אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/נא

יום חמישי כ"א כסלו תשפ"ג - מסכת נדרים דף נא

מיתת הדגים במכת דם

ראיות הגמרא מפסוקים במשמעות לשון 'דג' ו'דגה'

במשנה בנדרים (נא:) שנינו: דג דגים שאני טועם - אסור בהן, בין גדולים בין קטנים, בין מלוחים בין תפלים, בין חיים בן מבושלים וכו'.

ובגמרא: תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, 'דג שאני טועם' - אסור בגדולים ומותר בקטנים. 'דגה שאני טועם' – אסור בקטנים ומותר בגדולים. 'דג דגה שאני טועם' – אסור בין בגדולים בין בקטנים. אמר ליה רב פפא לאבי, ממאי ד'דג שאני טועם' גדול הוא, דכתיב (יונה ב א) "וימן ה' דג גדול לבלוע את יונה" [- הרי ש'דג' גדול הוא. ובמלא הרועים תמה, דאדרבה, אם הוצרך הכתוב לפרש שאותו דג גדול היה, מוכח ש'דג' סתם לכה"פ כולל גם דגים קטנים. ויישב שדקדוק כזה יש לדקדק רק כשהתורה מלמדתנו דינים, אבל בסיפור מעשה אין לדייק כן.]

ומקשה הגמרא: והכתיב (שם פסוק ב) "ויתפלל יונה אל ה' אלקיו ממעי הדגה", הרי שגם 'דגה' פירושה דג גדול, שכן בפסוק הקודם התבאר שדג גדול הוא שבלע את יונה. ומיישבת: הא לא קשיא, דלמא פלטיה דג גדול ובלעיה דג קטן, דהיינו שתפילת יונה ממעי הדגה היתה אחר שפלטו הדג הגדול שבלעו ונבלע בשנית ע"י דג קטן.

שוב מקשה הגמרא על המבואר בברייתא ש'דגה' הוא כינוי לדגים קטנים, וזאת מהפסוק בפרשת וארא (שמות ז כא) "והדגה אשר ביאור מתה" – וכי רק הדגים הקטנים הם שמתו ולא הדגים הגדולים. והא כיון שהיאור נהפך לדם, ודאי מתו להו בין גדולים בין קטנים [ר"ן].

ומכח קושיא זו מסיקה הגמרא שאכן לשון 'דגה' כולל גם דגים גדולים וגם דגים קטנים, אלא שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ודרך בני אדם לכנות דגים גדולים בשם 'דג' וקטנים בשם 'דגה'.

קושיית האחרונים מדוע לא הוכיחה הגמרא מפסוק קודם בהתראת משה

והקשו האחרונים (יד דוד, חתם סופר, מהרי"ל דיסקין, שו"ת מים חיים, נדרי זריזין ועוד), מדוע נקטה הגמרא בקושייתה ממכת דם, את הפסוק העוסק בקיום המכה בפועל "והדגה אשר ביאור מתה", הלא גם בהתראת משה לפרעה נאמר (שמות ז יח): "והדגה אשר ביאור תמות". ואף מפסוק זה יש להוכיח ש'דגה' משמע אף דגים גדולים, כי אם לא כן כיצד אמר משה שהדגה אשר ביאור תמות, ומשמע שרק הדגים הקטנים ימותו, והא כיון שייהפך היאור לדם ודאי ימותו גם הדגים הגדולים. [ובתורה תמימה העתיק את לימוד חז"ל שדגה בין גדולים בין קטנים משמע, על הפסוק בהתראה 'והדגה אשר ביאור תמות'].

וביד דוד יישב בדרך פשוטה, שיש לחלק בין סיפור מעשה המכה בפועל ובין התראת, שכן ודאי היה ראוי למשה להתריע בפני פרעה על הרע היותר גדול שיארע. וודאי שמיתת הדגים הקטנים היא בשורה רעה יותר לפרעה ממיתת הדגים הגדולים, שכן מיתת הגדולים היא נזק זמני, שאחר זמן יגדלו הדגים הקטנים וימלאו את החסר, וכן אם יבשרו על מיתת הגדולים יסבור שהקטנים ינצלו בהסתתרותם בחורים ובסדקים. ולכן בהתראה אמר משה לפרעה 'והדגה אשר ביאור תמות' – שאפילו הקטנים ימותו ולא יהיה עוד דגים ביאור, וגם אם ימותו הקטנים כ"ש שימותו הגדולים שאין להם מקום להסתתר. ולכן לא הקשתה הגמרא כלל מפסוק זה.

