ריטב"א/שבועות/לח/ב

ריטב"א שבועות לח ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

עיקר קנס הוא תובע. פי' דודאי יש בלשון תביעתו אף בושת ופגם בכלל אנסת ופיתית אבל אין עיקר תביעתו אלא על הקנס כי הוא הבא מחמת האונס והפיתוי והוא הכתוב בתורה עליהם דאלו בושת ופגם ממדרש אתי דהוי בכלל תחת אשר ענה מכלל דאיכא בושת ופגם ומדין חובל בחבירו דאפילו בלא אונס ופתוי מחייב עליה:

אמר רבא משל דר"ש וכו' ואהדר ליה אביי שאין זה משלו של ר"ש לפי סברא זו דהא ודאי אם יש בכלל לשון התביעה בושת ופגם כשזה אומר שלא אנס ולא פיתה על הכל הוא כופר ואף בושת ופגם שהוא ממקומו מן הדין שיהא חייב דלא דמי אלא לאומר וכו' ואלו ר"ש פוטר. כי אתא רבין אמר לדברי ר"ש קנס תובע ולא בושת ופגם פירוש שאין במשמעות אנסת או פתית אלא תביעת הקנס לבדו שהוא בא מחמת שם אונס ושם פתוי ואף זה שאמר לו לא אנסתי ולא פתיתי אע"ג דלא סגייא דלא לישמע ממילא שאינו חייב לו כלום ואפילו בושת ופגם ובשבועת הפקדון קיימינן דכל דכפר ליה ממונא ונשבע אע"ג דאידך לא הוה תבע ליה חייב על שבועתו לשקר הכא ל"ק דמסתמא אין הלה ג"כ כופר אלא במה שתבעו חבירו בלבד וכן פירוש הרמב"ן ז"ל:

לדברי חכמים אף בושת ופגם הוא תובע לפום פשטא בושת ופגם בלבד ולא קנס כלל והיינו דמפרש טעמייהו דלא שביק מידי דכי מודה ליה מחייב ותבע מידי דכי מודה ליה מיפטר ומיהו תמיהה מילתא היאך אפשר לומר כן והרי אמר לו אנסת ופיתית את בתי ועיקר אונס ופיתוי ומה שחייב לו מן השם הזה קנס הוא דאידך מדין חובל בחבירו הוא לכך פירשו לדברי חכמים בושת ופגם ג"כ הוא תובע ומפ' טעמיינהו דאי לא בעי למיתבע אלא חד מנייהו הו"ל למיתבע בושת ופגם דכי מודו ביה מחייב וא"כ הוא עושה לא שייך לומר אנסת ופתית את בתי הילכך ע"כ אית ליה למיתבע תרווייהו וק"ל לר"ש דמפרש טעמא משום דלא שביק מידי דקיץ לתבעינהו לתרווייהו והוי הכל בכלל ולא מיטרח תרי זימני וי"ל דלא בעי למיתבע תביעה גדולה בחדא זימנא שלא יכבד על הנתבע ויקפוץ לכפור ולהשבע כנ"ל ואגב אורחין שמעינן מכולה שמעתא דבושת ופגם ממונא הוא ולא קנסא ואי מודה ביה מחייב והא דאמרינן התם בפ' כיצד על רב חסדא דמגבי בושת בבבל ושלחו ליה חסדא חסדא קנסי קא מגבית בבבל ל"ק דההיא שנייה דאין מגבין בבבל בשת אע"פ שהוא ממון לענין הודאה משום דהוו מידי דלית ביה חסרון כיס וכאלו הוי קנסא והיינו דחשבי מאי דמגבי בשת כאלו מגבי קנסות ובמקומה פירשתיה בס"ד. גרסינן בירושלמי בפרקין וכחש בעמיתו לכשיצא ווידויו בשבועה פרט למכחש בא' מן השותפין פרט למכחיש בעדים ובשטר אר"י הדא אמרה שנים שלוו מא' אע"ג דלא כתבינן אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה ולא עבדין כן שנים שהפקידו אצל א' ובא זה ליטול את שלו אין שומעין לו ויעשה ככופר בחלקו ויהא חייב א' שהפקיד לב' כפר בו זה חייב הפקיד להם שוה פרוטה לא נמצא מביא קרבן על חצי פרוטה וכו' תמן כל שבועה חלה