת הגמרא את תשובת רבי יהודה לחכמים, שתחילה אמר להם, שבנים היו לה ואף הם ישבו בסוכה זו, ואם יטענו על טענתו שבנים קטנים היו ופטורים מן הסוכה, על כך הוסיף ואמר ששבעה בנים היו לה, וממילא עכ"פ אחד מהם ודאי כבר אינו צריך לאמו והוא חייב בסוכה. ואם יוסיפו ויטענו על כך שכל חיובו הוא מדרבנן "ואיהי בדרבנן לא משגחה", על כך הוסיף ואמר: "ועוד, כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים", ע"כ.

והנה דין זה שקטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה הוא מכח דין חינוך, וכמו שכתב רש"י שם (ד"ה קטן): דחייב לחנכו במצות סוכה – ואעפ"כ הוכיחה הגמרא ממה שהילני הושיבה את בניה בסוכה, שסוכה כשרה היתה – הרי לנו, לכאורה, שאף הילני שאשה היתה, הוצרכה להושיב את בניה – מדין חינוך – בסוכה כשרה. ומוכח שאף אשה חייבת בחינוך בנה, הפך דברי ריש לקיש המבאר שדין מדיר את בנו בנזיר הוא מדין חינוך, ואעפ"כ מבואר במשנה שאין האשה מדרת את בנה בנזיר כיון ש"אין האשה חייבת לחנך את בנה".

יישובי השיטה מקובצת שמא היה להם אב או שעשתה כן לרווחא דמילתא

ובשיטה הביא שתי תשובות על קושיא זו, אף הם בשם תוספות הרא"ש: א' יש לומר דשמא היה להם אב. כלומר, אין הכי נמי שאין אשה חייבת בחינוך בנה, וראיית הגמרא לא היתה ממה שהילני הושיבתם שם, אלא שהיה להם אב והוא לא ישב עמם בסוכה [כי אחרת היה אפשר להוכיח מישיבתו שם שסוכה כשרה היתה] אך מכל מקום הוא מחוייב לחנך את בניו – ואם הושיבתם בסוכתה על אף זאת, מוכח שסוכה כשרה היתה.

ב' אי נמי, לרווחא דמלתא עשתה כן, עכ"ל. וכוונתו לכאורה שאין הכי נמי שאשה אינה חייבת במצוות חינוך, אך מכל מקום היא ש"כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים" – החמירה על עצמה לחנך את בניה, וממילא ממה שכאן לא חששה והושיבתם עמה בסוכה מוכח שסוכה כשרה היא.

אמנם יש להעיר על כך מלשון הגמרא אמרו לו 'קטן שאינו צריך לאמו מדרבנן הוא דמיחייב ואיהי בדרבנן לא משגחה', ולכאורה לדבריו היה לגמרא להקשות יותר מכח, שכל חיוב קטן אף מדרבנן אינו אלא לאביו ולא לאמו. ועל כרחך צריך לומר שכל זה נכלל בכוונת הגמרא שכיון שכל החיוב הוא רק מדרבנן ומדין חינוך, ממילא דין חינוך אינו אלא על האב ולא על האם ולכן 'איהי בדרבנן' – כלומר בדין חינוך דרבנן 'לא משגחה' – שאין דין זה על האם אלא על האב. ועל כך השיב להם שלא נהגה כן אלא "כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים" – היינו כפי שחכמים מחייבים את האב, אך באמת לא חייבו אותה, שהרי במצוות חינוך חייב רק האב ולא האם.

דברי התוספות ישנים והמהר"ם מרוטנבורג כדברי התורא"ש וקושיית רע"א והערול"נ

ובאמת הערה זו כבר העיר רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס, וזאת על דברי התוספות ישנים ביומא (פב.) שהקשה על הדין המבואר במשנה (שם) לגבי תענית יום כיפור: התינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים, אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שנתיים בשביל שיהיו רגילים במצוות. והקשה התו"י, ממה שמצאנו בכמה מקומות (יבמות קיד. ועוד) קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו, והרי במשנה נתבאר שיש לחנכו אף במצוות כל שכן שיש להפרישו מאיסורים. וביישובו השני כתב התו"י: ורבי אומר דחינוך לא שייך אלא באב אבל באדם אחר לא שייך ביה חינוך, הילכך נמי אין נזהרין להפרישו. דהיינו שאכן דין המשנה הוא רק באב ולא בבית דין, ואילו בית דין אינם מצווים לא לחנכו ואף לא להפרישו מאיסורים.