אבל כיון שגם בתיאור המכה למעשה שבה התורה וכתבה "והדגה אשר ביאור מתה" – זה צ"ב כיון שהתורה כתבה המעשה שהיה כמו שהיה, הלא ודאי מתו גם הגדולים, ואם כן מוכח ש'דגה' כולל גם דגים גדולים.

חילוק בין 'דגה' במשמעות של 'מין דגים' ל'דגה' במשמעות של 'פרטי הדגים'

ואפשר ליישב עוד, דהנה יש להעיר על עיקר דמיון הגמרא בין אדם הנודר מן ה'דגה' למתואר במכת דם שה'דגה' ביאור מתה. כי לכאורה לשון 'דגה' יכול להתפרש על דג ויכול להתפרש על מין הדגים, כמו ש'בהמה' יכול להתייחס לגוף הבהמה או למין הבהמות, כמו שכתוב 'ובהמה רבה'. ואם כן, אפשר לומר שבמכת מצרים מתארת התורה שה'דגה' ביאור מתה, היינו קיום מין הדגים שביאור פסק, ואין התייחסות התורה לפריטי הדגים אלא למין. משא"כ כשאדם נודר מן ה'דגה', יש לומר שאדם בנדרו מתייחס בפועל לפריטים שבהם יהיה אסור.

והיה אפשר לפרש שזה גופא כוונת הגמרא בדחייתה: אלא 'דגה' משמע גדולים ומשמע קטנים, ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. היינו ש'דגה' אפשר לפרשו על המין ולא על הפרטים, משא"כ בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, והאדם מתכוון לפרטים האסורים עליו ובזה יש חילוק בין 'דג' ל'דגה'. אך קצת דחוק לפרש כן בדברי הגמרא.

ולכן נראה לומר, שהבינה הגמרא שגם במכת דם כשמתארת התורה את אשר אירע בה, שהמים נהפכו לדם, והדגה מתה, ובאש היאור, ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור, מתארת התורה את המציאות כפי מה שהיה בפועל, ולכן נראה שהיה לכתוב להתייחס למיתת הפרטים ולומר שהדגים, היינו פרטי הדגים שביאור, מתו, ולא להתייחס באופן כללי ל'מין הדגים' שמתו ביאור, ולכן דקדקה הגמרא ש'דגה' משמע בין גדולים בין קטנים.

אמנם כל זה רק ביחס לתיאור התרחשות המכה בפועל, משא"כ כשבא משה לפני פרעה להפחידו בתאר לו את אשר תגרום המכה, הלא בזה אדרבה ראוי שיפרש לו את הנזק שבמיתת 'מין הדגים' שיכלה מהיאור ולא תהיה עוד 'דגה' ביאור. ולכן מפסוק זה לא הוקשה לגמרא, שכן יש לחלק בין לשון נדר – בה מתייחס אדם לפרטים הנאסרים בנדרו, ובין התראת משה – שבה תיאר לפני פרעה את הכחדת מין הדגים מהיאור. וכל קושיית הגמרא היתה רק מביצוע המכה למעשה, ששם מתייחסת התורה למה שארע בפועל במיתת פרטי הדגים שביאור, ואעפ"כ נקטה לשון 'דגה', ועל כרחך שלשון זה כוללת בין גדולים ובין קטנים.

חידושו של החזקוני שבמכת דם נהפך היאור לדם רק לפי שעה

והנה יש לעמוד על סדר ההתראה ותיאור המכה, שתחילה אמר "ונהפכו לדם", ואחר כך אמר "והדגה אשר ביאור תמות", ושוב אמר "ובאש היאור ונלאו מצרים לשתות מים מן היאור". וסדר זה לכאורה הוא פלא, כי נראה שמה שנלאו מצרים לשתות מים מן היאור הוא משום שהדגה מתה ועי"ז הבאיש היאור, ולכאורה אף לולי הדגים, כיון שנהפכו המים לדם ודאי נלאו לשתות מים מן היאור. וכן צ"ב כיון שנהפכו המים לדם ממש, למה כינה הכתוב ואמר 'ונלאו מצרים לשתות מים מן היאור', וכמו שפירש רש"י: לבקש רפואה למי היאור שיהיו ראויין לשתות – הלא כבר אינם עוד 'מים' כי אם 'דם'.

