אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/מועד קטן/כח

יום רביעי ח אדר א' תשפ"ב - מסכת מועד קטן דף כח

אין מזל לישראל

'בני חיי ומזוני במזלא תליא מילתא' או 'אין מזל לישראל'

בגמרא במסכת מועד קטן (כח.) מובאת מימרתו של רבא: חיי בני ומזוני, לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא. דהא רבה ורב חסדא, תרוויהו רבנן צדיקי הוו, מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא. כלומר, שניהם חכמים וצדיקים היו, וכשהיו מתפללים על המטר היה המטר בא בזכות תפילתם, ואף על פי כן - רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין, רבה חיה ארבעין [דהיינו 'חיי']. בי רב חסא שיתין הלולי [- שישים שמחות], בי רבה שיתין תיכלי [- שישים מקרי אבל. דהיינו 'בני']. בי רב חסדא סמידא לכלבי ולא מתבעי [- סולת לכלב, ולא היה צורך לחפש אחריו אלא היה מצוי בשפע], בי רבה נהמא דשערי לאינשי ולא משתכח [- לחם שעורים היה מזון האנשים ואף הוא לא נמצא אלא בקושי. כנגד מזוני].

התוספות על אתר (ד"ה אלא) מביאים את קושיית התוספות, כיצד מבואר בסוגייתנו שבני חיי ומזוני במזלא תליא מילתא, והלא בגמרא במסכת שבת (קנו.) מבואר ש"אין מזל לישראל". בקושיא זו התקשו גם שאר הראשונים, הר"ן (ד"ה אמר), הריטב"א (ד"ה לאו), הרשב"א (שו"ת ח"ה סימן מח), רבינו בחיי ב"ר אשר (דברים ט יח), חובות הלבבות (שער הבטחון) והמאירי.

והנה בגמרא במסכת שבת שם נראה כי יש בדבר מחלוקת אמוראים. תחילה הגמרא מאריכה בביאור ענין המזלות, מזל יום ומזל שעה, ולבסוף מביאה הגמרא: איתמר, רבי חנינא אומר, מזל מחכים, מזל מעשיר ויש מזל לישראל. ופירש רש"י: מזל מחכים. לפי המזל היא החכמה, כדאמר, דבחמה נהיר וחכים [-הנולד במזל חמה, יפה וחכם]. ויש מזל לישראל. שאין תפילה וצדקה משנה את המזל. רבי יוחנן אמר, אין מזל לישראל. ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבי יוחנן, מניין שאין מזל לישראל [- דעל ידי תפילה וזכות משתנה מזלו לטובה. רש"י], שנאמר (ירמיה י ב) "כה אמר ה', אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו, כי יחתו הגוים מהמה" - המה יחתו ולא ישראל.

ואף רב סבר אין מזל לישראל, דאמר רב יהודה אמר רב, מניין שאין מזל לישראל, שנאמר (בראשית טו ה) "ויוצא אותו החוצה", אמר אברהם לפני הקב"ה, רבונו של עולם, "בן ביתי יורש אותי" (שם פסוק ג). אמר לו, לאו, "כי אם אשר יצא ממעיך" (שם פסוק ד). אמר לפניו, רבונו של עולם, נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר ליה, צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל כו'. ועוד מביא הגמרא כמה ראיות ממעשים שנעשו בימי התנאים והאמוראים, שם נראה להדיא שבזכות עשיית צדקה ומעשים טובים זכו כמה אנשים להינצל מהראוי לבוא להם ע"י מזלם.

ביאור הראשונים שהוא מחלוקת אמוראים וקיי"ל שאין מזל לישראל

ואכן כתב הר"ן שאפשר לומר שדעת רבא בסוגייתנו היא כדעת רבי חנינא במסכת שבת הסובר שיש מזל לישראל. אמנם מעיר על כך הר"ן שלא כן קיימא לן למסקנת הגמרא בשבת, שנראה שהגמרא תופסת לעיקר שההלכה כדעת הסובר שאין מזל לישראל. ויתכן שלכן הקשו התוספות קושייתם בסתמא מ"הא דאמרן בסוף שבת אין מזל לישראל", אף שבאמת יש בכך מחלוקת, כיון שנראה מסוגיית הגמרא שם שכך נקטו לעיקר.