ומוסיף התו"י: ומעשה דהילני המלכה שישבה היא ושבעה בניה בסוכה, שמא הוה להם אב וחנכם בכך, ואפילו לא היה להם אב היתה מחנכתם למצוה בעלמא. דהיינו שהוקשה לו גם כן מאחר שאין חינוך 'אלא באב ולא באדם אחר' אם כן אף אמו אינה בכלל, ואם כן מדוע הילני המלכה היתה מחוייבת בחינוך בניה לסוכה. ויישב כשני יישובי השיטה, או שהיה שם אביהם שהיה מחוייב בחינוכם, או שאה"נ לא היתה מחוייבת אך נהגה כן למצוה בעלמא.

כך גם כתב המגן אברהם (שם) בשם מהר"ם מרוטנבורג (שו"ת מהר"ם ח"ג סימן ר), וזה לשונו: אביו מצווה, אבל אמו אינה מצווה... ומעשה דהילני המלכה בסוכה (ב:) שהושיבה בניה בסוכה עיי"ש, היא החמירה על עצמה. [ועי"ש שהביא גם יישובם השני של הראשונים, שהיה להם אב].

ובגליון הש"ס לרע"א (סוכה שם) תמה על יישוב זה: וקשה לי ואיך אמרינן בסוגיין וכי תימא קטן שאין צריך לאמו מדרבנן הוא דמחייב ואיהי בדרבנן לא אשגחה וכו', הא אפילו מדרבנן לא מיחייבה איהי לחנך אותם. והניח בצריך עיון גדול. [ויש שהוסיפו להקשות שהרי רבי יהודה הוכיח שסוכה כשרה היתה מכך ש'לא אמרו לה דבר', ואם כדברי התו"י שלא עשתה כן אלא למצווה בעלמא, חידוש גדול הוא שנאמר שאם אשה אינה עושה את תוספת המצוה הזו שאינה מחוייבת בה, יש לזקנים להוכיח אותה על כך, עד שאם לא הוכיחו נוכל להביא ראיה שסוכה כשרה היתה].

וכך הקשה גם הערוך לנר (סוכה שם): וראיתי שהביא המגן אברהם... וכתב דהיא החמירה על עצמה. ובאמת כבר כתבו כן התוספות ישנים ביומא (פב.)... אכן כל זה אי אפשר לכוון לכאורה בלשון הגמרא דהכא, דקאמר ואיהי בדרבנן לא משגחה, משמע שהיתה מצווה על כך מדרבנן.

מחלוקת הראשונים אם קטן נחשב 'מחויב בדבר' ושורש המחלוקת אם הקטן הוא המחוייב מדרבנן

מהלך נפלא ביישוב קושייתם כתב בספר ירח למועדים לרבי ירוחם אולשין שליט"א ר"י לייקווד (סוכות – שיעורים סימן כ) וזאת בהקדם בירור גדר מצות חינוך במשנתם של הראשונים.

הנה ידועה מחלוקת רש"י ותוספות במסכת ברכות (מח.) בדין מחוייב מדרבנן אם יכול להוציא מחוייב מדאורייתא בברכת המזון. שבגמרא שם אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. וכתב רש"י: ומכי אכל כזית דגן מיהא מפיק, אע"ג דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא... מיהו כיון דמיחייב מדרבנן, מחוייב בדבר קרינן ביה, ומוציא רבים ידי חובתן. ומקשה רש"י לפי זה מדוע קטן אינו יכול להוציא גדול ידי חובתו כמבואר בגמרא, הלא אף הקטן מחוייב בברכת המזון מדרבנן. ויישב רש"י: ההוא אפילו מדרבנן לא מיחייב, דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה.

אמנם התוספות (ד"ה עד) חולקים על דברי רש"י וסוברים שאכן אף הקטן קרוי מחוייב בדבר מדרבנן, ולשונם שם 'ועוד דוחק לומר בקטן שהגיע לחינוך קרי אינו מחויב מדרבנן'. ולכאורה מבואר שהתוספות חולקים על סברת רש"י ואינם מגדירים את חובת החינוך כ'עליה דאבוה הוא דרמי לחנוכיה', אלא סוברים שהחובה מוטלת על הקטן, וכמו שיבואר.