ובחזקוני כתב ביאור חדש באופן מכת דם, וזה לשונו: לא נעשה היאור דם כי אם לפי שעה, ומיד מתה הדגה מחמת הדם, ואחר כך חזר היאור לקדמותו. ומה שכתוב ולא יכלו מצרים לשתות ממימי היאור, לא מפני שהיה דם, שלא מצינו שבקשו להסיר המכה [כפי שבקשו במכות אחרות], אלא משום 'והדגה אשר ביאור מתה ויבאש היאור'. וראיה הביא לדבר ממה שנאמר 'ויעשו כן החרטומים', ואם לא חזר היאור לקדמותו היאך יכלו לעשות כן.

תמיהת החתם סופר על פירוש זה מקושיית הגמרא שאף הדגים הגדולים מתו

על פירוש זה תמה החתם סופר (נדרים שם, והביאו בשם התוספות יעויין בדעת זקנים) מדברי הגמרא בנדרים, כי אם אכן מיתת הדגים נעשתה על ידי הפיכת היאור לדם לשעה קלה, בכדי שיעור שימותו הדגים, אם כן מה הוכיחה הגמרא שלשון 'דגה' כולל גם דגים גדולים, שמא באמת לא מתו במכת דם אלא הדגים הקטנים, כי הדגים הגדולים לחוזקם, לא מתו בהפיכת היאור לדם בשעה קלה, ואחר כך הרי שב היאור להיות מים, ורק הדגים הקטנים מתו והם שהבאישו את היאור ומנעו את שתיית מימיו על ידי המצרים. ומכח גמרא זו סותר החתם סופר את פירושם.

אלא שהחתם סופר מוסיף ומקשה, מדוע באמת נקטה הגמרא בפשטות שלא כפירושם של הראשונים, אולי באמת לא היתה מכת דם אלא לשעה, ואחר כך שב הדם ונהפך למים כשהיה, ולא יכלו המצרים לשתות מים מהיאור מחמת ביאוש הדגים.

ויישב החתם סופר שדקדקו כן חז"ל מהכתוב (שם פסוק יט) "...והיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים", ופירש רש"י: בכל ארץ מצרים, אף במרחצאות ובאמבטאות שבבתים. ובעצים ובאבנים, מים שבכלי עץ ובכלי אבן. והרי בכל אלו המקומות אין דגים, ועל כרחך שנשאר הדם כל זמן משך המכה, ואם כן הוא הדין ביאור היה דם כל זמן המכה ולא כביאור הראשונים.

עפ"ז יישב החתם סופר גם את הערת האחרונים מפני מה לא הביאה הגמרא את הפסוק הקודם, בהתראת המכה ע"י משה. וזאת משום שאם היתה הגמרא מקשה משם, היה אפשר ליישב כביאור הראשונים ש'דגה' היינו דגים קטנים, ואך הם מתו כשנעשה היאור לדם לשעה קלה. ולכן הקשתה הגמרא דוקא מהפסוק המופיע בתיאור המכה בפועל, שפסוק זה (כ"א) נאמר אחר הפסוק (י"ט) 'ובעצים ובאבנים' – וכיון שכבר התבאר שהמכה היתה בכל ארץ מצרים, אם כן נדחה פירוש הראשונים, ועל כרחך שהיאור הפך לדם זמן רב, ואם כן על כרחך שאף הדגים הגדולים מתו, ואעפ"כ נקטה התורה שה'דגה' אשר ביאור מתה – ומוכח ש'דגה' כולל אף דגים גדולים.

גם לדעת החזוקני רק הדם שביאור שב להיות מים ולא הדם שבכל מצרים

ואמנם נראה ליישב קושיית החתם סופר על דברי החזקוני, וזאת בהקדם הפסוק האמור בתהילים (עח מד): ויהפוך לדם יאוריהם ונוזליהם בל ישתיון. וצריך להבין כפל הלשון.