גם המאירי בסוגיין נוקט שדעתו של רבא היא 'מאמר יחיד', והוא כותב על דעה זו דברים נחרצים: לעולם יהרהר אדם בעצמו יום המיתה, ועניינו כדי שידאג ויפשפש במעשיו כו' וכל שכן בראותו שינוי המיתות, כמיתה הפתאומית וכיוצא בה, שיתעורר עליהן שהכל דרך גמול ועונש מאיתו יתברך, אשר אופני משפטו נעלמים ממנו. ולעולם אל ימנע עצמו מן הרחמים ומן התפילה, ויבין וידע שהתפילות והצדקות יכריחו המזל ומערכת התולדה בכל דבר. ואל יחוש למה שאמרו כאן חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, כי הוא מאמר יחיד, לא יסבלוהו דרכי הדת בשום פנים. המאירי אף מוסיף שניתן לראות את 'חולשת המאמר' ממה שגילתה הגמרא את הסיבה שהביאה את רבא לומר כן, וזאת מה שראה שרבה ורב חסדא שהיו שקולים אצלו, נשנתה דינם בעולם הזה בבני חיי ומזוני, "הנה שלא הביאו לזה אלא מה שראה מהעדר הסידור, והיא הסיבה שהביאה רבים לפקפק על האמת כמו שנודע למבינים".

אמנם התוספות שהקשו סתירה בין הסוגיות, רצו ליישב דברי רבא גם לפי מה שנקטינן במסקנת הסוגיא בשבת ש"אין מזל לישראל". ומיישבים התוספות: דלפעמים משתנה על ידי מזל. ומביאים התוספות שמחד מצינו מקרים בהם משתנה המזל על ידי זכות גדול [לשון התוספות לפנינו "משתנה ע"י מזל", ותיקנוהו ע"פ דברי התוספות במסכת שבת (קנו. ד"ה אין)], כמקרים המובאים במסכת שבת שם על בתו של רבי עקיבא שניצלה מהנחש בליל חופתה ועוד. ומאידך מצינו מקרים שאין משתנה המזל, כמו בתענית (כה.) במעשה עם רבי אלעזר בן פדת שהתאונן על מצבו, ואמר לו הקב"ה "ניחא לך דאחריב עלמא, דאולי אבריה בעידנא דמזוני", כלומר, שאם רצונך בכך אחריב את העולם ואבראנו מחדש ואולי תוולד באופן שיהיה מזלך לחיות חיי רווחות. הרי שבלאו הכי לא היתה מועילה שום זכות כדי לשנות את מזלו של רבי אלעזר בן פדת.

ביאור הגרא"א דסלר אימתי מועילה זכות גדולה לשנות את מזלו של אדם

ואמנם התוספות לא נתנו לנו גדר בדבר, אימתי מועילה זכות גדולה כדי לשנות את המזל ואימתי אין אף בכחה של זכות גדולה להועיל לשינוי מזלו של אדם. ביאור נפלא בענין זה כותב הגרא"א דסלר זצ"ל במכתב מאליהו (ח"ד, קונטרס הבחירה ח"ד פ"א): פשר הדבר הוא, שיש שחלקו הוא ענין מסויים בגילוי כבוד שמו יתברך, והעניות והעשירות ושאר הנסיבות והמצבים הם רק כלים לזה. ויש אשר העניות או העשירות הם מעצם חלקו בגילוי. כלומר, מי שחלקו, למשל, בתלמוד תורה, הרי שיתכן וילמד תורה מתוך עוני או מתוך עושר, והעניות והעשירות אינם אלא כלים לעבודתו - היא לימוד התורה. במקרה כזה יועילו תפילות ומעשים טובים לשנות את מזלו, מעושר לעוני או להיפך. אבל אם חלקו בגילוי השם הוא, למשל, להיות עני ובעל יסורין ובכך להביא לקידוש ה' של קבלת יסורין באהבה - אדם כזה לא תועיל לו תפילה וכל זכות לשנות את מזלו, ואפילו אם יתפלל בכל לבו בדביקות גמורה שיתנו לו עשירות או בריאות, לא יתכן שישתנה מזלו על ידי זה.

