אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/טו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום שלישי ט"ז שבט תשפ"ג - מסכת נזיר דף טו[עריכה]

"מנין לאבלות שבעה מן התורה"[עריכה]

מקור הירושלמי לאבלות שבעה מ'ויעש לאביו אבל שבעת ימים'

הגמרא בנזיר (טו:) עוסקת בשאלה האם 'יום עולה לכאן ולכאן', דהיינו, האם אפשר למנות יום אחד, חציו למנין קודם וחציו השני למנין. ובענין זה מעלה הגמרא אפשרות חלוקה בין דין אבלות לדין נזירות, ובלשונה: דילמא עד כאן לא קאמר אבא שאול, אלא באבילות שבעה דרבנן, אבל בנזיר דאורייתא לא.

ופירשו התוספות: דמן התורה אינו אבל אלא יום ראשון, כדכתיב "ואחריתה כיום מר". והמפרש הוסיף בה דברים: דעיקר אבלות אינה אלא יום אחד כו' אלא רבנן תקנו ז' דסמכו אקרא כדכתיב "ויעש לאביו אבל שבעת ימים".

מקור זה אותו מביא המפרש בפשוטו, נמצא אמנם בדברי הירושלמי בסוף מסכת מועד קטן (פ"ג ה"ה): מנין לאבל מן התורה שבעה, "ויעש לאביו אבל שבעת ימים". אלא שהירושלמי מוסיף ואומר: ולמידין דבר קודם למתן תורה. ובקרבן העדה ביאר שהירושלמי תמה על מקור זה, שהרי אין למדין מקודם מתן תורה. ולכן נוטה הירושלמי ממקור זה, ומביא את דרשת ר' יעקב בר אחא בשם ר' זעירה, ששבעה ימים באבלות נלמדים מקרא ד"ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משכן ה'" – כשם ששימר הקב"ה את עולמו שבעה, כך אתם שמרו על אחיכם שבעה, וכמו כן מביא הירושלמי שם עוד מספר פסוקים שמהם ניתן ללמוד דין אבלות שבעה, ביניהם: "ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ" – שבעת ימי אבל מתושלח הצדיק שהמתין לו הקב"ה ולא הוריד את המבול. "אל נא תהי כמת תסגר שבעת ימים" האמור במרים – אשר יש לדורשו שתסגר כמת, מה מת שבעה ימים אף היא שבעה ימים, ועוד פסוקים.


תמיהת המהר"צ חיות מה ראה המפרש להביא דרשה שנדחתה

ואם כן יש להקשות על דברי המפרש שפירש שמקור אבלות שבעה, היא אסמכתא מקרא ד"ויעש לאביו אבל שבעת ימים" – והרי מקור זה נדחה בירושלמי מכח הכלל שאין למדים מקודם מתן תורה.

וכך תמה המהר"צ חיות על אתר: ומ"ש רש"י אלא רבנן תקנו שבעה דסמכו אקרא דכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים, צע"ג, דלא נמצא כן בשום מקום. ובירושלמי פ"ג דמו"ק ובמדרש פרשת ויחי רצו באמת ללמוד אבילות שבעה מדכתיב ויעש לאביו אבל שבעת ימים, ודחו דאין למדין דבר מקודם מתן תורה. ובאור הישר כתב שדבריו אלו לקוחים ממד"ר ותנחומא (סו"פ ויחי ור"פ וילך) אבל לא מבבלי וירושלמי, שהרי בבבלי במו"ק (כ.) למדו כן מקרא דוהפכתי חגיכם לאבל [הובא להלן], ובירושלמי למדו ג"כ מפסוקים אחרים, ואמרו שם בהדיא שמפסוק זה של יוסף אין ללמוד שכן אין למדים מקודם מתן תורה [וא"כ נטה מעט מדברי המהרצ"ח שנקט שאף המדרש דוחה דרשה זו לפי האמת וכפי שדחאה הירושלמי].

ובפשוטו היה אפשר לומר שאכן מקור גמור אין להביא מפסוק זה, שהרי קודם מתן תורה הוא – ולכן אין לומר ששבעת ימי אבלות הם מדאורייתא, אלא שמכל מקום סובר המפרש שיש לפרש דמ"מ אסמכתא יש ללמוד אף מקודם מתן תורה.