עוד זאת יש להעיר, על הכתוב במכת דם (שמות ז כד): ויחפרו כל מצרים סביבות היאור מים לשתות כי לא יכלו לשתות ממימי היאור. ותמוה, הלא הדם היה ביאור ובכל שאר כינוסי המים שבמצרים, וכמו שכתב רש"י, במרחצאות ובאמבטאות, בכלי עץ ובכלי אבן, ואם כן מה סברו המצרים בחופרם סביבות היאור – ומדוע ימצאו שם מים. והוא פלא גדול.

ולכן נראה שאף החזקוני לא אמר דברו אל רק לגבי 'מי היאור', ש'לא נעשה היאור דם כי אם לפי שעה', אמנם שאר המים שבכל מצרים, לא היה די בהפיכת היאור לדם לפי שעה, והיה מן הצורך שיישארו המים דם כל הימים כדי שלא יוכלו המצרים לשתות ממים אלו. ורק ביאור שגם בלא השתהות המים כדם לא יוכלו לשתות ממימיו, מחמת שהבאיש, שם השיב השם יתברך את הדם למים.

וטעם הדבר שנעשה כן, או שאף בנסי מצרים היתה בחינה מסויימת של צמצום בנס, שאין הקב"ה עושה נס שלא לצורך, וכיון שעיקר המכוון במכה היה שמי היאור ילקו, די היה בהבאשתם ע"י הדגים. או שאדרבה כך לא יכלו המצרים לתלות את מכת דם במאורע טבעי, שכן בכל מצרים היה דם ורק מי היאור שבו להיות מים, כיון שבלאו הכי הבאישו, ואם כן אות היא שמה שארע הוא המכוון שיבאיש היאור, ועל כרחך שהוא מכת שמים ואין לו סיבה טבעית.

עפ"ז ידוקדק היטב לשון הפסוק: 'ויהפוך לדם יאוריהם, ונוזליהם בל ישתיון', דהיינו שעצם המכה ב'יאוריהם' היתה רק בעצם ה'ויהפוך לדם', ורק כתוצאה מזה לא היו ראויים מי היאור לשתיה אף שחזרו להיות מים. אך כל זה ביאור, אבל בשאר 'נוזליהם' היינו המים שבשאר מקומות כינוסם, שם היתה עצם המכה במה ש'בל ישתיון', היינו שנשארו כדם והמכה עצמה היא שמנעתם מלשתות.

הדם שביאור נהפך לדם סתם הראוי לשתיה ובשאר מצרים לדם סרוח

ובמקום אחר ביארתי עוד כעין זה, דהנה מצאנו בכמה מקומות שדם חשוב אחד משבעה משקים, ודין משקה לו, ורק דם סרוח מבואר במשנה במכשירין (פ"ו מ"ז) שאינו מכשיר, ומשמע שדם סתם מכשיר וחשוב משקה כיון שראוי לשתיה.

ואם כן לא היה די בהפיכת המים שבמצרים לדם, שכן אף דם אפשר לשתות, וכדי שילאו מצרים לשתות מים, היה מן הצורך שיהפכו המים לדם סרוח. אך כל זה רק בכל מימות שבמצרים מלבד היאור, משא"כ ביאור שהיו בו דגים הלא אף בדם סתם - הראוי לשתיה - אין הדגים יכולים להתקיים, וממילא הבאישו, ודי היה בכך כדי שלא יוכלו עוד מצרים לשתות מים מן היאור.

ומעתה נתחלקה מכת דם שביאור משבשאר מימות מצרים, "ויהפוך לדם יאוריהם" – לדם סתם, ודי בכך, שהרי מתו הדגים ובאש היאור. אבל "ונוזליהם בל ישתיון" – שאר מימות שבמצרים לא די היה ב'דם' סתם כדי למנוע את שתיית המצרים, והיתה תוספת במכה שהדם היה דם סרוח שהוא בגדר 'בל ישתיון'.