כל יסוד הדת מיוסד על שכר ועונש וכיצד יתכן ש'יש מזל לישראל'

והנה עיקר תמיהת התוספות מעוררת תמיהה נוספת, שהרי אם אכן יש סתירה בין 'לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא' ובין 'אין מזל לישראל', אם כן כיצד יתכן באמת לומר כדבר הזה ש'לאו בזכותא תליא מילתא' - והלא כל בנין הדת בנוי על יסוד זה, וכדברי הרמב"ן הנודעים בסוף פרשת בא (שמות יג טז): ומן ניסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בניסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שיאמין שכל דברינו ומקרינו כולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהן יכריתנו עונשו, ע"כ. וכך גם מעיר הר"ן: דליכא למימר שאין הזכות מועיל לו כלום, דאם כן קשיא מאזהרות שבתורה. וזו כוונת המאירי בדבריו הנזכרים לעיל, שמאמר זה "לא יסבלוהו דרכי הדת בשום פנים". גם הריטב"א תמה כעין זה: ח"ו שיהא תלוי במזל לגמרי... ובטלת ברכות וקללות שבתורה. הריטב"א אף מוסיף שאין לתרץ שכוונת רבא היא רק לדברים אלו - בני, חיי ומזוני - ואילו הנהגת שכר ועונש תהיה ביחס לשאר דברים, שהרי "חיי בני ומזוני, כללים הם לכל טובות העולם הזה", וכיון שבכללם נכללות כל הטובות שבעולם, אם כן בכלל דברי רבא שכל הדברים כולם תלויים במזל, וזה לא יתכן.

וכן נשאל הרשב"א (ח"א סימן קמח): הא דאמרינן בני חיי מזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, ומפסוקי התורה נראה בהיפך גמור כי בזכות ובעונש הדבר תלוי. ובתשובה אחרת (ח"א סימן תט) מוסיף הרשב"א בתשובתו ומגדיל את הקושיא, שכן מצאנו מקראות מפורשים על שלשה דברים אלו, בהם מפורש שבזכות תלויים הם ולא במזל; בני - "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך" (שמות כג), "וברך פרי בטנך" (דברים ז). חיי - "את מספר ימיך אמלא" (שמות כג) "למען תאריכו ימים" (דברים יא) ועוד. מזוני - "וברך פרי אדמתך" (שם ג), "ועשת את התבואה לשלש השנים" (ויקרא כה) ועוד רבים. וכעין זה תמה המהרש"א (שבת קנו. ח"א)על דברי התוספות שפירשו שעל ידי זכות גדול יכול לשנות המזל, ואמרו כן לדעת האומר ש'אין מזל לישראל', ואם כן מחשבון הדברים נמצא שלמ"ד 'יש מזל לישראל' אפילו זכות גדול אינו מועיל לשנות המזל, "וכל יעודי התורה בברכות 'אם תשמעו' ובקללות 'אם לא תשמעו', אין מורין כן, אלא שתולה בזכות ישראל או בחובתם.

יישוב הראשונים שהפסוקים עוסקים בציבור ולא ביחידים

ביישוב הערה זו מצאנו בראשונים שתי דרכים עיקריות. א' הנידון בסוגייות הגמרא אם יש מזל לישראל, הוא בנוגע לפרט, בעוד הפסוקים המנבאים את מצבם הגשמי של ישראל בהתאם למצבם הרוחני מדברים על הכלל. וכך כותב הרשב"א: ונראה לי, כי לא נחלקו [- אם יש מזל או אין], אלא במקרה היחידים, ולא במה שישיג את הציבור. כי לדעת כולם כח הציבור גדול לידון על פי מעשיהם לטוב או למוטב. והתורה דיברה על הכלל ולא על הפרט. ועוד כתב: ואני משיב בכל אלה, שהבטחת הכתובים אל הכלל, ואין הכתובים משגיחין על הפרטים.

גם רבינו בחיי (דברים ח יח) הלך בדרך זו, וכתב בביאור הפסוקים (שם יח-יט) "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל": והיה ביאור הכתוב "ואמרת בלבבך", כי העושר נגזר מן השמים לכל יחיד ויחיד מישראל. שהרי כשאמרו 'אין מזל לישראל' - על הכלל אמרו, אבל הפרט, לכל יחיד ויחיד יש מזל. וכן אמרו 'בני חיי ומזוני, לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא... אל תדמה בנפשך לומר כן [- שמזלך גרם], אלא "וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" - כי אותה הכח העליון [- המזל] שיש לך, הוא נתנו לך ובו אתה עושה חיל למטה. כי אלמלא כוחו יתעלה, לא היה בכח המזל ממש, כי הוא עליון על כל הכוחות כולן. וכ"כ המהרש"א: ויש לומר, דודאי ייעודי התורה נאמרו על כלל ישראל, וזכות הרבים ודאי דאינו תולה במזל כלל. ולא פליגי הכא, אלא ביחיד, דלרבי חנינא מזל מחכים מזל מעשיר לאותו יחיד, ורבי יוחנן אמר דאין מזל לישראל אפילו ליחיד.