על שוה פרוטה ברם הכא שבועה חלה על חצי פרוטה ע"כ ורבינו אלפאסי ז"ל הביאו בהלכותיו תחלת הירוש' בכל דברי ר' יוסי ופסק הלכה כן ומיהו כבר כתבתי בפ' המפקיד בב"מ דאחראין וערבאין זה לזה דאמר ר' יוסי היינו שכל א' חייב בחלקו וערב סתם בחלק חבירו וכדברירנא התם מגמ' דילן ולענין מה שהזכירו בירושלמי זה בשנים שהפקידו אצל א' ראיתי מחלוקת גדולה בין הפוסקים ז"ל כשהאחד בא לתבוע החוב וליתיה לחבריה במתא מה דינו דאילו היכא דאיתיה לחבריה במתא הא אמרינן בגמרא דילן בפרק מי שהיה נשוי שיכול לתבוע הכל דמסתמא שליחותיה דחבריה עבד כיון דלא מיחה היכא דליתיה לחבריה במתא בהא איפליגו רבוואתא ז"ל ורבינו הרמב"ן ז"ל מביא ראיה מזה הירושלמי שאפילו חצי החוב אינו יכול לתבוע בשליחות חבירו ופי' הירושלמי כך וכחש לכשיצא ווידויו בשבועה שיצא ונפטר מהודאתו באותה שבועה שאילו הודה היה חייב לשלם לזה פרט למכחש בא' מן השותפין פי' שבא א' מן הב' שהפקידו שניהם אצלו ותבעו והוא כפר בו ונשבע ואחר זה הודה פטור לפי שלא היה חייב לו ולא רשאי ליתן לא' מהם כלום עד שיבוא חבירו עמו ויתן לשניהם ואע"פ שהיתה הודאתו מחייבתו ממון לכשיבא חבירו עמו דאית ליה להאי פקדון גביה וגבי שבועת הפקדון וכחש כל דהו אמר רחמנא אפ"ה כיון דתבע ממנו תן לי מנה שיש לי בידך והוא נשבע שאין לו בידו כלום פטור דהשתא לית ליה בידו כלום עד שיבא חבירו עמו דממון זה דתרווייהו חשיב ולית לחד מנייהו לחודיה בגויה כלום ועל זה אמר ר' יוסי הדא אמרה כיון דאמרת בשנים שהפקידו אצל א' אין המפקיד הא' יכול לתבוע אפילו חלקו ואין יכול לטעון לכל א' ממנו (ותחייבו) [נתחייבת] בחלקו אלא אמר לו לא נשתעבדתי אלא לשניכם אפי' ב' שלוו או קבלו פקדון מא' יכול בעל הממון לומ' לכל חד וחד מכם הלויתי או הפקדתי וכל חד מכם חייב לי בכל ולא עבדין כן כי נהגו לכתוב בשטרות שיהו אחראין וערבאין זה לזה ולא היו צריכין לכתוב כן אלא שכותבין כן ע"ד שופרא דשטרא והדר מפ' לברייתא מהיכן שמעינן הכי וקאמר שנים שהפקידו לא' ובא זה ליטול את שלו אין שומעין לו והאי אין בחירי"ק הוא כמו אם כלומר [אם] אתה אומר ששומעין לו ליטול את חלקו מיהת היל"ל שיעשה הנתבע מיהת ככופר על חלקו ויהא חייב קרבן על כפירתו דהא כפירת ממון הוא בחלקו מיהת שהרי אין לחבירו בחלקו כלום ושלו הוא תובע ומדקא פטר ליה בברייתא ש"מ אין שומעין לו ע"כ תורף דברי רבינו ז"ל לפי שטה זו נראה דמ"ש שנים שהפקידו וס' מדברי ר"י הוא ותשלום הדא אמרה הוא לברר דינו ומשום דרישא דברייתא דקתני פרט למכחש לא' מן השותפין מיירי בשא' מהם תובע כל החוב והייתי סובר דשמא אם תבע חלקו לבדו [גובה] חלקו לכך בא ר"י לומר שזה אינו דא"כ למה פטור זה כשאמר אין לך בידי כלום והלא תובע לו המחצה בכלל הכל והוא כופר בחלקו מיהת אלא ודאי שאף בחלקו אינו חייב לו עכשיו עד שיבא חבירו עמו שיעשנו שליח נראה לפי זה שדינו של רבי' ז"ל כן הוא לפי הירושלמי ומיהו כתב הוא ז"ל