אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/מועד קטן/כט

יום חמישי ט אדר א' תשפ"ב - מסכת מועד קטן דף כט

הליכה מבית הכנסת לבית המדרש ולהיפך

שינויי המימרות במסכת מועד קטן ובמסכת ברכות

בשלהי מסכת מועד קטן (כט.) מובאת מימרתו של רבי לוי: כל היוצא מבית הכנסת לבית המדרש, ומבית המדרש לבית הכנסת, זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר (תהילים פד ח) "ילכו מחיל אל חיל, יראה אל אלוקים בציון". ופירש רש"י: ילכו מחיל אל חיל. שילכו מבית המדרש לבית הכנסת ומבית הכנסת לבית המדרש, אחר "יראה אל אלקים בציון", יזכנו קל עליון, ע"כ.

ובשלהי מסכת ברכות (סד.) מובאת מימרה כעין זו בשם רבי לוי בר חייא: היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש, ועוסק בתורה, זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר "ילכו מחיל אל חיל, יראה אל אלקים בציון". ויש לעמוד על שינוי הלשונות בין המימרות, שכן בברכות במימרתו של רבי לוי בר חייא, נזכר רק יוצא מבית הכנסת לבית המדרש, ונוסף שצריך לעסוק בתורה בבית המדרש, ואילו במימרתו של רבי לוי במועד קטן לא נזכר תנאי זה ומאידך נזכר גם יוצא מבית המדרש לבית הכנסת.

ובעיקר מימרתו של רבי לוי בר חייא בברכות, ביאר החתם סופר (ברכות שם) שרמז רבי לוי בר חייא, שיצא בדוקא מבית הכנסת לבית המדרש ולא להיפך, כי משעה שהגיע זמן קריאת שמע לא ישב לעסוק בתורה, רק יקרא קריאת שמע ויתפלל ואחר כך ישב וילמד בבית המדרש. וכמו שכתב המגן אברהם (סימן קו סק"ו).

ובשו"ע (או"ח סימן קנה ס"א) פסק: אחר שיצא מבית הכנסת, ילך לבית המדרש, ויקבע עת ללימוד. וצריך שאותו עת יהיה קבוע, שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה. ובמשנה ברורה (סק"א) ילך לבית המדרש, דאיתא בגמרא היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה, זוכה ומקבל פני השכינה, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון. ואף בזמנינו שמתפללים בבתי מדרשות, מכל מקום שייך גם כן דבר זה, דאחר התפילה ילך להתחבר עם האנשים העוסקים בתורה ובמשניות וכדומה, ע"כ. הרי שדקדק השו"ע והעמיד את דבריו כסוגיית הגמרא בברכות, שיוצא מבית הכנסת לבית המדרש ועוסק בתורה.

ואמנם בפירוש מסכת משקין לרבינו שלמה בן היתום, ביאר על דרך זו גם את דברי רבי לוי בר חייא, שאחר תפילתו יוצא מבית הכנסת והולך לבית המדרש עד שעת המנחה, ובשעת המנחה יוצא מבית המדרש לבית הכנסת, ואז זוכה במותו להקביל פני שכינה. וכעין זה כתב בחידושי תלמיד הרשב"א שבכך שיוצא מבית המדרש לבית הכנסת ומבית הכנסת לבית המדרש, הרי שעיקר מלאכתו תורה ותפילה, ובזה זוכה להקביל פני שכינה.

ביאורי האחרונים על יסוד מחלוקת האמוראים מה מקודש בית מדרש או בית כנסת

והנה בגמרא במסכת מגילה (כו:-כז.) דנה הגמרא אם מותר לעשות מבית כנסת בית מדרש ולהפך: אמר רב פפי משמיה דרבא, מבי כנישתא לבי רבנן שרי, מבי רבנן לבית כנישתא אסיר. ורב פפא משמיה דרבא מתני איפכא [- שמבית המדרש לבית הכנסת מותר, ומבית הכנסת לבית המדרש אסור]. אמר רב אחא, כוותיה דרב פפי מסתברא, דאמר רבי יהושע בן לוי, בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש, שמע מינה, ע"כ. ושורש מחלוקתם מה גדול ממה, בית המדרש או בית הכנסת, וכפי שמביאה הגמרא שם שנחלקו אמוראים בביאור הפסוק (מלכים ב' כה ט) "וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול שרף בה'", ונחלקו מהו 'בית גדול' זה, האם מקום שמגדלין בו תורה, דהיינו בית המדרש, או מקום שמגדלין בו תפילה, דהיינו בית הכנסת.