פירוש כפל הלשון 'ויהפוך לדם יאוריהם ונוזליהם בל ישתיון"

עפ"ז יבואר היטב מה שחפרו כל מצרים סביבות היאור מים לשתות, כי המים שבכל מצרים היו דם כל זמן המכה - לחזקוני, והיו דם סרוח שאינו ראוי לשתיה – לפמשנ"ת. מאידך, ביאור היה הדם רק לפי שעה, או שהיה דם שאינו סרוח, וראוי היה לשתיה, אלא שמכל מקום אי אפשר היה לשתות ממנו בגלל סרחון הדגים. ולכן חפרו מצרים סביבות היאור – לפי שסברו ששם ימצאו מים דוגמת מי היאור, ששבו להיות מים או שהם דם שאינו סרוח, ומאידך אין בהם את סרחון הדגים, ועל ידי זה יוכלו לשתות מהם.

ובאופן אחר יש לומר לפי דברי החזקוני בביאור הפסוק בתהילים, שהוא תיאור מטרת המכה, ואמר: 'ויהפוך לדם יאוריהם' – אך לא היה המכוון בעצם הפיכת המים לדם, שכן מיד שב הדם ונהפך למים, אלא עיקר המכוון היה ש"ונוזליהם" – היינו הדם ששב להיות מים, נוזל בעלמא, "בל ישתיון".

ובספר חבצלת השרון (פ' וארא) כתב לבאר בפשטות, לפי מה שנתבאר שדם סתם ראוי לשתיה, והמים הבאישו מכח מיתת הדגים, וכמו שכתב בדעת זקנים, שאף אחרי שנהפכו מי היאור לדם עדיין היו המצריים שותים ממנו כמו שהנכרים שותים היום דם, ולזה אמר הכתוב שהדגה תמות כדי שיבאש היאור ויסריח. ומבואר ששני שלבים היו במכת דם, תחילה נהפך היאור לדם – "ויהפוך לדם יאוריהם", ואחר כך מתו הדגים, ואז הבאיש היאור ונלאו לשתות ממנו מים – "ונוזליהם בל ישתיון".

ביאור חכ"א שבמכת דם נכללו שני דינים, הפיכת היאור לדם ומיתת הדגים

ובעיקר קושיית האחרונים מדוע לא הביאה הגמרא את הפסוק המוקדם בהתראת המכה, כתב בזה חכ"א בקובץ בית אהרן וישראל (קיז, עמ' קע) ביאור נחמד. וזאת בהקדם מה שיש להעיר בהתראת משה שמלבד מה שהזהירו על עצם הפיכת היאור לדם, הוסיף ואמר והדגה אשר ביאור תמות, ולכאורה מה הוצרך לזה הלא אך למותר הוא לומר שימותו הדגים, כיון שכבר אמר שיהפכו המים לדם.

ועל כרחך צריך לומר שהיה זה דין מסויים בדגים שימותו, וזאת גם לולי מיתתם ע"י הפיכת המים לדם, ונפקא מינה יש בדבר באופן שימהרו המצרים ויוציאו את הדגים אחר תחילת המכה, קודם שיעבור שיעור הזמן שבו הדגים מתים מחמת הדם. שאף בכה"ג ימות הדג כיון שחלק ממכת דם כללה גם דבר זה ש'הדגה אשר ביאור תמות'.

ולפי זה יישב קושיית האחרונים, כי מהפסוק העוסק באזהרת משה אין להוכיח שלשון 'דגה' כולל גם דגים גדולים, שכן יתכן שדין זה שהדגה תמות היה באמת רק על הדגים הקטנים ולא על הדגים הגדולים. ודוקא מהפסוק המבאר את המציאות מה שהוזקו למעשה המצרים מהמכה, מוכח ש'דגה' כולל גם את הדגים הגדולים, כיון שסוף סוף אף הם מתו.

ופנים אל פנים ביאר לי בזה עוד הפסוק בתהילים (קה כט) הפך את מימיהם לדם וימת את דגתם. ומבואר ששני דינים היו במכת דם, א' הפיכת המים לדם, ב' המתת הדגים, ולא היה זה רק פועל יוצא [ולכן לא הזכיר דהע"ה את באישת היאור ומה שנלאו מצרים לשתות מים מן היאור, כי זה כבר לא היה כי אם פועל יוצא מהמכה ולא גוף המכה].