כי הרב ר' אפרים ז"ל תלמידו שלה"ר אלפאסי ז"ל היה אומר שאין הלכה כירושלמי זה כי חולק הוא על גמרא שלנו דהא בגמרא דילן לא אשכחן כופר בא' מן השותפין דפטור אלא בדאתו תרווייהו ותבעי ליה ואמר מתרוינן יזפת והוא אומר (מיהת) [מחד] מינייכי יזפי והגיה עליו רבינו ז"ל וז"ל יפה דקדק אלא שנ"ל דבגמרא דילן תניא פרט למודה דאלמא משום הודאתו פטור הילכך לא משכחת לה אלא בדאתו תרווייהו ותבעוהו והודה הכל לא' וכפר לא' התם בירושלמי תניא פרט למכחיש לא' ולחבירו אינו מודה עכשיו כלום ותרתי מתניינתא איתנהו פי' דתרתי מתניינתא נינהו חדא אמרה חדא וחדא אמרה חדא ולא פליגי אבל הרב ר' אברהם אב"ד ז"ל דקדק מן הירושלמי הפך ופי' הדא אמרה מדקאמר פרט למכחיש בא' מן השותפין דהו"ל כפירת דברים שהרי חבירו הב' יכול לתובעו החוב אשתכח דכי היכי דב' שהלוו א' מהם יכול לתבוע כל החוב ה"נ שנים שלוו ונמצא א' מהם פורע את הכל והקשה עליו הרמב"ן ז"ל חדא שאין סוף הירושלמי מתפרש לו יפה ועוד דאם א' מהם יכול לתבוע כל החוב כיון שקדם א' מהם ותבע והלה כפר לו ונשבע הרי פטור משניהם בשבועה זו ואינו חוזר ונשבע לחבירו דשבועה לא' שבועה למאה כדאיתא בפרק מי שהיה נשוי בתרי אחי או תרי שותפי דאזל חד מנייהו ותבע ודן אלא דשליחותא דחברי עבד אלא בדאיתיה לחבריה במת ולפי' הירוש' אפי' ליתיה נמי אלא ודאי דהא פשיטא שאינו יכול לתבוע כל החוב בלא שליחותא דחבריה אבל היכא דאיתיה לחברים במתא דמסתמא ידע ושליחותיה עבד ויש מן הפוסקים ז"ל והרמב"ם ז"ל מכללם שסוברים שיכול הוא לתבוע חלקו מיהת וכן היה נראה מההיא דפרק מי שהיה נשוי דלפום פשטא משמע התם שלא הוצרכו לומר דהוי חבריה במתא אלא היכא דדן על הכל והכי מסתברא שאל"כ אם הלך א' מהם למדינת הים או שאינו רוצה לתבוע נמצא חבירו מפסיד את חלקו והא לא מסתבר דלאו אדעתאו דהכי אוזיפו מסתמא אבל מה אעשה מן הירושלמי ואולי נדחוק לפ' אותו בדרך אחרת לפי' הרמב"ם ז"ל ואשר עמו ז"ל וכן פי' הירושלמי וכחש בעמיתו לכשיוצא וידויו בשבועה פי' דאימתי חייב קרבן על כפירתו בשיצא התובע בשבועה זו מידי דהוי וידויו של נתבע כלומר שאין שם תובע אחר שיוכל להודות לו הנתבע דמעתה הפסיד דבלי תביעתו פרט למכחש בא' מן השותפין שתבעו א' מהם פנה לי בידך שלוית ממני ומפלו' וא"ל לאו מדידך יזפי אלא מחברך שאם חוזר והודה לו פטור מקרבן דכפירתו הא לא חשיבא כפירה שאעפ"י שנשבע לו לוה לא הפסיד שהרי ילך חבירו ויתבע לו הכל שהוא מודה לו והודאה שיודה לחבירו כאלו הודה לו דתרווייהו כחד גופא נינהו ולכך אמר ר"י דהדא אמרה בשנים שלוו מא' ערבאין זה לזה דתרווייהו הוו כחד גופא כשם שב' שהלוו או הפקידו הוא כחד גופא לענין הודאה בהודה לא' וכפר לא' הדה אמר משום דקאמר הדה אמרה דודאי מהכא הכי דשמעינן לה ומגזירת הכתוב דכתב לעמיתו איכא למפטריה להאי מקרבן דאלו מסברא אינו כן דהא שנים שהפקידו מנה אצל א' ובא א' מהם ליטול את שלו אין שומעין לו פי' בתמיהה