על פי זה ביאר העין אליהו (ברכות סד.) את מימרתו של רבי לוי בר חייא, שהיוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני שכינה, שמאחר ונחלקו אמוראים אם תפילה גדול או תורה גדול, נמצא שהמקיים מצוות תפילה וגם תורה יוצא לכל הדעות, ומחמת זה יזכה לקבל פני שכינה. ואמנם היה מרווח יותר לפרש כן בביאור מימרתו של רבי לוי במסכת מועד קטן, שאין הפרש בין אם הקדים בית הכנסת לבית המדרש או להיפך, שהרי סוף סוף קיים גם תפילה וגם תורה וזו מעלתו.

אמנם בפירוש הריא"ף על עין יעקב (מו"ק שם) כתב לאידך גיסא, שכוונת הגמרא להורות שאף שגדול בית המדרש מבית הכנסת, וכמו שאמרו (ברכות ח.) על רבי אמי ורבי אסי שאף שהיו להם תליסר בי כנישתא בטבריא, לא מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי. וכן אביי העיד שם שמתחילה היה לומד בתוך ביתו ומתפלל בבית הכנסת, וכיון ששמע להא דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא, שמיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד - שוב לא היה מתפלל אלא היכן שלמד. ובאה הגמרא להורות שבין אם יוצא מבית הכנסת לבית המדרש ועולה בקדושתו, או להיפך שיוצא מבית המדרש אל בית הכנסת שהוא למטה ממנו, מכל מקום זוכה להקביל פני שכינה, כיון שבין בבית הכנסת ובין בבית המדרש שורה השכינה.

על דרך זה פירש החתם סופר, שכוונת הגמרא שאותו אדם היוצא מבית הכנסת לבית המדרש ולהיפך, מפסיד מעצמו בהליכה זו איזו מעלה, אך מכל מקום כיון שעושה זאת לטובת אחרים, זוכה להקבלת פני שכינה. דהיינו, שכשיוצא מבית הכנסת לבית המדרש, מפסיד את מעלת היגע בתורה בבית הכנסת שאמרו עליו חז"ל בירושלמי (ברכות פ"ה ה"א) ש"לא במהרה הוא משכח", ומכל מקום כיון שעושה זאת משום קיבוץ התלמידים, שאינו יכול לקבצם בבית הכנסת אלא בבית המדרש, נמצא שמפסיד לעצמו כדי להטיב לאחרים - בזה זוכה להקביל פני שכינה. וכן כשיוצא מבית המדרש לבית הכנסת, ובכך מפסיד את המעלה המבוארת בגמרא בברכות, על תפילה במקום לימודו, ומכל מקום מתפלל הוא בבית הכנסת כמו שכתב השו"ע (או"ח סימן צ סי"ח) בשם הרא"ש, שיש לעשות כן מפני עמי הארץ שלא יתבטלו מלבוא לבית הכנסת. ואם כן אף זה מפסיד מטובת עצמו כדי להטיב לאחרים - זוכה אף הוא להקביל פני שכינה. וזוכים לזה במידה כנגד מידה, שכן אף הקב"ה עוזב השמים ושמי השמים אשר לא יכלכלוהו (ד"ה ב' ב ה), ושוכן בבית הזה להטיב לעמו ונחלתו.