ביאור הריטב"א והר"ן שהזכות מועילה אך גם המזל גורם

מאידך, מצאנו בראשונים מהלך נוסף, לפיו אפשר לומר שאף הנהגת היחיד מושפעת - למאן דאמר יש מזל לישראל - ממזלו של האדם, ומכל מקום אין בכך סתירה לאמונת ישראל בשכר ועונש. וזה לשונו של הר"ן: פירוש, לאו בזכותא בלחוד תליא מילתא, אלא אף מזל גורם, אע"פ שאינו הגון. וכ"כ הריטב"א: הכי קאמר, דלא בזכותא תליא מילתא לגמרי, דמזלא נמי איכא, אלא שזכות גדולה מבטלת המזל. ועל פי זה ביאר שיתכנו שני צדיקים שזכותם שווה, וזה ישיג למעלה מזה, כי למי שמזלו בינוני יספיקו זכויות אלו להעלותו מעלה מעלה, ואילו מי שאין לו מזל כלל יצטרך זכויות גדולות כדי להגיע לאותם הדברים.

הצעת החובות הלבבות שלא נחלקו רבי חנינא ורבי יוחנן וכל אחד דיבר בזמן אחר

מהלך שלישי מצינו בדברי רבינו בחיי ב"ר יוסף ן' פקודה בספרו חובות הלבבות (תוספת אחר שער הבטחון): תחילה הוא מאריך ומביא את קושיית הראשונים בסתירת המימרות אם בני חיי ומזוני תלויים במזל או שאין מזל לישראל. הוא אף מוסיף ומביא מפסוקי התורה שבהם מבואר שהדברים תלויים בזכות, וכמו שהביא הרשב"א. ומוסיף החוה"ל ומעיר שכן מוכח גם בשקול הדעת, שכן אם אמת הוא הדבר שכל הדברים תלויים במזל, למה יתפלל אדם לפני בוראו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב, ולתת מטר על פני האדמה. ואם כן, רוב תפילתנו הם ללא תועלת ולא לצורך. חלילה וחלילה לומר כדברים האלה ליראי ה' ולחושבי שמו.

החובת הלבבות מציע פתרון לסתירות אלו, ומבאר שכל מה שמבואר בכתובים שהכל תלוי בזכות ועונש היינו דוקא בזמן שישראל יושבים על אדמתם ושכינה שורה בישראל. אבל אם יחסרו דברים אלו וישראל בגלות והשכינה אינה בישראל, אז נחלקו האמוראים אם באותה עת יש מזל לישראל או לא. אמנם דוחה זאת החוה"ל שהרי הגמרא מביאה ראיה למחלוקתם מהפסוקים לגבי אברהם ומנבואת הנביא לישראל, ונבואת הנביא היתה בזמן שהיו ישראל על אדמתן, וגם אברהם היה שלם בכל, ואם כן אין כל ראיה מפסוקים אלו לנידון דידן. ומכח דחיה זו מפרש החוה"ל באופן שונה, שאכן רבי חנינא ורבי יוחנן לא נחלקו, אך החילוק אינו בזמן הגלות ובזמן שישראל על אדמתן, אלא בין אדם שזכויותיו מרובות ואדם שזכויותיו מועטות. אמנם גם מי שזכויותיו מרובות, אין הדבר מועיל לו אלא למעט מרעת המזל, אבל עדיין לא יוכל להגיע לשלימות בשלשת עניינים אלו, בני חיי ומזוני, כפי שעולה מכך שרבה אף שהיה שלם בזכויותו לא עלה בידו להגיע לשלמותו של רב חסדא בשלש דברים אלו. ונוסח זה דומה לכאורה ליסוד הריטב"א והר"ן הנזכרים.