מחלוקת זו אנו מוצאים גם לענין מקרא מגילה, שבמשנה (מגילה יט:) מובאת דעת רבי יהודה שקטן מוציא את הגדול ידי חובתו במקרא מגילה. והקשו הראשונים איך יכול להוציא את הגדול, והא קטן לאו בר חיובא הוא. והתוספות (ד"ה ורבי) כתבו שאכן קטן נחשב בר חיובא מדרבנן, ולכן יכול להוציא אפילו גדולים במקרא מגילה, כיון שהיא דרבנן. והלכו בזה לשיטתם בברכות שקטן חשיב 'בר חיובא'.

אמנם הר"ן (ו: מדפה"ר) הביא דברי הרמב"ן שכתב בביאור דעת חכמים, שאינו בדין שקטן אע"פ שהגיע לחינוך יוציא את הגדולים ידי חובתן, משום "דלאו מצוה דידיה אלא דאבוה, דאיהו לא מיחייב במצות כל עיקר". ובביאור דעת רבי יהודה ביאר שאף הוא לא אמר כן אלא במגילה משום "שכולם היו באותו הנס". והיינו כדעת רש"י שקטן אינו נחשב 'בר חיובא' כיון שהחובה אינה מוטלת עליו אלא על אביו.

סתירה בדעת הרמב"ם וביאור הרבינו מנוח והגרי"ז שיש שני דיני חינוך

ובדעת הרמב"ם העלו סתירה בנידון זה. כי מחד לגבי אכילת מצה (חו"מ פ"ו ה"י) כתב: הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים, קטן שיכול לאכול פת מחנכין אותו במצוות. ודקדק הכסף משנה שדעת הרמב"ם כדעת הרמב"ן שאין הקטן עצמו מחוייב בדבר מדין חינוך, כיון שהוא לאו בר חיובא כלל, וזאת מכח מה שהרמב"ם לא כתב הכל חייבין באכילת מצה אפילו נשים ועבדים וקטנים, אלא חילקם וכתב 'קטן שיכול לאכול מחנכים אותו' וכו' כלומר "דחיובא אאבוה רמיא". וכך חילק גם בהלכות מגילה (פ"א ה"א) שחילק בין חיוב אנשים ונשים לחובה שלנו ש"מחנכין את הקטנים לקרותה".

מאידך לענין מצות לולב (לולב פ"ז הי"ט) כתב הרמב"ם: קטן היודע לנענע, חייב בלולב מדברי סופרים, כדי לחנכו במצוות, ע"כ. הרי – לכאורה - סתר משנתו, וכתב להדיא שהקטן עצמו חייב במצוה מדרבנן מדין חינוך.

וביאור דעת הרמב"ם על פי מה שכתב בדין תענית שעות ביום כיפור לקטן (שביתת עשור פ"ב ה"י): קטן בן תשע שנים ובן עשר שנים 'מחנכין אותו' לשעות... בן אחת עשרה שנה בין זכר בין נקבה 'מתענה ומשלים מדברי סופרים כדי לחנכו במצות', עכ"ל. ועמד רבינו מנוח שם על חילוק לשון הרמב"ם, שפתח בחיוב על האב לחנך את הקטן, וסיים בחיוב עצמי של הקטן שמתענה ומשלים. וביאר רבינו מנוח: דתרי חנוכי הוו... וחינוך השעות אינו חובה מדרבנן, אלא חובה המוטלת על כל אדם מעצמו, ללמד ולהרגיל בניו ללכת בדרכי יושר, כדכתיב (משלי כב ו) "חנוך לנער על פי דרכו" כו'. ומלבד זאת נאמר דין חינוך אחר כשיהיה בן אחת עשרה, שאז הוא עיקר דין חינוך שמחוייב בו הבן עצמו. ודין זה אינו שייך במקצת מצוה, ולכן רק כשחייב להתענות ולהשלים שייך לחייבו מדין חינוך, ואילו תענית שעות אינה אלא מכח הדין המוטל על האב להרגיל בנו ללכת בדרכי יושר.