בספר ביכורי אברהם (מו"ק שם) העמיד זאת כקושיא על מימרתו של רבי לוי, שכן רבי לוי בר חייא הדגיש בדבריו שהיוצא מבית הכנסת לבית המדרש הוא שזוכה להקביל פני שכינה, ולכאורה ביאורו משום שקדושת בית המדרש גדולה מקדושת בית הכנסת, ואם כן כיצד רבי לוי אומר שאין כל חילוק בין יוצא מבית כנסת לבית המדרש ובין יוצא מבית המדרש לבית הכנסת.

ביאורי התפארת ישראל בגמרא בברכות וביאור הכתב סופר בגמרא במו"ק

ואמנם התפארת ישראל (ברכות פ"ד בועז א) ביאר בכוונתו של רבי לוי בר חייא בברכות, שהראו לנו חז"ל בדבריהם איך יכול האיש הישראל להתעלות ולעוף במעוף אחד בלי הפסק ממדרגה למדרגה. כי בית הכנסת הוא מקום התלהבות הלב על ידי התפילה, והרגשות שבו מקודשות לשמים. ובית המדרש הוא מקום הלימוד והעיון להשלמת השכל על ידי קנין התורה - נמצא שהיוצא מבית הכנסת לבית המדרש הוא עולה במעלות סולם המדרגה, משלמות הלב לשלימות הראש והשכל, ובזה נכלל כל האדם.

ובקובץ צפונות (שנה ג קונטרס א עמוד מא) נדפס מאמר בענין זה מהכתב סופר, שם עמד על כפל הלשון 'הולך מבית הכנסת לבית המדרש ומבית המדרש לבית הכנסת' [ובאמת לפירושו של רבינו שלמה בן היתום מבואר כפל הלשון, שכן התייחסות הגמרא היא לשתי התפילות - שחרית ומנחה - והלימוד שביניהם]. וביאר שם שרמזה הגמרא במאמרה למי שקודם ואחר תפילתו נכנס לבית הכנסת, דהיינו שמתפלל לפני ה', קודם לימודו - מתפלל שלא יכשל בדבר הלכה ושיהיה לימודו לשמה, ובצאתו - נותן הודאה על חלקו. [ובתחילת הדברים שם ציין לסוגיית הגמרא בברכות, ועפ"ז העיר בספר דף על הדף (ברכות שם) שגירסת הגמרא לפנינו היא שיוצא מבית הכנסת לבית המדרש, ואם כן כל הנחת יסודות דרשתו אינה לפי גירסתנו, והניח בצ"ע. אמנם פשוט שכוונת הכתב סופר לסוגיית הגמרא במועד קטן, שם מפרש רבי לוי שנכנס מבית הכנסת לבית המדרש ומבית המדרש לבית הכנסת].

הבא מבית הכנסת לבית המדרש ואינו עוסק בתורה

והנה הרמ"א הוסיף בדין זה דברים על פסק השולחן ערוך: ואף מי שאינו יודע ללמוד, ילך לבית המדרש ושכר הליכה בידו, או יקבע לו מקום וילמוד מעט במה שיודע ויחשוב בענייניו, ויכנס בלבו יראת שמים. ומקורו בדברי רבינו יונה בברכות. ואמנם דקדק הבן יהוידע (ברכות שם) שאף שיש בכך מעלה וכמו שכתב הרמ"א, מכל מקום אינו מקיים בכך את הוראת רבי לוי לצאת מבית הכנסת וליכנס לבית המדרש. וזאת על פי מה שדקדק בלשון הגמרא "ועוסק בתורה", ולכאורה צ"ב כיון שכבר אמר שנכנס לבית המדרש, לשם מה הוסיף שעוסק בתורה. אלא נראה שבא לאפוקי מאותו שבא לבית המדרש לשמוע והוא יושב ודומם, וביאתו שם מצות אנשים מלומדה, שכך הנהיגו אותו אבותיו לבוא לקביעות דברי תורה בבית המדרש כל יום אחר התפילה, ולכן אינו מטה אזניו לדברי התורה אלא עיניו תחזינה כה וכה, וצופה על היושבים ועל ההולכים ובאים - הנה אדם זה אין לו חלק במעלה זו, אלא רק מי שיוצא מבית הכנסת, שעדיין לא אכל פת שחרית, ובא לבית המדרש מקום שקובעין עת לתורה בכל יום ועוסק בתורה עסק ממש בכרס רעבה, שנמצא זה נצטער על דברי תורה - הרי זה זוכה ומקבל פני שכינה. שאותו לימוד שלמדו ביגיעה בכרס רעבה, נעשה אורות שרפי קודש ומתעשר בהם בעולם הבא.