מחלוקת הקרבן העדה והמשכנות יעקב בביאור הס"ד של הירושלמי

אמנם על שאלת הירושלמי, מנין לאבל מן התורה שבעה, כתב הקרבן העדה: ואע"ג דשבעה ימי אבלות דרבנן, מכל מקום אי לאו דמצאו חכמים סמך מן המקרא לא היו מתקנים, ע"כ. ונמצא לדברי הקרבן העדה שלא חיפשו חז"ל מקור אלא לאסמכתא, ואם כן דחיית הירושלמי שאין למדים מקודם מתן תורה פירושה שאף אין למדים אסמכתא מקודם מתן תורה, ואם כן חזרה הקושיא למקומה.

[ובאמת עיקר דברי הקרבן העדה צריכים ביאור, מאחר ואין זה ילפותא כי אם אסמכתא בעלמא, מה הסברא שלא נלמד כן מקודם מתן תורה. ואולי אפשר לתלות נידון זה במחלוקת המפרשים בגדרה של אסמכתא, אם גדרו כעין סימן ורמז שמצאו חכמים לדבריהם בתורה, או שהוא בגדר רצון התורה שלא נכתב בתורה בפירוש. ואם אינו אלא רמז, באמת אין סברא לומר שאין לעשות אסמכתא מפסוקים קודם מתן תורה, אמנם אם גדר אסמכתא שהתורה הניחה מקום לחכמים לתקן איזה דבר שהוא רצונה אף שלא כתבתו בפירוש, בזה יש לומר שגדרה כגדר כל ילפותא שאין למדים מקודם מתן תורה. ובמק"א הארכנו בבירור מחלוקת זו].

ובמשכנות יעקב (יו"ד סימן עה) למד דברי הירושלמי שלא כדברי הקרבן העדה, וכתב שבודאי דברי הירושלמי הם "לדרשה גמורה" שכן אם אין כוונתו אלא לאסמכתא, "למה לא נלמוד מקודם מתן תורה, כיון שהוזכר בתורה, אלא ודאי לדין תורה ממש ולכן לא ילפינן ממנהגים שקודם מתן תורה, כיון שלא באה בתורה מצוה על זה". והוא אף מדקדק את לשון הירושלמי "מנין לאבלות שבעה מן התורה" – הרי שהירושלמי תר אחר מקור לדין תורה של שבעת ימים אבלות. ולדברי המשכנו"י מבוארים דברי המפרש, שנקט שאף אחר דחיית הירושלמי למקורו – סו"ס אסמכתא בעלמא יש כאן.


מקור הבבלי מהפסוק 'והפכתי חגיכם לאבל' וקושיית רבי ישעיה פיק על המפרש

והנה בגמרא במועד קטן (כ.) איתא: יתיב רבי חייא בר אבא ורבי אמי ור' יצחק נפחא אקילעא דרבי יצחק בן אלעזר, נפק מילתא מבינייהו, מנין לאבילות שבעה, דכתיב "והפכתי חגיכם לאבל" – מה חג שבעה אף אבלות שבעה כו'. והגמרא מסיקה שמקור זה הוא מקור הן לאבלות קרובה והן לאבלות רחוקה [- ששמע שמת לו מת מכבר, וכבר עברו ימי אבלותו, ודינו שיושב יום אחד באבלות]. שכן 'חג' יכול להיות חג שבעת ימים כפסח וסוכות [- ושמיני עצרת חג בפני עצמו], או כשבועות שהוא יום אחד. ולומדים מפסוק זה שאבל אפשר שיהיה שבעת ימים – והיינו באבלות קרובה, או יום אחד – דהיינו באבלות רחוקה.

והתוספות (ד"ה מה חג) הוסיפו שאין ללמוד מהפסוק "ויעש לאביו אבל שבעת ימים" – דהתם קודם קבורה היה. ועוד הביאו תשובת הירושלמי שאין למדים מקודם מתן תורה. גם בשאילתות (פ' ויחי) הביא מקור זה ודחאו, שכן יש לומר שיעקב שאני שלרוב חשיבותו עשו לו מילתא יתירא, ואין ראיה ששבעת ימי אבל ראויים לכל מת באשר הוא.

