מחצית השקל/אורח חיים/קנד

מחצית השקל ‏ אורח חיים קנד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(ב) (ס"ק ב) שנעשה כו' בכותל של עץ כו' דבש"ע כ' הבנויה בחומה. וכ' מ"א דלא תימ' חומה דהיינו של אבנים גם דבשל עץ ל"ש טעם השני שמתקלקלים הספרים דהא באמת בל' ש"ע משמע דבטעם ראשון סגי וטעם א' שייך גם בשל עץ וכמו שסיים מ"א דהוי כחדר בעלמא ר"ל שלא נעשה לכבוד אלא לשמירה:

(ג) (ס"ק ג) מתקלקלים כו' מעיקרא. ר"ל דל"ת מה מהני מה שעת' מתקלקלים מ"מ תחלה חלה הקדושה עליו:

(ד) (ס"ק ד) דמותר כו' ויהיה לו דין כו'. ר"ל דודאי ל' מותר לכלן לאו דוקא דמאי איסור יש במה שנוטל הס"ת מזה ונותנה בארון אחר אלא ר"ל דאין קדוש' על הראשון ועז"כ מ"א דוקא קדושת ארון הקודש אין עליו אבל קדושת בה"כ עליו דלא גרע משאר מקומות שבבהכ"נ:

(ו) (ס"ק ו) וכסא כו' הס"ת בלא מטפחת. דאז הוי תשמישי קדושה אבל אי אין מניחין עליו ס"ת בלי מטפחת מקרי תשמיש דתשמיש ואין לו אלא דין בה"כ. דהכסא תשמיש למטפחת והמטפחת תשמיש לס"ת:

(ז) (ס"ק ז) וילון כו' ומניח הס"ת עליו. וא"כ הוי וילון תשמיש קדושה דהיינו לס"ת עצמה אבל מה שתולה לפני ארון הקודש לא הוי רק תשמיש דתשמיש ולכן סיים מ"א ועס"ס וי"ו. ר"ל דשם כ' רמ"א דפרוכת שלנו אין לו קדוש' ארון וכמ"ש מ"א ס"ק יג:

(ח) (סק"ח) שנעש' לכבוד ומונח כו'. ר"ל שמונח עליו בקבע ודבוק בו היינו מה שמכסים לוחות קרשים של הספר בעור או בבגד משי משא"כ וילון שאינו דבוק בספר דלא כע"ת דס"ל דהטעם של מכסה של קרשים הוא אע"ג דהוי תשמיש דתשמיש דהקרשים הם תשמיש הספר והמכסה תשמיש לקרשים מ"מ כיון שנעש' לכבוד י"ל קדושה א"כ גם וילון הנעשה לכבוד יש בו קדוש' ולכן מקשה הרב"י בש"ע שהעתיק דין מכסה להחמיר ובוילון הטעם דוקא משום דמניחים הס"ת ולכן פרוכת דידן אין בו קדושה אע"ג דנעש' לכבוד אבל לדעת מ"א לא תליא במה דנעשה לכבוד או לא:

(ט) (ס"ק ט) ס"ת כו' וה"ה ספרי' ומה שצריך לתנו בכל"ח ניהו דצריך לגונזן בקרקע מ"מ מה שאפשר לעשות שלא ירקבו מהר עושים וכדכתיב בירמיה ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים כ"כ הר"ן:

(יא) (ס"ק יא) מתיב' כו' ומשמע במרדכי דאפי' הבנוי בחומה כמ"ש סעיף א' אסור וז"ל המרדכי בפ' בני העיר ששאלוהו על דין הארון הבנוי בחומה המבואר בסעיף א' נראה בעיני דאין בו משום תשמישי קדושה דאע"ג דארון ודאי יש בו משום תשמישי קדושה כו' אפ"ה על נדון זה דאתינא עלה נראה בעיני דלית ביה משום ארון הקודש שאני או' שאין קרוי ארון הקודש אלא כשעשוי כמין ארגז ולכבוד ולא לשמירה ותדע דרבא קרי ליה תיבה דאמר רבא (במגלה דף כ"ו ע"ב) תיבותא דארפיט (פירש"י ארון שנתקלקל) מיעבד ביה תיבה. זוטרתא שרי כורסיא אסור (וזהו הדין המבואר פה בש"ע סעיף ז') אלמא דבכה"ג לא הוי מקרי ארון הקודש אבל זה שעשוי בבנין החומה לשמירה הוא עשוי ולא לכבוד כו' עכ"ל המרדכי משמע דמשוה דין ארון הבנוי בחומה להאי דינא דרבא דלא מיקרי ארון הקודש ומה"ט קרי ליה רבא תיבותא ואפ"ה אמר רבא דאין לעשות מתיבה כסא. א"כ ה"ה דאין לעשות מארון הבנוי בחומה כסא ואף ע"ג דכתב מ"א ס"ק ד' דאין לו אלא קדושת בה"כ צ"ל דלאו דוקא אלא דאין לו קדושת ארון הקודש ממש אבל מ"מ עדיף מקדושת בית הכנסת ועס"ק י"ד:

(יב) (ס"ק יב) כיס כו' כדאי' בגמרא מגלה דף כ"ז ע"א דאסור לגלול נביאים וכתובים במטפחות ס"ת:

(יד) (ס"ק יד) שאינן כו' לסי' שלא יטעו ר"ל שידעו איזה ס"ת יוציאו מן הארון לצורך הקריאה והיינו שאותו ס"ת נגלל למקום שצריך לקרות חובת היום או יודעים בו שהוא מוגה וא"כ היד שעושים לס"ת שבה מראים לקורא שלא יטע' בקריאתו:

כ' הב"ח אכן צ"ע היכי שהוציאו כו' וכה"ג כ' הט"ז על מנהג שביום הושענא רבה אחר שמוציאי' כל הס"ת מן ההיכל שמים שם נר דולק ואומרים שהוא לכבוד התורה והיינו ע"ד ותורה אור שאין זה כדאי להורידו מקדושתו ע"ש:

ול"נ פשוט דאסור כו' והביא ב"ח ראיה מדתניא במגלה ד' כ"ז גוללים ס"ת במטפחת חומשים כו' אבל לא נביאים וכתובים במטפחת כו' ס"ת. ורישא דגוללים ס"ת במטפחת חומשים ע"כ לפי שעה מיירי ואח"ז יחזרו ויגללו במטפחת החומשים וקמ"ל דלא יהיה נקרא הורדה כיון שכבר גללו בה לפי שעה הס"ת דאי ס"ד דר"ל דגוללים ס"ת במטפחת חומשים ר"ל דמייחד אותם מעכשיו לס"ת ולא יגללו שוב בה חומשים א"כ תקשי מאי קמ"ל פשיטא. וכיון דרישא מיירי לפי שעה ה"ה סיפא דאסור לגלול חומשים ונביאים וכתובים במטפחת ס"ת היינו אפי' לפי שעה ואפ"ה מקרי הורד' ואסור וכן הביא עוד ראיות ע"ש:

דמאן ל"ל דמנהג ותיקון הוא. ר"ל אע"ג שמהרש"ל הביא ראיה מן המנהג שמניחים לתוכ' יריעות פסולים ועז"כ מאן לימא כו':

ובארון הבנוי כו' פשיטא דשריא אע"ג שכ' בס"ק י"א דאין לעשות ממנו כסא דאסור להורידו מקדושתו כנ"ל. מ"מ בהורדה לפי שעה כיון שבארון ממש יש סברא להקל אף דלא קי"ל הכי מ"מ בארון הבנוי בחומה שרי. וא"ל דאפי' להניח בו בקביעות יריעות פסולים שרי דדוקא לעשות ממנו כסא שמשנה הכלי אסור אבל כשמניחו ארון כמות שהוא שרי:

ובמגלה (דף כ"ו ע"ב) כו' דהוי ס"ד דרבא שהי' מת מונח בחדר סמוך לבה"כ והי' חלון פתוח מהחדר לבה"כ ולא היו הכהנים יכולים ליכנס לבה"כ וצוה להניח התיב' בחלון כדי לסותמו שלא יכנס הטומאה לבה"כ דהוי ס"ד דרבא דהתיבה שהס"ת מונח בתוכו הוי כלי עץ העשוי לנחת (ר"ל שמונח כל עת במקום א' ואין מטלטלין אותה ולכך אינו מקבל טומאה דבעי' דומיא דשק דהוא מטלטל) וכל דבר שאינו מקבל טומא' חוצץ בפני הטומא' ודחו דברי רבא דלפעמים מטלטלים אותה מקבל טומאה:

ואע"ג דהוי תשמיש ש"ח. ר"ל א"כ מוכח דהורד' לפי שעה מותר א"ו כאן לא הוי הורד'. וכתבו התו' בב"ב כו' שהוכיחו דאפי' אינו מבטל שם דבר החוצץ שיהי' שם לעולם אלא לפי שעה מ"מ חוצץ דע"כ בהאי עובדא דמסכת מגלה לא היה דעת רבא שתהי' התיבה מונחת לעולם בחלון דא"כ הוי הורד' מקדושתו ואפ"ה הוי ס"ד דרבא דחוצץ אלא שחלקו עליו משום שמקבל טומאה וא"כ צ"ל דס"ל להתו' דאפי' כה"ג שאינו משתמש בו כלום:

דמה לי כו' לא הותר אלא לפי שעה אבל לעולם אפי' כה"ג אסור דדוחק לו' דהתו' חולקים על כל הנ"ל:

ובט"ז בי"ד כו' וממ"ש לעיל משמע דשרי. ר"ל דאין זה הורד' דמה לי שמונח כאן או כאן:

וכמ"ש סי' שע"ו ס"ז. דמותר בשבת להניח ספר א' מכאן וספר א' מכאן וספר א' ע"ג שניהם ואינו אסור משום דעוש' אוהל כיון שא"צ לאויר שתחתיהן ולא מקרי אוהל וה"ל לדעת הט"ז בלא"ה אסור משום הורד' מקודשתו אולם הט"ז שם בסי' שט"ו תי' דמיירי דצריך לשלשתן ללמוד מתוך שלשתן ע"ש:

ובס"ח כו' לא ישרטט כו' משמע דכשכתוב בו מותר להניח עליו ר"ל להניח על הספר הקונטרס ולשרטט במקום שעדיין אינו נכתב דהא לא אסר אלא משום דעדיין לא כתוב עליו:

ודע שכ' הט"ז וז"ל ולולי דמסתפינא אמינא כו' דהא דאמרי' כו' דאסור לעשות מקדושה גדולה קדושה קטנה. היינו כ"ז כו' אבל אם אינו ראוי' לזה רק לקלה. עפי עדיף שיעשה בה קדושה קלה ממה שתהיה פנוי ותגנז כו' עכ"ל ע"ש:

אמרי' בשבת כו' ורש"י כ' ארנא כך היו קורין למגדלים שלהם אבל ארון כו' ר"ל אע"ג דאין חילוק בין ארון לארנא אלא דארון הוא לה"ק וארנא הוא תרגום מ"מ כיון דשם ארנא כו' מיוחד דוקא למגדלים איכא בזיון אם קורין לארון הקודש ארנא אבל ארון אינו מיוחד למגדלים לבד:

(טו) (ס"ק ט"ו) ואע"ג כו' נדחקתי כו' ומשמע כו' כיון שכ' על טעם דלב ב"ד מתנה נדחקתי כו' משמע שאין טעם זה נ"ל כ"כ לכן עדיף טפי שבאמת יתנה בפי' בתחלה:

(טז) (ס"ק טז) אין מוחים כו' שאין אדם מתנה כו' ר"ל אנו אומרים כן מאומד הדעת כיון שאינו לכבוד התורה ודאי אין אדם מתנה ע"ז שישתמשו בה חתנים ביום חתונתם:

(יז) (ס"ק יז) אסור כו' לכל מילי דמצוה. משום דמאיס לגבוה:

נעבד בבית ע"ז כצ"ל:

דמחובר שאני ר"ל דמבעי' בש"ס דע"ז דף מ"ו ע"ב המשתחוה להר שהוא מחובר אי נאסרו אבניו לגבוה ואע"ג דקי"ל דאסור לגבוה מ"מ היכי דמצד הדין מותר אלא משום מיאוס שרינן במחובר:

דינו כתלוש לענין ע"ז כדאי' שם בע"ז דף מ"ז ע"ב:

מ"מ דמי למחובר והקילו לענין מיאוס:

וצ"ע בע"ז דף מ"ו מ"ז דבעי' לאסור בית לגבוה:

דהתם היא באה בגבול' ר"ל שהיתה תחלתה בה"כ ואח"כ העמידו בו ע"ז. וכה"ג השיב ר"ג על מרחץ של אפרדיט' במס' ע"ז דף מ"ד ע"ב:

(יח) (ס"ק יח) אסור כו' דדמי לקרבן. ר"ל דבגוי ניהו דאין מקבלים ממנו צדקה לפי שהיא מכפרת וכו' היכי דלא להוי לי' כפרה אין מקבלין ממנו. מ"מ קרבן נדבה שאינו מכפר מקבלין כדמרבי' מקרא דאיש איש לרבות הגוים אבל מומר מיעטו קרא אפי' מקרבן וכדאיתא בחולין דף ד' ואמרי' שם דאפילו אינו מומר רק לחלל שבתות בפרהסיא או לנסך היין הוי מומר לכל התור':

ובס"ח סי' כו' וכ"כ הש"ך כו' ז"ל שם עמ"ש בש"ע שם שאין מקבלין מגוי צדקה אבל אם נדר דבר לבה"כ מקבלין מהן אבל לא מן המומר וכ' ע"ז הש"ך ובתשו' מבי"ט נראה שמקבלין מן המומר שכ' אע"ג דאמרי' אדם כי יקריב מכם להוציא את המומר היינו בקרבן ודמי ליה אבל הקדיש לעניים או הקדיש לבה"כ מקבלין עכ"ל מבואר דהמבי"ט חלק עמ"ש בש"ע וכן ס' חסידים ואין חילוק בין ס"ת או דבר אחר הכל מקבלים ממנו דלא כנראה מס' א"ר ע"ש:

ודע שכ' הט"ז ס"ק ח' דכמו שאסור להדליק בבה"כ נר שדלק בבית ע"ז דכ"ש מנורות שנשתמש בהן לע"ז דאין להשתמש בהן בבהכ"נ ואפי' בביתו עכ"ל הנה מ"ש לאסור המנורה דהיינו לייכטי"ר אפי' בביתו לדעת הש"ך בי"ד סי' קצ"ט ס"ק ז' יש מקום להחמיר במנורה אפי' בביתו שכ' הש"ך דפסקי הש"ע שם סותרים אהדדי. דפ"א כ' דבמשמשי ע"ז קיי"ל דהוי מכירה ביטול אם מכרם גוי ומותרים אח"ז ופעם ב' כ' לדעת הפוסקים דאפילו במשמשי לא הוי מכירה ביטול כמו בע"ז א"כ י"ל דוקא נר שעוה שכיבה הגוי ודאי הוי ביטול ומותר להדיוט אבל מנורה דליכא ביטול אחר כ"א המכירה וכיון שיש מחלוקת אי מכירה הוי ביטול יש להחמיר וע"ש בט"ז:

(יט) (ס"ק יט) אם הוא מאוס כו' וכ"פ הט"ז בי"ד וכ"כ פה:

עסי' רע"ב ר"ל דשם משמע לאיסור שכ' שם יין מגולה בזה"ז מותר לשתיה כיון שאין נחשים מצוים בינינו ואפ"ה אין מקדשים עליו משום הקריבהו נא לפחתך ה"ה הכא אף דאיכא ס' מ"מ אסור למצוה משום הקריבהו נא לפחתך:

(כ) (ס"ק כ) נר של כו' עכ"ל ב"י ס"ל לרי"ו דשרי לקרות אצלו אפי' דבר של חול דהא הרב"י הביא תחלת ל' רי"ו מותר לקרות לאורו בין בתלמוד ובין בכל צרכיו דאל"כ היינו דעת הנ"י שהביא לבסוף וגם הרב"י כ' על נ"י ומיהו לא נהגו ליזהר בכך משמע דהמנהג להקל אפי' לצורך חול:

וז"ל שמן שנדרו כו' דע"כ לא כו' משום קדושה הלכך בחול כו' ור"ל דלא תימא דאסור להשתמש לאור בה"כ שום דבר משום דאית ביה קדושה כמו בנר חנוכה דאסור להשתמש לאורו וכמ"ש סי' תרע"ג. וע"ז כ' דליתא דאפי' בנר של שבת לית ביה משום קדושה ולא אסרו בשבת לקרות לאור הנר אלא מחשש שמא יטה:

והביא ראיה לזה דהא מותר בחול אם נותר משמן שהדליק בשבת מות' בחול לקרות לאורו. בין בתלמוד בין בכל צרכיו:

ואע"ג דנ"ח קדושה יש בו. ולכן אסור להשתמש לאורו אפילו בחול דליכא שמא יטה וגם שמן הנותר צריך לשורפו:

כמ"ש הרב"י סי' תרע"ז בשם התו' והר"ן. וז"ל הר"ן שהביא שם משום דהתם (בנר שבת) אף בעודו דולק למצותו נהנים ממנו משא"כ בנ"ח כו'. והתו' במס' שבת דף מ"ד ע"א בד"ה שבנר כתבו בל' אחר ע"ש ועכ"פ החילוק דנ"ח הודלק לשם מצוה לבד אבל נר של שבת וה"ה נר בה"כ הודלקו להאיר וליהנות מאורו. ולא אמרי' דאדעתא דהכי לא נדר בזה מפ' מ"א מה שסיים רי"ו כמה דקרי טפי איכא מצוה כו':

וא"כ מ"ש כאן מותר כו' ר"ל מ"ש כאן בש"ע בסעיף י"ג וצ"ל דחזר בש"ע ממ"ש בחיבורו. אבל באותן שעומדים על המנורה כו'. ר"ל כ"ז שעומדים על המנורה:

(כב) (ס"ק כב) לצורך כו' מדינא שרי ר"ל וא"צ לטעם דלב ב"ד מתנה:

(כג) (ס"ק כג) אלא כו' כדאמרי' גבי יתמי. במס' ב"מ דף קי"ו ע"ב. ובח"מ סי' קט"ו דבע"ח גובה מן היתומים קרקע שהניח אביהם וגם השבח שהשביח אביהם אבל לא שבח ששבחו יתומים. ואם היתומים אומרים אנחנו השבחנו וב"ח אומר אביכם השביח צריכים היתומים להביא ראיה ואמרי' הטעם דהא אפי' השביחו היתומים ארעא לגוביינא קאי כמאן דגביא דמי והיינו דאפי' השביחו יתומים בע"ח גובה הקרקע עם השבח אלא שהבע"ח צריך לשלם ליתומים דמי השבח. א"כ מקרי היתומים באים להוציא מבע"ח לכך עליהם להביא ראיה וה"ה הכא כיון דעכ"פ הס"ת נשארה להנשארים פה אלא שצריכים לשלם להיוצאים וכיון דאיכא ספיקא על היוצאים להביא ראיה:

ולפי טעם אחרון אפילו הוזלו כו' ר"ל דלטעם אחרון הוי ספק אי היה דעתם לשומא מבוררת אז או כפי אשר ישוה בשעת היציאה וא"כ בהוקרה צריכים היוצאים להביא ראיה שהיה כוונתם כפי השומא בשעת היציאה וממילא בהוזלה צריכים להביא ראיה שהיתה הכונה כפי השומא שהיתה אז מבוררת משא"כ לטעם א' דליכא ספיקא א"ו היתה דעתם לשומא מבוררת אז א"כ גם בהוזלה צריכים ליתן כפי השומא ראשונה:

ונ"ל דאם היה התנאי כו' וכמ"ש בח"מ שם סי' קט"ו ר"ל דשם הובא שני דעות דיש ס"ל דוקא בעשה האב קרקע אפותיקי לבע"ח דלא מצו יתמי לסלק לבע"ח הוא דצריכים היתומים להביא ראיה דהקרקע בחזקת בע"ח קיימא כנ"ל אבל אי לא עשאה אפותיקי דיכולים היתומים לסלק לבעל חוב אז הקרקע בחזקת יתומים וצריך בע"ח להביא ראיה ולדידהו ודאי א"ש דברי מ"א כיון דהיוצאים רשאים לסלק הנשארי' אין הנשארים נקראים מוחזקים אולם י"א שם דאפילו לא עשה אפותיקי מקרי בע"ח מוחזק וצריכים היתומים להביא ראיה וכן הסכים הש"ך שם מ"מ דינו של מ"א אמת דהא הש"ך שם כתב הטעם אפי' לא עשאה אפותיקי מ"מ (חזקה) של בע"ח על הקרקע אלא שהיתומים יכולים לסלקן א"כ כל זמן שלא סלקוהו הקרקע בחזקת בעל חוב ונקראו היתומים מוציאים ועליהם להביא ראיה. וטעם זה לא שייך הכא דאותן הנשארים אינם יותר מוחזקים מן היוצא ויד שניהם שוה בס"ת:

מצא כו' ועיין בשקלים פ"ז ר"ל דתנן שם במשנה ב' מעות שנמצא בהר הבית אפי' ברגל שרוב המעות שבידי אדם אז הוא מעות מעשר אפ"ה אמרי' דהמעות חולין והן של מוצאן דאזלי' בתר רוב השנה דאז הוי רוב מעות חולין ומה בכך שהיה חולין בשעה שנפלו מן האדם מ"מ יזכה בו חצר הקדש ויהיה הקדש אלא ודאי דאין חצר קונה להקדש. כ' המבי"ט כו' בזמן לפי ערך ר"ל דרך משל אם היו תחלה שלשים איש ונתפרדו ונשאר במקום אחד עשרים ובמקום אחר עשרה אותן עשרים ישתמשו זמן כפל ממה שישתמשו בו העשרה דהיינו אם העשרה משתמשים בו שנה ישתמשו העשרים ב' שנים:

ול"נ אם נשתקע כו' כוונתו לחלוק עמ"ש המבי"ט אם יש חפצים ידועים כו' יכול כו' להוליכה כו' עז"כ מ"א דאם נשתקע שם בעליו שכלם שוין בהם כמבואר שם ביו"ד כ"ז ששם בעליו חתום עליה לא מקרי נשתקע שם בעליה. ועוד נ"ל דגם לנשים (והיינו אם היו בנות יורשות שלא ה"ל אחי'):

וטף כו' בזה חלק עמ"ש המבי"ט לחלק לפי ערך אנשים שהן מבן י"ג שנה ומעלה דמשמע דוקא אנשים ודוקא גדולים בני י"ג שנה:

כ' מ"ע כו' ועבח"מ סי' תל"ד כו' ואפשר כו' ז"ל רמ"א שם וכן בכל אונס שאירע לפועל בין ששניהם יודעים שדרך האונס לבא או ששניהם אין יודעים הוי פסידא דפועל עכ"ל והיינו טעמא כיון שהפועל בא להוציא מבע"ה לכן ה"ל לפועל להתנות תחלה וכיון דלא התנה מפסיד א"כ ה"ה הכא שגזבר ההקדש הוא מוציא ה"ל להתנות וכיון דלא התנה ראוי שיפסיד ההקדש ועז"כ מ"א לחלק דהקדש שאני:

כ' הרשב"א כו' ועבי"ד סי' רמ"ט כו' וסי' רצ"ט סעיף ג' כצ"ל דבסי' רמ"ט כ' רמ"א וז"ל מי שמקדיש דבר לצדקה מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהיה לו לזכרון וראוי לעשות כן ופי' הט"ז שם הטעם שראוי לעשות כן לפי שכ' בסי' רנ"ט סעיף ג' דאם נשתקע שם הבעלים רשאים הצבור לשנותו אפי' לדבר הרשות ומבואר שם דאם כתוב עליו שם הבעלים מקרי לא נשתקע שם בעלים א"כ עי"ז שיכתוב שמו עליו לא יהיה רשות ביד הצבור לשנותו:

מי שי"ל בה"כ כו' עיין בתשו' ש"י סי' כ"ז כו' ויש לדמותו לאילן כו' תמצית התשו' היא אף דקיי"ל בח"מ סי' קנ"ה סעיף ל"ח אע"ג דקי"ל דאין חזקה לבה"כ מ"מ בתי כסאות שלנו שהם מכוסים י"ל חזקה אפ"ה צריך לסלק בנדון דהכא הבה"כ דהא קי"ל שם בסעיף ל"ט דאי מחזיק בדבר שידוע שאין שכנו יכול לסובלו מצד שהוא מסופק וכדומה אין לו חזקה וא"כ גם בבה"כ המכוסה אם היה מגיע לשכנו ריח רע שלא היה יכול לסובלו היה צריך לסלקו ולגבי תפלה ודאי מקרי אינו יכול לסובלו דהא המתפלל צריך להרחיק עד מקום שכלה הריח (ואף דמחיצת בהכ"נ מפסקת בין הריח מבואר לעיל סי' ע"ט מחלוקת אי מהני הפסק' לריח ונראה דעת הרב"י שתפס עיקר כדעת האומר שאין מחיצה מפסקת לריח דהביא דעה זו תחל' סתם) ואע"ג דקי"ל שם בח"מ סעיף ל"ו שאם קנו מידו או מכרן לו מהני אפי' בהיזקא דבית הכסא מ"מ בבהכ"נ אין לשום אדם למכור דבר זה לעשות בית הכסא ואפי' טוען שקנה המקום לבית הכסא קודם שנבנה הבה"כ ממי שהי' שייך לו הקרקע אז מ"מ אין לו אלא דמים שצריכים הציבור להחזיר לו מעותיו אבל עכ"פ צריך לסלק הזיקא ואם אין לו עדים ע"ז רק שהוא טוען שקנאוהו קודם צריך לסלק הזיקא ואין הקהל צריכים לשלם וזה מדמה בתשובה לדין המבואר במס' ב"ב דף ך"ד דתנן שצריך להרחיק אילן מן העיר חמשים אמה ומבואר שם הדין אם העיר קודם לאילן צריך לקצוץ ואין נותנים לו דמים ואם האילן קודם לעיר קוצץ וצריכים לשלם לו דמי האילן ואם ספק מי הוא קדם צריכים לקוץ ואין נותנים לו דמיו כיון דאפי' האילן קדם צריך לקצוץ תחלה ואח"כ יתבע דמיו דאם יהיו צריכים לשלם לו תחלה יתבטל ענין הקציצה כיון שהם רבים הוי קדרה דבי שותפי דלא חמימא ולא קרירא דכ"א סומך על חברו וכיון שהוא צריך לקצוץ תחלה כשבא לתבוע אח"כ הדמים מהקהל הוי הוא המוציא וכיון דהוא ספק אין לו כלום וכ"ש הכא דהוי לדבר מצוה עכת"ד התשו':

ברבה פ' אחרי אם אין לאדם כו' וכ"ה במדרש קהלת ע"פ ויתרון ארץ בכל כו' וכ"ה ברש"י שם וז"ל אוהב כסף לא ישבע כסף אוהב מצוה לא ישבע מהן ומי אוהב בהמון מצות רבות לו תבואה ואין באחת מהן מסויימת וניכרת כגון בנין בה"מ וביהכ"נ וס"ת נאה גם זה הבל עכ"ל. ביומא דף ע' כ"א מביא כו' לרבים ופירש"י וז"ל (אחר שקרא כ"ג ביה"כ בס"ת בסדר היום וכדתנן התם היה מביא כ"א ס"ת כו') להראות נויו של ס"ת ותפארת בעלי' שטרח להתנאות במצוה כו' עכ"ל:

ביומא דף ך"ד למה מפיסים כו' שבכל יום היו מפיסים במקדש ד' פעמים וכל פעם על ענין עבודה מיוחדת מי יזכה בה והקשה הש"ס ה"ל להפיס על כל ד' עניני עבודה בפייס א' ומשני כדי להרגיש את העזרה ופירש"י להשמיע קול המון עם רב כ"פ שהיא כבוד למלך שנאמר בבית אלקים נהלך ברגש עכ"ל:

סעודה קודם מוסף כדלק' סי' רפ"ו סעיף ג':

א' רצה ליתן בעד מצוה כו' הוא שם בסי' ע"ב והמעשה שם היה שהאחרון לא חזר בו אלא שהגבאים לא רצו למכור להשני משום שלא היה בטוח וע"ז פסק דהראשון מחויב לעכבו בסך שפסק הראשון והמותר יפסיד הצדקה ואם האחרון חזר בו לבד צריך האחרון לשלם מה שהוסיף על הראשון והשאר ישלם הראשון ואם חזרו שניהם בבת א' או אם היו ג' וחזרו השלשה בבת אחת אז תליא במחלוקת רש"י ורמב"ם וקצרתי כיון שכתב ולא נהגו כן וגם בתשובה הנ"ל כתב ג"כ וז"ל אע"פ שהגבאים נוהגים לכוף האחרון על הכל והוא לבדו צריך לשלם לצדקה כל מה שנתן הוא מכל מקום הדין דין אמת כמ"ש כו' עכ"ל אמנם אם האחרון או' שמעולם לא הוסיף על הראשון אלא שהשמש טעה וסבר שהוסיף בזה אין מנהג מבורר ולכאורה בזה יעמוד הדבר על ד"ת ועיין בתשובת פנים מאירות חלק ב' סי' ך"ה שחולק על תשובת צ"צ הנ"ל:

מעבר לתחילת הדף< הקודם ·

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.