בספר בכורי אברהם, עמד על חילוק נוסף בין מימרתו של רבי לוי בר חייא ומימרתו של רבי לוי, שכן בברכות נכתב בסתם 'היוצא מבית הכנסת', ואילו במועד קטן כתוב 'כל היוצא מבית הכנסת'. וביאר, על פי המבואר בגמרא בקידושין (מ.) שדנו החכמים בעליית בית נתזה בלוד אם תלמוד גדול או מעשה גדול, ונענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול, ונענה רבי עקיבא ואמר תלמוד גדול. ושוב נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. ולכאורה תמוה שכיון שהתלמוד מביא לידי מעשה אם כן נמצא שתכליתו של הלימוד הוא המעשה, והתלמוד אינו אלא אמצעי המביא אליו, ואם כן כיצד יתכן לומר שה'תלמוד גדול' ואיך יהיה האמצעי גדול מן התכלית.

בית המדרש מורה על הלומד לשם תלמוד ובית הכנסת על לומד לשם מעשה

וביאר הבכורי אברהם שבאמת יש שני גדרים בלימוד תורה; א' שלומד מצד מצות לימוד תורה של 'והגית בו יומם ולילה', ב' שלומד מצד המעשה, שרק על ידי הלימוד ידע מה יעשה כשיבוא מעשה לידו. והנפק"מ בין שני גדרים אלו, שהלומד לשם המצוה תכליתו בכל רגע ורגע בעצם הלימוד, ולמד גם חלקי התורה שאינם נוגעים לו למעשה, מאידך פעמים ובשעת מעשה אינו יודע מה לנהוג כיון שלא למד דבר זה עדיין, או שלא למדו הלכה למעשה. משא"כ הלומד לשם מעשה אינו לומד אלא הדברים הנצרכים לו למעשה, ופעמים מתבטלת אצלו חשיבות קדושת לימוד התורה עד שפורש חלילה מן התורה, משא"כ הלומד לשם לימוד, יש לו תשוקה גדולה ולעולם הוא עוסק בתורת ה'. ונמצא שיש מעלה במי שלומד מצד המעשה בעת בא קיום המצוה לידו, ויש מעלות בלומד לשם לימוד, ועל זה נסתפקו התנאים אם תלמוד גדול או מעשה גדול, דהיינו לימוד לשם תלמוד ולימוד לשם מעשה, ודנו איזו מעלה עדיפא, מעלת זה או מעלת זה.

עפ"ז ביאר מימרתו של ר' לוי במועד קטן, על היוצא מבית הכנסת לבית המדרש או מבית המדרש לבית הכנסת, דהיינו שיש באדם זה שני המעלות שיסודו של בית המדרש הוא תלמוד לשם תלמוד, ויסודו של בית הכנסת הוא העבודה דהיינו לימוד לשם מעשה. ובין אם עיקרו בבית המדרש או בבית הכנסת, זוכה להקביל פני שכינה, כיון שיש בו שני המעלות. ולכך דקדק ואמר 'כל היוצא', כי בין כך ובין כך זוכה להקביל פני שכינה. אבל בברכות במימרתו של רבי לוי בר חייא, שם סבירא ליה שגדול הלומד לשם מצוה יותר מן הלומד רק הלכה למעשה, ולכן דקדק ואמר שדוקא היוצא מבית הכנסת לבית המדרש ועוסק בתורה, כלומר שעיקר כוונתו ללמוד לשם מצוה ובעת שבא מצוה לידו הוא עושה, סופו שבהמשך הזמן ידע כל התורה ויכנס לבית המדרש, וזוכה להקביל פני שכינה.