וכ"כ הגרי"ז (השמטות בסוף ספר חידושי הגר"ח על הש"ס – ענינים חדשים מהגרי"ז זצ"ל אות א) ששני דינים נאמרו בדין חניוך, א' דין חינוך הנאמר בכל מקום שחייבו חכמים את הקטן במצוה זו, אלא שלא שייך לחייב את הקטן שאינו בר מצוה, ולכן הטילו החובה על אביו לחנכו בזה, אבל הקטן הוא שמחוייב בעיקר הדין לחפצא של המצוה. ב' חיוב על האב לחנך את בנו למצוה מדין 'חנוך לנער על פי דרכו'.

אשה אינה חייבת להרגיל את בנה במצות אך עליה לדאוג לקיום חובות בנה

על פי זה יש ליישב סתירת דברי הרמב"ם, כי באמת פעמים ונקט הרמב"ם דין החינוך המוטל על האב מדין 'חנוך לנער' ואזי נקט בלשון 'מחנכין', ופעמים נקט בדין חינוך המוטל על הקטן שחייבוהו מדרבנן במצווה, ואז נקטן הרמב"ם שהקטן 'חייב' בדבר. ויעויין בקובץ קול התורה (חוברת נז תשרי תשס"ה) במאמר רבי לוי קרופני זצ"ל, שעמד לבאר אימתי נקט הרמב"ם דין זה ואימתי דין זה.

ועכ"פ לפי זה מיישב רבי ירוחם אולשין שליט"א את קושיית המפרשים מדוע הושיבה הילני המלכה את בניה בסוכה כשרה, והלא אין אשה חייבת בחינוך בנה. כי יש לחדש ולומר שכל הדין המבואר בגמרא בנזיר שאין אשה מחוייבת בחינוך בנה, היינו רק לגבי דין החינוך המוטל על האב להרגיל את בנו במצוות, שחובה זו של 'חנוך לנער' אינה מוטלת על האם אלא על האב. משא"כ החובה שהקטן עצמו חייב במצוה, והטילו החכמים את החובה לדאוג לקיום דינו על האב, בזה יש לומר שלא חילקו בין האב לאם ועל שניהם מוטל לדאוג לקיים חובת בנם.

מעתה, בדין נזיר, הלא אין קבלת נזירות מצווה המוטלת על האדם, ואם כן אין לפרש שהקטן מחוייב בה, ועל כרחך שכל הנידון הוא מדין 'להרגילו במצוות' – וחובה זו אינה אלא על האב, ולכן נקטה המשנה שאין האם מדרת את בנה בנזיר. משא"כ מצות סוכה, הן אמת שמצד 'להרגילו במצוות' לא היתה הילני חייבת להושיב את בניה בסוכה. אך עכ"פ דאגה לחובתם שלהם שהם מחוייבים מדרבנן בסוכה, ועל האם מוטל לדאוג לקיום חובת בנה.

ושוב הביאו מקור ליישוב זה בדברי הנצי"ב (מרומי שדה נזיר שם) שכתב וזה לשונו: ורבי יוסי ברבי חנינא אמר ריש לקיש כדי לחנכו במצוות, פירוש, בזהירות מצוה שאינו מוטל עליו כשיגדל, דמכל מקום הוי בכלל חינוך, ובזה קאמר דאין האשה חייבת בכך... אבל אלה המצות שיהיו מחוייבים כשיגדלו פשיטא דגם האם חייבת, וכדאיתא בריש מסכת סוכה (ב:) בעובדא דהילני המלכה.

ואף הנצי"ב מציין למקור מקודם יותר שכתב עיקר ביאור זה, הלא הוא המאירי, שכתב וז"ל: אב ואם מיהא מצווין בכך מתורת חינוך, ומכל מקום דברים אלו כולם במצוות שיש בהן חיוב, אבל במצוות התלויות ברצונו של אדם ובנדבת לבו, כגון נזירות, אין חובת חינוך עליו, אלא אם ירצה יעשה, עכ"ל. והיינו שלכך אין חובתו מוטלת על האם, משא"כ על האב אף שאין חובת חינוך עליו, שהרי היא מצווה המוטלת ברצונו של אדם, מכל מקום יש בו דין אחר של 'חנוך לנער על פי דרכו' להרגילו במצוות – וחובה זו על האב לבד היא ולא על האם.