כלום אין שומעין לו הא ודאי (אין) שומעין לו שאל"כ חבירו יכול להפסיד לו חלקו וכיון דשומעין לו במחצה הדין היה נותן שכשכפר לו יהא חייב קרבן אם חזר והודה דהא ממונא מעליא כפר ליה אלא שאמר הכתוב וכחש בעמיתו פרט למכחש בא' מן השותפין דערבינהו קרא לענין זה כאלו הם גוף א' וכן חזר ושאל הספר על מ"ש ר"י שנים שלוו מא' אחראין זה לזה דא"כ אח' שהפקיד לב' וכפר בו זה חייב כפר בו זה חייב דהא ל"מ למימר ליה כל חד וחד אינך יכול לתבוע לשנינו דאדרבא כל א' מהם חייב בחלקו וערבאין בחלק חבירו ומעתה תיקשי לן כמו שהוא חייב על כפירתו נמצאת מחייבו קרבן על חצי פרוטה שהרי אינו חייב בו עתה יותר דבאידך ערב בעלמא הוא ואלו אנן קי"ל שאין נשבעין על פחות משוה פרוטה ופריק דל"ק דתמן בשנים שלוו כל שבועה חלה על שוה פרוטה כיון דבפרוטה אוזיף להו כל אחד מהם ערב גם בחלק חבירו אבל התם שאין נשבעין על חצי פרוטה שבועה על חצי פרוטה בלחוד היא חלה ואין נשבעין עליה כנ"ל לפי' דברי הרמב"ם ז"ל וכן היה פוסק מורי הרב ר' אהרן הלוי זצ"ל:

פרק ששי.

שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה. פירוש רש"י ז"ל שבוע' שהדיינין משביעין על ידי כפירה והודאה שלמדנוה מאשר יאמר כי הוא זה וכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים דהיינו שבוע' ע"כ ויש לשאול למה קרא התנא השבועה מודה במקצת שבועת הדיינין ולא שנה לשון פרטי שבועת מודה במקצת כמו שפרט לעיל שבועת הפקדון שבועת העדות דהא אף שבועת השומרים ושבועת עד א' שבועת הדיינין היא והנכון דתנא משמע ליה דשבועת הדיינין פרטי היא למודה במקצת דהא משום שבועת השומרין ההיא בכלל שבועת הפקדון נכללת דשבועת הפקדון כוללת היא כל שבא בעסק פקדון בין שכופר בו בין שאומר נאנסו בשקר ואלו שבועת עד א' לא כתיב בה ונקרב בעל הבית אל האלהים דהיינו דיינים דמדרשא דקרא אחרינא נפקא לן מלא יקום עד א' באיש לכל עון ולכל חטאת אבל קם הוא לשבועה וא"כ לא מקרייא שבועת הדיינין נמצא שם זה נופל פרטי על שבוע' מודה במקצת. והדתנן הטענה שתי כסף וההודא' שוה פרוט' איפליגו בה רב ושמואל בגמרא על לשון הטענ' דרב סבר כפירת הטענה שתי כסף ושמואל סבר דכולה תביעה שתי כסף והלכתא כרב וק"ל דבגמרא אמרינן דדי קא מתני' כוותיה דרב משום דלא קתני וכפירה שוה פרוט' ואדרבא הוה משמע דדייקא כשמואל מדלא קתני כפירת הטענ' ב' כסף וי"ל דהא לא הויא דיוקתא דרב א"ל דטענה היינו ערעור דהיא כפיר' דמדקפרטינן בהודא' פרוט' ולא פריט מידי בכפיר' מכלל דב' כסף דקתני לכפירה הם וטענה היינו כפיר'. והני ב' כסף פירוש שתי מעין של כסף שהוא סוף מטבע צורי כדאיתא בקידושין וכדמתרגימינן עשרים גרה מעין ולפיכך סתם כסף של תורה הוא מעה כי הוא מטבע של כסף שבימי משה ותפסת מועט תפסת וכן אמרו בפרק הזהב האונא' ארבעה כסף מכ"ד כסף לסלע שתות מקח והטענ' שתי כסף ומדקתני מכ"ד כסף לסלע הא ודאי מעין נינהו שהסלע ארבע דינרין והדינרין ששה