ועכ"פ מבואר בגמרא דידן מקור אחר לכך שאבלות נוהגת שבעת ימים, ומעתה, מקשה רבי ישעיה פיק זצ"ל בחידושי הש"ס, למה הביא המפרש את הדרשה המובאת בירושלמי, ולא את הפסוק המובא בבבלי [וביותר שהירושלמי דוחה דרשה זו מכח הכלל שאין למדים מקודם מתן תורה], והוא מניח קושיא זו ב"מצוה ליישב". ובספר דן מדניאל (ברטיסלבה תרמא) הסיק מכח עוצם קושיא זו, שיש כאן ראיה למה שכתב השם הגדולים (ח"א נט.) הו"ד בגליון הש"ס לרע"א (נזיר ב.) שפירוש רש"י לא רש"י כתבו אלא מפרש אחר [אם כי לא ידעתי מה הועיל בכך, סוף סוף כתבו מי שכתבו, אינו קטלא קניא, ועדיין מצוה ליישבו].


שלשת ביאורי הבאר אליעזר בטעם שביכר המפרש דרשת הירושלמי על הבבלי

ובספר באר אליעזר (לרבי אליעזר סופר, ורשה תרלב) הביא קושיית רבי ישעיה פיק וחתימת דבריו ב'מצוה ליישב', וכתב: "ומצאתי את עצמי להיות מהזריזין המקדמים ל'מצוה, ליישב' מאור עינינו רש"י ז"ל", והוא מפרש כי המפרש ביכר להביא את דרשת הירושלמי על פני דרשת הבבלי, וזאת מג' טעמים: א' דרשת הבבלי אינה נוגעת לעצם דין האבלות אלא רק לענין איסור מלאכה. ב' הלימוד מהכתוב "והפכתי חגיכם" אינו אלא אסמכתא בעלמא. ג' לימוד זה דהירושלמי נמצא גם בפרקי דרבי אליעזר (פי"ז) – ולכך מבטלים ספר אחד מקמיה ב' ספרים.

והנה הרי"ף בברכות (ט:) הביא דעת "מקצת רבואתא" שנקטו ששבעת ימים דאורייתא נינהו, ולמדו דינם מפסוק זה של "ויעש לאביו אבל שבעת ימים". והרי"ף תמה על דבריהם שהרי נתבאר בגמרא להדיא שאינו אלא מדרבנן. ובהמשך דבריו כתב הרי"ף שאף לדידן שאין אבלות שבעת ימים אלא מדרבנן, מכל מקום לאו על 'ויעש לאביו אבל שבעת ימים' אסמכינהו רבנן, אלא אהאי קרא אסמכינהו רבנן, דכתיב 'והפכתי חגיכם לאבל' מה חג שבעה אף אבלות שבעה.

ובמעדני יום טוב (ברכות פ"ב סימן טו אות ח) תמה מאחר וגמרא ערוכה היא שדורשים כן מ'הפכתי חגיכם' אם כן תמוה מאד מה עלה על דעת הני רבוותא ללומדו מ'ויעש לאביו אבל שבעת ימים' שעה שאין ללמוד משם, הן מטעם התוספות שעדיין לא נקבר, והן מטעם הירושלמי שאין למדים מקודם מתן תורה. והוא כותב: "תרתי בלבי למצוא ישוב להני רבוואתא" והוא מסיק שלא סגי להו בדרשת הגמרא שכן מהלימוד מ'הפכתי חגיכם' אין מקור אלא לאיסור מלאכה. ועפ"ד ביאר הבאר אליעזר את טעמו של המפרש בהביאו דרשה זו ולא דרשת הגמרא במועד קטן.