מעין ודכוותה קתני הטענ' שתי כסף שתי מעין וכן אמרו בירושלמי בפירוש הטענ' ב"ש אומרים מעה כסף וב"ה אומרים שתי מעין וסתמא כב"ה דהלכתא כוותייהו דב"ש לא דרשי כסף דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ושיעור הפרוט' והמעה כבר עמדו עליהם הגאונים ז"ל ואמרו כי הפרוט' חצי חציה שהיא חצי שעורה של כסף וקצ"ב פרוטות יש בדינר כדתניא במסכת קדושין והדינר ששה מעין נמצאו בב' מעין שהם שליש דינר ס"ד פרוטות שהם ל"ב שעורות של כסף נקי נמצא אליבא דרב דהלכתא כוותיה טענה כולה לכל הפחות ל"ב שעורין וחצי שעורה של כסף ושיודה בחצי שעורה ויכפור בל"ב שעורות:

היכי משביעים ליה א"ר יהוד' אמר רב וכו' בשבוע' האמור' בתור' ואסיקנא דבעי לומר שישבע בנקיטת חפץ של מצוה כשבועת אליעזר עבד אברהם שנשבע בברית מילה שהיתה להם חפץ של מצוה והא פשיטא דבכולהו דתנן אף בלא נקיטת חפץ שבוע' חמור' היא לכל דבר וכדכתיבנא לעיל ובריש מסכת נדרי' ולא הוזכר נקיטת חפץ אלא בשבועת הדיינין שתקנו כן חז"ל כדי לאיים עליו שתהא חמורה בעיניו ואע"פ שיש בה נקיטת חפץ של תורה לא בתור' הוא נשבע אלא שנשבע בשם או בכינוי וחפץ של מצוה בידו להחמיר כמ"ש וכעין שהיה באליעזר שנאמר בו ואשביעך בי"י אלהי השמים דאע"ג דקי"ל במסכת נדרים שהנשבע בתור' ונקיט ליה בידיה שבוע' גמורה היא דדעתיה אשמות דכתיבי בה וכמ"ד במה שכתוב בה הכא לא הוי איום אלא בשנשבע בשם או בכינוי כרבנן דפליגי עליה דר"ח בר אידי דהלכתא כוותייהו ותהא תורה מיותרת לנקיטת חפץ וכ"כ הרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל ואף שבועת היסת דרבנן בתראי בשם או בכינוי אלא דלית ליה נקיטת חפץ כקבלת הגאונים ז"ל ואף הרמב"ם ז"ל כן כתב וקרוב היה הדבר לומר דכל שלא נשבע שביעת התור' בשם או בכינוי שיהא חוזר כאלו נשבע בלא נקיטת חפץ אלא שאין בידינו כח לומר כיון שלא הוזכר כן בגמרא אבל לכתחלה צריך שם או כינוי ועכשיו נהגו בגלילינו בשבועת היסת לאומרה בלשון ארור שהמשביע תופס תורה בידו וסמכו בזה משום דהא קי"ל דארור בו שבוע' ואין מזכירין בה שם וכינוי אלא שאומרין ארור בזאת התור' וכיון דנקט ליה המחרים במ"ש בה קאמר וחשבי לה כאלו אמר בשמות הכתובים בה והמדקדקים אומרים ארור לי"י אלהי ישראל וכן ראוי לומר אלא שאין מחזירין אותו ומיהו בשבועת התור' אין אנו נוהגין אלא בלשון שבועה לא בלשון ארור כדי לחלק בין שבועה של תורה לשבועת היסת אבל רש"י ז"ל כתב ובדורותינו בטלו שבועה דאורייתא לפי שעונשה מרובה וגזרו לקלל בחרם בארור בי' וכדאמרינן לעיל ארור בו שבועה ע"כ ובתשובות הגאונים וכן נמי בספר הערוך ז"ל שהיו נוהגין להביא ס"ת ונאדות נפוחים ונרות דולקין ומטה שנושאים בה מתים ומקללין בחרם בית דין העליון וחרם ב"ד התחתון וכו' וסימן יש למנהגם בויקרא רבה א"ר סימון מפני מה מביאין נאדות נפוחין וכו' כדאיתא התם ומ"מ נראה דכל שאין בה עשרה כמנהג רש"י ז"ל או שאר החומרות של גאונים ז"ל אין להשבע שבועת התורה בארור לכתחלה אלא בשבועה ממש דחמירא טפי לאינשי והרמב"ם ז"ל לא הזכיר כלום מכל אותם המנהגות אלא אלא דין התלמוד פשוט כמ"ש לעיל:

דאמר רבא האי דיינא דאשבע בי"י אלהי ישראל טועה בדבר משנה הוא וחוזר. פירוש קלילא נקט דהא עיקר שבעה בי"י אלהי ישראל היא אלא הכי קאמר דאשבע בי"י אלהי ישראל לבדו בלא נקיטת חפץ וכדפריש ואזיל דחוזר משום דלא נקט מידעם בידיה ואע"ג דנקיטת חפץ אינה במשנה כיון שהלכה פסוקה היא דבר משנה מקרי לענין חוזר כדאיתא בפרק זה בורר בהדיא אפילו אדידי ודידך ומכאן דן רבינו אלפאסי ז"ל בתשוב' כי התובע לחבירו בב"ד בלא עד וכפר על הכל ונשבע לו היסת בלא נקיטת חפץ ואח"כ הי"ל עד שמחייבו שבועת התור' בנקיטת חפץ חוזר הוא ונשבע ולא מיפטר בקמיית' שלא היתה בה נקיטת חפץ ומדבריו ז"ל למדנו דמאן דתבע לחבריה בלא עדים ומשתבע ליה דלא אמרינן כבר יצא מב"ד זכאי אלא כל שיש לו עד א' חוזר ומשביעו וכ"ש שאם יש ב' עדים שמשלם דלית הלכתא כמ"ד בפרק הגוזל ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו בעלים שבועה נפטר מן הממון וכדאיתא התם בהדיא ואם א"ל הנתבע שימחול לו כדי שלא יוכל להביא עליו עדים ונמצא נשבע ומשלם כבר דנתי לפני מורי הרא"ה ז"ל והודה לדברי שאין שומעין לו ואע"פ שהגאונים והרמב"ם ז"ל דנו במי שתבע לחבירו מלוה שהיתה בשטר אלא שטען שאבד שטרו והלה טען פרעתי שהוא נפטר בשבוע' שאם אמר לתיבע שימחול לו שאומרים לתובע שימחול לו שאני התם (שאין) [שאם] השטר יוצא למחר דכחשה לשבועתו שפרע הא אלו טען להד"מ אין מוחל לו כלל שאם נשבע באמת ליכא למיחש לשטר ולא לעדים ואם בשקר הוא נשבע יבאו עדים ויפסלוהו ויחייבוהו וטעם נכון הוא ואסיקנ' דדיינ' דאשבע בתפילין אינו חוזר דהא נקיט מידעם בידיה וי"א דה"ה אם נשבע בציצית וליתא דהא דנקיט בעינן דכתב קדוש' משא"כ בציצית דלא הוי אלא תשמיש מצוה וכן עיקר והא דאמרי שבוע' מעומד למצוה היא לכתחל' אבל בדיעב' אינו חוזר אבל בת"ח מיושב אפי' לכתחל' משום כבודו עשאוהו כדיעב' והא דאמרי' שבוע' בס"ת לא סוף דבר ס"ת ממש אלא אפי' בכתוב חומשין כמנהגנו בקינדר סין ובלבד שיהא שלם כולו לאיים עליו ואם נשבע בי' הדברות אינו חוזר דהא נקיט מידעם דקדושה בידיה אבל בנביאים וכתובים חוזר ומיהו לחיוב שבועת ביטוי כתבו הגאונים ז"ל שאפי' נשבע בסידור תפלות ונקיט להו בידיה שבוע' חמור' היא שהרי יש בו שמות ובמה שכתוב בהן נשבע ועוד נפרש דין שבועת היסת וחרם סתם במקומו בע"ה ומי שמחייב לחבירו שבועת היסת אע"פ שהחרימו בבה"כ חרם עדות אינה נפטר משבועתו שאין חרם סתם פוטר משבועת היסת כשם שאין שבועת היסת פוטרת משבועת התור' ופשוט הוא. ג"ה שלנו ות"ח לכתחל' בתפילין ורמ"ה הז"ל גורס ות"ח בתחל' בתפילין ופירוש ז"ל בפעם א' בלבד לומר שאם שנה הוא להביא עצמו לידי שבועת ב"ד כשאר בני אדם הוא ודון בזה שלא לחוש לכבודו:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.