אמנם מה שכתב שהלימוד מ'והפכתי' אינו אלא אסמכתא בעלמא ולכן ביכר המפרש להביא את הפסוק מ'ויעש לאביו אבל שבעת ימים', הוא תמוה מאד שהרי המפרש עצמו מביא דרשה זו בבואו לבאר את המבואר בגמרא ש'אבילות דרבנן', ועל כך כתב שמדאורייתא אבלות אינה אלא יום אחד, וחכמים הם שתקנו שבעת ימים והסמיכוהו אקרא ד'ויעש לאביו אבל שבעת ימים' – הרי שהמפרש מחפש מקור ל'אסמכתא' דוקא ולא ל'דרשה גמורה' – שהרי אם תעלה בידנו דרשה גמורה כדעת 'הני רבוותא' שהביא הרי"ף בברכות, יקשה מאד, מאי שנא נזיר מאבל, ומדוע 'יום אחד עולה לכאן ולכאן' הוא דין באבל ולא בנזיר.


הטעם שהביא הרמב"ם קרא דהירושלמי והטור קרא דהבבלי

והנה הרמב"ם (אבל פ"א ה"א) כתב: מצות עשה להתאבל על הקרובים. שנאמר 'ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'". ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד, שהוא יום המיתה ויום הקבורה. אבל שאר השבעה אינן דין תורה. אע"פ שנאמר בתורה "ויעש לאביו אבל שבעת ימים", ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, ומשה רבינו תיקן להם לישראל שבעת ימי אבילות וכו'.

והמהר"צ חיות הביא דברי הרמב"ם ודקדק מדבריו שכוונתו לדברי הירושלמי, שאין למדים מקודם מתן תורה, ולכן כתב שאף שנאמר בתורה 'ויעש לאביו שבעת ימים', מ"מ "ניתנה תורה ונתחדשה הלכה" – דהיינו שאין ללמוד הלכה מקודם מתן תורה, קודם שנאמרו דיני אבלות. והעיר על הכסף משנה שלא התעורר לכך שמקור הרמב"ם הוא מדברי הירושלמי.

ובטור (יו"ד סימן שעה) כתב: מנין לאבלות שבעה, דכתיב "והפכתי חגיכם לאבל" מה חג שבעה אף אבלות שבעה... והכל אינו אלא אסמכתא בעלמא, שאין אבילות דאורייתא אפילו ביום הראשון, אבל הגאונים כתבו [- וכ"ד הרמב"ם הנ"ל] שאבלות יום ראשון דאורייתא כו', ע"כ. ונמצא שהרמב"ם העתיק מקור הירושלמי אך ציין שאינו אמת ובאמת שבעת ימים תקנה דרבנן, ואילו הטור העתיק דרשת הבבלי וציין שאין הדרשה אלא אסמכתא בעלמא.

והנה לעיל ביארנו דברי הירושלמי בשנים דרכים, האם רצה הירושלמי להביא מקור לאבלות מדאורייתא ודחה שאין ללמוד דין זה מן התורה כיון שאין למדים מקודם מתן תורה – ולפי זה אסמכתא עדיין יש ללמוד מפסוק זה. או שמתחילה לא רצה הירושלמי ללמוד מפסוק זה דין דאורייתא, וכל רצונו היה להביא אסמכתא לדין זה, ומסקנתו שאפילו אסמכתא אין ללמוד מפסוק זה כיון שהוא קודם מתן תורה – והבאנו שנחלקו בזה הקרבן העדה והמשכנות יעקב.

ואפשר, שאף הרמב"ם והטור נחלקו בזה בביאור דברי הירושלמי, ולכן הטור בבואו להביא מקור ואסמכתא לדין אבלות, לא הביא אלא הפסוק המובא בבבלי, שכן סובר הוא שהירושלמי לא רצה להביא מקור אלא לאסמכתא בעלמא, וכיון שנדחה – מה לו להביאו. משא"כ הרמב"ם סובר שדחיית הירושלמי היא רק שאין ללמוד משם דין, אך אסמכתא לתקנת משה יש ללמוד משם, ולכן ביכר להביא פסוק זה על פסוק הבבלי, כיון שהוא עדיף שאינו מלמדנו רק איסור מלאכה כדרך שמלמדנו הפסוק שהביא הבבלי, וכסברת המעדני יו"ט.